אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן טו

סימן יד

א) ראיתי בקהלת יעקב אלגזי ח"א מערכת א' אות א' שנסתפק, בהא דקיי"ל דאין עושין מצות חבילות חבילות, אם זה דוקא כשזמן עשיית ב' המצות נמשך בשוה ונגמרות יחד, אבל אם אחת מהמצות נעשית מיד, והשנית נמשך זמן עשייתה לאח"כ, בזה ל"א אין עושין מצות ח"ח, או דילמא ל"ש עיי"ש:

ונראה לצדד דבכגון דא שאין זמן עשיית ב' המצות נמשך בשוה, ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח, עפ"י דברי הש"ס בסוטה (י"ג ע"ב), דכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה הכתוב על שגמרו כאלו עשאו, ויליף כן מעצמות יוסף שנתיחסה ההעלאה ע"ש בני ישראל ביהושע כ"ד, אף שמשה הוציאם ממצרים עיי"ש, אלמא דהתחלת המצוה לא נחשבה כלום, והעיקר הוא רק גמר המצוה, וא"כ כיון דהגמר אין בשתיהן בשוה ל"ח זאת חבילות חבילות, דמה שהתחלת המצוה השני' היתה במשך זמן עשיית המצוה הראשונה, זה לא מעלה ולא מוריד, דההתחלה אין בה ממש. ויש להסתייע עוד קצת ממה שכתבו האחרונים, דמי שאין לו רק פחות מכשיעור הצריך לקיום המצוה אינו מחויב לקיים מקצת המצוה, והדברי ידועים וגם אנחנו הארכנו בזה במק"א, ועיין לעיל סימן ז', אלמא דהעיקר הוא קיום המצוה בשלימות, וכל עוד שלא נתקיימה המצוה בשלימות אין בעשייתה שום תועלת, א"כ כיון דבעת שנגמרה המצוה כבר נתקיימה הראשונה מכבר, חשוב זאת כאילו נעשתה כל מצוה בפ"ע אף שהתחלת המצוה היתה ביחד עם מצוה אחרת, ואין בזה ענין עשיית מצות חבילות חבילות:

ב) ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שהרחבתי הדיבור בפרט זה, אי יש להתחלת הדבר ג"כ איזהו חשיבות וערך, או דילמא העיקר הוא רק הגמר, אבל ההתחלה לא נחשבה כלום, וכתבתי שם באות ב', דר' יוחנן דס"ל בחולין (כ"ט ע"ב), ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, משום דהכל קרוי שחיטה כפירש"י שם, זה מפאת דקאי בסברא דגם לההתחלה יש חשיבות וערך, ולכן לדידי' כל הפעולה נכנסת בגדר מעשה השחיטה, אמנם לוי החולק עליו שם, וס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף, וזה משום דס"ל דאין השחיטה קרוי' שחיטה אלא בסופה, עיין ברש"י שם, יסבור דאין להתחלה שום חשיבות, ולכן ס"ל דהעיקר הוא גמר השחיטה, ואין השחיטה קרוי' שחיטה אלא בסופה, ועיי"ש שכתבנו דבזה נחלקו גם ר' יוחנן וריב"ל בברכות (ד' ע"ב), אי גם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה או רק ביום, והארכתי בפרט זה, ומזה יוצמח לעניננו דלר' יוחנן דס"ל דגם להתחלת המצוה יש חשיבות וערך, לדידי' גם בכה"ג שאחת מהמצות נמשכת יותר, ואין שתיהן נגמרות יחד, ג"כ יהי' שייך לומר אין עושין מצות ח"ח, כיון דעכ"פ התחלת המצוה השני' נעשתה ביחד עם מצוה אחרת, הוה בגדר ח"ח, משא"כ ללוי ולהקאים בשטתי', דהעיקר הוא הגמר, בכגון דא ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח, וכאשר ביארנו:

ג) והנה בקהלת יעקב שם דן לענין אם מותר להדליק נר חנוכה בשמן שריפה, ואין בזה משום עשיית מצות ח"ח, כיון דאין זמן המצות נמשך בשוה, דמצות נ"ח נתקיימה תיכף בשעת ההדלקה דהדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה, משא"כ בש"ש לא תתקיים המצוה רק לאחר שיתבער השמן מן העולם, ובכגון דא שאין זמן המצות נמשך בשוה ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח וכנ"ל, ועיי"ש שהביא דמה"ט באמת מבואר בירושלמי שילהי מס' תרומות, דמותר להדליק ש"ש בחנוכה, דל"ש בזה לומר אעמח"ח וכאמור:

ולפענ"ד נראה דלענין הדלקת ש"ש בחנוכה בלא"ה ל"ש לומר אעמח"ח, עפ"י דברי התוס' במ"ק (ח' ע"ב) ד"ה לפי שכתבו, דה"ט דאין עושין מצות ח"ח משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו ממנה, ומשמע דעיקר הטעם שאין עושין מצות ח"ח, משום שלא יהי' באפשר לכוין כיאות, ולפ"ז אמינא דהיינו דוקא במצות שצריכות כונה אי אפשר לעשות שתי מצות כאחת, משום שלא יהי' באפשר לכוין לשתיהן, משא"כ כשאחת מהמצות א"צ כונה ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ח, דבאמת א"צ לכוין רק למצוה אחת ול"ש סברת התוס', ובהבערת ש"ש נראה דל"ב כלל כונה, והסברא עפ"י מ"ש האחרונים דמצות צריכות כונה ל"ש רק במצוה שבין אדם למקום, אשר בהן אין שום תועלת בעצם המעשה, ועיקר התועלת הוא מה שמקיים רצון הבורא יתברך, וא"כ אם אינו מכוין למצוה מה בצע יש בכל המעשה, דהוה מעשה קוף בעלמא, משא"כ במצוה שבין אדם לחבירו, שיש צורך ותועלת בעצם המעשה, אף אם לא כיון לשם המצוה, אבל הרי המעשה נעשה והמעשה כשהיא לעצמה ג"כ רצוי', והדברים נובעים מדברי הרדב"ז ח"ג סי' תתפ"ב שכתב דה"ט שאמרו דהאומר סלע זה לצדקה בשביל שיחי' בני הר"ז צדיק גמור, דכיון שיש כאן תקנת עניים לא הקפידה התורה על הכונה עיי"ש, וה"ה בכל מצות שבין אדם לחבירו שכל עיקרן הוא מפני תקנת העולם לא איכפת לן בהכונה והדברים עתיקין, ולפ"ז י"ל דאפי' במצוה שבין אדם למקום אם יש בה איזה צד צורך בעצם המעשה אף מבלעדי הכונה, הנה בזה לא איכפת לן ג"כ בהכונה, דמה בכך שלא כוון, אבל הרי עשה המעשה, ובהמעשה כשהיא לעצמה ג"כ יש חפץ ותועלת, כמו במצוה שבין אדם לחבירו, וכיון שכן בשמן שריפה שכל עיקר מצות הביעור היא שלא לבוא לידי תקלה, כמ"ש רש"י בשבת (כ"ג ע"ב) ד"ה שמצוה, דה"ט שמצוה לבער שמן של תרומה שנטמאה דילמא אתי בי' לידי תקלה דאכילה, א"כ יש צורך בעצם המעשה לשמור מתקלה, והצורך הזה נתמלא גם בלא הכונה, דסוף כל סוף נתבער השמן מן העולם, ולא יבואו עוד לידי תקלה, בכגון דא ל"ב כלל לכוין לשם מצות שריפה וממילא ל"ש לומר ג"כ אעמח"ח כסברת התוס' במ"ק שהבאנו. ולפ"ז מותר להדליק בו בחנוכה, וזה רעיון נכבד:

ד) עוד אני אומר בזה רעיון דק, דכיון שכל עיקר הטעם שצריך לשרוף שמן תרומה שנטמאת הוא משום דלא ליתי לידי תקלה, א"כ עיקר ענינו הוא לטובת אנשים ולתועלתם, שלא יכשלו בו, שוב בלא"ה הוה כמצוה שבין אדם לחבירו, שלא הקפידו אצלה על הכונה כדברינו למעלה. אמנם התוס' בשבת (כ"ה ע"א) ד"ה כך חולקים על פירש"י שהבאנו, דה"ט שיש לשרוף תרומה טמאה שלא ליתי לידי תקלה, וס"ל דה"ט שיש לשרוף תרו"ט משום דדמיא לקודש עיי"ש, ולדברי התוס' ל"ל כדברינו. ועיין סוטה (ת' ע"א) ברש"י ותוס' שכתבו, דמה"ט אין עושין מצות ח"ח, משום דמיחזי עליו כמשא, וכ"כ גם הרשב"ם בפסחים (ק"ב ע"ב), ולסברא זו ג"כ אין מקום לדברינו, דהא דאין עושין מצות ח"ח לא תליא כלל באפשרות הכונה ובלתי אפשרותה וז"פ:

ה) ודע דעפ"י סברת התוס' במ"ק שהבאנו הי' מקום לכאורה לצדד ולומר, דכל עיקר הדבר שאמרו שאין עושין מצות ח"ח לא יתכן רק למ"ד מצות צריכות כונה, אבל למאן דס"ל דמצאצ"כ לדידי' מותר לעשות מצות ח"ח, כיון דה"ט שאין עושין מצות ח"ח משום שלא יהי' הלב פנוי לכוין יפה, ואם ל"ב, כלל כונה מה איכפת לן אם יהי' באפשר לכוין או לא:

ובזה יעלה בידינו פרפרת נאה בדברי הש"ס בשבת (כ"א ע"ב), א"ר זירא אמר רב מתנה ואמרי לה אר"ז אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' ירמי' ולא קיבלה, כי אתא רבין אמרוה רבנן קמי' דאביי משמי' דר' יוחנן וקיבלה, אמר אי זכאי גמירתי' לשמעתי' מעיקרא, והא גמרה, נפ"מ לגירסא דינקותא, ויש לדקדק טובא, וכי משא פנים יש בדבר, הלא האמת יש לקבל ממי שאמרה, ואם ישרה השמועה מצד עצמה הי' לו לאביי לקבלה גם אם אמרוה קמי' משמי' דר' ירמי', ואם לא ישרה מצד עצמה גם כשאמרוה קמי' משמי' דר' יוחנן לא הי' לקבלה, ועיין בספרי הדרש והעיון פ' תרומה מאמר ר"ת מ"ש בזה:

ועם האמור למעלה י"ל בזה השערה נאותה, דלכאורה יש להבין בהא שאמרו דפתו"ש שאמרו שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת, והרי בין השמנים שאין מדליקין בהן בשבת נחשב ג"כ שמן שריפה, ובש"ש איך מותר להדליק בחנוכה, והא אין עושין מצות ח"ת, וכאשר הארכנו למעלה, ונראה דמפאת זה חשב אביי, דר' ירמי' דקאמר הכי, משום דס"ל דמצות א"צ כונה, ול"ש כל ענין אין עושין מצות ח"ת לדידי' וכדברינו למעלה, ולכן קאמר אמנם דמותר להדליק בחנוכה בשמנים שאין מדליקין בשבת וגם ש"ש בכלל, ונמצא לפ"ז דמאן דס"ל מצצ"כ, אשר לדידי' הא דאין עושין מצות ת"ת הוא יסוד מוסד, אה"נ דלא יוכל למינקט הכי דמותר להדליק בחנוכה בשמנים שאין מדליקין בשבת, כיון שיש ביניהם ש"ש ובש"ש גם בחנוכה אסור להדליק, כיון שיש מצוה בשריפתה ואין עושין מצות ח"ח, וכיון דאביי הוא דס"ל דמצצ"כ כדמשמע בר"ה (כ"ת ע"ב) דאקשי לי' לרבא דס"ל מצאצ"כ אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה, לכן כשאמרו לו השמועה הזאת משמי' דר' ירמי' לא רצה לקבלה, כי חשב שלשטתו אי אפשר לומר כן, אמנם כאשר אמרו לו השמועה הזאת משמי' דר' יותנן, ור' יוחנן הלא ס"ל ג"כ מצצ"כ כדמוכח מתולין (ל"א ע"א), דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה טמאה וזה משום דס"ל דמצצ"כ, וטבילה בעי כונה, כמ"ש בהגהות אשרי ר"ה סוף פרק ראוהו ב"ד, וא"כ מזה נוכח אביי לדעת דבודאי אין ענין כלל להא שמעתתא עם הך מילתא דמצצ"כ, דזולת זה ע"כ גם ר' יוחנן לא הי' יכול לסבור כן, ומדס"ל הכי ש"מ שאין הענינים תלוים זב"ז, ולכן קיבלה גם הוא ואמר אי זכאי הי' גמר לשמעתתא מעיקרא, כי בחנם דחה בשתי ידים השמועה הזאת, וכאשר ביארנו. (ועיין תוס' סוכה (מ"ב ע"א) ד"ה אמר שכתבו, דאביי חזר אח"כ וקיבל שטת רבא דמצאצ"כ, וי"ל דהך מעשה שלא רצה לקבל דברי ר' ירמי' הי' עוד קודם חזרה בעת שהלך בסברא דמצצ"כ ודו"ק):

ו) אמנם בגוף הדבר שצדדנו, דמאן דס"ל מצאצ"כ לא יסבור הא דאין עושין מצות ת"ת, כאשר התבוננתי בזה ראיתי, שיש לשדות בזה נרגא מדברי הש"ס בפסחים (ק"ב ע"ב), דמקשה על הא דא"ר נחמן בר יצחק, דה"ט דס"ל לר' יוסי דצריך כוס מיוחד לבהמ"ז וכוס מיוחד לקידוש היום, משום שאין עושין מצות ת"ח (עיין תוס' שם ד"ה ונימרינהו) מהא דאמר רב יקנ"ה, דילמא שאני רב דס"ל מצאצ"כ, כמ"ש בהגהות אשרי שהבאנו למעלה, דה"ט דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה טהורה, לכן לדידי' ל"ש לומר אין עושין מצות ח"ת, ומה"ט אמר יקנ"ה, משא"כ ר' יוסי דס"ל מצצ"כ, כדאיתא בפסחים (קי"ד ע"ב) לדידי' שפיר קאמר רנב"י דה"ט דצריך שני כוסות משום שאין עושין מצות ת"ח, דכיון דהכונה מוכרחת הנה בשתי מצות א"א לכוין, ולכן אין לעשותן ביחד, כמו כן יקשה על הא דמקשה בש"ס דפסחים שם מאביי דאמר יקזנ"ה ורבא אמר יקנה"ז ולא חשו לזה דאין עושין מצות ת"ח, ורבא ס"ל ג"כ דמצאצ"כ בר"ה כ"ח, וכן אביי דעת התוס' בסוכה שהבאנו שחזר משטתו וקיבל דברי רבא דמצאצ"כ, ומה ראי' מהם לר"י דס"ל דמצצ"כ, הן אמת כי גם מבלעדי דברינו אני תמה מאד על דברי התוס' במ"ק שהבאנו, דה"ט שאין עושין מצות אבילות חבילות, משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אתת ולא יפנה עצמו ממנה, אשר כל עין תראה דזה ל"ש רק למ"ד דמצצ"כ, כי אם מצאצ"כ מאי איכפת לן שלא יהי' הלב פנוי לכוין, הרי ל"ב כלל כונה, דלפ"ז מה מקשה על ר' יוסי דס"ל מצצ"כ מרב דס"ל מצאצ"כ, וכן מה מקשה מאביי ורבא דס"ל ג"כ מצאצ"כ, וזה לפום ריהטא קושיא גדולה ע"ד התוס', ואולי מפאת זה באמת פירש הרשב"ם שם, וכ"כ גם התוס' בסוטה ת', דה"ט שאין עושין מצות ח"ת משום דמיחזי כמשא, ולא ניחא להו כסברת התוס' במ"ק שהבאנו, דה"ט משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אתת, כי מדברי הש"ס בפסחים שהבאנו מוכח, דלא נקטינן הכי וכמ"ש. ואולי י"ל דסברת התוס' תתכן גם אם נאמר דמצאצ"כ, דנהי דל"ב כונה ואין הכונה מעכבת, אבל ראוי לכונה בעינן, וכשעושין שתי מצות ביתד ל"ה ראוי לכונה, דאין הלב פנוי ולכן שוב הכונה מעכבת, ומה"ט אין לעשות מצות ת"ת, ויש להביא קצת דוגמא לזה מדברי הגמרא זבחים (צ"ט ע"א), כהן המחטא יאכל שאינו מחטא אינו אוכל, וכללא הוא, והרי משמרה כלה דאין מחטאין ואוכלין וכו' ראוי לחיטוי חולק, שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק עיי"ש, וה"נ י"ל ראוי לכונה יוצא אף בלא כונה, שאינו ראוי לכונה אינו יוצא בלא כונה:

ז) עוד נלפע"ד בזה רעיון נכון, דאפי' מאן דס"ל מצאצ"כ מ"מ בקידוש היום של שבת יודה דבעינן כונה, והסברא עפ"י דברי הב"ח באו"ח סי' תרכ"ה, שכ' דאף דבשאר מצות אם מקיים האדם המצוה כדינה יוצא בה אעפ"י שלא הי' לו בה כונה, מ"מ בציצית דכתיב למען תזכרו, ובסוכה דכתיב למען ידעו, ובתפילין דכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך, לא קיים המצוה אם לא כיון עיי"ש, וא"כ בקידוש היום דכתיב בי' ג"כ לשון ז זכירה, כדאיתא בפסחים (ק"ו ע"א), זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין, ועיין מכילתא פ' יתרו, אין לי אלא שבת, יו"ט מניין, ת"ל אלה מועדי ה', לכן אין יוצאין בלא כונה, ולכן שפיר מקשה אם נאמר דאין עושין מצות ת"ת, איך אמר רב יקנ"ה, וכן אביי יקזנ"ה ורבא יקנה"ז הרי בקידוש לכ"ע בעי כונה, וא"כ גם לדידה. הו"ל למימר אין עושין מצות ת"ת וע"כ דל"א אעמח"ח וזה רעיון נכבד:

ובזה הי' מקום לפלפל בישוב קושית הדגול מרבבה או"ח סי' רע"א, איך כל אדם יכול להוציא בני ביתו ואשתו בקידוש היום בלילי שבת, אם עדיין לא התפללו תפלת ערבית, הרי הוא כבר התפלל ויצא י"ח קידוש היום מה"ת, דמדאורייתא בקידוש שאומרים בתפלה סגי, ואינו מחויב עוד בקידוש רק מדרבנן, ואיך יכול להוציא את האשה שמחויבת מה"ת, ואף שכל הברכות אם יצא מוציא כדאיתא בר"ה (כ"ט), זה ל"ה רק מטעם ערבות ואשה ל"ה בכלל ערבות, ולהנ"ל י"ל דאף שמה"ת יוצאין י"ח קידוש היום בתפלה, זה רק כשמכוין לצאת י"ח קידוש, דהקידוש לכ"ע בעי כונה כמ"ש, וכיון שאין מכונין לצאת דסומכין על הקידוש שעושין על היין אין יוצאין מה"ת, ולכן שפיר יכולין להוציא נשים, דגם האנשים מחויבים מה"ת. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ק"ע שצדדתי, דה"ט שיכולין האנשים להוציא הנשים בקידוש אחר התפלה, משום דלא כונו לצאת בקידוש, ואנן נקטינן דמצצ"כ, ולפמ"ש למעלה הענין עולה יפה ביתר שאת, דבקידוש היום לכ"ע בעי כונה וכמ"ש:

ח) אמנם בגוף הדבר שכתבנו, דה"ט דמקשה מרב כיון דקידוש היום גם לדידי' בעי כונה שייך אעמח"ח יש לעיין עוד, דמה בכך שאחת מהמצות צריכה כונה, אבל כיון שהאחרות א"צ כונה, עדיין ל"ש לומר אעמח"ח, דא"צ לכוין רק לאחת, ולזאת יכוין ולא יותר וכמ"ש למעלה באות א'. ואולי כיון דקידוש והבדלה מחד קרא נפקא, ושניהם ילפינן מקרא דזכור את יום השבת כמ"ש המפרש בנזיר (ד' ע"א), זכרהו על היין, אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מניין וכו', כמו בקידוש צריך כונה משום דכתיב בי' לשון זכירה, ה"ה גם בהבדלה, ושפיר מקשה הש"ס אם נאמר דאין עושין מצות ח"ח, איך אמרו רב ואביי ורבא יקנ"ה ויקזנ"ה ויקנה"ז, כל אחד לפי שטתו, הרי אף דס"ל מצאצ"כ, מ"מ בקידוש והבדלה גם לדידהו בעינן כונה, והי' להם לחוש דאין עושין מצות ח"ח וע"כ דלא חיישינן לזה וכאמור:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה