שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן ז
בדבר הספק הידוע, במי שאין לו רק מקצת מהשיעור הנחוץ לקיום המצוה. אם מחויב עכ"פ לקיים מקצת מהמצוה, או דילמא כיון שאין ביכלתו לקיים כל המצוה בשלימות כשיעור עשיית מקצת המצוה אין בה שום תועלת, עיין מל"מ פ"א מה' חמץ ומצה ה"ז:
א) הנה ראיתי בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' י"ח שכתב דעשיית מקצת המצוה אין בה שום ממש, ומי שאין לו רק פחות מכזית מצה אין עליו חיוב לאכול אותי המקצת, דאכילה בכזית משמע, ואם אינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא כלל, והביא ראי' לדבריו מהא דאיתא בסי' תפ"ד, דהנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בפסח וקשה הרי קיי"ל לענין שבועה דשלא אוכל בכזית משמע, א"כ יאכל פחות מכזית, וע"כ כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה קעביד כלל עיי"ש:
ולפענ"ד יש לחלק בין הענינים, דבשלמא כשאין לו רק פחות מכזית, הנה בדעתו להשלים השיעור ולאכול שיעור שלם כשימצא. וע"כ לע"ע גם באכילת, זה המקצת מצוה קעביד, משא"כ בנשבע שלא לאכול אין בדעתו כלל לאכול שיעור שלם, דיש עליו איסור מחמת השבועה, בכגון דא באכילת המקצת אה"נ דלא עשה מצוה כלל ויש להביא ראי' נאותה לסברתנו מדברי, הש"ס זבחים (פ"ח ע"א), כ"ש אין מקדשין אלא שלמים ומלאים. אר"י ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף, אבל דעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש עיי"ש, וה"נ מגדר המצוה היא שתעשה בשלימות, מ"מ בדעתו להשלים המצוה, כל חלק וחלק מהמצוה יש בו קדושת המצוה, ולכן אם אין בכחו לעשות רק מקצת מהמצוה, צריך ג"כ לקיים. ובזה הן נסתר מחמתו ג"כ מה שראיתי בתשו' חיים שאול סי' ג', שרצה להוכיח ג"כ דבאכילת מצה פחות מכזית ליכא מצוה כלל, מהא שכתבו התוס' בקידושין (ל"ת ע"א) בשם הירושלמי, דה"ט שלא אכלו מצה מחדש בבואם לארץ מטעם עדל"ת, משום דאין עשה דלפה"ד דוחה ל"ת דלאחה"ד, וקשה אמאי לא אכלו פחות מכשיעור, דמפאת איסור חדש אין לחוש דהוה בכזית, ועכ"פ הי' מקיימין מקצת המצוה, וע"כ דבפחות מכזית ליכא מצוה כלל, ולפמ"ש גם ראי' זו יש לדחות, דשאני התם שלא הי' בדעתם להוסיף על השיעור מחמת איסור חדש, לכן לא הי' מצוה כלל בפחות מכזית משא"כ היכי שדעתו להוסיף שפיר גם בפחות מכזית יש מצוה וכאמור:
ב) עוד נלפע"ד לחלק בין מי שאין לו רק פחות מכזית מצה, ובין מי שמוכרת לאכול רק פחות מכזית מחמת איסור הרובץ עליו, כגון שנשבע שלא לאכול כדוגמת השבו"י, דמי שאין לו רק פחות מכזית הוה עכ"פ ראוי לאכול כזית שלם, ולכן אף שאוכל פחות קעביד עכ"פ מקצת מהמצוה, משא"כ זה שנשבע שאינו ראוי לאכול אה"נ דלא קעביד מצוה כלל. ויש להביא דוגמא לזה מדברי הגמרא גיטין (מ"ג ע"א), מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת תורין מהו, את"ל בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת דחזיא לכולי', הא לא חזיא לכולי' עיי"ש, וה"נ שאני מי שאין לו רק חצי כזית דחזי לאכול כזית שלם, משא"כ היכי דלא חזי כלל לאכול כזית שלם כגון בנשבע. עוד יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא בחולין (פ"ג ע"ב), דאיתא שם דאף דנקטינן דאם א"א לכסות למטה חייב לכסות למעלה, כגון בשחט בהמה ואח"כ חי', מ"מ במוקדשין פטור לכסות למעלה, משום שאינו יכול לכסות למטה, דשאני התם דהוה פכ"פ ראוי לכסות למטה, משא"כ במוקדשין דאינו ראוי לכסות למטה לכן פטור לכסות גם למעלה, וכדר"ז לענין בילה עיי"ש, וה"נ היכי שראוי עכ"פ לאכול כזית שלם. מחויב לאכול אף פחות מכזית כשאין לו שיעור שלם משא"כ כשאינו ראוי לאכול שיעור שלם וכמו שכתבתי:
ג) אמנם בזה יש לעיין, דאולי מה שאינו ראוי לאכול מחמת איסור לא מקרי אינו ראוי, ודבר זה יש ללמוד מדברי הב"ח הובא בטו"ז או"ח סי' ל"ב ס"ק י"ח שכתב דאם נמצא דיבור בס"ת שהדין שא"צ להוציא אחרת משום שאפשר לגוררו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, אפי' אם נמצא בשויו"ט שא"א לגוררו ג"כ א"צ להוציא אחרת, כיון שמעיקר הדין יש תקנה לס"ת, ורק דאיסור שבת רביע עליו עיי"ש, וראי' לדבריו יש להביא מדברי התוס' בשבת (קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון, שכתבו לחלק בין היכי שהדבר בעצם אינו ראוי מחמת גריעותא דידי', כגון בגדי עניים לעשירים, ובין היכי שהדבר בעצם הוה ראוי, ורק איסורא הוא דרביע עלי' כגון תרומה לזר דשפיר מקרי ראוי עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון שהוא בעצמו ראוי לאכול כזית, ורק מחמת איסור שבועה אינו יכול לאכול שפיר מקרי ראוי. אמנם מדברי הש"ס בחולין שהבאתי מוכח דאפי' אם אינו ראוי מחמת איסור מקרי אינו ראוי, דהא עיקר הטעם דבמוקדשין אינו יכול לכסות למטה הוה ג"כ רק מחמת איסור כדאיתא בש"ס שם, דאם לא יבטלי' לעפר הוה חציצה, ולבטלי' לא יוכל משום דאסור להוסיף על הבנין עיי"ש, ואפי"ה אמרו דמקרי א"ר לכסות, ובאמת מדברי הש"ס בחולין שם יקשה לכאורה טובא על הב"ח, שכתב דמחמת איסור לא נחשב לאינו ראוי ובש"ס דחולין שם איתא להדיא דמחמת איסור הוה אינו ראוי, ואין הפנאי גורם לעיין בזה. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר רל"ו מה שכתבתי בפרט זה אי מחמת איסור מקרי ראוי עיי"ש:
ד) וראיתי בספר אורחות חיים בהגהות הגאון האבד"ק ברעזאן זצלה"ה סי' תע"ה שהעיר, דד"ז אי בעשיית מקצת מצוה יש ג"כ מצוה, תליא בפלוגתא דר"מ ור"א ור"ש ביומא (ס"א ע"ב), גבי אשם מצורע ששחטו שלא לשמה, דלר"מ יביא אחר ויתחיל בתחלה ופירש"י דס"ל עבודה שלא נגמרה כמאן דליתא, ור"א ור"ש ס"ל ממקום שפסק משם הוא מתחיל, ופירש"י דס"ל דל"ה כמאן דליתא אלא חשובה היא עיי"ש, וא"כ לר"מ י"ל דעשיית מקצת מצוה לאו כלום הוא, אכן לר"א ור"ש י"ל דעשיית מקצת מצוה אף שלא נגמרה המצוה עד תמה ג"כ חשובה היא עיי"ש:
ובזה י"ל פרפרת נאה בישוב מה שראיתי מקשים, על הני דאמרי דבעשיית מקצת מצוה ג"כ יש מצוה, מהא דס"ל לר"מ בבכורות (מ"ח ע"א), דאם מת האב והבנים חלקו עד שלא נתנו פטורין, ואמרינן בש"ס שם משום דס"ל לר"מ חמש ולא חצי חמש, וביארו בתוס' שם דה"ט משום דמצות חמש סלעים רמי רחמנא עליו, ולא מקיימא בפחות מחמש. וקשיא נהי דהמצוה היא בחמש סלעים, אבל אם א"א לקיימה בשלימות, מדוע יפטרו מלקיים עכ"פ מקצתה ולתת חצי חמש, כמו מי שאין לו רק חצי זית מצה שמחויב לאכול כמה שיש לו, ועיין בתשו' ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' ד' אות ג' שעמד ג"כ בזה. ולהנ"ל י"ל בזה השערה נאותה דר"מ בזה לשטתי' דס"ל ביומא שם דעבודה שלא נגמרה כמאן דליתא, ולדידי' ליכא אמנם שום מצוה בעשיית חצי המצוה, ולכן שפיר ס"ל דכיון דא"א לתת חמשה סלעים ולקיים המצוה בשלימות, ליכא חיוב לתת חמש חצי סלעים ולקיים עכ"פ מחצית המצוה, ולפ"ז י"ל דר"י דפליג על ר"מ בבכורות שם, וס"ל חמש ואפי' חצי חמש, משום דס"ל כר"א ור"ש ביומא שם דממקום שפסק משם הוא מתחיל, דגם עבודה שלא נגמרה חשובה היא, וה"ה דגם בעשיית מקנת מצוה יש מצוה, ולכן ס"ל דאם א"א לתת כל החמש סלעים צריך לתת עכ"פ חמשה חצי סלעים וכאמור, ונמצא לפ"ז דר"מ ור"י דפליגי בבכורות שם אי אמרינן חמש ולא חצי חמש אזלי לשטתייהו. ויש להרחיב עוד הדיבור בזה ואכמ"ל: