אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן יז

סימן טז

א) נתתי אל לבי לדעת ולהבין פלוגתת ר"א ור"ע בשבת (ק"ל ע"א) ופסחים (ס"ו ע"ב), לענין מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אם דוחין את השבת או אין דוחין, דר"א ס"ל דדוחין ור"ע ס"ל דאין דוחין, דכללא הוא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש א"ד את השבת, ויש לחקור באיזהו סברא נחלקו:

ונראה דמחלוקתם הוא מעין הפלוגתא שנחלקו הנ"י והאגודה ומובאה ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב ברמ"א, לענין מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני ולא עשה מיד, כי אמר שעדיין יש לו פנאי, ואח"כ אירע אונס או שכח,. אם הוה זאת בגדר אונס או לא, דדעת הנ"י דהוה אונס ודעת האגודה דל"ה אונס, בהקדם מה שראיתי בספרי האחרונים, שביארו ענין עדל"ת, שהתירו לעבור על ל"ת כדי לקיים מ"ע, דהסברא היא, דכיון שהאדם מחויב לקיים העשה, וא"א לו לקיימה רק ע"י דחיית הל"ת, מה שעובר על הל"ת הוה מחמת אונס, ואונס רחמנא פטרי', ולכן אין עליו חטא כלל, ואין לומר דנימא ג"כ הכי לאידך גיסא, לא יקיים העשה ויופטר ג"כ מטעם זה דהוה אונס ורחמנא פטרי', דהא חדית לן הש"ך בחו"מ סי' כ"א ס"ק ג' דאמרינן רק דאונסא כמאן דלא עביד, אבל אונסא כמאן דעביד ל"א, ומה"ט אם אחד התחייב עצמו לעשות לחבירו איזהו דבר, ע"מ שחבירו יעשה דבר פלוני, ואירע אונס לחבירו ולא קיים התנאי, אין המתחייב חייב לעשות הדבר שקיבל ע"ע, דטענת אונס מועלת רק לפ לפטור את הצד שקרה לו האונס, שלא יהי' עליו שום אחריות, על אשר לא קיים התנאי, אבל אינה מספקת לחייב את הצד השני, כיון שהוא לא התחייב עצמו, רק באופן שיקיים זה התנאי, וסוף כל סוף הרי לא קיימו עיי"ש, והדברים נובעים מדברי הירושלמי בקידושין (פ"ג ה"ב), דאונסא כמאן דעביד ל"א, ולפ"ז לענין שיעבור על הל"ת, כדי לקיים העשה, שפיר י"ל דכיון דהוה אונס מחמת העשה רחמנא פטרי', דאונסא כמאן דלא עביד, ודמיא כאילו ל"ע על הל"ת כלל, משא"כ להיפוך לענין שיפטור מהעשה מחמת האונס של הל"ת. הלא בהכרח יהי' לומר דמחמת האונס חשוב כאילו קיים העשה, זה א"א לומר, דאונסא כמאן דעביד ל"א, ולכן מוטב שיעבור על הל"ת ויקיים העשה, משיבטל העשה מחמת הל"ת והסברא נכונה מאד, ומה"ט י"ל דהיכי שאפשר לקיים שניהם ל"א עדל"ת, כיון דעיקר הטעם דעדל"ת הוה משום אונם, וכשאפשר לקיים שניהם ל"ה אונס, וממילא ל"ש לומר עדל"ת, כמו כן י"ל דזאת היא סברת התוס' בעירובין (ק' ע"א) ד"ה מתן, דהיכי דדחיית הל"ת באה ע"י פשיעה ג"כ ל"ש לומר עדל"ת, דאם הדחי' באה ע"י פשיעה, ממילא ליכא אונם ושוב ל"ש לומר עדל"ת, והענין כקילורין לעינים:

ב) ולפ"ז י"ל דה"ט דס"ל לר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"ד את השבת, כיון שעיקר הטעם שהל"ת נדחה מפני העשה הוה רק מטעם אונס כנ"ל, ובכגון דא שאפשר הי' להכין המכשירין מע"ש ל"ה אונס ורק פושע, ולכן א"ד את השבת, וא"ל דסוף כל סוף הרי השתא הוה אונס, שצריך לקיים המצוה וא"א לו לעשותה רק ע"י דחיית שבת לצורך המכשירין, דר"ע יסבור כשטת האגודה שהבאנו, דמי שאיחר עשיית איזהו דבר מחמת שחשב שיהי' לו עוד פנאי, ואח"כ אירע לו אונס אין זה בגדר אונם, וה"נ אף דהשתא הוה אונס, מ"מ כיון שהאונס נצמח מחמתו שלא הכין המכשירין קודם השבת, משום שחשב שיהי' לו עוד פנאי, ובנתים הגיעה השבת ונאנס ואין בידו להכין עוד, לא מקרי אונס וע"כ א"ד את השבת, אמנם ר"א יסבור כשטת הנ"י, דמי שאחר לעשות הדבר מחמת שחשב שיהי' לו פנאי, ובנתים אירע אונס הוה ג"כ בגדר אונם, ולכן ס"ל דגם מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת, דנהי שהוא בעצמו גרם האונס בזה שלא הכין המכשירין מקודם, רק המתין ובנתים הגיעה השבת, גם בכה"ג מ"מ מקרי אונס וממילא דוחין את השבת, דכיון דהוה אונס הנה אונס רחמנא פטרי' וכמ"ש, וזה רעיון נכון לכאורה:

ג) אמנם יש לפקפק קצת בזה, דלפ"ז יהי' סתירה בין הפסקים, דאנן פסקינן כר"ע דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש א"ד שבת, עיין ברמב"ם פ"ב מה' מילה ה"ו ובש"ע או"ח סי' של"א ויו"ד סי' רס"ו, ובמחלוקת הנ"י והאגודה נקטינן כדעת הנ"י כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רל"ב שם, ומפאת זה צ"ל דיש חילוק בין הנושאים, דבשלמא בדינו של הנ"י הנה לא ידע עכ"פ בבירור מקודם שיארע לו אונס אח"כ אם ימתין, ואדרבה חשב שגם אח"כ יהי' בידו לעשות הדבר, ורק בפתע פתאום נולד האונס, בזה דעת הנ"י דאף שהוא גרם קצת האונס במה שהמתין מ"מ חשיב אונס דל"ה לי' למיסק אדעתא שאח"כ יולד איזהו אונס. משא"כ. במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש הלא ידע מראש לכשיגיע השבת יהי' אונס ולא יהי' באפשר לעשותן, לא הו"ל להמתין, ואם המתין אין עליו שם אונס כלל ורק פושע מקרי ולכן גם לסברת הנ"י ל"ש לומר שידחו את השבת, ועיין בש"ע חו"מ סי' ע"ג סעיף ז' דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת, אם לא פרע קודם השבת צריך ליתן משכון בשבת, וישימו אותו ויתננו לו בתורת פרעון, ועיין בסמ"ע ובש"ך שם שהביאו בשם הטור, דה"ט דמותר לשום בשבת דמקרי חפצי שמים:

כדי שלא יעבור זה על השבועה, וקשיא לשטת הנ"י אמאי לא נימא דהוה אונס ופטור, כמו הנשבע לעשות דבר פלוני ביום פלוני ולא עשה מיד, כי אמר שעדיין יש לו פנאי ואח"כ קרה לו אונס דפטור לדעת הנ"י דהוה אנוס, וה"נ הוה אנוס מחמת השבת, וצ"ל ג"כ כנ"ל דהנ"י לא ס"ל כשטתו רק באונס פתאומי, דל"ה לי' לאסוקי אדעתי' אבל לא באונס שהי' ידוע מתחלה שיבא ובא, דבזה הו"ל להכין הכל מקודם, ואם לא הכין ובא האונס לא מקרי אונס רק פושע וכמ"ש, ומה"ט י"ל פסקינן בחו"מ שם בסי' ע"ג בסעיף שאח"ז דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה אינו כעיר פטור, ול"א דפשע במה שהמתין עד הזמן האחרון ולא פרע מתחלה, דזה הוה אונס פתאומי ולא הו"ל לאסוקי אדעתי', ודמיא שפיר לדינו של הנ"י דבכה"ג הוה אונס וז"פ ודו"ק:

ד) ועיין בשאג"א סי' צ"ו שהרחיב הדיבור במי שאין לו למצת מצוה רק מצה של איסור, אם אמרינן בזה דעשה דאכילת מצה דותה לל"ת, וצידד שם בדרך הרביעי דעדל"ת ל"ש לומר רק במקום שא"א לקיים בשום אופן העשה זולת ע"י דחיית הל"ת, כגון כלאים בציצית, שבשום פעם א"א לקיים מ"ע של תכלת בבגד של פשתן, רק ע"י דחיית הל"ת דכלאים, דתכלת עמרא הוא. אבל היכי שאפשר לקיים העשה בלא דחיית הל"ת, רק שלזה לא נזדמן של היתר רק של איסור, כגון במצה שאפשר לקיים במצה דהתירא, ורק שאירע שלזה אין לו של היתר, וע"כ הוא רוצה לקיים במצה דאיסורא, בכגון דא ל"א עדל"ת עיי"ש שהאריך בזה. ובאמת בגוף הסברא כבר קדמו הב"י באו"ח סי' י"א, עיי"ש שדחה דעת רבינו ירוחם שכתב דבזמנינו שאין לנו תכלת מין לבן פוטר רק של מינו, ואם אין לו מינו, שוב גם בזה הותרה כלאים בציצית, ותמה עליו הב"י דכיון דאפשר במינו אעפ"י שלזה אין לו ל"ש לומר עדל"ת עיי"ש, ולפמ"ש למעלה בהבנת ענין עדל"ת דהטעם הוא דמחמת הל"ת חשוב אונם, ואונס רחמנא פטרי', הסברא הזאת נכונה מאד, דע"כ ל"ש לומר דהוה אונס מחמת העשה, רק אם אין במציאות כלל שיקיים העשה בלא דחיית הל"ת, משא"כ כשיש במציאות לקיים העשה בלי דחיית הל"ת, ורק שאירע מקרה שא"א לקיימה בלי דחיית הל"ת, כדוגמת הספק שדן עליו בשאג"א שם, שבאמת יש במציאות מצה של היתר, ורק שלזה עתה אין לו, בזה ל"ש לומר עדל"ת. דזה דומה למכשירין שאפשר לעשותן מע"ש שא"ד את השבת, אף דבשעת מעשה הוא ג"כ אנוס, לא מקרי זה אונס כיון שהאונס בא מחמת התרשלותו שלא השתדל להכין הכל בעוד מועד, וכאשר ביארנו למעלה, וה"נ האונס בא מחמת התרשלות שלא השתדל למצוא מצה של היתר ול"מ אונס, ואף שיוכל היות שגם עם רוב השתדלות לא הי' מוצא מצה של היתר ואין החסרון תלוי בהתרשלותו, מ"מ כיון שיש אך במציאות להשיג של היתר אין להכניס זאת תחת סוג אונס שנאמר בזה עדל"ת, דגם במכשירין שאפשר לעשותן מע"ש הלא יוכל לקרות, שזה האיש הפרטי לא הי' יכול לעשותן מע"ש, ועכ"ז אין חילוק בדבר ורק כיון שבדרך כלל אפשר לעשותן מע"ש א"ד את השבת, וה"נ כיון שבדרך כלל אפשר להשיג מצה של היתר, לא איכפת לן אם זה האיש הפרטי בכחו למצוא מצה של היתר או לא, דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין, לפי השגת האדם הפרטי, ורק בדרך כלל הגבילו דבריהם, ומה שיש במציאות כבר מקרי אפשר, ורק מה שאין במציאות בשום אופן זה לבדו נכנס בגדר אונס שנאמר בו עדל"ת והבן. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קע"ה שהארכנו בענין אי ספק עשה דוחה לל"ת, והבאנו דברי הפמ"ג או"ח סי' ס"ז שכתב דספק עשה ג"כ דוחה לל"ת ופלפלנו בזה, ולפמ"ש למעלה בהבנת ענין עדל"ת דהיה מטעם אונס י"ל דגם בספק עשה מהראוי לומר עדל"ת, כיון שסוף כל סוף מחמת הספק מחויב הוא להחמיר ע"ע ולקיים העשה וא"א לו לקיימה רק ע"י דחיית הל"ת, הוה אונס ופטור על עבירת הל"ת, כמו שפטור בודאי עשה וז"נ בסברא:

ה) אמנם בעיקר הסברא הזאת דעדל"ת הוה מטעם אונס יש להתוכח, דהן אמת שבזה צדקו הדברים דכשעובר על הל"ת כדי לקיים העשה ליכא איסורא, דהוה אנוס מחמת העשה, ויש להביא דוגמא לזה מדברי התוס' בשבת (ד' ע"א) ד"ה קודם, דאם לא התירו לרדות למדביק פת בתנור בשבת, לא מחייב סקילה, כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו, כמו שמצאנו בפסחים (צ"ב ע"א) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אלמא דלא מחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' למיעבד פסח עיי"ש, ועיין במג"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב ג"כ כיוצא בזה, דמה"ט המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי ויניחנו עד הערב, משום דלא יוכל לטלטלו מחמת מוקצה, אף דמוקצה היא מדרבנן, והוא עובר על איסור ב"י שהוא מה"ת, דכיון דרצינו הי' לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאנוס הוא עיי"ש, אבל במה שאמרו דמה"ט לא נוכל לומר לאידך גיסא, שלא יקיים העשה ויפטור ג"כ מחמת טענת אונס של הל"ת, דטענת אונס למיפטר מעשה ל"מ, דאונסא כמאן דעביד ל"א, בזה יש לשדות נרגא מדברי הש"ס בברכות (ו' ע"א) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה עיי"ש, הרי להדיא דכשנאנס ולא עשה מצוה חשוב כאלו עשאה, וא"כ כשתפגע המצוה בל"ת הו"ל למימר ג"כ דהוה אונס ויפטור ויהא נחשב כאילו עשה המצוה, וכן הסברא נותנת, דאם בין כך בין כך הוה אונס, מוטב לנו להשתמש בטענת אונס כדי לפטור מהעשה, מלהשתמש בה לעבור על הל"ת, דגבי העשה הוה בשוא"ת משא"כ לגבי הל"ת הוה בקו"ע ושוא"ת עדיף, ברם מדברי הש"ס בברכות שהבאנו יש להוכיח לכאורה דאמרינן בכ"מ אונסא כמאן דעביד מדחזינן דאם נאנס בעשיית המצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ויקשה באמת מכאן על הש"ך בסי' כ"א שהבאנו למעלה שכתב, דנקטינן רק דאונסא כמאן דלא עביד, אבל אונסא כמאן דעביד ל"א, ומדברי הש"ס בברכות הנ"ל משמע להדיא דאמרינן ג"כ אונסא כמאן דעביד, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר כ"ז שעמדתי בזה, וכתבתי ענין יקר לחלק בין דבר שבין אדם לחבירו, אשר בזה אה"נ דל"א אונסא כמאן דעביד, ובין מצוה שבין אדם למקום, אשר בזה אמרינן ג"כ אונסא כמאן דעביד עיי"ש, אבל יהי' איך שיהי' הנה במצוה משמע להדיא מדברי הש"ס בברכות שם דהאונס מחשיב הרצון והמחשבה למעשה. וכיון שכן נסתרה הסברא הנ"ל דיותר הי' לנו לומר שמחמת האונס של הל"ת יבטל העשה שהוא בשוא"ת מלומר שע"י האונס של העשה יעבור על הל"ת בקו"ע וכאשר כתבנו, ובלא"ה יש לפלפל עוד בסברא הזאת דכל עיקרה לא תתכן רק לר"י דס"ל בירושלמי שם בקידושין (פ"ג ה"ב) דאונסא כמאן דעביד ל"א, אבל ר"ל חולק עליו בירושלמי שם וס"ל דאמרינן אונסא כמאן דעביד, ולדידי' ע"כ ליתא לסברא זאת, ואם אמנם כי לקושטא דמילתא אנן נקטינן כר"י, וכמ"ש הש"ך שם בחו"מ סי' כ"א, אבל קשה לומר שזאת תהי' סברת עדל"ת דלפ"ז איך משכחת ענין עדל"ת לר"ל, ואולי י"ל דר"ל יסבור אה"נ דעדל"ת הוה מגזה"כ ולא מסברא, ולפ"ז יהי' נמצא דהך מילתא אי עדל"ת הוה מסברא או מגזה"כ, תליא במחלוקת ר"י ור"ל, וכמה נפ"מ יוכלו להסתעף מזה אי עדל"ת מסברא או מגזה"כ, ויש להרחיב הדיבור בזה ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה