אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן יא

סימן י

ע"ד השאלה באחד שעשה שידוך עם בתו, והבטיח לה מהר סך מסוים, ובנתים ירד מנכסיו ורוצה לגרוע שליש ממכסת הנדן כפי תקנת ארצות, אם יש לחייב את הצד השני לקיים את השידוך, או דלמא התקנה לא היתה רק לפטור את זה הצד שפוחת שליש מחיוב ח"נ קנם, אבל לא לחייב את הצד השני לקיים את השידוך אם אינו רוצה רק בכל הסילוק:

א) הנה דבר זה כבר נפתח בגדולי הדור שלפנינו, כי דעת הספר יהושע חאה"ע סי' צ"ג דהתקנה מועלת לחייב גם הצד השני לקיים השידוך, וכ"כ בשו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' מ"ב, אמנם מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חאה"ע ח"ר סי' ק"ח חולק עליו וס"ל דהתקנה היתה רק לפטור את הצד שפוחת מהנדן מחיוב חצי נדן קנם, אבל לא לחייב את הצד השני לקיים השידוך, וכ"פ גם בשו"ת חסד לאברהם חחו"מ סי' מ"ב ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קל"ה וקל"ו, וקשה להכריע בזה ולהכניס ראש בין הרים גדולים, ועכ"ז נחזי מה דקמן:

הנה לכאורה י"ל כיון דמצד התנאים עצמם אין מקום לחייב את הצד השני לקיים השידוך, דהתחייבות התנאים לא היתה רק באם שיסלקו הצדדים כל מה שהבטיחו, ולא אם ירצה צד אחד לגרוע, ורק מכח התקנה אנו רוצים לחייב את הצד השני לקיים את השידוך, וא"כ כיון שאין אנו יודעים בבירור איך היתה התקנה, אם לפטור את הצד הגורע או לחייב את הצד השני, הוה הצד השני כאיני יודע אם נתחייבתי ופטור, וי"ל עוד כיון שיש דיעות שונות בענין התקנה איך היתה, יכול הצד השני לטעון קים לי דהתקנה לא היתה רק לפטור אבל לא לחייב הצד שכנגדו. ועיין בתשובות מהרי"ט חאה"ע סי' כ"ז שכתב, דהיכי דאיכא פלוגתא גם שבועה אין להטיל מספק, דכשם שהאדם מוחזק בממונו, ואין להוציאו אלא בדבר הברור כך אדם מוחזק בגופו, ואינו נשבע אלא א"כ הוא דבר ברור עיי"ש, וה"נ אין להכריח את הצד השני לקיים את השידוך ולהוציאו מחזקתו, כיון שאין הדבר ברור וכמ"ש. אכן יש לדחות דבשידוכין מלבד שיש צד ממון יש גם צד איסור מפאת חרם הקהלות, ועיין בב"ש סי' נ"א ס"ק י' שכתב, דאפי' כשהצד הממאן בהשידוך נותן הקנס שהתחייב, מ"מ יש עליו חיוב חרם, וא"כ כשיש ספק אם מחויב הצד שרוצה בסילוק גמור לקיים השידוך הוה ספק איסור חרם, ומהראוי להחמיר ולומר דמחויב לקיים השידוך, ועיין בנתיבות בדיני תפיסה ס"ק ב' שכתב דלא התירה התורה ספק ממון רק כשאין בו אך ספק גזל, דספק גזל לא אסרה תורה, אבל אם יש איסור אחר במה שמחזיק הממון, ספק איסורא לחומרא, ולא מהני חזקת ממון נגד שאר איסורין עיי"ש, וה"נ אין זה ענין לאיני יודע אם נתחייבתי דפטור, כיון שיש כאן דררא דאיסורא, וגם טענת קי"ל ל"ש בזה כמ"ש בתשו' מהרשד"ם חיו"ד סי' ס"ב, דבספיקא דדינא היכא דאית בי' איסורא וממונא לא מצי למימר קי"ל משום דהוה ספק איסורא ולחומרא. ובזה הן נסתר ג"כ מ"ש בתשו' שואל ומשיב שם בסי' קל"ה וקל"ו שהבאנו לענין שאלתנו, דכיון דמידי ספקא לא נפקא איך היתה התקנה הנה כל ספק תקנה להקל, דאוקמינן אדינא, כמ"ש הה"מ פ"ד מגזילה וברשב"א הובא בב"י חו"מ סי' י"ג בסופו, דכל שיש ספק בלשון התקנה הולכין להקל עיי"ש (וחידוש בעיני שלא הזכיר שכן מבואר להדיא בש"ע אה"ע סימן קי"ח סעיף ו' וברמ"א שם), וממילא אין להכריח הצד השני לקיים השידוך, דע"כ ל"א ספק תקנה להקל, רק בתקנה בענין ממון לבד, אבל לא בתקנה שיש בה דררא דאיסורא כדוגמת הענין שלפנינו. שיש בזה ספק חרם וכאמור. ועיין בכנה"ג חו"מ סי' ק"מ שהביא כן בשם מהריב"ל ושאר גדולים דבענין תקנות והסכמות החזקות לא יוכל המוחזק לומר קי"ל בפלוגתא דרבוותא, כיון שההסכמה נעשה בחרם הוה ספק חרם ולחומרא עיי"ש:

ב) ברם דבר זה עצמו אם בספק ממון שיש בו ג"כ צד איסור אזלינן להחמיר לא ברור עוד, כי מדברי הש"ך ביו"ד סוף סי' קע"ז משמע להיפוך. עיי"ש שכתב לענין רבית היכי דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוה רבית קציצה או אבק רבית אמרינן ספק ממונא לקולא והמע"ה ול"א דאזלינן לחומרא משום דהוה ספק איסור דאורייתא עיי"ש, ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' כ"ה אות כ"ב שהביא שרבים חולקים על הרשד"ם וס"ל דגם היכי שיש צד איסור שייך לומר בספיקא דדינא קי"ל, ועיין בב"ש אה"ע סי' מ' ס"ק כ"א שכ' בשם הגמי"י דר"ג שהחרים שלא לישא שתי נשים, משום קטטה תיקן ולא משום דררא דאיסורא, וכתב בד"מ דהנ"מ מזה היכי שיש פלוגתא בתקנתא המקיל לא הפסיד כיון דליכא חשש איסור, והוסיף עוד דעכשיו לאחר אלף החמישי ל"ה רק מנהג שנהגו להחמיר, לכן במקום ספיקא מעמידים על דין תורה עיי"ש, ומשמע דבתקנה שיש בה צד איסור אזלינן להחמיר בספיקה:

ג) ויש להעיר עוד לענין שאלתינו מדברי הב"ש אה"ע סי' קי"ח ס"ק ה' שכ' דבכל התקנות שענינן להפסיד הכתובה כל עוד שיש איזהו ספק בהן אין לגרוע מהכתובה, וה"נ י"ל כל עוד שיש ספק בהך תקנה דד"א לענין פחיתות שליש מהנדן אין לגרוע כח התנאים, וכיון דלפי התנאים הי' רשאי הצד השני לבטל השידוך כשאין הסילוק בשלימות, מחמת ספק אין להוציאו מחזקתו ולגרוע זכותו, ועיין בשערי משפט סי' פ"ז ס"ק ח' שלמד ג"כ מדברי הב"ש האלו לענינו דהיכי שיש תקנה על תקנה ויש ספק בתקנה שני' יש להעמיד בחזקת התקנה הראשונה עיי"ש. וה"נ כיון שיש ספק בתקנה שני' יש להעמיד בחזקת התקנה הראשונה היינו התנאים ולומר דכמו שעל סמך התנאים יש להצד השני הזכות לבטל השידוך כן גם עתה יש לו הזכות הזה:

ד) אמנם אחרי התחקות היטב על שורש הענין של התקנה הזאת בנוגע לפחיתות שליש מהנדן, נראה דבאמת אין שום ספק כלל דהתקנה היתה אך להכריח הצד השני שיקיים השידוך ולא רק לפטור את הצד הגורע מחיוב ח"נ קנס, דהנה אם יש לו לזה לסלק הנדן בשלימות כפי שהתחייב בהתנאים ואינו רוצה לסלק רק פחות שליש, או שכבר בשעת התנאים לא היתה ידו משגת לסלק כפי שהתחייב והוא עשה מעשהו במרמה והתחייב עצמו מתחלה אדעתא שלא לסלק, בזה בודאי לא היתה התקנה שיכול לגרוע שליש דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. וכעין שכתבו התוס' בגיטין (ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו, דאם ידעינן שלכך מתכוין, לא מפקעינן קדושין מני', דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה, שמתוך כך יהי' בנות ישראל פרוצות בעריות עיי"ש, וה"נ מתוך כך הלא יהי' כל אחד מחייב עצמו אדעתא שלא לסלק דיחשוב שיגרע שליש, ולזה לא תקנו רבנן. ויש לדמות עוד זאת להא דאיתא בב"מ (צ"ו ע"ב). כי עבדי רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא, לאיסורא לא עבדי רבנן תקנתא עיי"ש, וכעין זה כתב הר"ן בתשובה הובא ברמ"א חו"מ סי' רל"ה סעיף א' דהיכי שעשו שלא כהוגן לא תקנו רבנן, דלא תקנו רבנן במקום דעבדו איסורא. ועיין תוס' ב"מ (מ"ז ע"ב) ד"ה אי שכתבו, וכי תקנו משיכה בשביל שאינם מהוגנים, וזה מתאים ג"כ לדברינו. ואדרבה כיון שעשה רמאות בדבר ומתחלה בא בעקיפין, או שעכשיו בשאט נפש רוצה לחזור מהתחייבותו, מהראוי הי' לקונסו ולהרשות להצד השני לבטל השידוך, אפי' אם מצד הדין לא הי' יכול, וכדוגמא שמצאנו בב"ב (קנ"ו ע"ב), בני רוכל תקברם אמם, ופירש"י, כיון דרשעים הי' קנסא הוא דקנסום רבנן, והיה מועיל מתנת אמם לבתה אף בלא קנין עיי"ש, ועאכו"כ שלא הי' מהצורך לתקן תקנה לטובתו, ועכצ"ל דהתקנה היתה, היכי שבשעת ההתחייבות הי' יכול לסלק הכל כמו שהתחייב, אם עכשיו רוצה לסלק, אכן בנתים ירד מטה ואין בכחו לסלק כפי שהתחייב, ורוצה לסלק שני שלישים ולגרוע שליש, וא"כ אלו לא היתה התקנה רק לפטור אותו מחיוב קנס, ע"ז לא הי' צריך שום תקנה, דבלא"ה פטור דהוה אנוס, וכדאיתא בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף ט"ז, דמי ששידך בתו ונדר לתת לה סך מעות ונשבע, ואח"כ נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו, אם אין לו ממה לפרוע פטור, דאין לך אונס גדול מזה. ועיין בח"ס יו"ד סי' רכ"ח שהביא בשם הרשד"מ שביאר הענין ביותר, דזה הוה כאנן סהדי וכאלו התנה בפירוש, שאם יארע לו כך יפטור ול"ה דברים שבלב כיון שזה מבואר לכל ולא התנה הוה כהתנה עיי"ש. ועכצ"ל דהתקנה היתה לחייב את צד השני, שאם אינו רוצה לגרוע רק שליש מחויב הצד השני לקיים השידוך, אף שמצד הדין הי' פטור, כיון שאונסו של זה ל"מ לחייב את זה, מ"מ אתו רבנן ותקנו שמחויב לקיים השידוך, וזה פשוט וברור. ובזה הן נסתר מה שהעיר מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו סי' ק"ח שם לדון בזה, דל"ש לומר דהצד השני מחויב לקיים השידוך, דאונס רחמנא פטרי' אמרינן אבל אונס רחמנא חייבי' ל"א, דאין זה ענין כלל לנ"ד, דאילו באנו לחייב את הצד השני מכח התנאים ומטעם אנסו של זה שאינו יכול לסלק, שפיר הי' מקום לומר דהאונס מהני רק לפטור את הצד שנאנס משיעבודו, אבל לא אלים לחייב את הצד השני, משא"כ כאן אנו רוצים לחייב את הצד השני מטעם התקנה, וע"ז באמת היתה התקנה, דאף שמצד הדין פטור דאונס רחמנא חייבי' ל"א, מ"מ תקנו רבנן שמחויב לקיים השידוך דזולת זה לא הי' צריכים כלל לתקן וכמו שביארנו:

ה) וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה שם שהביא בשם ספר יהושע שדן בזה, אם מה שפוחת שליש מחמת תקנת חכמים נחשב כסילוק ממש, ואז בודאי יש לכוף את הצד השני שיקיים השידוך, דמכח התקנה הוה כמו שסילק כל הנדן, או דילמא תקנת חכמים הוה רק לפטור מחיוב אבל לא נחשב כסילוק ממש, ואז אין לכוף להצד השני. ולדעתי יש להעיר בזה מדברי הש"ס בקידושין (ט"ז ע"ב). דאמרינן דבורח אין לו הענקה, ומקשה הש"ס בורח השלמה בעי, ומשני הב"ע כגון שברח ופגע בו יובל, מה דתימא הואיל ואפיק לי' יובל שילוחו מעמך קרינן בי' ולא ניקנסי' ונעניק לי' קמ"ל, ומשמע דאף דיוצא מכח גזירת התורה, מ"מ לא חשוב זאת כאילו שלחו האדון, וה"נ י"ל אף שפטור מכח תקנת חכמים לא חשוב כאילו סילק הוא, רק שחכמים אמרו שפטור, ואין עליו חיוב עוד, אבל לא מקרי זאת סילוק מצד המחויב. אמנם בלח"מ פ"ב מה' עבדים ה"ד מביא בשם הסמ"ג לפרש לשון הש"ס דקאמר מ"ד הואיל ואפיק לי' יובל וכו' קמ"ל, דהכונה דקמ"ל דאין היובל מוציאו (ולא כמו שמורה פשטות הלשון, דקמ"ל דאף דהיובל מוציאו לא מקרי שילוחו מעמך), וזה כדי להשוות דעת הש"ס עם דעת הירושלמי, דס"ל דרק בחלה ופגע בו היובל מוציאו היובל, אבל בברח אין היובל מוציאו עיי"ש, ואם נאמר כן יהי' מדברי הש"ס האלו ראי' להיפוך דפטור מחמת תקנת חכמים חשוב כסילוק מצד המחויב, מדקאמר הש"ס דה"ט דבורח ל"ה שילוחו מעמך משום שאין היובל מוציאו, אבל אילו הי' היובל מוציאו הוה נחשב זאת שילוח מאת האדון, אף דבאמת האדון לא שלחו רק יוצא מפאת גזירת התורה, וש"מ דיציאה מחמת גזירת התורה נחשב כשילוח מצד האדון, וה"ה די"ל דפטור מחמת תקנת חכמים נחשב כפרעון וכסילוק מצד המחויב, וממילא מחויב הצד השני לקיים השידוך, וזה ענין נכבד:

ו) עוד נראה להביא דמיון נכבד להחקירה שהבאנו, אם פטור מחמת משפטי התורה נחשב כפרעון מתשלומין, מהא דאיתא בחו"מ סי' תכ"ד סעיף ג', דהחובל בעבד כנעני שלו פטור, ועיין בקצוה"ח שם דפטור אף ממלקות. ואף דהיכי דליכא תשלומין החובל חייב מלקות, כאן פטור, דכיון דהפטור של רבו הוא משום דמה שקנה. עבד קנה רבו, הוה זאת כתשלומין עיי"ש (ועיין בסמ"ע שם ס"ק ד' לענין הכאה פחות מש"פ). ומשמע דפטור מחמת משפט התורה חשוב כפרעון, כמו שנחשב להאדון כתשלומין לענין שיפטור ממלקות, אף שבאמת אינו משלם, וזה משום שמה שפטרה התורה את האדון מתשלומין, דכל מה שקנה עבד קנה רבו, הוה כאילו שילם. אמנם בעיקר הדבר הנוגע לעניננו, כבר כתבתי, דבלא"ה הדבר ברור דהתקנה היתה דק עד"ז להכריח את צד השני לקיים את השידוך, דלולא זאת לא הי' צורך בכל התקנה וכמו שביארנו:

ז) וכאשר התבוננתי עוד בזה עלה במחשבתי רעיון נפלא להוכיח דהתקנה היתה ע"כ רק עד"ז, להכריח את הצד השני שיקיים השידוך, ולא לבד לפטור את הצד שרוצה לגרוע שליש מחיוב קנס, דלכאורה יש להבין כל עיקר התקנה שתקנו דאם גורע שליש מהנדן ל"ל בה, מה זה הגבול שגבלו שליש דוקא, ומדוע לא תפסו בהתקנה פחות או יותר מש משליש:

ונראה לי בזה השערה נאותה דבדיוק תפסו רק שליש דוקא, דבאמת כל עיקר לקיחת הנדן מצד החתן הוא דבר שאין רוח חכמים נוחה הימנו, דזה מיחזי כנושא אשה לשם ממון, ועיין ברמ"א אה"ע סי' ב' ס"ק א' שכ', דהממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר, וכל העושה כן מקרי נושא אשה לשם ממון עיי"ש, אכן מחמת כובד הזמנים ומצוקת העתים התירו פרושים את הדבר, ונעשה להרגל שמבטיחים נדוניא להחתן, וזה. כדי לתת לו היכולת להמציא לעצמו מקור לפרנסתו ופרנסת ביתו, אשר זה קשה מאד ודורש דמים, וא"כ אם הבטיח צד הכלה להחתן נדוניא ולא יתנו לו כפי המדובר, והוא ידקדק כחוט השערה, וירצה בשביל זה להתיר השידוך, יהי' נראה זאת באמת כאילו כל כונתו בעשיית השידוך הי' אך בשביל ממון, וזה לא יתכן להיות נושא אשה לשם ממון, וע"כ כדי להוציא את עצמו מהחשד הזה, מהראוי שהחתן יותר קצת מהנדן ויקח גם פחות כשהצד השני אין ביכלתו לסלק כפי שהתחייב במילואו, ובזה יתברר שהקשר לא נעשה אך בשביל הממון שהבטיחו לו, דהא לוקח גם פחות מכפי שהבטיחו לו לתת. והנה מצאנו דכדי לצאת מן החשד מהראוי לותר שליש והוא במשנה דכלאים פ"ז ו' עיי"ש, האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו קוצרו אפי' במועד, עד כמה הוא נותן לפועלים עד שליש, וביאר הרע"ב שם, דעד שליש ממה ששוין פירות הכרם ותבואת השדה יתן לפועלים כדי לעקור הכלאים מיד, (וזה משום מראית עין שלא יהא נראה כמקיים כלאים בכרם), יותר מש משליש שיווי פירות הכרם ותבואת הזרע לא יתן אלא ימתין עד שיקצור כדרכו, ועיין תוס' סוכה (ל' ע"ב) ד"ה וקרקע, אלמא דכדי לצאת מהחשד מחויב האדם לותר שליש משיווי הדבר, וע"כ אחרי אשר לפי דברינו החוב מוטל על החתן להוציא עצמו מהחשד שלא יהי' נראה כנושא אשה לשם ממון, לכן גבול גבלו מתקני התקנה שאם הגרעון שרוצה הצד השני לגרוע מהנדן עולה רק שליש מחויב החתן לותר, דעד שליש יש לותר כדי לצאת מן החשד, יתר מכאן אינו מחויב לותר, דיותר משליש אין האדם מחויב לותר בשביל מראית עין וחשד, וזה השערה נפלאה. וכיון שכן ממילא זכינו לדין דהתקנה ע"כ היתה שהחתן מחויב לקיים השידוך כשפוחתין לו שליש מהנדן ולא לבד לפטור את זה מקנס, דלולא זאת מה הועילו חכמים בתקנתן שכל עיקרה, לפי דברינו, לא נאמרה רק שיצא החתן מחשד נושא אשה לשם ממון, ואם אינו מחויב לקיים השידוך לא הועילו כלום והענין נכבד. ועיין בספרי הדרש והעיון פ' וישב מאמר קפ"ד שכתבתי עוד השערה נאותה בזה מדוע תפסו בהתקנה רק שליש עיי"ש:

ח) ודע דבגוף ההשערה שכתבנו, דה"ט שתקנו התקנה דאין לבטל השידוך כשפוחתין שליש מהנדן, כדי שלא יהי' נראה כנושא אשה לשם ממון. לפום ריהטא יש להתוכח, דזה ניחא כשצד הכלה רוצה לגרוע שליש, אז אמנם נכונה התקנה, שהחתן מחויב לקיים השידוך שלא יהי' נראה כנושא אשה לשם ממין, אבל מדוע כשצד החתן רוצה לגרוע שליש מההתחייבות, מחויב צד הכלה לקיים השידוך, הרי אצל הכלה ל"ש הטעם הזה. אכן כאשר התבוננתי בזה ראיתי בי אדרבה בדברינו יעלה בידינו מרגניתא טבא, להבין לשון התקנה כפי שהוא מובא בס' חוקי משפט אות ס' דיני סרסור סעיף נ"ב, וזה לשונה:

ובענין הסילוק אם נותנים לחתן ב' חלקים הוא מסולק, ויש לדקדק אמאי הזכירו רק כשנותנים לה להחתן ב' חלקים, והיינו כשהגרעון הוא חוב הכלה, ולא הזכירו ג"כ כשנותנים להכלה ב' חלקים, והיינו שהגרעון הוא מצד החתן שאז מחויב צד הכלה לקיים השידוך. ולפי דברינו הענין נכבד, דכיון שטעם התקנה היא לצאת מהחשד של נושא אשה לשם ממון, לכן באמת ל"ש התקנה רק כשהגרעון הוא מצד הכלה, שאז החתן מחויב לקיים השידוך, אבל לא להיפוך כשהגרעון הוא מצד החתן, שאז אמנם אין צד הכלה מחויב לקיים השידוך, דאצל הכלה ל"ש הטעם הזה וכמ"ש. אכן מרגלא בפומא דאינשי דהתקנה היתה הן כשהגרעון מצד הכלה והן כשהגרעון מצד החתן, וכפי הנראה הלשון אם נותנים להחתן וכו' דהתקנה הוא לאו דוקא, וה"ה כשהגרעון הוא מצד החתן. ונקטו אם נותנים להחתן וכו', משום דעפ"י הרוב מכנסת הכלה נדוניא להחתן, וגם לפי השערתנו י"ל, דאם אמנם שעצם התקנה יש לה מקום כשהגרעון הוא מצד הכלה וע"ד שאמרנו, מ"מ משום לא פלוג תקנו ג"כ כשהגרעון מצד החתן, ואמרו בדרך כלל דבשביל גרעון שליש אין לבטל השידוך, יהי' מאיזהו צד שיהי', וכדוגמא שמצאנו בכתובות (נ"ב ע"ב) גבי כתובת בנין דכרין דפריך ואימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל, ומשני לא פלוג רבנן, וה"נ י"ל כן, ועכ"פ פשטות לשון התקנה אם נותנים להחתן ב' חלקים הוא מסולק מורה ג"כ שהוא מסולק לגמרי, ומחויב לקיים השידוך וזה כמו שכתבתי וכן נלפע"ד. ואם אמנם כי יראתי לנטות מדעת מרן א"ז מאוה"ג זצלה"ה, ומי יבא אחרי המלך, אבל בטוח אני בצדקתו וקדושתו כי לא ירע לו וכאב את בנו ישא פני וירצני:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה