שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן יח
דרוש בשבת שובה שנת תרפ"ה, בבהכ"נ הגדול דק' סאמבור.
בקידושין (דף כ"ט ע"א) בגמרא האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וכו', למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וכו', והיכי דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי', דכתיב המול לכם כל זכר, והיכי דלא מהלי' בי דינא, מיחייב איהו למימהל נפשי', דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וכו', איהי מנ"ל דלא מיחייבא, דכתיב כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה, אשכחן מיד לדורות מנ"ל, תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, עכ"ל הגמ':
א) ויש לדקדק, אמאי לא הקשה הגמרא תיכף אחרי שאמר דהמצוה היא על האב, אי איהי מנ"ל דלא מיחייבא, רק הפסיק באמצע ואמר דיש חיוב על הב"ד למולו, ואם הב"ד לא מל אותו הוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', ואח"כ שאל איהי מנ"ל דלא מיחייבא, הלא דבר זה מהראוי הי' לישאל מיד:
ונראה לי בביאור דברי הש"ס, עפ"י דברי התוס' בקידושין שם ד"ה אותו, שהקשו למ"ל קרא דאותו ולא אותה, ת"ל דמצית עשה שהז"ג היא, שנימול שמיני ללידתו, ונשים פטורות, ותירץ הריטב"א דע"כ ל"א דאשה פטורה ממעשהז"ג, רק במצוה דנפשה, אבל במנות מילה דבנה, כיון דגם הב"ד מחויב למולו הו"א דגם אמו תהי' מחויבת, דלא גרעה מב"ד, קמ"ל קרא דאותו ולא אותה דהיא פטורה, וכ"כ גס במהרי"ט בחידושיו לקידושין שם ולפ"ז אמינא דה"ט דלא הקשה הגמ' תיכף איהי מנ"ל דלא מיחייבא, משום דהוה קאי בסברא, דה"ט דהאם פטורה משום דהוה מעשהז"ג, ולא עלה על דעתו כלל שאשה תהי' חייבת, אמנם כאשר שמע המקשה, דאם האב אינו מל הב"ד מחויב למולו, א"כ ל"ל דה"ט דאשה פטורה משום דהוה מעשהז"ג, דבכה"ג שהמצוה מוטלת על הב"ד, מסתבר מילתא דגם אשה חייבת אף דהוה מעשהז"ג דלא גרעה מב"ד, הנה נתעורר להקשות לפ"ז, איהי מנ"ל דלא מיחייבא כיון דמפאת דהוה מעשהז"ג אין מקום לפטור האם, מנ"ל דפטורה, ומשני דאמר קרא אותו ולא אותה, והיינו דיש ע"ז מיעוט מיוחד לפוטרה אף דבאמת מצד הסברא מהראוי הי' לחייבה:
ב) ובסגנון אחר י"ל בישוב הדקדוק אשר עוררנו, מדוע לא הקשה הגמ' הך קושיא, איהי מנ"ל דלא מיחייבא תיכף, רק הפסיק הענין, והודיע שהב"ד מחויב למול וכן הוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', ואח"כ הקשה קושיא זו שהי' צריך להקשותה תיכף, דהנה כבר הבאתי קושית התוס' למ"ל קרא דאותו ולא אותה ת"ל דהוה מעשהז"ג, ובלא"ה נשים פטורות. ואנהירנא בתוס' רי"ד שם במילתא חדתא, דהמצוה שצותה התורה על האב בנוגע למילת בנו לא היתה שימול בעצמו, רק שיתעסק ושישתדל במילת בנו ויטריח להכין כל צרכי המילה, וזה העסק וההשתדלות אין להם זמן קבוע, כי תמיד מחויב להתאמץ ולהשתדל בזה ויום ולילה לא ישבות עד אשר. יקיים המצוה, ולכן ל"ה מעשהז"ג, והו"א דגם נשים חייבות, וקמ"ל קרא דפטורות. ולדעתי נראה להביא סמוכין לזה מדברי הגמ' כאן, דקאמר דהיכי דלא מהלי' אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי', והיכי דלא מהלי' בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשי', אלמא דהב"ד קאי במקום האב וכן הוא בעצמו קאי אח"כ במקום האב, ובודאי אין החיוב על הב"ד שימולו בעצמם, רק שיתעסקו וישתדלו להמציא איש שימול, וכן על האיש בעצמו בודאי אין חיוב שימול עצמו רק שישתדל שימולו אותו (ואני מסופק אפי' אם ירצה למול את עצמו אם רשאי כיון דהוא ערל ואנן בעינן המול ימול המל ימול וכדאיתא בע"ז (כ"ז), ושוב ראיתי למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חיו"ד ח"ב סי' צ"א אות ז' שהרגיש ג"כ בפרט זה אם ערל יכול למול א"ע עיי"ש), וה"נ אין על האב חיוב שימול בעצמו את בנו רק שישתדל במילתו וכאמור, אכן זה דוקא לבתר שאמרו דהב"ד קאי במקום האב, וכן דהוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', אז אמנם שמענו דמחובת האב הוא לא לימול, רק להשתדל בצרכי המילה כדוגמת הב"ד ול"ה מעשהז"ג, אבל מקודם שידענו דהב"ד קאי במקום האב, שפיר הי' מקום לומר דהמצוה על האב היא שימול בעצמו, ואז אמנם הוה מעשהז"ג כמו מצות מילה עצמה, דהוה מעשהז"ג משום שנימול בשמיני ללידתו, וכמו שהקשו התוס', ולפ"ז אמינא דמתחלה לא הקשה הגמ' כלל איהי מנ"ל דלא מיחייבא, דהוה קאי בסברא דהמצוה על האב שימול בעצמו והוה מעשהז"ג, ובודאי נשים פטורות, אמנם אחרי ששמע המקשה, דאם האב לא מל, הב"ד מחויב למולו, וכן אם הב"ד לא מל היא מחויב למימהל נפשי', א"כ מזה הבין דאין המצוה שהאב בעצמו ימול רק שישתדל ויתעסק במילת הבן כדוגמת הב"ד ולפ"ז ל"ה מעשהז"ג, וכמו שכתבנו למעלה, ולכן שאל איהי מנ"ל דלא מיחייבא, והיינו דאם ל"ה מעשהז"ג מדוע גם האשה לא תהי' מחויבת, ותירץ דכתיב אותו ולא אותה והתורה מיעטה להדיא דאשה פטורה אף דל"ה ם מעשהז"ג:
ג) ויש להמתיק הדבר ביותר, עפ"י דברי התוס' בע"ז (כ"ז ע"א) ד"ה אשה, שכתבו דלרב דס"ל דאשה פסולה למול, הא דאיצטריך אותו ולא אותה שאינה מחויבת להדר אחר איש שימולו עיי"ש, ובהשקפה הראשונה דברי התוס' תמוהים מאד, דאם בעצמה לא תוכל למול איך הו"א שתהי' מחויבת להדר אחר איש שימול את בנה, הרי ידוע דכ"מ דאינש לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, וא"כ אם בעצמה לא תוכל למול, איך ימול אחר בשליחותה, אמנם לדברי התוס' רי"ד שהבאנו דברי התוס' נכונים מאד, דזאת היא אמנם מהות המצוה שהטילה התורה על האב, שיהדר אחר מוהל וישתדל שימול את בנו, ולא שימול מעצמו וההידור הזה וההשתדלות שייכים גם באשה, אף שבעצמה לא תוכל למול, וסד"א שהמצוה תהי' מוטלת גם עלי', וקמ"ל קרא דהמצוה אינה חלה רק על האב ולא על האם, ולפי דברינו למעלה סברת התוס' רי"ד תשען ע"ז שאנו רואים שהב"ד קאי במקום האב, וכן שהוא בעצמו מחויב למול את עצמו, ש"מ דהמצוה המוטלת על האב ענינה רק ההתעסקות וההשתדלות ולא המילה בעצמה, וכאשר ביארנו, ולכן לא הקשה תיכף איהי מנ"ל דלא, דמהיכי תיתי לן שאשה תתחייב, כיון שלא תוכל בעצמה למול, ואין לומר דסד"א שתהי' מחויבת להדר אחר איש, דמדוע נאמר כן, הרי כ"מ דאיהי לא מצי עבדה שליח לא מצי משוי, אכן אחרי שאמרו דהב"ד קאי במקום האב, וכן שהוא בעצמו מחויב למימהל נפשי', א"כ ש"מ דעיקר המצוה המוטלת על האב היא ההשתדלות וההתעסקות, ודבר זה הלא יוכל להתקיים גם בנשים, א"כ קשה איהי מנ"ל דלא מיחייבא דדילמא גם היא מחויבת להדר אחר איש למול וכדברי התוס' דע"ז שהבאנו, ומשני דכתיב אותו ולא אותה, וש"מ דאשה פטורה אף שיכולה לקיים המצוה. ועיין באור חדש קידושין (כ"ג) שביאר סברת התוס' בע"ז הנ"ל, דה"ט דהו"א שהאשה מחויבת להדר אחר איש למול, אף שבעצמה לא תוכל למול, וממילא ל"מ משוי שליח, דכיון דהב"ד מחויב למולו זה האחר לא יהי' שליח האשה רק שליח של הב"ד עיי"ש, וגם לדבריו י"ל דה"ט שהקדים הפרט הזה שהב"ד מחויב למול קודם שהקשה הקושיא איהי מנ"ל, כיון שכל הקושיא הזאת אין לה מקום זולת בהקדם הפרט הזה וכמו שביארנו. ועיין בש"ך חו"מ סי' שפ"ב שכתב דאם האב מוהל אינו רשאי לכבד לאחר לימול, ואם עושה כן הוא מבטל מ"ע, ובתב"ש סי' כ"ח ס"ק י"ד חולק עליו, ולסברת התוס' רי"ד שהבאנו נסתרו דברי הש"ך דהמצוה לא היתה כלל על האב שימול בעצמו, רק שישתדל ויתעסק במילת בנו, ועיין בהפלאה קידושין (כ"ט) שהביא סברת התוס' רי"ד הנ"ל גם בשם הרמב"ן והריטב"א ועיי"ש מ"ש בזה:
ד) והנה התוס' בקידושין שם תירצו הקושיא הנ"ל למ"ל קרא דאותו ולא אותה ת"ל דהוה מעשהז"ג, דכיון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא, והדר הקשו דאכתי מעשהז"ג הוא, דאין מלין אלא ביום, ותירצו דאתיא כמ"ד בפרק הערל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, והקשה במהרי"ט בחידושיו לקידושין שם דעדיין מעשהז"ג הוא, דאינה נוהגת בשבתות וי"ט:
ובישוב קושיא זו נראה, דכמו דלא חשוב מעשהז"ג מחמת דאין מלין אלא ביום, משום דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה, כן לא חשוב ג"כ מעשהז"ג מחמת דאין מלין בשבתות וי"ט משום דמילה בזמנה נוהגת בשבתות וי"ט, והסברא היא דלא תשוב מעשהז"ג רק אם בשום פעם אינה נוהגת באותו זמן, אבל אם אך משכחת לה פעם שתהי' נוהגת באותו זמן ל"ה מעשהז"ג, ולכן ל"ח מעשהז"ג מחמת הלילה כיון דהזמן הזה שייך במילה שלב"ז, וה"ה דל"ח מעשהז"ג מחמת שוי"ט דהזמן הזה שייך במילה בזמנה:
ועיין סנהדרין (נ"ט ע"א), כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, והרי מילה שנאמרה לב"נ וכו' ונשנית בסיני וביום השמיני ימול, לישראל נאמרה ולא לב"נ, ההוא למישרי שבת הוא דאתא ביום ואפילו בשבת. ולפ"ז י"ל רעיון נכבד דאברהם אבינו שקיים כל התורה קודם שנימול כמ"ש הרא"ש בפ' לך (ועיין מהרש"א יבמות ק') ובודאי שמר גם שבת כהלכתו, כשנצטוה על המילה, כי מצות מילה לא קיים קודם שנצטוה, ולא נצטוה שדוחה מילה שבת, כי זה לא נאמר עד מ"ת, וכדברי הגמרא שהבאנו אה"נ דלגביה לא דחתה מילה שבת, וא"כ אז היתה מילה מעשהז"ג, דבשום פעם, גם בזמנה לא היתה נוהגת בשבת, ורק לאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה דמילה בזמנה דוחה שבת, אז חדלה להיות מעשהז"ג, כיון דעתה עכ"פ מילה בזמנה דוחה שבת, וממילא גם לגבי שלא בזמנה ל"ה מעשהז"ג וכמו שביארתי. (ויש להעיר קצת מדברי פרקי דר"א הובא בתוס' ר"ה (י"א ע"א) ד"ה אלא דאברהם מל ביוה"כ ומשמע דמילה דחתה אז יוה"כ וה"ה שבת, אכן כידוע יש בזה מדרשות חלוקים ואכמ"ל):
ה) ובזה יעלה בידינו ענין נאות בישוב מה שיש לדקדק עוד בדברי הגמרא בקידושין שם, דבתר דמשני דה"ט דאיהי לא מיחייבא משום דכתיב אותו ולא אותה, הקשה אשכחן מיד לד ורות מנ"ל, תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, ויש להבין מה סד"א שלא יהי' נוהג החיוב הזה לדורות ג"כ, מי איכא מידי שקודם מ"ת נתחייב ובתר הכי פטור, ועיין בפנ"י מ"ש בזה:
ולדברינו למעלה י"ל, דאין כונת הגמרא להקשות מנ"ל דחיוב האב נוהג לדורות, רק קאי אדם מיך לי', דיליף דהאשה פטורה מדכתיב אותו ולא אותה, וע"ז מקשה אשכחן מיד, היינו דילמא לא מפטרה רק שרה אבל לדורות מנ"ל דהאשה פטורה, והכונה עד"ז, דילמא הא דפטר הקב"ה את שרה כמו שנאמר אותו ולא אותה הוה באמת משום דהוה מעשהז"ג ונשים פטורות, וזה ניחא אז קודם מ"ת דהוה אמנם מעשהז"ג, כיון דקודם מ"ת מילה לא היתה נוהגת בשום פעם בשבת, אבל לאחר מ"ת שנתחדשה הלכה דמילה דוחה שבת ופסקה מלהיות מעשהז"ג מנ"ל דג"כ אשה פטורה, ומשני דכ"מ שנאמר צו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, וה"נ מדנאמר לשון צו ש"מ שהפטור הזה של נשים נאמר ג"כ לדורות, אף שאז ליתא לטעם דהוה מעשהז"ג, וזה רעיון נכבד:
ו) ויש לתמוה עוד ע"ד התוס' שכתבו דהדרש דאותו ולא אותה אתיא כמ"ד דמילה שלב"ז נוהגת בין ביום בין בלילה, דלפ"ז לאידך מ"ד דס"ל ביבמות שם דמילה שלב"ז אינה נוהגת רק ביום עדיין יקשה קרא דאותו ולא אותה ל"ל ת"ל דהוה מעשהז"ג, ועיין בפנ"י בקידושין שם שתמה כן:
ובישוב דבר זה נראה עפ"י מה שהעלה בספר יד שאול סי' רס"א לתרץ קושית התוס', דה"ט דאיצטריך קרא דאותו ולא אותה אף דהוה מעשהז"ג, דבאבודרהם (שער ברכת המצות) כתב, דלכן נשים פטורות ממעשהז"ג, משום דאין הזמן בידן, דמשועבדות לבעליהן לעשות המלאכות שהאשה עושה לבעלה, ואחרי שאין סיפוק בידן לעשותן ע"כ פטרתן התורה, וכמו שאמרו גבי כיבוד אב שהאשה פטורה משום שאין סיפוק בידה. וא"כ זה דוקא במצוה שהבעל מצוה בפ"ע ובמה שתעשה האשה לא יפטור הבעל, אבל במצות מילה שהאב מצוה למול את בנו, ואם תקיים האשה המצוה יפטור הבעל מחיובו בודאי ניחא לי' להבעל שתעשה המצוה, והו"א דמחויבת אף דהוה מעשהז"ג וקמ"ל קרא דאותו ולא אותה דפטורה, וזה רעיון נכון. אמנם עיקר סברת האבודרהם דטעם פטור נשים ממעשהז"ג הוה כמו דרש בטעמא דקרא ובאנו למחלוקת הידועה אי דרשינן ט"ד, עיין ב"מ (קט"ו ע"א) ובכ"מ, וכן צדדתי בספרי ברכת אהרן מאמר נ"ה אות ד', ואנן נקטינן דלא דרשינן ט"ד (עיין נובי"ק אה"ע סי' פ' אות ד' ואות ח'), וא"כ ליתא לסברת האבודרהם, ומפאת זה נראה דה"ט באמת שטרחו התוס' להוכיח דמילה ל"ה מעשהז"ג, משום דמילה שלב"ז נוהג בין ביום בין בלילה, ולא ניחא להו למימר, דאף דהוה מעשהז"ג ג"כ נשים הי' צריכות להיות חייבות, משום דכאן ל"ש הטעם שבגללו, פטורות במעשהז"ג ואיצטריך קרא לפוטרן, דכיון דלא דרשינן ט"ד אין לנו לבקש טעמים מדוע נשים, פטורות ממעשהז"ג, וכל עוד שנוכל להשמר לבל נבוא לדרשת ט"ד עלינו לחדול מזה. ולכן אם ביכלתנו לתרץ באופן דל"ה כלל מעשהז"ג, ו"ה משום דמילה שלב"ז נוהגת גם בלילה, בודאי יותר נכון לתרץ כן, וע"כ תירצו התוס' דאתיא אליבא דמ"ד דמילה שלב"ז נוהגת גם בלילה ולפ"ז אין לתמוה גם על מאן דס"ל דמילה שלב"ז אינה נוהגת בלילה, למ"ל לדידי' קרא דאותו ולא אותה, ת"ל דהוה מעשהז"ג, די"ל דהוא יסבור דדרשינן ט"ד וא"כ אפשר לומר כסברת האבודרהם הנ"ל דטעם דנשים פטורות ממעשהז"ג, וא"כ במילה הי' מקום לומר דנשים חייבות אף דהוה מעשהז"ג, וכדברי היד שאול שהבאנו, וע"כ איצטריך קרח למעט וכמו שביארתי:
ז) ובזה אני אומר דבר נחמד ומתוק לחיך בביאור דברי הגמ' ביבמות (ע"ב ע"ב), דיתיב ר' יוחנן וקדריש, נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה, ואיתבי' ר' אלעזר לר"י, אין לי אלא נימול לשמיני, שאין נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה וכו' ת"ל, וביום וכו' אישתיק, בתר דנפק א"ל ר' יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה, ויש להבין הלשון דקאמר ר' יוחנן שראה את בן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה, ולדברינו למעלה י"ל בדרך נחמד דר' יוחנן רמז בזה שאחרי שר' אלעזר ס"ל דגם מילה שלב"ז אינה נוהגת בלילה א"כ לדידי' מילה הוה מעשהז"ג, וקשה קרא דאותו ולא אותה ל"ל, ת"ל דהוה מעשהז"ג כקושית התוס', וע"כ דדרש טעמא דקרא דה"ט דנשים פטורות ממעשהז"ג משום דאין זמנן בידן כסברת האבודרהם שהבאתי והטעם הזה ל"ש במילה, וע"כ הו"א דחייבות אף דהוה מעשהז"ג ואיצטריך איפוא קרא למעט וזה לא ישר בעיני ר"י לדרוש טעמי הקרא וע"כ אמר עליו ר' יוחנן שראה אותו יושב ודורש כמשה מפי הגבורה, היינו שהוא יושב ודורש מעצמו טעמי הקרא כמשה ששמע מעי הגבורה, וכמו שמשה השיג טעמי המצות, כן גם הוא חושב לחדור אל תוך כונת המצות לדעת ולהבין טעמן, וזה לא נכון דלא דרשינן טעמי דקרא וכאשר אמרנו, והענין יקר ולשון חכמים מרפא:
ח) אמנם בגוף סברת הספר יד שאול שהבאנו יש להתוכח, דאיך שייך לומר, כיון דהבעל מצוה למול את בנו, נוח לו שאשתו תקיים המצוה, ולכן הו"א דאשה חייבת, אף דהוה מעשהז"ג, הרי אם המצוה חלה עליו, בודאי רצונו שיקיים הוא המצוה ולא שיקדמנו אחר. ועיין בחו"מ סי' שפ"ב ברמ"א דמי שהי' לן בן למול, ובא אחר ומלו חייב ליתן לו עשרה זהובים, ואיך אפשר איפוא לומר דנוח לו שתתקיים המצוה ע"י אשתו כדי שיפטור הוא. ואפי' אם נניח דהמצוה ל"ה על האב שימול הוא בעצמו, רק שיתעסק וישתדל במילת הבן, וכדעת התוס' רי"ד שהבאתי למעלה, הנה בודאי זה ג"כ רצונו, שיהי' הוא המתעסק והמשתדל בזה, כדי שיקיים המצוה המוטלת עליו, ולא באלה חפצו שיפטר מעשות חפצי שמים. ועיין בפסחים (ד' ע"ב) דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה, בממונו, ומכש"כ דניחא לי' לקיומי מצוה בגופי', ואפי' ע"י שליח אמרינן דמצוה בו יותר מבשליחו וכדאיתא ברפ"ב דקידושין, ע"כ סברת הספר הנ"ל צ"ע עוד: