שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן כד
בדבר מה שנסתפק בס' ברכי יוסף הובא בשערי תשובה סי' תרמ"ט ס"ק י', באתרוג שהוא כביצה מצומצם ובמשך ימי החג בודאי יתקטן שיעורו, אח יוצאין בו עכ"פ בימים שיש בו השיעור בשלימות, וכיוצא בזה ראיתי ג"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סי' נ"ג שנסתפק, בלולב היבש דקיי"ל דפסול, איך יהי' הדין בלולב שאינו יבש כעת, רק סופו להתיבש. בתוך ימי החג, אם יוצאין בו כל עוד שלא נתיבש:
א) הנה ענין הספק הוא, אם גם בד' מינים בעינן שיהי' ראוין לכל שבעת ימי החג כמו בסוכה דבעינן שתהא ראוי' לשבעה, עיין סוכה (כ"ז ע"ב), ולפ"ז כמו בסוכה קיי"ל דאין מסככין אותה בסכך שעתיד להתיבש תוך ז', כדאיתא בש"ע סי' תרכ"ט סעיף י"ב ברמ"א, ה"ה גם בד' מינים אין יוצאין אם אינן ראוין לשבעה, או דילמא בד' מינים לא איכפת לן אם ראוין לשבעה או לא. ולפענ"ד ממקומו הוא מוכרח דל"ב בד' מינים ראוין לשבעה, דהרי מצאנו כמה דברים שאין יוצאין בהם ביו"ט ראשון, וביו"ט שני יוצאין כמו שאול, חסר ושל עכו"ם וכדומה, עיין בש"ע סי' תרמ"ט שם, ואם נאמר דבעינן ראוין לשבעה איך יוצאין ביו"ט שני בדבר שלא הי' יוצאין בו ביו"ט ראשון, הרי ל"ה ראוי לשבעה, וע"כ דבד' מינים ל"ב ראוין לשבעה
ב) ולכאורה הי' נ"ל להביא ראי' לאידך גיסא ש דגם בד' מינים בעינן ראוין לשבעה, מהא דאיתא בסוכה (ל"ד ע"ב) במשנה דאתרוג של תרומה טמאה פסול, ומפרש בגמ' הטעם לפי שאין בו היתר אכילה, ויש להקשות לפי מה דמוכח מדברי התוס' פסחים (ל"ח ע"א) ד"ה אבל, דהיכי דאינו אסור באכילה רק דרבנן קרינן בי' היתר אכילה, עיי"ש שכ' דאם מחיצה לקלוט מדרבנן, חשוב מעשר שני נאכל בכל מושבות, כיון דמדאורייתא מותר להוציאו חוץ מירושלים, ורק מדרבנן אסור, וע"כ דגם באתרוג ל"ח אין בו היתר אכילה, רק אם מה"ת אסור באכילה, אבל לא כשאינו אסור רק מדרבנן. (ויש להסביר הדבר ביותר לפ"מ שחידש מו"ז מאוה"ג זצלה"ה, דאתרוג אינו נפסל באיסור אכילה רק כשהאיסור הוא איסור חפצא, אבל לא כשהאיסור הוא רק איסור גברא, עיין בתשו' ב"י חא"ח סי' ק"ד אות ג', א"כ איסור דרבנן דל"ה רק איסור גברא כידוע, דכל איסורי דרבנן ל"ה רק אגברא אינו פוסל). וא"כ לשטת האומרים דאין מבטלין איסור לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, אבל מדאורייתא מבטלין, עיין בש"ך יו"ד סי' צ"ט ס"ק ז', הרי מדאורייתא יש היתר אכילה לאתרוג של תרו"ט ע"י ביטול ברוב היתר, ורק מדרבנן אסור לעשות כן, ובגלל איסור דרבנן לא יצא מגדר היתר אכילה, אמנם אם נאמר דבעינן בד' מינים ראוין לשבעה ניחא, לפי המבואר במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד, דבשבת ויו"ט אסור לבטל איסור דאין לך תיקון גדול מזה, א"כ ביו"ט ליכא היתר אכילה לאתרוג של תרו"ט, דביו"ט אסור לבטלו, ואף דגם האיסור הזה שאין מבטלין ביו"ט ל"ה רק מדרבנן, מ"מ כיון דבלא"ה יש איסור דרבנן בביטול משום דאין מבטלין איסור לכתחלה, הנה בהצטרף אליו עוד איסור דרבנן של ביטול ביו"ט, חשיבי שניהם ביחד כאיסור תורה, כמ"ש המל"מ בפ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב ר"ה ואני תמה, וא"כ ביו"ט ל"ה ראוי לאכילה מצד איסור תורה, וממילא ביו"ט אין יוצאין בו וכיון שכן גם בשאר ימים אין יוצאין בו דל"ה ראוי לשבעה, וש"מ דגם בד' מינים בעינן שיהא ראוי לשבעה.
ג) ומה נכבדו הדברים האלה בהבנת דברי הרשב"א בתשובה סי' תשמ"ז, הובא בשעה"מ פ"ד מה' חמץ ומצה ה"ח, שהעיר אהא דאמרינן דאין יוצאין באתרוג של תרו"ט, ומשמע אפי' הוא עדיין ביד ישראל ג"כ אין יוצאין בו, והרי ביד ישראל יש לו היתר אכילה ע"י שאלה, ואמאי לא נימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה, ותירץ הרשב"א דאם ישאל על התרומה שוב יהי' האתרוג טבל, וג"כ לא יהי' בו היתר אכילה, ואין לומר שיפריש עליו ממק"א, דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט, ודבריו תמוהים, דנהי דביו"ט לא יוכל לצאת בו אבל בשאר ימים מדוע לא יהי' יוצאין בו, הרי בשאר ימים שפיר י"ל הואיל ואי בעי מתשיל עלה, ואי שיהי' טבל יפריש עליו ממק"א, ובאמת קיי"ל דגם בשאר ימים אין יוצאין באתרוג של תרו"ט, כדאיתא ברמב"ם פ"ח מה' לולב ה"ט. ולדברינו למעלה הענין נכבד, דכיון דבעינן בד' מינים שיהא ראוין לשבעה, א"כ אם אך ביו"ט א"א לצאת באתרוג של תרו"ט, משום שלא תועיל השאלה דהוה טבל, וא"א להפריש ממק"א מחמת יו"ט, גם בשאר ימים אין יוצאין בו. דל"ה ראוי לשבעה וכמ"ש:
ד) אמנם בעיקר הדבר שכתבנו דהיכי' דאין האתרוג אסור באכילה רק מדרבנן הוה בגדר היתר אכילה, יש לתמוה טובא, דלפ"ז איך יתכן כל עיקר הדין דנקטינן דאין יוצאין באתרוג של תרו"ט, משום שאין לו היתר אכילה, והרי כל חיוב התרומה באתרוג ל"ה רק מדרבנן, דבפירות ליכא חיוב תרומה מה"ת, עיין ראב"ד פ"ג מה' תרומות ה"ז שכל תרומת פירות שאינן תירוש ויצהר ל"ה רק מדרבנן, ועיין מל"מ פ"ב מה' תרומות ה"א, וא"כ מה"ת הוה בגדר היתר אכילה, ומדוע אין יוצאין בו, וזה הערה גדולה:
ובישוב קושיא זו אמינא מילתא חדתא, לפי מה שהעלה בספר כפתור ופרח סוף פ"ג בשם הראב"ד, דאף באותן המינים שאין חייבים בתרומה מה"ת רק מדרבנן, מ"מ אם קרא עליהם שם והפריש מהם תרומה, הוה תרומה מה"ת ומדמעת כשל תורה עיי"ש, א"כ נהי דכל עיקר חיוב של הפרשת תרומה באתרוג ל"ה רק מדרבנן, מ"מ אם כבר הפריש הוה תרומה מה"ת, ושוב אין לו היתר אכילה מה"ת ולכן שפיר אין יוצאין באתרוג של תרו"ט, ועיין בקונטרס דבר בעתו צד נ"ה שהארכתי בסברת הראב"ד הזאת בדברים נכונים, וכן דברתי מזה גם בספרי ברכת אהרן מאמר רי"ג. אמנם לפ"ז תתעורר לנו קושיא מושכלת, אמאי לא נימא באתרוג של תרו"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה כקושית הרשב"א שהבאנו, ואי דיהי' טבל ולא יהי' אפשר להפריש, משום דאין מפרישין תרו"מ ביו"ט, הרי כשיחזור לטבלו שוב לא יהי' אסור באכילה רק מדרבנן, דמדאורייתא פירות אינם טבולים כלל לתרומה, ומחמת איסור דרבנן לא יצא מגדר היתר אכילה וכמ"ש:
ה) שבתי וראיתי כי בדברינו אלה יעלה בידינו מרגניתא טבא לישב דקדוק עצום במתניתין דסוכה שם (בדף ל"ד ע"ב), שנחשבו כל הדברים הפוסלים באתרוג, כגון של ערלה ושל תרו"ט ועוד, ואמאי השמיטה טבל, וכמו שמצאנו במצה שבין הדברים שאין יוצאין בהן קא חשיב בשורה הראשונה טבל, עיין פסחים (ל"ה ע"א), ועיין בר"ן שעמד בזה. ולהנ"ל הענין נחמד, דטבל באמת אינו פוסל באתרוג כיון דל"ה רק מדרבנן ולא יצא מגדר היתר אכילה, משא"כ כשכבר הפריש ונטמא, שאז הוה תרומה מה"ת. אין יוצאין בו, דל"ה מה"ת בר היתר אכילה וכאשר ביארנו, וזה רעיון יקר:
ו) וכמה מעליא שמעתתא דא בישוב דברי הרמב"ן הובא בר"ן סוכה שם שכתב, דיוצאין באתרוג של טבל, כיון שיכול לסלק להכהן ולהלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז, לכם קרינן בי', והא דפסלו ב"ש אתרוג של דמאי, היינו אתרוג של תרומה טמאה מדמאי, וזה תמוה מאד. דנהי דמצד החסרון דלא מקרי לכם מפאת חלק הכהן המעורב בו לא נוכל לפסלו, כיון שיכול לסלק להכהן ממק"א, אבל בלא"ה איך יעלה על הדעת שיהא יוצאין בטבל אפי' הכהן בטבל שלו, הרי בעינן שיהי' להאתרוג היתר אכילה וליכא, ועיין בכפ"ת סוכה (ל"ד ע"ב) במתניתין שהקשה כן, ותמה גם ע"ד הר"ן שדחה דברי הרמב"ן רק מפאת דלא ניחא לי' בסברתו דהוה לכם, משום שיכול לסלק להכהן ממק"א, ומשמע דזולת זה הי' ס"ל ג"כ דיוצאין בטבל, וקשיא איך יכולין לצאת בטבל הרי ל"ה בר היתר אכילה. ולפמ"ש למעלה הענין נכבד, דמצד איסור אכילה אין מקום לפסול אתרוג של טבל, דהאיסור ל"ה רק מדרבנן, דפירות אין טבולים מה"ת לתרומה, ובגלל איסור דרבנן לא יצא מגדר היתר אכילה, אכן עדיין קשה הרי ל"ה לכם כיון שיש בו ממון כהן, ע"ז כתב הרמב"ן דכיון דיכול לסלק להכהן ממק"א לכם קרינן בי', והר"ן חולק עליו בזה, אבל זולת זה אה"נ דגם הר"ן הי' מודה דיוצאין בו כי מצד איסור אכילה אין מקום לפסלו וכאשר ביארנו:
ז) עוד נלפע"ד להביא. ראי' דבעינן בד' מינים שיהי' ראוין לשבעה, מהא דאיתא עוד במתניתין בסוכה שם (בדף ל"ד ע"ב), של מעשר שני בירושלים לא יטול, ואם נטל כשר, ופירש"י אם נטל כשר שהרי יש. בה היתר אכילה, אבל חוץ לירושלים לא, דלכם כתיב הראוי לכם, ותמה מהר"ם בן חביב בכפת תמרים. הרי מע"ב חוץ לירושלים יכולין לפדותו, א"כ אמאי לא יהי' יוצאין בו מטעם הואיל ואי בעי פדי לי', וכמו בדמאי דיוצאין מטעם הואיל ואי בעי מפקיר לנכסיו, ותי' דס"ל לרש"י דאין לומר הואיל ואי בעי פדי לי', משום דאין פודין ביו"ט עיי"ש, וקשה טובא נהי דביו"ט לא יוכל לצאת משום דל"ש לומר הואיל ואי בעי פדי לי', דאין פודין ביו"ט, אבל בשאר ימים מדוע לא יהי' יוצאין מטעם הזה, וכמו שהקשינו למעלת ע"ד הרשב"א, ואם נאמר דבעינן בד' מינים שיהי' ראוין לשבעה ניחא, דכיון דביו"ט אין יוצאין ממילא גם בשאר ימים, אין יוצאין משום דל"ה ראוי לשבעה וכאמור:
ח) ועיין ברמב"ם בפירושו למשנה דסוכה (ל"ו) הנ"ל שכתב וז"ל:
ערלה ותרו"ט הם מכלל הדברים הטעונים שריפה ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי ואלו אין ראוין לאכילה עכ"ל והמפורשים תמהו עליו בשתים, חדא דבש"ס אמרו טעם הפסול בערלה ותרו"ט לפי שא"ב היתר אכילה, ומדוע שבק הרמב"ם טעם הזה וכתב טעם אחר, דמשום דטעון שריפה לא מקרי פרי, ועוד אם כבר כתב הרמב"ם טעם זה, מדוע הוסיף עוד הטעם דל"ה ראוי לאכילה. ולדברינו למעלה י"ל דלהרמב"ם הי' קשה כקושיתנו, מדוע ל"ה בר היתר אכילה הרי אפשר לאכלו ע"י ביטול ברוב, אם נאמר דאיסור ביטול לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, דמחמת איסור דרבנן לא יצא מכלל היתר אכילה, וכן י"ל הואיל ואי בעי מתשיל בשאר ימים שאפשר להפריש ממק"א, ולא ניחא לי' בתירוצנו, דבעינן ראוי לשבעה וליכא, וע"כ הוסיף טעם אחר דלא מקרי פרי דטעון שריפה, ופירוש דברי הרמב"ם הוא לפ"ז כך, ערלה ותרו"ט הם מכלל הדברים הטעונים שריפה, ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי הן ביו"ט עצמו, והן בשאר הימים, והוסיף עוד הטעם דל"ה ראוי לאכילה להורות, דביו"ט שיש איסור תורה באכילתו וכאשר ביארנו למעלה, בלא"ה אין יוצאין דל"ה ראוין לאכילה, ואולי י"ל דהרמב"ם כתב דבריו בדרך ממנ"פ, דאם נאמר דל"ב ראוין לשבעה, אשר אז ל"ש למיפסל משום שאין בו היתר אכילה, הנה עכ"ז פסול משום דטעון שריפה ולא מקרי פרי, ואם נאמר דבעינן ראוין לשבעה, הנה בלא"ה אין יוצאין, דאלו אין ראוין לאכילה ביו"ט מחמת איסור תורה, וממילא גם בשאר ימים אין יוצאין דבעינן ראוין לשבעה וליכא, וכמו שביארנו:
ט) ובעיקר הספק של הברכי יוסף שהתחלנו לדבר ממנו, נלפע"ד לדמות זאת להא דאיתא בפסחים (פ"ד ע"ב), גידין שסופן להקשות ר"י אמר נמנין עליהן בפסח, ור"ל אמר אין נמנין עליהן בפסח, ר"י אמר בתר השתא אזלינן ור"ל ס"ל בתר בסוף אזלינן עיי"ש, וה"נ י"ל דתליא בזה, דאם נאמר דאזלינן בתר השתא יוצאין באתרוג כזה שסופו להתקטן במשך ימי החג, וכן בלולב שעתיד להתיבש אזלינן בתר השתא והשתא המה כשרים, משא"כ אם נאמר דאזלינן בתר בסוף, אין יוצאין בהם כיון שסופם לפסול. ולפי המבואר בש"ס שם הדר ר"י והודה לר"ל דבתר בסוף אזלינן, וכן נקטינן דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן בפסח, כדאיתא ברמב"ם פ"י מה' ק"פ ה"י, וא"כ ה"נ באתרוג שסופו להתקטן וכן בלולב שסופו להתיבש אין יוצאין:
י) ויש לצדד דה"ט דר"ל דס"ל דאזלינן בתר בסוף, משום דס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, וה"נ כיון שהגידין עומדין להתקשות חשבינן כאלו כבר נתקשו. ועיין רש"י מנחות (ק"ב ע"א) ד"ה מעילה שכתב, דקיי"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי (ועיין בבאה"ט אה"ע סי' קכ"ד ס"ק ב' שכ' דהב"ש הביא מדברי רש"י מנחות ק"ב דקיי"ל כר"ש ולא מצא שם כלום, ובאמת איתא כן ברש"י מנחות שם ד"ה מעילה וזה חידוש), ולכן נקטינן דאין יוצאין בגידין שסופן להקשות משום דאזלינן בתר בסוף. אמנם לפ"ז יסתרו דברי הרמב"ם, דהרי הרמב"ם ל"ל כר"ש, כאשר הוכיח בח"מ אה"ט הי' קכ"ד ס"ק א' מדפסק בפ"ד מה' פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי, דאם נודע לו שלא חטא אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים, ואילו למאן דס"ל כל העומד לזרוק כזריק דמי, אפי' אם נודע לו כשהדם בכוס נמי יאכל דהוה כזרוק, ואפי"ה פסק בפ"י מה' ק"פ דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהן, אכן הב"ש שם תמה ע"ד הת"מ, וכתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל אין ראי', דבהדיא אמרו בש"ס דכריתות כ"ד דבדין הזה דאשם תלוי גם ר"ש מודה דל"א כל העומד לזרוק וכו', כיון דאינו עומד לזריקה עיי"ש, ובלא"ה י"ל לפי המבואר במלא הרועים ערך כל העומד אות ד' דבדבר שבודאי יעשה לבסוף וא"א לחדול מזה בשום אופן גם רבנן מודים דאמרינן כל העומד וכו', וא"כ ה"נ בגידין שסופן להקשות כיון שבודאי יתקשו הכל מודים דאמרינן כל העומד:
יא) עוד י"ל לענין הספק שאנו דנין עליו, כיון דהאתרוג עומד להתקטן כתותי מיכתת שיעורי', כמו דאמרינן באתרוג של אשירה דפסול, משום דעומד לשריפה וכתותי מיכתת שיעורי', עיין סוכה (ל"ה ע"א), וה"נ אף שעתה יש לו להאתרוג השיעור, כיון שעתיד להתקטן חשוב כאילו כבר אין לו השיעור, והך מילתא דכתותי מיכתת שיעורי' ס"ל גם לרבנן החולקים על ר"ש ולא ס"ל כל העומד וכו', ומה"ט במידי דבעי שיעורא גם המה מודים דבעומד לשריפה אין יוצאין כמו שביאר הר"ן בגיטין (כ') עיי"ש. ועיין בפר"ח אה"ע סי' קכ"ב שביאר הענין בטו"ט, דרבנן לא ס"ל רק דל"א כל העומד וכו' שיהא נחשב כשרוף ממש, דעפרא לא הוי, אבל בזה מודים לר"ש דכיון שעומד לשריפה אין לו שיעור עיי"ש ואכ"מ להאריך בזה:
יב) ויש להביא עוד דוגמא קצת לחקירה שהבאנו, אם יוצאין באתרוג שהוא עתיד להתקטן בתוך ימי החג ולא ישאר ממנו כשיעור, מהא דאיתא במכות (ג' סע"א), אר"י אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש, סוף אתי לידי לא יגוש, ולאידך לישנא אמרינן להיפוך דאין שביעית משמטתו דאע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש עיי"ש. וה"נ י"ל דללישנא קמא אע"ג דהשתא איכא בהאתרוג שיעור שלם, כיון דסוף אתי לידי זה שיבצר מהשיעור, חשבינן לי' כאלו נחסר כבר מהשיעור ואין יוצאין בו, אמנם ללישנא בתרא י"ל דאע"ג דסוף אתי לידי זה שיהי' בציר מהשיעור, אבל השתא מיהו אית בי' כשיעור ויוצאין בו. ועיין בחו"מ סי' ס"ז סעיף י' דנקטינן כלישנא בתרא, וא"כ ה"נ י"ל דיוצאין באתרוג שעתיד להתקטן משיעורו, כיון דהשתא אית בי' כשיעור וי"ל:
יג) והנני לבאר עוד במה שהקשיתי למעלה, אמאי אין יוצאין באתרוג של תרו"ט משום שאין בו היתר אכילה, והרי יש בו היתר אכילה ע"י ביטול ברוב, לשטת האומרים דאין מבטלין איסור לכתחלה ל"ה רק מדרבנן, לפום ריהטא גם על אתרוג של ערלה יש להקשות כן, אמנם בערלה י"ל, כיון שערלה אסורה בהנאה, כדאיתא בקידושין (נ"ו ע"ב) לכ"ע אין מבטלין לכתחלה מה"ת, כמו שהעלה בישי"ע או"ח סי' תרע"ז, דבאיסור הנאה הכל מודים דאין מבטלין לכתחלה מה"ת, דהביטול גופי' חשוב כהנאה עיי"ש, הן אמת שלדעתי יש לפקפק בסברת הישי"ע (ועיין בחות דעת יו"ד סי' צ"ט) דמה בכך שהביטול חשוב כהנאה, אבל הרי ההנאה הוה שלא כדרך הנאתן, ושלכ"ה ליכא איסורא, וכאשר האריך בזה המל"מ בפ"ה מה' יסוה"ת, ודכירנא כי ראיתי בשו"ת רמ"ץ להגאון האבדפ"ק סאמבור זצלה"ה שדן בזה אי ביטול ברוב חשוב כהנאה שלכ"ה וצ"ע בזה: