שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן י
א) ראיתי בשאג"א סי' פ"ב שהרחיב הדיבור, אי נשים מוזהרות בעשה דתשביתו כיון דהוה מעשהז"ג, וצידד דמוזהרות, כיון דאיכא לאו דב"י בהדי עשה דתשביתו, וכל היכי דאיכא לאו בהדי עשה נשים מוזהרות אפי' במעשהז"ג, כדמוכח מדברי התוס' בקידושין (ל"ד ע"א) ד"ה מעקה עיי"ש:
ולפענ"ד יש להעיר בזה, דערבך ערבא צריך, כי בלאו דב"י גופי' מאן יימר דנשים מוזהרות, הרי הוה לשאב"מ ובלשאב"מ אין נשים מוזהרות, כמ"ש הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב סי' י"ד. ונראה קצת דע"כ ל"א דנשים אין מוזהרות בלשאב"מ רק אם הלאו הוה תמיד לשאב"מ, אבל אם לפעמים משכחת ע"י מעשה, אז כיון דנשים מוזהרות על הל"ת היכי דהוה ע"י מעשה, ה"ה דמוזהרות עליו אפי' אם אין בו מעשה, והסברא בזה דהא עיקר הטעם דנשים אין מוזהרות על לשאב"מ כתב הפמ"ג שם, משום דבקרא דאיש או אשה אשר יעשו וכו' שממנו ילפינן שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, עיין ש"ס קידושין (ל"ה ע"א), מוזכר לשון עשי', וממילא דנשים לא הוקשו לאנשים רק בל"ת שיש בה מעשה אבל לא בלשאב"מ עיי"ש, וא"כ אם לפעמים משכחת הל"ת ע"י מעשה, אז ממילא הוקשו נשים להיות מוזהרות עליו, וכיון דידענו פעם אחת דנשים מוזהרות על לאו זה מכח ההיקש לאנשים, שוב י"ל דאיתנייהו בלאו זה, אפי' היכי שא"ב מעשה כמו אנשים, דלכל פרטי הלאו הוקשו, וא"א לחלק לאו אחד לחצאין ולומר דלצד זה של הלאו הוקשו ולצד זה לא הוקשו (ואולי הוה זה בכלל אין היקש למחצה), ולפ"ז בלאו דב"י כיון דלפעמים משכחת לי' ע"י מעשה, כגון הקונה חמץ בפסח, עיין רמב"ם פ"א מה' חמו"צ ה"ג, ואז ע"כ נשים ג"כ מוזהרות, ה"ה דמוזהרות עליו תמיד אפי' היכי דליכא מעשה, ושפיר כתב השאג"א די"ל דנשים מוזהרות ג"כ בעשה דתשביתו, כיון דמוזהרות בלאו דב"י, דאף דהוה לשאב"מ נשים מוזהרות עליו וכמ"ש:
ב) עוד יש להעיר בזה אי נשים מוזהרות בלאו דב"י, כיון דב"י הוה להנל"ע. כמ"ש התוס' בפסחים (כ"ט ע"ב) וממילא הוה לאו שאין לוקין עליו, ובלאו שאין לוקין עליו ג"כ אין נשים מזוהרות, כמ"ש המהרי"ט בקידושין (ל"ה) וכן משמע ג"כ מפירש"י בקידושין (ל"ה ע"א) שכתב, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולאווין עונשין מלקות הן עיי"ש, אלמא דההיקש ל"ה רק בלאווין שי"ב מלקות אבל לא בלאווין שא"ב מלקות. אמנם הא מילתא גופא שכתבו התוס' דב"י הוה להנל"ע אינו ברור עוד, ומדברי הרמב"ם בפ"א מה' חמו"צ שהבאנו שכתב דהקונה חמץ בפסח לוקה, משמע דל"ה להנל"ע, דאלו הוה להנל"ע לא הי' לוקין עליו, ועיין בספר דרוש וחידוש להגאון רעק"א, מערכה ה' למס' פסחים שהאריך בזה אי לאו דב"י הוה להנל"ע, והעיר שם בדבר נכון לפי המבואר במכות (י"ד ע"ב), אמר רבב"ח כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו, כתיבא וחנינא וכו', תנינא הבא אל המקדש טמא וכו', ומסקינן דהדר בי' רבה, והקשו המפורשים לפ"ז אמאי תנינא דהבא אל המקדש טמא לוקה, הרי הוה להנל"ע, וכתב הרמב"ן דה"ט, משום דהעשה אינה מנתקת הלאו למפרע דהעשה דוישלחו אינה מועלת רק להבא שלא יעבור עוד, אבל אינה מתקנת מה שכבר עבר, משא"כ בכל להנל"ע קיום העשה מתקן הלאו למפרע עיי"ש, וא"כ ה"נ בחמץ, כיון דבכל רגע ורגע עובר בלאו דב"י, העשה דתשביתו אינה מועלת רק להבא שלא יעבור עוד, אבל אינה מועלת למפרע לתקן מה שכבר עבר, ושוב ל"ה להנל"ע, אולם הוסיף עוד דזה דוקא אם נאמר דהשבתת חמץ בכ"ד, שפיר י"ל כסברא הנ"ל דההשבתה אינה מועלת רק להבא, אבל אם נאמר דאין ביעור חמץ אלא שריפה, הרי כתב השאג"א בסי' פ"ג דאף למאן דס"ל א"ב חמץ אלא שריפה, מ"מ לענין שלא יעבור עוד בב"י, גם אם פיררו וזררו לרוח סגי, וא"כ ל"ל דהעשה דתשביתו דהיינו שריפה אינה מועלת רק לתקן להבא שלא יעבור עוד, דבזה סגי בהשבתה בכ"ד, ומה צורך יש בשריפה דוקא, וצ"ל דהשריפה מועלת גם למפרע, לתקן מה שכבר עבר ושוב הוה להנל"ע. ולפ"ז זכינו לדין דהא מילתא אי ב"י הוה להנל"ע תליא בפלוגתא, אי אין ביעור חמץ אלא שריפה או השבתתו בכ"ד, דאם אין ביעור חמץ אלא שריפה, הוה ב"י להנל"ע, ואי השבתתו בכ"ד ל"ה להנל"ע, ולפ"ז גם הא מילתא אי נשים איתנייהו בב"י, אשר יסוב על קוטב זה, אי ב"י הוה להנל"ע או לא כדברינו למעלה, ג"כ יהי' תליא בהא אי אב"ח אלא שריפה או השבתתו בכ"ד, דאם אב"ח אלא שריפה אשר אז ב"י הוה להנל"ע, הנה אין נשים מוזהרות, ואם השבתתו בכ"ד אשר אז ל"ה להנל"ע נשים מוזהרות ודו"ק:
ג) ובזה יעלה בידינו פלפול חריף בש"ס דפסחים ה' דמדייק ר"ע דתשביתו מעיו"ט, דאס"ד ביו"ט הא מצאנו להבערה שהיא אב מלאכה וכו', ואמר רבא ש"מ מדר"ע תלת וכו', ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, ופירש"י דאל"כ הי' מותר להשבית ביו"ט ע"י שיאכיל החמץ לכלבים, והקשה בפנ"י דמנ"ל לרבא לדייק דר"ע ס"ל אב"ח אלא שריפה, דילמא ס"ל השבתת חמץ בכ"ד, ואפי"ה מדייק ר"ע שפיר דתשביתו היינו מעיו"ט, דביו"ט גם ע"י אכילה לכלבים אסור להשבית מטעם אחשבי', כמ"ש רש"י בביצה (כ"ז ע"ב) דחלה שנטמאת אסור להשליך לכלבים ביו"ט מטעם אחשבי', עוד מקשים דמנ"ל לרבא דר"ע ס"ל אב"ח אלא שריפה, דילמא ס"ל השבתת חמץ בכ"ד, ואפי"ה מדייק שפיר דתשביתו היינו מעיו"ט, כיון דתשביתו משמע בכל ענין גם שריפה בכלל ואילו הי' הכונה ביו"ט איך מותר לשרוף והרי הבערה היא אב מלאכה:
ולדברינו למעלה י"ל בדרך חריף בהקדם מה שהקשה הגאון בעהמ"ח שו"ת רמ"ץ האבדפ"ק סאמבור זצ"ל (הובא בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"א סי' מ"ה אות י') בהא דפשיטא לי' לר"ע דביו"ט אסור לשרוף החמץ משום דהבערה היא אב מלאכה, ומכח זה מדייק דתשביתו היינו מעיו"ט, דילמא לעולם תשביתו היינו ביו"ט, והא דמותר לחלל יו"ט בשריפת החמץ. משום דעדל"ת, כאשר כן העיר גם במג"א סי' תמ"ו, ואי דיו"ט הוה עול"ת ואין עשה דוחה לתו"ע הרי התוס' הקשו (בדף ה' ע"א) ד"ה דהא, שיהא חייבין כרת על השבתת שאור כיון דאיתקש לאכילת חמץ, ותי' בצל"ח דלא נוכל לומר דעל השבתת שאור יהי' חייבין כרת דבע"פ שאז היא שעת ההשבתה ע"כ א"א לחייב כרת דאז גם על אכילת חמץ אין חייבין כרת, וכיון שא"א לחייב כרת בע"פ אשר אז היא עיקר שעת ההשבתה, ממילא גם בפסח א"א לחייב, דלא יתכן שבשעת ההשבתה לא יהי' חייבי' ולאחר מיכן יהי' חייבין עיי"ש, ונמצא דאם נאמר דתשביתו היינו ביו"ט ולא בעיו"ט שפיר יהי' חייבין כרת על השבתת שאור דאז חייבין גם על האכילה, ושוב י"ל דעשה דתשביתו תדחה ליו"ט אף דיו"ט הוה עול"ת, כיון דהוה עשה שי"ב כרת ועשה שיב"כ דוחה אפי' לתו"ע כמ"ש התוס' בזבחים (ל"ג ע"ב), וזה קושיא מושכלת:
ד) ובישוב קושיא זו נראה, דה"ט דעשה דתשביתו לא תוכל לדחות ללתו"ע דיו"ט, כיון דנשים חין מוזהרות בעשה זו דהוה מעשהז"ג כדברינו למעלה, וא"כ הו"ל עשה שאינה שוה בכל, ועשה שאינה שוה בכל לא אלימא למדחי ל"ת השוה בכל, ואף אם נניח דעשה דתשביתו כיון שיש בה כרת (דהא השתא קיימינן בסברא דתשביתו היינו ביו"ט וממילא יש להקשות השבתת שאור לאכילת חמץ. ואיכא חיוב כרת בהשבתת שאור וכאמור למעלה) אלימא למדחי לל"ת אף שאינה שוה בכל, מ"מ י"ל כיון שבאמת יש כאן לדחות עול"ת, ורק כיון דתשביתו הוה עשה שי"ב כרת אנו רוצים לומר דחמורה ודוחה אפי' לתו"ע, הנה המעלה שיש בעשה שיש בה כרת לא אלימא רק לעשות פעולה אחת היינו שתדחה לתו"ע או שתדחה ל"ת השוה בכל אף שהיא אינה שוה בכל, אבל לעשות שתי הפעולות ביחד, היינו לדחות לתו"ע וגם ל"ת השוה בכל, אף שהיא אינה שוה בכל, זה גם עשה שי"ב כרת אין בכחה לפעול, וכיוצא בזה כתבתי בספרי מטה אהרן צד ע"ט, לענין הא דנקטינן דעשה דרבים דוחה לל"ת אף שלא בעידנא, וכמו כן נקטינן דעשה דרבים דוחה ללתו"ע, וכתבתי דאם יזדמנו שני הצדדים ביחד, והיינו שיהי' מהצורך לדחות עול"ת וגם שלא בעידנא, זה גם עשה דרבים לא תוכל לפעול, דהמעלה שיש בעשה דרבים לא אלימא רק לפעול פעולה אחת, היינו או לדחות לתו"ע או לדחות ל"ת גרידא שלא בעידנא, אבל לעשות שתי הפעולות ביחד, היינו לדחות לתו"ע וגם שלא בעידנא זה גם עשה דרבים לא אלימא, ואם כי הדברים נכונים בעצמותם, יש להביא קצת דוגמא לזה מדברי התוס' מנחות (ז' ע"א) ד"ה א"ר יוחנן שכתבו, דאף דכ"ש מקדשין שלא מדעת וה"ה דמקדשין שלא בזמנם מ"מ בשתיהם ביחד והיינו שלא בזמנם ושלא מדעת אין מקדשין עיי"ש, והענין הוא דחשיבות הכ"ש אינו יכול לפעול רק פעולה אחת, או לקדש שלא בזמנו או שלא מדעת, אבל לא אלים לפעול שתי הפעולות האלה ביחד, וה"נ חשיבות העשה שי"ב כרת לא אלים רק לפעול פעולה אחת, היינו או לדחות לתו"ע או ל"ת השוה בכל גרידא אף כשהיא אינה שוה בכל, אבל שתי הפעולות ביחד, היינו לדחות לתו"ע כשהיא אינה שוה בכל והל"ת שוה בכל, זה אין בכחה, וכעין זה מצאנו ג"כ בדברי התוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) ד"ה והא, שכתבו דמה שאמרו במנחות כ"א, יצאו עצים ולבונה שאין מקבלין טומאה, ר"ל בלא הכשר, ואע"ג דחבת הקודש מכשרת, מ"מ כיון דעצי חולין לא מקבלי טומאה דאורייתא אפי' בהכשר, א"כ י"ל דלא מרבינן אלא בהכשר והסברא. דחבת הקודש לא אלימא לעשות רק פעולה אחת, והיינו או לעשות דבר שלא הוכשר כהוכשר או לעשות דבר שאינו אוכל כאוכל, אבל לעשות שתי הפעולות ביחד והיינו לעשות דבר שאינו אוכל, כגון עצים ולבונה, כאוכל וגם לפטור מההכשר בחדא מחתא, זה לא אלימא, ולכן גבי עצים ולבונה שוב בעינן הכשר, ולא אלים חבת הקודש לאפוקי מחיוב הכשר, וזה מתאים ג"כ לדברינו. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קצ"ז אות ד', שכתבנו ענין דומה לזה לענין חשיבות המצוה, דבכחה לפעול רק או על האיכות או על הכמות, אבל לא על האיכות והכמות ביחד, והבאנו סמוכין לזה מדברי התוס' בב"מ י"ב ד"ה אי שכתבו דאין סברא שיתקנו רבנן שתי זכיות עיי"ש. אמנם כבר כתבנו בשם השאג"א, די"ל דנשים מוזהרות בעשה דתשביתו, כיון דמוזהרות בלאו דב"י, וכיון שכן ל"ה כלל עשה דתשביתו עשה שאינה שוה בכל, אכן זה דוקא אם נאמר דב"י ל"ה להנל"ע, אבל אם נאמר דב"י הוה להנל"ע, גם בב"י נשים אין מוזהרות, ולפמ"ש למעלה בשם הגאון רעק"א זה תליא אם אב"ח אלא שריפה, אז ב"י הוה להנל"ע דתיקון העשה מועיל למפרע, אבל אם נאמר דהשבתת חמץ בכ"ד ל"ה ב"י, להנל"ע, דתיקון העשה אינו מועיל רק להבא אבל לא למפרע וכמ"ש:
ה) והשתא דאתינא להכי יתישבו קושית הפנ"י וכן הקושיא השני' שהבאנו בדרך מושכל, דרבא דמדייק מר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה, אין כונתו לדייק מפשטות דברי ר"ע מדקאמר דתשביתו היינו מעיו"ט דאילו ביו"ט הי' אסור מטעם מלאכה ביו"ט, ש"מ דאב"ח אלא שריפה, דמזה אה"נ דאין ראי', די"ל דלעולם השבתת חמץ בכ"ד ואפי"ה אסור ביו"ט, מטעם אחשבי', או די"ל דגם שריפה בכלל, אבל ה"ה דמועיל השבתה בכ"ד ג"כ וכמ"ש למעלה, ורק הדיוק של רבא הוא כדרך זה, מדאמר ר"ע דתשביתו היינו מעיו"ט, דאילו ביו"ט הי' אסור משום מלאכה, וקשה הא אפי' הוה מלאכה ג"ל הי' צריך להיות מותר ביו"ט מטעם עדל"ת, ואף דהוה עול"ת הרי אם תשביתו ביו"ט יש בעשה דתשביתו כרת ועשה שי"ב כרת דוחה לתו"ע, וצ"ל דר"ע ס"ל דעשה דתשביתו לא תוכל לדחות עול"ת דיו"ט משום דהוה עשה שאינה שוה בכל דליתא בנשים דהוה מעשהז"ג, וקשיא אמאי לא יהי' נשים מוזהרות בעשה דתשביתו מכח הלאו דב"י וצ"ל דנשים ליתנייהו גם בלאו דב"י, כיון דהוה להנל"ע, וכיון שכן דר"ע ס"ל דב"י הוה להנל"ע, א"כ בזה עצמו נכלל דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה דאילו הי' ס"ל דהשבתת חמץ בכ"ד, ל"ה ב"י להנל"ע כיון דתיקון העשה אינו מועיל רק להבא, אבל לא למפרע, וכמו שביארנו למעלה והענין נכבד:
ו) והנני לבאר עוד במה שכתבתי למעלה, דעשה דתשביתו אף אם נניח שי"ב כרת לא תוכל לדחות יו"ט דהוה עשה שאינה שוה בכל, וא"ד עול"ת דיו"ט, הנה לפום ריהטא יש להעיר דעשה דיו"ט הוה ג"כ אינה שוה בכל דהוה מעשהז"ג, אמנם אי משום הא לא אריא, חדא דכיון דבל"ת דיו"ט נשים בודאי מוזהרות ה"ה דמוזהרות ג"כ בעשה אף דהוה מעשהז"ג, כמ"ש התוס' בקידושין ל"ה שהבאנו למעלה, ועוד אף אם יהיבנא דהוה עשה שאינה שוה בכל, הרי ל"ת ועשה אפי' אם העשה אינה שוה בכל לא אלימא עשה גרידא למדחי ולאו דוקא ל"ת ועשה השוה בכל, ובהכרח צריכין אנו ג"כ לבוא לעדיפות העשה שי"ב כרת והיינו כיון שיש בהעשה כרת דוחה לל"ת ועשה, ושוב י"ל כדברינו דהעדיפות הזאת אינה מועלת רק לעשות פעולה אחת, והיינו שאף שהעשה הדוחה אינה שוה בכל היא דוחה מחמת החומרא שבה שי"ב כרת גם ל"ת השוה בכל, אבל לא אלימא למדחי ל"ת השוה בכל, אם תצטרף אליו עוד עשה, אף שהעשה המצורפת להל"ת הוא עשה שאינה שוה בכל וכמו שכתבנו: