אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן כ

סימן יט

אמרתי לספר פה חסדי ה' כי גברו עלי להיות ממזכי הרבים ולהשיב רבים מעון. הן בבואי לשרת בקודש בעיר סאמבור, אשר בימי עלומי ישבתי לכסא לה, מצאתי העיר פרוצה ובלתי מתוקנת בעירובין, זולת ברחוב אחד, אשר אצל בהכ"נ וסביב לו, וזה מפאת שרבות בשנים לא יכלו אחינו להתישב במלא רוחב העיר, ורק בשטח קטן הזה, ובו איפוא נצטמקו כל החיים הציבוריים של הקהלה, ואח"כ כאשר הרחיב ה', ונתפשט ישוב היהודים במלא העיר והקיפה, לא הי' באפשרי עוד לתקן העיר בעירובין, וע"כ נשארה פרוצה עד הזמן האחרון:

ולבי הי' עלי דוי בראותי את המכשלה הגדולה בעיר בנוגע לחילול שבת, כי ההמון לא הי' מדקדק כלל להזהר מהטלטול ביום השבת ובאים לידי מכשול, וגם היראים את ה' פעמים רבות בלי משים נכשלו בזה, והרבה נצטערתי ע"ז ובכל כחי נסיתי להרים מכשול ולתקן הקלקול הזה ע"י עירובין כדת, ולא עלתה בידי, כי הרבה מעקשים נעשו מצד שלטון העיר אשר בשום אופן לא רצה להסכים ולתת הרשיון לעשות עירובין סביב העיר, וכמעט אשר אמרתי נואש לזה:

ויהי כאשר פרצה המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הנוראה, בסוף שנת תרע"ד, וגם אני בתוך הגולה אשר הגלתה ממדינתנו לבקש מפלט מפחד אויב (ברוך ה' כי גם אז לא עזב חסדו מאתי, ובהיותי מתעכב ירחים אחדים הרחק מביתי בבירת המדינה, רבות אשר השתדלתי ופעלתי אצל הממשלה להטיב מצב אלפי אחינו הנודדים אשר היו במצור ובמצוק), וכאשר שב מעט סער המלחמה לדממה ויכלתי לשוב הביתה, ראיתי כי גם העירוב אשר הי' בשטח הקטן של העיר סביב לבהכ"נ נתבטל ואינו, כי בבוא האויב בשערי העיר הרם אותו בתתו אותו למרגל חרש להודיע סתרי הצבא, ונגשו אלי יושבי העיר החרדים על דבר ה' ודרשו ממני להשיב עכ"פ העירוב שהי' מלפנים, למען יהי' הרחוב אשר בו בהכ"נ ורוב בתי התפלה מתוקן כדת. ואז אמרתי עם לבבי, הנה עתה, בהיות שעת חירום, והרשות אינה מדקדקת כ"כ על הנעשה בעיר, הגיעה העת להוציא מחשבתי, אשר חשבתי זה רבות בשנים, לתקן כל העיר בעירובין כדת, לפעולת אדם, וב"ה כי כאשר חשבתי כן עשיתי, ובמשך ימים אחדים נתקנו כל רחובות העיר בעירובין באמצעות העמודים אשר למאור עלעקטרי המאיר בחוצות וברחובות קרי', מהם שכבר עמדו וסמכתי עליהם, ומהם שהועמדו ע"י השתדלותי באופן שיוכשרו לצורת הפתח, לשמחת לבבי ולשמחת לב כל יראי ה', וכאשר נגמרה המלאכה בשבת שלפני ר"ה תרע"ו אספתי את כל אנשי העיר לבהכ"נ הגדול, וברוב עם הודיתי לה' כי גבר עלי חסדו להרים מכשול ולתקן תיקון גדול לדורות, כה יעזרני ה' על כבוד שמו להיות תמיד ממזכי הרבים לחזק הבדק ולשמור הגדר אכי"ר:

ובהיותי עוסק בתיקון העירובין עלו בלבי איזהו הערות ואמרתי להציגן פה:

א) הנה במה שסמכתי על עמודי מאור העלעקטרי, אף שלא ניכר שנעשו לצורת הפתח, כי צורת הפתח היא מחיצה גמורה ול"ב הכירא וכמ"ש. בתשו' ח"ס חאו"ח סי' צ"ו, עיי"ש שדחה דעת הפמ"א שהחמיר בח"ב סי' קמ"ב אם הקנים של צוה"פ עומדים לפנים מהכותל והכותל מפסיק בינם לרה"ר, כמו בקורה שאם הניח מחצלת ע"ג ל"מ כדאיתא בעירובין (י"ד ע"א), דשאני קורה דבעינן הכירא, משא"כ צורת הפתח דהוה משום מחיצה ל"ב שיהי' היכר ונראה, ואם אמנם כי בהך דינא של הפמ"א שהקנים עומדים בתוך הגדר יש מחמירים, וכן היא ג"כ דעת המקור חיים בחידושיו בסופו השייכים לדיני עירובין, עיי"ש שנתן טעם לדבריו דמה שעומד בתוך דבר המוקף לאו כלום הוא, דדבר המוקף כמאן דמליא דמי עיי"ש, אכן יש לתמוה ע"ז דלפי המבואר בשבת ה' ל"א ביתא כמליא דמי רק ברה"י מקורה, אבל לא ברה"י שאינו מקורה, ועיין בשו"ת בית שלמה חא"ח סי' נ"ה מ"ש בזה. ועיין בשו"ת הר"א מזרחי סי' כ"ה שדן בצורת הפתח שהיתה מן הצד, ונעצו קנה בארץ סמוך לקנה הפסול, שיהי' מכוון תחת הקורה ורצו לפסלה, משום שהעוברים אינם מביטים בקנה הקטן ורק בקנה הגדול, והקנה הגדול ל"ה עירוב, והשיב דאין לחוש לזה, משום דצוה"פ לא דמי' לקורה, דקורה ל"ה רק משום היכר, ולכן היכי דל"ה הכירא ל"מ, אבל צוה"פ הוה משום מחיצה ול"ב כלל הכירא, דהרי צוה"פ מהני אפי' למעלה מעשרים דלא שלטא בי' עינא ול"ה הכירא, וע"כ דבצוה"פ ל"ב הכירא ולכן אין לנו להשגיח על טעות העוברים, שלא ידעו איזהו קנה הוא העירוב ויחשבו שהגדול הוא העירוב עיי"ש. ברם בדבר הראי' שהסתייע דבצוה"פ ל"ב הכירא מדכשר גם למעלה מעשרים אמה אף דלא שלטא בי' עינא יש להתוכח, דגם בגבוה למעלה מעשרים אמה יש היכר בצוה"פ, דנהי דלא שלטא עינא בהחבל אשר על הקנים דהוה למעלה מעשרים, אבל הקנים המה על הארץ והולכים למעלה ושפיר הוה הכירא, ועיין בישי"ע או"ח סי' שס"ג ס"ק ה' מ"ש בזה, אבל עיקר הדבר דבצוה"פ ל"ב הכירא הוא מוסכם ואין לפקפק בזה, ושפיר יש לסמוך ג"כ על עמודי מאור העלעקטרי, אף שאין בהם הכירא שנעשו לצורך עירוב:

ב) ומה שלא נעשו העמודים לשם עירובין רק לשם דבר אחר ג"כ אין לחוש, דכיון דצורת הפתח הוה משום מחיצה, וכמו שהביא בב"י או"ח סי' שס"ג בשם הרשב"א דצורת הפתח היא מחיצה גמורה עיי"ש, ובמחיצה אפי' עומדת מאלי' מהני, וכדאיתא בעירובין (ט"ו ע"א) דס"ל לאביי דלחי העומד מאליו מהני, דלחי משום מחיצה, ומחיצה העומדת מאלי' הוה מחיצה, ומשמע דבמחיצה לכ"ע מהני גם כשעומדת מאלי', וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב חא"ח סי' ח' דצור הפתח מהני גם כשעומדת מאלי', וידוע מה שהאריכו גדולי האחרונים לענין אם יש לסמוך על עמודי הטעלעגראף לחשבם לצורת הפתח ולהתיר על ידם הטלטול בשבת, ועיקר החשש הי' משום שהגביעים אשר עליהם נקשרים החוטים אינם עומדים למעלה על העמודים, רק בולטים בצדם והוה צורת הפתח שעשאוה מן הצד דפסולה כדאיתא בסי' שס"ב באו"ח בסופו, וע"כ אמנם לא התירו לסמוך עליהם, אבל זולת זה לא הי' שום קפידא אף שאין היכר בהעמודים שנעשו לצורת הפתח, וגם לא נעשו לכתחלה לצוה"פ רק לדבר אחר, משום דבצוה"פ אין לחוש לזה וכמו שכתבתי:

ג) וראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' פ"ח, שהביא בשם ספר יד דוד עירובין (ט"ו) שצידד דאף אם נימא דצוה"פ הוה מחיצה גמורה, ולא בעי היכר וכשר גם בנעשה מאליו כמו לחי, מ"מ זה דוקא כשנעשתה צוה"פ סתמא, אבל אם נעשתה לסיבה אחרת כמו קורה שנתנה לחזק הכתלים מיגרע גרע ול"ה מחיצה עיי"ש. ובהשקפה הראשונה אמרתי להביא קצת דמיון לזה מדברי הגמרא סוטה (כ' ע"ב), דאפי' מאן דס"ל דמגילת סוטה שנכתבה לשם סוטה אחת אינה כשרה לשתיית סוטה אחרת, מודה דמגילת סוטה מס"ת כשרה, דתורה סתמא כתיבה משא"כ בשתי סוטות כיון דאינתיק לשם רחל לא הדרא מינתקא לשם לאה עיי"ש, וה"נ י"ל דצוה"פ סתמא מהני, אבל אם נעשתה לשם סיבה אחרת ל"מ, דכיון דאינתיק צוה"פ לשם סיבה אחרת לא הדרא מינתקא לשם עירוב. אמנם בעיקר הדבר הנה מצאנו דהיכי דסתמא כשר מהני ג"כ. אם נעשה לשם דבר אחר, עיין זבחים (ג' ע"א) דמה"ט חטאת ששחטה לשם חולין כשירה וגט שנכתב שלא לשם אשה פסול ואפי' לשם עובדי כוכבים נמי פסול, דשאני גט דל עובדת כוכבים מיני' הוה לי' סתמא וסתמא פסול, קדשים דל חולין מנייהו הו"ל סתמא וסתמא כשרים עיי"ש, וה"נ כיון דבמחיצה סתמא כשרה גם בנעשתה לשם דבר אחר כשירה:

ד) ולכאורה יש להביא סמוכין לסברת היד דוד שהבאתי דאף דסתמא מהני בצוה"פ אם נעשתה לשם דבר אחר מיגרע גרע, מדברי התוס' בברכות (י"ב ע"א) ד"ה לא שכתבו, דאף דמצות אין צריכות כונה, אם נתכוין לדבר אחר, כגון נתכוין לברך על היין ונמצא שכר. לא מהני ועיין א"ש שם שביאר דטפי עדיף בלא כונה כלל ממה שעוקר הכונה לברכה אחרת, וה"נ י"ל דטפי עדיף סתמא בצוה"פ ובמחיצה מנעשה לשם דבר אחר, ואף דסתמא מהני, אם נעשה לשם דבר אחר ל"מ. אכן יש לחלק בין הנושאים. דבאמת יש להבין סברת התוס' מדוע בלא כונה כלל מהני ובמכוין לדבר אחר ל"מ, אם לא בעינן כונה מה איכפת לן אם מכוין לדבר אחר, ונראה בהבנת דברי התוס' דהנה בטעם הדבר מדוע מצות א"צ כונה י"ל משתי פנים, או משום דסתם עשיית המצוה גם בלא כונה הוה כאלו התכוין לשם מצוה, וכמו שמצאנו בקדשים דסתמן לשמן עומדין כדאיתא בריש פ"ק דזבחים, וה"נ סתמא דמצוה לשם מצוה קאי, וע"כ ל"ב כונה מיוחדת, או י"ל כיון דהוה ראוי לכונה אין הכונה מעכבת, וכמו דס"ל לר"ז במנחות (ק"ו ע"ב) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכדוגמא שכתבו התוס' ביבמות (ל"א ע"ב) ד"ה דחזו בשם ר"ת דמה"ט שולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד, ולא קרינן בי' מפיהם ולא מפי כתבם, כמו דאמרינן גבי אלם שאינו יכול להעיד מתוך הכתב, משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, דשאני אלם שאינו יכול להעיד בע"פ האמירה מעכבת, משא"כ בעדים שיכולין להעיד בע"פ אין האמירה מעכבת, וכמו שמצאנו דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת עיי"ש. וא"כ זה ניחא כשאינו מכוין כלל, אבל אם מכוין למצוה אחרת ל"ש לומר דסתמא לשם מצוה קאי דהרי חזינן דמכוין למצוה אחרת ולא לאותה מצוה. ויש לדמות זאת להא דאיתא בב"מ (י' ע"ב) כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בארבע אמות לא ניחא לי' דליקני, וה"נ כיון דמכוין למצוה זו ולמצוה אחרת אינו מכוין גלי דעתי' דרק לאותה מצוה הוא מכוין ולא למצוה אחרת, ול"ש לומר דסתמא לשם מצוה קאי, וכמו כן ל"ש לומר דהוה ראוי לכונה, דכיון דמכוין למצוה זו ל"ה ראוי לכונה למצוה אחרת, ויש להסתייע כן מדברי התוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שכתבו, דה"ט דאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה, ומשמע מדבריהם דבעשיית שתי מצות ביחד אי אפשר לכוין יפה, דאין לכוין שתי כונות ביחד, וממילא אם מכוין למצוה אחת ל"ה ראוי לכונה למצוה אחרת, וכיון דל"ה ראוי לכונה שוב הכונה מעכבת, ולכן עדיף טפי בלא כונה כלל ממה שעוקר הכונה לדבר אחר. ולפ"ז י"ל דזה דוקא באדם אחד, משא"כ בשני אנשים כדוגמת הענין שלפנינו, שאנחנו שסומכים על עמוד מאור העלעקטרי לצורת הפתח אין לנו שייכות עם אלה שעשו העמודים האלה, מה איכפת לנו בכונתם של אלו שדעתם היתה לצורך דבר אחר, אבל אנחנו אין לנו שום כונה אחרת בזה והוה איפוא לגבי דידן כסתם מחיצה או כסתם צוה"פ, וכיון דבסתמא מהני גם בכה"ג יש לסמוך:

ה) ברם בעיקר הדבר שכתבנו דאף אם נאמר מצות א"צ כונה מ"מ ראוי לכונה בעינן, ומה"ט היכי דל"ה ראוי לכונה כגון במכוין למצוה אחרת הכונה מעכבת (ועיין למעלה סי' ט"ו אות ו' מ"ש בזה), יש להעיר מדברי הגמ' בעירובין (צ"ו ע"ב) דס"ל לת"ק דהמוציא תפלין מכניסן זוג זוג משום דס"ל מצאצ"כ, ולכן אם יכניס שתים יעבור בבל תוסיף אף אם לא יכוין למצוה, וקשה הרי שם ג"כ ל"ה ראוי לכונה מחמת איסור בל תוסיף, וכיון דל"ה ראוי לכונה ממילא הכונה מעכבת, ולפ"ז אם לא יכוין לא יקיים המצוה, וא"כ הו"ל למימר שיכניס שתים, ולא יעבור כיון שאינו מכוין. ואולי י"ל דמחמת איסור בל תוסיף ל"ה אינו ראוי לכונה, וכמ"ש הב"ח באו"ח סי' ל"ב הובא בטו"ז שם ס"ק י"ח לענין אם נמצא דיבוק אותיות בס"ת, שדעת הב"י דאין להוציא ספר אחר דכיון שיכול לגרור הדיבוק אפי' אינו גורר כשר כדר"ז דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכתב ע"ז הב"ח דאפי' אם נמצא בשבת א"צ להוציא אחר, כיון שמעיקר הדין יש תקנה לס"ת, רק דאיסור שבת רביע עליו עיי"ש, וה"נ מעיקר הדין יכול לכוין רק שאיסור בל תוסיף רביע עליו, והוה ראוי לכונה וממילא אין הכונה מעכבת, ולכן ס"ל לת"ק שלא יכניס שתים, דאף אם לא יכוין ג"כ יעבור בב"ח, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון דהיכי דהדבר בעצם הוה ראוי ורק איסורא הוא דרביע עליו, כגון תרומה לזר שפיר מקרי ראוי, דלא מקרי אינו ראוי, רק היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים עיי"ש, וה"נ לא מקרי אינו ראוי לכונה מחמת איסור בל תוסיף וכמו שכתבתי:

ו) ובמקום אחר צדדתי שעל קוטב חקירה זו, אם מחמת איסור מקרי אינו ראוי, תתהפך פלוגתת אביי ורבא בגיטין (פ"ד ע"א), לענין אם אמר הבעל הר"ז גיטך ע"מ שתאכל בשר חזיר, דאביי ס"ל דלא אפשר לקיים תנאה, ורבא ס"ל דאפשר לקיים תנאה דאכלה ולקיא, ועיין ברש"י שם שביאר דסברת רבא דלעבור על דברי תורה אפשר לקיים התנאי באיסור וחלקה על שעברה עיי"ש, והיינו דאביי יסבור דמחמת איסור מקרי אינו ראוי, ולכן ס"ל דאם אי אפשר לקיים התנאי רק באיסור חשוב זאת כדבר שאי אפשר, אמנם רבא יסבור דמחמת איסור ל"ה אינו ראוי, דרק איסורא הוא דרביע, אבל הדבר בעצם הוה ראוי, ולכן ס"ל דאם אפשר לקיים התנאי באיסור מקרי זאת אפשר לקיים תנאה. ויש לצדד עוד דד"ז אי מחמת איסור מקרי ראוי תליא בחקירה הידועה אי כל האיסורין הוי איסורי חפצא, כאשר כן היא שטת הר' זרחי' הלוי הובאה בנימוקי יוסף ובריטב"א פ"ד דנדרים במשנה דזה חומר (דף ט"ו ע"א), דמה"ט אין נדר חל על איסורין, או כל האיסורין הוי איסורי גברא, כאשר כן היא דעת הנימוקי יוסף בנדרים שם, דאם נאמר דכל האיסורין הוי רק אגברא, י"ל דמחמת איסור ל"ה אינו ראוי, כיון שהחפץ מחמת האיסור אינו גרוע בעצם, ורק איסורא הוא דרביע עליו, וכדברי התוס' בשבת (קכ"ז) שהבאנו, שיש חילוק בין היכי שהדבר אינו ראוי מצד עצמו, או היכי שהדבר אינו ראוי רק מצד האיסור הרובץ עליו, אבל אם נאמר דכל האיסורין הוי איסורי חפצא י"ל דמחמת האיסור חשוב ג"כ כגריעותא בעצם החפץ, והענין הזה רחב ומסתעף הרבה:

ז) ועיין זבחים (ק"ט ע"א), דכל הפסולין למזבח שאם עלו לא ירדו מקרי ראוים לפתח אהל מועד וחייבים עליהם בחוץ עיי"ש, וכיוצא בזה כתבו ג"כ התוס' בחולין (מ' ע"א) ד"ה חייב, דאף דחטאת העוף איתא רק ביחיד, וקרבן יחיד אינו קרב בשבת, מ"מ כיון דאם זרק הורצה חשוב מתקבל בפנים וחייב משום שחוטי חוץ עיי"ש, ומשמע דרק משום דבדיעבד חזי חשוב ראוי, אבל לולא זאת ל"ה חשוב ראוי למזבח אף דהגריעותא ל"ה רק מחמת איסור. וגם דבר זה עצמו, אם גם היכי דבדיעבד מהני הוה ראוי אינו ברור עוד, כי מכמה מקומות משמע להיפוך, דאפי' אם רק לכתחלה אסור מקרי אינו ראוי אף דבדיעבד מהני, ולדוגמא עיין תוס' חולין (ד' ע"ב) ד"ה מותר שכתבו, דאפי' אם הדמים של איסורי הנאה מותרים כשמכר, מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור ל"ה בר דמים ויש להרחיב הדיבור בזה ואכ"מ:

ח) ויש להעיר עוד במה שכתבנו בהבנת דברי התוס' בברכות (י"ב), דמה"ט אם מכוין למצוה אחרת גרע טפי מאם אינו מכוין כלל, דאם אינו מכוין כלל הוה עכ"פ ראוי לכונה, ואין הכונה מעכבת, אבל אם מכוין למצוה אחרת ל"ה ראוי לכונה ואז הכונה מעכבת, דזה אמנם ניחא בהא דאיתא בברכות שם שנתכוין לברך על היין ונמצא שכר, שאי אפשר לכוין שתי הכונות ביחד, דאם מכוין על היין ממילא א"א לכוין על שכר, ואם מכוין על שכר א"א לכוין על יין, ולכן אם מכוין על יין ל"ה עוד ראוי לכונה על שכר, ומה"ט גרע מאילו לא הי' מכוין כלל, משא"כ היכי שאין סתירה בין הכונות, שפיר י"ל דאף אם מכוין למצוה אחת הוה עוד ראוי לכונה למצוה אחרת, וכיון שכן י"ל שכמו שאינו מזיק אם אינו מכוין כלל, דהוה ראוי לכונה, כן אינו מזיק ג"כ אם מכוין למצוה אחרת דג"כ הוה ראוי לכונה, ולפ"ז ליתא ג"כ לסברת היד דוד שהבאתי, דאף דסתמא מהני בצורת הפתח אם נעשה לשם דבר אחר מגרע גרע, דבכה"ג אם סתמא מהני גם כשנעשה לשם דבר אחר מהני, דבזה ל"ש סברת התוס' דברכות שהבאתי כיון שאין הכונות הותרות זו לזו וכמו שכתבתי. אכן דבר זה עצמו אם אפשר לכוין שתי כונות ביחד הוא נותן ענין רב לענות בו, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ז' שנגע ג"כ בחקירה זו, וכשאני לעצמי אני תמה איך אפשר לומר שיהי' מותר לכוין בעשיית מצוה אחת שתי כונות, היינו למצוה זו ולמצוה אחרת, הרי זה הוא בגדר אין עושין מצות חבילות חבילות שאמרו, שענינו הוא שאין לכוין שתי מצות בדבר אחד, וכדאיתא בפסחים (ק"ב ע"ב) שאין לברך על כוס אחד קידוש היום ובהמ"ז, ואיך אפשר איפוא לומר שיהא מותר לכוין שתי כונות במצוה אחת, והסברא שהבאנו למעלה בשם התוס' במ"ק ח', דה"ט דאין עושין מצות ח"ח דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה למצוה אחרת, היא כראי מוצק לזה דאין לכוין שתי כונות במצוה אחת ושזה הוא בגדר אין עושין מצות ח"ח. ועיין בשו"ת שערי דעה מהדו"ת סי' ק"ד שהעיר בדבר הספק הנ"ל אם אפשר לכוין שתי כונות ביחד מדברי הגמרא בסוכה (מ"ד ע"א) א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן לי' שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש, א"ל הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, א"ל ההוא משום לולב הוא דקא עביד לי', וכ"ת דקא מגבה לי' והדר מגבה לי', והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי, ומשמע דאי לאו דמגבה לה והדר מגבה לה לא הוה מהני, וש"מ דל"מ שתי כונות במצוה אחת, ולדידי קשה, דאם ל"מ שתי כונות ביתד שזה הוא בגדר אין עושין מצות ח"ח וכמו שכתבתי, גם בזאח"ז כדוגמא שתפסו בגמ' דמגבה לה והדר מגבה לה איך מהני, הרי גם בזאח"ז הוה בגדר אין עושין מצות ת"ח, וכמו שאמרו בש"ס דפסחים שם שאין לקדש ולברך בהמ"ז על כוס אחד, אף שמתחלה מקדש ואח"כ מברך בהמ"ז, ובאמת כי גם מבלעדי זה יש לתמוה כן ע"ד הגמרא דסוכה שם, איך אפשר לצאת בערבה שבלולב ידי חובת ערבה אפי' כשמגבה והדר מגבה, הרי אין עושין מצות ח"ח, וזה קושיא שראוי לתת אלי' לב ואכ"מ להאריך בזה:

ט) עוד עלה ספק בלבי, בדבר מה שסמכתי על החוטים הנמשכים למעלה על עמודי מאור העלעקטרי לעשות מהם צורת הפתח, כיון שתחת החוטים הנמשכים למעלה על העמודים יש עוד חוטים היוצאים מצדי העמודים ונמשכים מעמוד לעמוד. יש לחוש לדעת המג"א בסי' שס"ב בסופו, דבצוה"פ אם תחת הקנה שלמעלה ע"ג הקנים יש עוד קנה אחר תחתיו שהוא מן הצד, יש לשלוף הקנה הפסול מפני הרואים, אכן המג"א בעצמו שם כתב דהעירוב לא נפסל בשביל זה, וכן מסתבר מילתא, דכיון דצוה"פ הוה משום מחיצה, אטו משום שהוסיף בנין בעשיית המחיצה מיגרע גרע. ועיין בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חא"ח סי' מ' שכתב ג"כ דהוספת קורה שני' בין הלחיים תחת הקורה שעל גביהם אינו מזיק, וכדוגמא שמצאנו בעירובין (צ"ג ע"א) לא מצינו מחיצה לאיסור עיי"ש (ותידוש בעיני שבספר חסד לאברהם שם לא העיר כלל מדברי המג"א שהבאתי, שכתב שלכתחלה יש לשלוף הקנה הפסול שתחת הקנה הכשר), ואף שהמג"א כתב שלכתחלה יש לחוש לזה ולהסיר הקנה הפסול, מ"מ שיון שבנידון שלפנינו אי אפשר לתקן העירובין באופן אחר חשוב כדיעבד, כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' צ"א ס"ק ב' בשם הת"ח דשעת הדחק כדיעבד דמי, ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ק"י דשעת הדחק עוד עדיף מדיעבד:

י) עוד אני אומר בזה דבנ"ד גם לכתחלה א"צ להסיר החוט השני, דכאן החוט השני אינו וצא מהעמוד עצמו, רק מהעמוד יוצא גביע ועל הגביע כרוך החוט, ובכה"ג הנה יש מצדדים דל"ה כלל צוה"פ מן הצד, וכן צדד גם בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת תא"ח סי' מ' לסמוך מה"ט על הטעלעגראף לעירוב, דכיון דהחוט היוצא מצד העמוד אינו מחובר להעמוד עצמו, רק מהעמוד יוצא מסמר שעליו קנה של זכוכית, והחוט כרוך על הקנה של זכוכית הר"ז דומה למ"ש המקו"ח בסופו בתיקון עירובין, דאם חקק בתוך הקנים וכרך החבל ע"ג כשר, וזה משום דחשבינן חלק הקנים היוצא למעלה מהחבל כנטול, וה"נ חשבינן חלק העמודים היוצא למעלה מהגביעים כנטול ול"ה כלל צוה"פ מן הצד עיי"ש. ואם אמנם כי גדולי המורים חולקים ע"ז ולא רצו לסמוך על הטעלעגראף לצוה"פ, משום דגם בכה"ג חשוב מן הצד, וכן מוסכם כמעט מכל גדולי האחרונים שמדברי המקו"ח אין ראי', ועיין בשו"ת אבן יקרה מהדו"ק חא"ח סי' ט"ז שדחה ג"כ ראי' זו שהיא פריכא מעיקרה, אבל עכ"פ לענין זה נוכל לסמוך בכל אופן על המכשירים. שלא לחשוב החוט השני היוצא על הגביעים ונמשך מעמוד לעמוד לקנה פסול שיהי' מהצורך לסלקו וז"פ:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה