שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן ט
ע"ד שאלתו בשוחט שרגיל בפקודת הרופאים לנסוע בכל שנה בימי הקיץ על שבועות אחדים מביתו למקום הרחצה להברות גופו, והי' אחד מהשוחטים שבכפרים השייכים לאותה העיר ממלא מקומו במשך הזמן שלא הי' בביתו וקיבל חלקו בהכנסת השחיטה, ועתה זה השוחט הממלא מקומו של"ח, ובנו קם תחתיו ורוצה זה הבן שהוא ימלא גם מקום השוחט בעיר במשך הזמן שלא יהי' בביתו, כמו שמלא אביו בהיותו בחיים, וזה השוחט בעיר ממאן בזה ורוצה שאחר ימלא מקומו, ונסתפק מעכת"ה אם יש לבן השוחט הנעדר טענת חזקה בזה:
א) הנה כל עיקר דין חזקה בשו"ב הוא מהלכות הרפויות, דענין חזקה ל"ש רק בשררות ומינוי של כבוד, וכמבואר ברמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש ה"כ, כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין בנו תחתיו או הראוי ליורשו וכו', וה"ה לכל שררה שבקרב ישראל, שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו, והדברים נובעים מדברי הספרי פ' שופטים, עיין בכ"מ שם, ושוחט ל"ה שררות ומינוי של כבוד רק פועל, כאשר גם במקדש ל"ה שחיטה בכלל העבודות. ומה"ט היתה כשירה בזר, עיין מנחות (ו' ע"ב) ובתוס' יומא (מ"ב ע"א) ד"ה שחיטה, ול"ש בזה ענין חזקה, וכן ראיתי מביאים בשם ספר שו"ת גינת ורדים הספרדי כלל ג' סי' ז' ביו"ד דבשוחט ל"ש חזקה. דאין במינוי הזה שום מעלה של כבוד, וכן מצאתי ג"כ בשו"ת הלכות קטנות למהר"י חאגיז ח"א סי' ל"ט שכ' דשוחט אומנות בעלמא היא. ואף אם נניח דגם במינוי שאינו של כבוד שייך חזקה, כאשר כן יש להסתייע מלשון הירושלמי פ' עשרה יוחסין, הובא בתוס' סוטה (מ"א ע"ב) סד"ה אותו, שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך, מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופר ומכין ברצועות, ת"ל מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל משימות שתשים עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך וכו' עיי"ש וכיון דגם המינוים האלה שאינם של כבוד נכללים בפרשה של שימת המלך, ממילא קאי עלייהו גם הדין של ירושת הבנים בכל המינוים, שמוצאו מקרא דלמען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל שבסוף הפרשה הזאת, וכדאיתא בספרי שם מה שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו, ועיין ברמב"ם שם מלמד שהמלכות ירושה וה"ה לכל שררה וכו'. מ"מ בשוחט י"ל דל"ה גם בכלל המינוים, דהא הכל כשירים לשחוט ואפי' עבדים, עיין ריש חולין ובש"ע יו"ד סי' א', ואילו הי' בזה איזהו ענין של מינוי הרי הי' בעינן מקרב אחיך וכדברי הירושלמי דכל משימות לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך, וע"כ הי' עבדים פסולים כמו כן מדינא נשים כשרות לשחוט ורק מצד המנהג אין מניחין אותן לשחוט, כמבואר בש"ע יו"ד רס"י א' וברמ"א, ואילו הי' בזה איזהו ענין של מינוי, נשים הי' פסולות מדינא, וכדאיתא ברמב"ם שם פ"ד מה' כלי המקדש ה"ה דכל משימות שבישראל אין ממנים אלא איש עיי"ש:
ב) אמנם ראיתי לגדולי האחרונים שצדדו דשייך דין חזקה בשוחט, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' ל"ד שצדד ג"כ דיש בשוחט דין חזקה, והביא שכן מבואר בשו"ת מבי"ט סי' ר' בלשון ההסכמה, שכל מי שיש לו איזהו מינוי הן מלך הן חכם הן חזן הן שוחט הן מנהל, אם יש לו בן וכש"כ אם הוא הגון הדין עמו, ונראה דה"ט משום דברבות הימים נשתנה מצב השו"ב מאשר הי' לפנים, ובזה"ז, בפרט בערים הגדולות, השוחט מורה גם הוראות או"ה בנוגע לטריפות הריאה, וא"כ אולי הוה גם בגדר בעלי הוראה, ואין לדמות שוחט בזמננו לזה שהי' בזמן חכמי הש"ס שהי' אך טבח ופועל בעלמא. וכן מצאתי ג"כ בשו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' ל"ד שכתב דשו"ב שלנו מקרי מורי הוראה שפוסקין הדין, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"א סי' כ"ו בסופו שכתב. דמה"ט אסור לשוחט אפי' לבדוק לחוד בלי הסכמת הרב שבעיר, משום דבדיקת הריאה הוה בגדר הוראה ואסור להורות בעיר בלי הסכמת הרב וזה מתאים לדברינו:
ג) אבל יהי' איך שיהי', אף אם נניח דשייך בשוחט דין חזקה, נראה ברור דבנ"ד אין לבן השוחט הנעדר ל"ע טענת חזקה. כיון דאביו הי' רק ממלא מקום השו"ב בעיר בעת שנסע מביתו, אין זה כלל בגדר התמנות שיהי' שייך בזה דין חזקה, ואם כי הדבר פשוט נלפע"ד להביא סמוכין לזה מדברי הש"ס בסוטה (מ"ג ע"א), ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה אף כהן בממונה וכו', ואימא סגן, סגן לאו ממונה הוא, דתניא אר"ח סגן הכהנים, למה סגן ממונה שאם אירע בו פסול בכה"ג נכנס ומשמש תחתיו, ועיין תוס' שם ד"ה סגן. שכתבו דסגן מה"ת אין לו שום שררה ומינוי יותר על אחיו הכהנים, וה"נ אין לזה השוחט הממלא מקום השו"ב בענין השחיטות שום שררה ומינוי על שאר השוחטים, וממילא ל"ש בזה ענין חזקה. וגדולה מזו אני אומר דאפי' זה השוחט שהי' ממלא מקום השו"ב בעיר הי' בחיים, והשו"ב שבעיר הי' רוצה לדחותו וליקח אחר לממלא מקומו בעת שלא יהי' בעיר, הי' ג"כ רשאי ולא הי' לו שום טענת חזקה בזה, דנהי דלענין חזקת איזהו דבר לא איכפת לן אם השימוש של אותו דבר הוא בקביעות, או אך לעתים מזומנות אפי' פעם אחת בשנה, כי כל חזקה היא לפי מהות הדבר שאנו דנין עליו, וכדוגמא שאנו מוצאים ענין חזקה במצות שאין נוהגות רק פעם אחת בשנה, כמו בתקיעות ותפלות של ימים נוראים, עיין בשערי תשובה או"ח סי' תקפ"א, וכעין דאמרינן בב"ב (כ"ט ע"א) דאף דבעינן ג' שנים רצופות, מ"מ באתרי דמוברי באגי ל"ל בה, וזה משום דהחזקה היא כדמחזקי אינשי עיי"ש, וה"נ מה שלא שימש בשחיטות רק שבועות אחדים בכל שנה לא מיגרע כח החזקה, אבל כיון שלא שימש רק בתור סגן וממלא מקום, אין בזה ענין חזקה כלל ורשות לדחותו בכל עת שירצו, דסגן לאו ממונה הוא וכמ"ש, וכן יש להסתייע ממה שמצאנו שהתקינו לכה"ג בכל שנה ז' ימים קודם יוה"כ כהן אחר לשרת במקומו אם יארע בו פסול דהיינו סגן וכדאיתא בריש יומא, ולא מצאנו שאם פעם אחת התקינו לו סגן שכבר יהי' זה הסגן ממונה לעולם שאם יארע פסול בכה"ג יעמוד וישרת:
ד) הן אמת שבזה גופא אני מסופק קצת, דדילמא דוקא כשלא אירע פסול לכה"ג אז אמנם התקינו לו בכל שנה סגן חדש, אבל אם אירע בו פסול פעם אחת והסגן שמש במקומו. אולי כבר נעשה סגן לחלוטין להיות תמיד מוכן לשמש כשיארע פסול בכה"ג ולא מנו עוד סגן אחר, וה"ה דגם בנ"ד י"ל דכיון שכבר שימש השני בתור סגן השוחט זכה בזה להיות ממלא מקומו תמיד ואין לדחותו. וכאשר התבוננתי בזה אמרתי להעיר מדברי הש"ס ביומא (מ"ב ע"א) אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו וכו', ר' יוסי אומר ראשון חוזר לעבודתו, שני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט. ובדף י"ג שם ע"א אר"י אמר רב הלכה כר' יוסי, ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו, ובהשקפה ראשונה דקדקתי טובא, אמאי לא קאמר דמודה ר' יוסי, דאם אירע עוד הפעם פסול בכ"ג שחוזר לעבודתו, ומשמע דבכה"ג שאירע פסול בכ"ג באמת אינו חוזר, ורק כשמת כ"ג חוזר, ובטעם הדבר מדוע כשמת כ"ג חוזר לעבודתו וכשאירע בו פסול אינו חוזר י"ל, כיון דהא דהשני אינו ראוי לכ"ג הוא משום איבה כדאיתא בש"ס. א"כ קאי הש"ס בסברא דהטעם הזה שייך גם כשאירע שנית פסול בכ"ג ולכן אינו חוזר, משא"כ כשמת כ"ג ס"ל דל"ש בזה טעם איבה וכמו שאמרו בש"ס שם מ"ד הו"ל צרה מחיים קמ"ל, ולכן חוזר, ויש להביא סמוכין לזה מדברי התוס' בנזיר (מ"ז ע"ב) ד"ה מרובה שכתבו, דגם כשגלה כה"ג אין זה ששימש במקומו ביוה"כ מתמנה תחתיו, דכל ימי חייו של הראשון אין השני מתמנה תחתיו אף כי יצא בגולה משום איבה עיי"ש, וה"ה שי"ל דגם באירע בו עוד הפעם פסול בכה"ג אין זה מתמנה תחתיו, ואפי' אם נניח דאם אירע שנית פסול בכה"ג הוה כמת שהסגן חוזר לעבודתו. ומה דקאמר הש"ס, ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו, ה"ה ג"כ שאם אירע בו פסול בכה"ג שחוזר לעבודתו, אבל הרי גם בהא דקאמר בגמרא, שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו, י"א דל"ה חוב רק רשות והיינו שאין השני זוכה מן הדין במשרת כה"ג, רק רשות הוא שרשאין למנותו ואין בזה משום איבה, אכן אם אין רוצין למנותו אין מחויבין למנותו, ועיין בשעה"מ פ"א מה' עבודת יוהכ"פ ה"ג שהביא, בשם הרנ"ח שנסתפק בזה, ובשעה"מ שם צדד דל"ה רק רשות, ורק כשהשני הוא משוח בשמן המשחה, ואם ימנו לאחר לא יהי' רק מרובה בבגדים, דבנתים נגנז שמן המשחה אז השני זוכה מן הדין ואפי' כשהניח הראשון בן שהדין שהבן קודם נגד השני, מ"מ בכה"ג השני קודם עיי"ש, ובאמת מלשון הש"ס עצמו ביומא שם יש להסתייע, דמה שאמרו דאם מת ראשון השני חוזר לעבודתו ל"ה רק רשות ולא חוב, דמקשה ע"ז פשיטא דהשני חוזר לעבודתו, ומשני מ"ד הו"ל צרה מתיים קמ"ל, ואם נאמר דמה שאמרו שאם מת ראשון השני חוזר לעבודתו הוה חוב. כלומר שמן הדין הוא זוכה ולא אחר, הרי טובא קמ"ל בזה, דתובה למנותו ולא זולתו, וע"כ דל"ה רק רשות, וא"כ גם באירע צו פסול שנית, אפי' אם נניח דדמי למת ראשון שהשני חוזר לעבודתו, מ"מ ל"ה רק רשות ולא תובה, ואם לא הי' רוצים כן י' רשאין לדתותו, וה"ה גם בנ"ד בודאי הי' ראשון לדחות השו"ב הנעדר שלא יהי' סגן עוד בכל עת שהי' רוצים, וא"כ פשיטא שאין לבנו שום טענת חזקה כזה דלא עדיף מגברא דאתי מחמתי' וכדוגמא שמצאנו בב"מ (ק"א ע"ב). זבני' או אורתי' או יהבי' במתנה א"ל לא עדיפת מגברא דאתית מיני' וז"ב:
ה) עוד נלפע"ד להעיר בזה ולצדד, דגם האב לא הי' לו שום טענה אם הי' רוצין לדתותו, ומכש"כ שאין להבן שום טענת חזקה בזה וכמ"ש, דבאמת גם בשו"ב קבוע שקבלוהו סתם בלי שום זמן קבוע ורוצים לסלקו הי' הדין נותן שיכולים לסלקו, דסתם לאו לעולם משמע, כדאיתא בחו"מ סי' ס' סעיף ג'. שיש בזה ב' דיעות והממע"ה, ועיין בסמ"ע שם מ"ש בזה ובתומים שם מ"ש לחלק בין התחייב לעני, שיש בזה תורת נדר מטעם צדקה וסתם נדרים להחמיר, ולכן נקטינן דסתם לעולם משמע, ובין חיוב סתם במקום דל"ש נדר שיש בזה ספק אם משמע לעולם, ונקטינן דהממע"ה עיי"ש, וכ"כ בתשו' ח"ס חחו"מ סי' ט', ועיקר הטעם שאין יכולין לסלקו הוא ממנהגא, כיון שהמנהג הוא שכל המינוים של הקהל המה לעולם, וכל קהל ע"ד המנהג הוא עושה, ועיין בפמ"ג בא"ח א"א סי' נ"ג ס"ק ל"ג שכתב דבש"ץ אם קבלוהו סתם הוא על כל ימי חייו, וגדולה מזו כתב בתשו' ח"ס או"ח סי' ר"ו לענין רב, דאפי' אם קבלו אנשי, העיר אותו בפירוש על זמן קבוע ג"כ הוה הקבלה לעולם. שכן הוא המנהג שמקבלין לעולם ומהי שכותבין בכתב הרבנות על שלש או חמש שנים זה לטובת הרב, משום שאסור להשכיר עצמו על יותר מג' שנים, כדאיתא בש"ע ח"מ סי' של"ג ס"ג לענין מלמד ופועל דהמשכיר עצמו על יותר מג' שנים יצא מכלל פועל ונכנס לכלל עבד, ואסור למכור עצמו לעבד עברי עיי"ש. וכיון שכל עיקר הדבר, הוה ממנהגא, א"כ זה דוקא בממונה קבוע, אבל בממונה שאינו קבוע כדוגמת הענין שאנו דנין עליו, בשוחט שהי' ממלא מקום השוחט השני בנסעו למרחקים. בזה ל"ש מנהג דהוה דבר שאינו מצוי ובדבר שאינו מצוי ל"ש מנהג, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ץ ס"ק ג' וסי' רס"ד, ס"ק ב', ועיין בחו"מ סי' של"ב סעיף א' ברמ"א ובש"ך שם ס"ק ב', ובודאי הי' יכולין לדחותו ובכל עת שהי' רוצין, ומכש"כ שאין לבנו הבא מחמתו שום טענה חזקה, כנלפע"ד ברור
ו) ודע דכל עיקר הדבר המוזכר בשאלת מעכת"ה שהשו"ב בעיר לוקח לו שו"ב במקומו לא יתכן, רק אם אנשי העיר והרב מרא דאתרא בראשם לא איכפת להו באיזהו שו"ב יבחר השו"ב דמתא למלא מקומו במשך הזמן שלא יהי' בביתו, ומסכימים שיבחר לו ממלא מקומו כטוב בעיניו, אבל אם אין מסכימים לזה בודאי אך בהם תלוי מינוי השו"ב שיעמוד במקום השו"ב ואין לזה השו"ב שום דיעה בזה מי יעמוד במקומו. ואם כי הדברים פשוטים, יש להביא דוגמא להם, ממה שמצאנו בכ"ג שהתקינו לו כהן אחר ז' ימים קודם יוה"כ, והיינו שהציבור התקינו לו. ולא שהוא בעצמו בחר לו, מי מהכהנים שיעמוד במקומו אם יארע בו פסול, וה"נ על הקהל לבחור את הממלא מקום השו"ב, ולא שהשו"ב יבחר לו כטוב בעיניו וזה פשוט. ולכן עכ"ז מהיאות שיבחרו באיש שיהי' נוח גם להשו"ב, כאשר כן מצאנו בכ"ג שהקפידו שלא יהי' חשש איבה וכדאיתא בש"ס דיומא י"ג שהבאנו למעלה, ויש לדמות זאת קצת למ"ש החינוך במצוה תק"נ שאין למנות שני אנשים במינוי והם רחוקים בטבעם והנהגתם, שאף בבעלי חיים הקפידה התורה משום צער ב"ח, ואמרה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, והדברים ידועים, וה"נ אף שאין משמשים כאחד, בכ"ז יש ביניהם איזהו יחס, ומהראוי שיהי' נוחים זל"ז, והנלפע"ד כתבתי: