אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן כא

סימן כ

א) ע"ד האלשיך בפרשת בהר על מקרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך שכתב, דלכן נאמר תמכרו בלשון רבים וקנה בלשון יחיד, ואח"כ אמר איש את אחיו כאלו אין שם רק שנים קונה ומוכר בלבד, דבא הכתוב להשמיענו כי בהיות ששיעור אונאה הוא שתות ופחות משתות הוא מחילה, והי' אפשר לומר כשהיו המוכרים שנים והקונה אחד, שאם נתאנה הלוקח יהי' השיעור שתות, אבל אם נתאנו המוכרים יצטרך שתות לכל אחד, ואם הוא פחות שאינו מגיע שתות לכל אחד הוה מחילה. וההיקש בזה, אם יהיו הקונים שנים והמוכר אחד, שאם נתאנו הקונים בפחות משתות לכל אחד ימחול כל אחד, לזה אמר שלא כן הוא, רק וכי תמכרו רבים ממכר לעמיתך יחיד, או קנה סתם. בין יחיד בין רבים. מיד עמיתך יחיד, אני מצוה אל תונו כאלו אין כאן רק שנים, איש ואחיו, קונה ומוכר, כי שיעור האונאה שוה לרבים וליחידים עכ"ל האלשיך, והקשה הגאון הצדיק קדוש ישראל מרן ר' אברהם מרדכי שליט"א מגור (באחד ממכתביו אלי החביבים לי), דמה בכך שהמוכרים או הקונים המה שנים, אבל אם האונאה היא שתות, ממילא מגיע לכל אחד על חלקו שתות מחלקו והוה כשיעור אונאה, וזה קושיא גדולה:

ב) ונראה בהבנת דברי האלשיך, עפ"י המבואר בחו"מ סי' קע"ו סעיף ה', דהשותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונתעסקו כולם בממון סתם, ופיחתו או הותירו, השכר או הפתח ביניהם בשוה לפי מנינם ולא לפי המעות. ועיין בסמ"ע שם ובנתה"מ שביאר דבסחורה שהחלקים מצורפים, שא"א לאחד מהן לחלוק ולקבל הרווח על חלקו עד שימכור ג"כ של חבירו עמו, כגון שקנה שור לחרישה או מרגליות, שא"א לקבל הרווח עד שימכרו שני החלקים, בזה תמיד השבח וה"ה הפחת לאמצע עיי"ש. א"כ עד"מ כששנים קנו חפץ בשש ואחד נתן חמש והשני אחד, ואח"כ מכרוהו בחמש ונתאנו באחד הפחת יהי' לחצאין, וכל אחד נתאנה בחצי, ונמצא שלזה שנתן חמש עולה האונאה פחות משתות אמנם לזה שנתן רק אחד עולה האונאה יותר משתות והגיעה למחצה, וא"כ איך למידן האי דינא, אם אזלינן בתר זה שנתן יותר מעות, הרי אצלו הוה האונאה פחות משתות, לפי ערך המעות שנתן, ובפחות משתות אין המאנה חייב להחזיר כלום, או דילמא אזלינן בתר זה שנתן רק אחד, שאצלו הוה האונאה יותר משתות, וביותר משתות המקח בטל (וכן יצוייר הספק הזה כשהאונאה היתה לא אצל המוכר רק אצל הקונים שהיו שנים ולא נתנו בשוה דמי המקח, רק אחד פחות ואחד יותר, באופן שלאחד עולה האונאה פחות משתות ולהשני יותר וכמו שכתבתי). וביאר האלשיך דלכן אמר הכתוב תמכרו בלשון רבים וקנה בלשון יחיד. ואח"כ איש את אחיו, כאלו אין שם שנים רק קונה ומוכר לחוד, להשמיענו, שאם שנים מכרו או שנים קנו ונתאנו, אין אנו משגיחים על היחס הפנימי שבין הקונים או המוכרים לומר שאם אין לאחד מהם שיעור אונאה ל"ה בכלל אונאה, והיינו שההכרח שהאונאה תהי' כ"כ מרובה, שתעלה כשיעור לא לבד לזה שנתן פחות רק גם לזה שנתן הרבה (ואז ממילא צריכה להיות יותר משתות ביחס לכל דמי המקח, כי אם יש רק שתות מצומצם, אז בהכרח לאחד (היינו לזה שנתן פחות) יהי' יותר משתות, אבל לזה שנתן הרבה תמיד יהי' פחות משתות, ואנן בעינן שלכל אחד יהי' שתות), רק אנו דנים על האונאה בכלל ביחס למחיר החפץ, ואם לפי שיווי החפץ בכלל יש בו כשיעור אונאה, כגון שהי' שוה שש ונמכר בחמש, או הי' שוה חמש ונמכר בשש הוה בכלל אונאה, אף שאם באנו לדון לפי האונאה העולה על כל אחד. או מהמוכרים או מהקונים, נמצא שלאחד (שנתן יותר מעות) אין האונאה עולה שתות, אין משגיחין ע"ז, כי שיעור האונאה תלוי רק בשיווי החפץ והוא שוה לרבים וליחידים וכמו שכתבנו:

ג) אמנם לפ"ז יהי' נפ"מ לדינא לא לבד בכה"ג שצייר האלשיך לענין חיוב חזרת האונאה בפחות משתות, כי אם גם לענין קיום המקח בכלל. דכיון שלאחד (היינו לזה שנתן יותר מעות) ליכא שתות, ע"כ להשני (שנתן פחות) יש אונאה יותר משתות וכאשר כתבתי למעלה. א"כ כמו שהמאנה צריך להחזיר האונאה גם למי שנתן יותר מעות אף שעל חלקו ל"ה האונאה שתות, וזה משום שלענין האונאה אין אנו משגיחים על השותפים בפרטות רק על השותפות בכלל, כן גם אם ירצה זה השותף שנתן פחות, שאצלו, לפי ערך המעות שנתן, עולה האונאה יותר משתות, לבטל המקח, לא יהי' בכחו, דאף שאצלו בפרטות הוה האונאה יותר משתות, כיון שבכלל, בנוגע להחפץ הנמכר או הנקנה, אין האונאה עולה יותר משתות לא איכפת לן מה שלאחד מהמוכרים או הקונים היתה האונאה יותר משתות, וסגי בחזרת האונאה והמקח קיים, דלכל הפרטים הן בנוגע לענין חזרת האונאה והן בנוגע לענין ביטול המקח, היסוד הוא מחיר החפץ כולו ושוויו ולא היחס הפנימי שבין הקונים או המוכרים וכאמור:

ד) ברם עיקר הדבר שהעלה באלשיך, דאף אם כ אין מגיע שתות לכל אחד מהמוכרים או הקונים, כיון שבכלל בנוגע לשיווי החפץ הנמכר יש כשיעור אונאה הוה בכלל אונאה, הוא ענין חדש, וממנו מקור נפתח להלכה ולמעשה בזה, דאם שני שותפים נתאנו אף שלאחד מהם אין כשיעור אונאה, כיון שלהשני יש אונאה (דזה אי אפשר שלשניהם לא יהי' כשיעור אונאה דממנ"פ לאחד יש כשיעור אונאה, אם האונאה בכלל הוה שתות), צריך המאנה להחזיר גם לזה שאין לו כשיעור אונאה. ומדי התבונני בזה עלה בלבי להביא דמיון לזה מדברי המהרי"ט בתשובה חחו"מ סי' ק"ה שכתב, דהא דנקטינן דאין משביעין שבועת השותפין, רק אם החשד הוא על שתי מעין וכן פסקינן בחו"מ סי' צ"ג, דאם יש שותפין הרבה שתובעין, ל"ב שתי מעה לכל אחד מהשותפים התובעים, רק סגי אם כולם ביחד תובעין שתי מעה, וה"נ אף שלאחד מהשותפין ליכא כשיעור אונאה, כיון שלכולם ביחד הוה כשיעור אונאה צריך המאנה להחזיר, ועיין בברכי יוסף חחו"מ סי' ז' שנסתייע מזה לענין הא דנקטינן שם, דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ, אם שני שותפים תבעו לאחד פרוטה נזקקין, אף שלכל אחד מהם אין התביעה עולה פרוטה, כיון שביחד יש להם תביעה על פרוטה ב"ד נזקקין עיי"ש, וה"נ לענין אונאה י"ל כן. ואף שבשער המשפט סי' צ"ג חולק ע"ד המהרי"ט שהבאתי, וס"ל דבעינן שתי מעה לכל אחד מהשותפים, וזה משום דהא דבעינן כפירת שתי כסף ילפינן בר"פ שבועת הדיינים, שזה משום דהכפירה צריכה להיות בדבר חשוב ופחות משני כסף ל"ה דבר חשוב, ולכן בעינן דוקא שיהי' לכל אחד מהשותפים ב' כסף ולא סגי שיהי' לשניהם ביחד עיי"ש, מ"מ בענין שלפנינו נראה דלכ"ע אפי' אם לאחד מהשותפים ליכא כשיעור אונאה הוה בכלל אונאה, דשם ליכא לשום אחד מהשותפים ב' כסף ורק לשניהם ביחד יש, משא"כ באונאה הרי לשותף אחד יש כשיעור אונאה ועוד יותר, אז כיון שחייב המאנה להחזיר לזה השותף האונאה, מחויב להחזיר ג"כ להשותף השני אף שאצלנו ליכא כשיעור אונאה. ויש לדמות זאת קצת להא דאמר אביי בגיטין (מ"ח ע"ב) דאף שבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, אם נחית אפירי א"צ הרשאה, דמיגו דמשתעי דינא אפירי משתעי ג"כ דינא אגופא, וה"נ מיגו דצריך להחזיר האונאה לזה שיש אצלו כשיעור אונאה צריך להחזיר ג"כ לזה שאין בחלקו כדי אונאה, וגם לעני ביטול המקח י"ל כיון שזה השותף שאין בחלקו כדי אונאה לבטל המקח לא יוכל לבטל המקח גם השני לא יוכל לבטל, וכן גם הסברא נותנת דבמכירת דבר אחד אי אפשר לומר שמקצת המקח יהי' קיים ומקצת זה המקח עצמו יהי' בטל, וכדוגמא שמצאנו בב"ב (קל"ד ע"ב) בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן עיי"ש:

ה) ואני משער קצת דאביי שאמר בגיטין (מ"ח ע"ב) שם, דאף דבעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אם נחית אפירי מיגו דמשתעי אפירי משתעי דינא ג"כ אגופא, קאי בזה בשטתו, שמצאנו לו ענין כיוצא בזה בגיטין (ח' ע"ב) באמר לעבדו כל נכסיו קנויין לך ס"ל לאביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים, וה"נ מתוך שמשתעי דינא אפירי משתעי גם דינא אגופא. ואף דבנימין (ח') שם איתא, דהדר אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו, כתבו התוס' שם בד"ה הדר, דה"ט משום שיד בעל השטר על התחתונה, אבל מהסברא עצמה י"ל שלא חזר וס"ל כן דמתוך שמהני לזה מהני ג"כ לזה. ובעיקר הדבר י"ל דזה סובב על קוטב החקירה שעוררתי במק"א בהזדמן בנושא אחד צד חיוב וצד שלילה, מי מכריע את מי, אם צד החיוב את צד השלילה או צד השלילה את צד החיוב, או דילמא אין מכריעין זה את זה כלל, והערתי בזה מכמה מקומות שיש פנים לכאן ולכאן, ואכמ"ל בזה:

ו) ויש להעיר עוד בהך דינא של האלשיך שהבאנו, שיש לדמותו קצת להא דאיתא בב"מ (צ"ו ע"א), שאל משותפין ונשאל לו אחד מהם מהו כולו בעליו בעינן והא ליכא, או דילמא מההוא פלגא דידי' מיהא מיפטר, שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו כולו שואל בעינן, או דילמא בההוא פלגא דשיילי' מיהת מיפטר, ובגמרא שם לא איפשיטא האיבעיא, וה"נ בדינו של האלשיך יש להסתפק כעין זה אם החיוב הוא להחזיר כל האונאה של החפץ, ואם אין צריך להחזיר כל האונאה, כגון שלשותף אחד אינו עולה כשיעור אונאה אינו מחויב להחזיר גם להשותף שיש לו כשיעור אונאה, או דילמא עכ"פ החלק שיש בו כשיעור אונאה מחויב להחזיר ויש לחלק בין הענינים. ושוב מצאתי ענין דומה לעניננו בתרומת הדשן סי' שי"ח, עיי"ש שדן בראובן ששכר את שמעון שיוליך לו קורות גדולות מן המים לעיר עם סוסו, וכאשר כלה שמעון את פעולתו נודע שנתאנה ביותר משליש משכרו, ותובע אונאתו מראובן, והנה אי בתר שכירות של שמעון עצמו ניזול אין כאן דין אונאה, דפועל הוא ובפועל אין דין אונאה, וכמ"ש הרמב"ם דבפועל הוה כקונה לזמן, ועבדים אין בהם אונאה, אמנם אי בתר שכירות הסוס ניזול יש אונאה דבשכירות בהמה שייך דין אונאה, וכתב בתרומות הדשן שם וז"ל:

ונראה דלית לן למימר הואיל ושכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד, נימא מיגו דליכא אונאה גבי דהאיך ל"ל נמי גבי דהאיך או איפכא מיגו דאיכא לגבי דהאיך איכא נמי לגבי דהאיך, וניזול בתר רובא דאיזה צד הוא רוב מן הסך ניזול בתרי' או ניזול בתר חזקת ממון דיד המוציא על התחתונה וכו' עיי"ש. וזה מתאים להענין שלפנינו, כי כמו דל"א מיגו בנוגע להפרטים שבהם היתה האונאה וכל אחד נידון לבדו, כן ל"א ג"כ מיגו בנוגע להאנשים שאצלם היתה האונאה, ולפ"ז בשותפים אם יהי' לאחד דין אונאה ולהשני אין לו כדי אונאה, לזה שיש לו כדי אונאה יהי' החיוב להחזיר האונאה, ולזה שאין לו כדי אונאה אין להחזיר, וכמו שפסק התרומת הדשן שם לענין שאלתו, דאמדינן כמה מהשכר שקיבל שמעון עולה עבור טרחתו וכמה עבור הסוס, ואם בהעולה על הסוס יש כדי אונאה מחויב להחזיר האונאה, אבל רק האונאה של הסוס, אמנם אם היתה האונאה בנוגע לשכרו של שמעון אינו מחויב להחזיר דבשמעון ליכא אונאה כיון דהוה פועל, וה"נ בשותפים יהי' הדין כן, וזה יהי' להיפוך מדעת האלשיך שהבאתי. ויש להרחיב עוד הדיבור ואסתגר בזה:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה