אור ברסלב

שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין

סימן ו

סימן ה

בפ"ק סאמבור לא היו הספסלים בבהכ"נ הגדול מתוקנים, ולא תואר ולא הדר להם, והוחלט בדעת ראשי הקהל לפאר בית אלהינו ולעשות ספסלים חדשים שיהי' לכבוד ולתפארת, ובהיות שהמקום אשר אצל ארון הקודש השייך להקהל, אשר הרב ואב"ד מרא דאתרא יושב עליו, הי' צר מאד, החליטו ראשי הקהל להרחיבו בדרך זה שיצרפו אל המקום הזה המקום השני הסמוך לי, שהוא השני בספסל המזרחי, ויעשו ספסל מיוחד לישיבה בעד הרב ואב"ד, אשר גם זה יהי' לתפארת הבית, וכדי להשלים המקום החסר יוסיפו מקום אחד באותו ספסל בסופו, היינו במקצוע מזרחי, דרומי, ורוצים איפוא שכל בעלי המקומות בספסל המזרחי יתנועעו ממקומם למקום הסמוך להם, והיינו בעל המקום השני יעמוד במקום השלישי והשלישי במקום הרביעי וכן להלאה עד האחרון, שיעמוד במקום שנתוסף כעת מחדש במקצוע מזרחי דרומי, והנה בא בעל המקום השלישי וטען שאינו רוצה לעזוב את מקומו, כיון שבמקומו לא נעשה שום שינוי, ובעל המקום שלפניו, שהי' עד עתה השני, שנדחה ממקומו, ילך לו אל המקום האחרון שבספסל שנתוסף, אבל הוא כאשר עמד כן יעמוד גם להלאה על מקומו והוגש הדבר לפני להכריע ביניהם, ואמרתי לרשום את אשר עם לבבי בזה בעזה"י:

א) הנה לדעתי אין בדברי בעל המקום השלישי (שהוא כעת השני) ממש, ומחויב הוא להעתיק עצמו ממקומו למקום הסמוך, ומקומו יקח השני שנדחה ממקומו וישאר כמו עד עתה השני להרב, וכן ברביעי יעתיק עצמו למקום החמישי וכה להלאה עד גמירא. ודבר זה יש ללמוד מתורתו של המג"א בסי' תרמ"ב שהביא בשם הלבוש, דאם חל יום ראשון של סכות בשבת שהדין שאין אומרים מערבית, אומרים בליל ב' מערבית של יום ראשון. והמג"א הביא סמוכין לזה מדברי הגמ' בסוכה (נ"ה ע"א), דאיתא שם לענין השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום בסכות בבית המקדש, דאם תל אחד מהימים בשבת והי' אומרים השיר השייך ליום השבת, ונדחה השיר שהי' צריכים לומר ביום הזה, יאמרו למחרת השיר שהי' מגיע על יום אתמול, אלו הי' בחול, ובשני בשבת השיר שהי' מגיע על יום א', וכן להלאה אומרים בכל יום השיר מאתמול, עד יום אחרון שיאמרו בו השיר של אתמול היינו של יום ז', והשיר האחרון היינו ימוטו נדחה, וה"נ י"ל המערבית של יום הראשון בשני, והמערבית של יום שני נדחו, ודלא כמנהג פוזנא שאומרים בכה"ג המערבית של יום שני, והמערבית של יום ראשון נדחו עיי"ש. ולפ"ז גם לענין שאלתנו י"ל כיון דבעל המקום הראשון נדחה, הוא דוחה לבעל מקום השני, וכן השני לשלישי עד האחרון שלוקח המקום שנתוסף במקצוע מזרחי דרומי. ועוד כש"כ היא דהשתא התם דעי"ז שהראשון בא במקום השני נדחה השני לגמרי (כי המערבית של יום שני לא נאמרו כלל), אפ"ה הראשון דוחה את השני, מכש"כ הכא שהשני לא נדחה לגמרי, דגם השתא יהי' לו מקום בבהכ"נ, רק שיהי' לו המקום למטה קצת, בודאי הראשון שנדחה דוחה אותו, ומכריחו שיפנה מעט לצד מטה ויעזוב מקומו להראשון:

ב) ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו, שדן באחד שהי' לו חזקה להיות תוקע בשופר ביום ראשון, והשני הי' לו חזקה להיות תוקע ביום שני של ר"ה, וחל יום א' דר"ה בשבת מי נדחה, והשיב דהשני נדחה, ואסתייע ג"כ מדברי המג"א הנ"ל דהאחרון נדחה ולא הראשון. ועיין בשו"ת פרשת מרדכי חא"ח סי' כ"ג, שפלפל בדבריו ומסיק ג"כ דהשני נדחה מפני הראשון. ועיין בעיקרי הד"ט חא"ח סי' ל' אות ל"א, שדן ג"כ בכיוצא בזה בקהלה אחת שהמנהג הי' שם שפרנסי הקהלה עלו לתורה בכל מתנת יד, ואירע שהי' ב' פרנסים לוים, ונהגו לקרוא להזקן שבהם ביום ז' של פסח, ולהשני ביו"ט האחרון ובשנה אחת קרה שהי' ביום ז' לוי אחר מחויב לעלות לתורה וקראוהו, מי משני הפרנסים יעלה למחר לתורה, אם הזקן שהי' צריך לעלות ביום ז' יעלה ביום האחרון והשני ידחה, או השני יעלה והראשון ידחה, והביא בשם ספר אור הנעלם סי' ג' דהדין עם הראשון והוא יעלה במקום השני והשני ידחה כמו שאמרו ימוטו ידחה עיי"ש, וזה מתאים לעניננו דבעל מקום הראשון דוחה את השני והשני את השלישי וכמ"ש:

ג) וכאשר עסקתי בזה עלה בלבי להביא ראי' נכונה להענין שלפנינו מהא דאיתא במגילה (ד' ע"ב), חל להיות בע"ש, כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה, ומוקפין חומה קורין בו ביום, רבי אומר אומר אני לא ידחו עיירות ממקומן, אלא אלו ואלו קורין בו ביום. ואמרינן בגמ' שם מ"ט דת"ק, דכתיב בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה עיירות קודמות למוקפין אף כאן עיירות קודמות למוקפין וכו', ורבי מ"ט, בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אין נדחין עיירות ממקומן אף כאן לא ידחו עיירות ממקומן וכו', ומשמע דלת"ק כיון דההכרח לדחות מוקפין חומה ממקימן. דט"ו הוה בשבת, וזה א"א שעיירות ומוקפין יעשו ביום אחד, באים מוקפין במקום עיירות, ועיירות נדחו ליום שלפניו, ורבי ס"ל דעיירות ומוקפין יכולים לעשות ביום אחד היכי דלא אפשר, ולכן ס"ל דאין צריך לדחות עיירות ממקומן, ורק המה ישארו כמו שהן, ומוקפות לבד ידחו ויעשו ביחד עם העיירות, ומשמע דאילו הי' ס"ל לרבי ג"כ דעיירות ומוקפות אין יכולות בשום אופן לעשות ביום אחד, הי' ס"ל ג"כ דמוקפות ידחו על יום העיירות והעיירות ידחו על יום שלפניו, ואנן נקטינן כרבי כדאיתא ברמב"ם פ"א מה' מגילה הי"ד, ומוכח לפ"ז דבכה"ג ששני ענינים חברו יחדיו, והראשון נדחה ממקומו, אז הוא בא במקום השני, והשני (אם לא יוכלו להיות ביחד) הוא קובע לו מקום אח"ז, וה"נ לענין שאלתנו כיון דשני בעלי המקומות לא יוכלו להיות ביחד, והראשון נדחה ממקומו. אז הוא בא במקום השני, והשני מוכרח לקבוע לו מקום אח"ז וכמ"ש, וזה ראי' נחמדה וממנה יפתחו שערי בינה גם לענין ספקו של הפמ"א שהבאנו למעלה ודו"ק:

ד) עוד נראה לי להביא דמיון נכבד לעניננו מדברי הגמרא בסנהדרין (ל"ז ע"א), ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבים לפניהם כל אחד ואחד מכיר את מקומו. הוצרכו לסמוך (כגון שמת אחד מן הדיינין) סומכין מן הראשונה, אחד מן השני' בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשני' בוררים להן עוד אחד מן הקהל, מושיבין אותו בשלישית, ולא הי' יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום הראוי לו, ועיין בגמרא שם דקאמר אביי ש"מ כי ניידי כלהו ניידי, ופירש"י שם דאם הסר אחד. כל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו, וממלאין זה מקומו של זה וכו', הלכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו עיי"ש, וה"נ כיון שזה הסמוך למקום הראשון צריך לנייד ממקומו, כלהו ניידי, צריכין כל בעלי המקומות שבספסל לנוד איש איש למעלה ממקומו אל המקום שלאחריו. עד האחרון שעומד במקום החדש שנתוסף בסוף הספסל:

ה) אמנם יש להביא דוגמא גם לאידך גיסא, ממה שמצאנו שחשב הכתוב תולדותיו של נח, שם חם ויפת, וכתב הרמב"ן עה"ת בפרשת נח דלכן חשב שם ברישא אף שיפת הי' הגדול, משום שהקדים שם מפאת מעלתו, ויש להבין לפ"ז אמאי לא חשיב עכ"פ יפת תיכף אחר שם, כיון שהי' הגדול מכולם, ואם נחשב אחר שם אבל בכל אופן מהראוי הי' להקדימו לפני חם שהוא הקטן שבכולם, ועיין ברמב"ן שם שעמד בזה, ועיין תוס' סנהדרין (ס"ט ע"ב) ד"ה אלא שהקשו ג"כ הכי רק בסגנון אחר. והיינו דשם בגמרא אמרו דנחשבו לפי חכמתן, ותמהו בתוס' דלפ"ז מהראוי הי' לחשוב חם לבסוף וקרא קא חשיב שם וחם ויפת (וכונתם דחם הוא היותר פחות בחכמה והי' לו להיות נחשב באחרונה). וצ"ל כיון דיפת נדחה וחם נשאר, נשאר חם במקומו, ויפת נדחה נדחה לגמרי, וה"נ י"ל כיון דהשני נדחה, והשלישי נשאר במקומו, אינו נדחה כלל, והשני שנדחה נדחה עד סוף הספסל, וכן כל בעלי המקומות שנשארו על מקומם לא יזיזו כלל, ורק זה שנדחה ילך עד סוף הספסל:

ז) עוד יש להביא קצת דמיון לאידך גיסא מדברי הש"ס בגיטין (נ' ע"א). אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואפילו הן עידית וכו', מאי עידית שפאי עידית, כדרבא דאמר רבא הזיק זיבורית גובה מן העידית, שפאי עידית גובה מן הבינונית, ופירש"י שפאי עידית לאחר היזק ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית, אלא שזו היתה יפה מאד גובה מן הבינונית, דאזל לי' דיני' דא"ל היאך נסתחפה שדך מזלך גרם, ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא מפני תיקון העולם הוא עיי"ש. וה"נ יוכל בעל המקום השלישי להגיד לבעל המקום השני נסתחפה שדך ומזלך גרם, ובדין הוא שידחה עד המקום האחרון שנתוסף. אכן ראי' זו יש לדחות דכמו שאמרו שם דמפני תיקון העולם גובה מן הבינונית, ולא נדחה איפוא רק מעלה אחת מעידית לבינונית, ה"נ בענין שלפנינו לא נדחה בעל המקום השני רק מעלה אחת ועומד במקום שלאחריו, דגם כאן יש קצת תיקון העולם, דאל"כ לא ירצה שום אדם לקנות המקום שאצל ארון הקודש מחשש שמא מאיזהו סיבה ידחה ממקומו ויצטרך לנוע אל הקצה השני:

ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חחו"מ סי' ל' שהביא עובדא דאתיא לקמי' בפרעמישלא (אשר כהן שם פאר), שהי' בבהכ"נ שתי עזרות נשים זו ע"ג זו, ואח"כ בפקודת הממשלה הוצרכו לעשות מהעזרה התחתונה פרוזדור לבהכ"נ, ולעומת זה עשו עזרת נשים חדשה בעלי' השני', ונולד ג"כ דו"ד בין בעלי המקומות, שהתחתונים רצו שהמה יקחו המקומות בעלי' הראשונה, ובעלי המקומות מעלי' הראשונה ילכו להעלי' השני', והעליונים לא רצו לעזוב את מקומם ודרשו שהתחתונים שנדחו ממקומם ילכו להעלי' השני' וע"ש מה שכתב בזה והראיות שהבאנו המה ג"כ כראי מוצק להך דינא שדן מו"ז זצלה"ה:

ז) ובעיקר הדבר שאנו דנין עליו י"ל, כיון שכל חשיבות המקומות בבהכ"נ בספסל מזרחי הוא יחס מספרם אל מקום הראש היינו הר ואב"ד, כי המקום הראשון אחריו הוא חשוב יותר מהשני, והשני הוא יותר חשוב מהשלישי וכן להלאה, וזולת זה אין שום קפידא בין המקומות, וכאן בנ"ד לא ישונה מספר המקום כלל, כי מתחלה הי' לזה המקום השני אחר מקום הרב היינו השלישי בספסל וגם עכשיו (אף שיועתק למטה) יהי' השלישי מהיושבים בצד זה והיינו השני אחרי מקום הרב, א"כ בעל המקום לא חסר דבר, וי"ל דכופין אותו על מדת סדום, ויש ללמוד זאת מדברי מהרי"ק בתשובה שורש ט' שדן בבהכ"נ שהי' שם המנהג למכור העליות בשבת בראשית לצורך מאור הבהכ"נ, והי' שם כהן אחד שלא רצה למחול על כבודו שיקראוהו ראשון, וגם לא רצה לקנות, אם יכולין אנשי הקהל לכופו שילך להתפלל בבהכ"נ אחר, וכתב במהרי"ק שם (אחרי שהאריך מקודם בשבח מנהגי ישראל ושאין לדחותם בקלות ראש) שיכולין לכוף את הכהן, דבכגון דא כופין על מדת סדום, וכדוגמא שמצאנו בכתובות (ק"ג ע"א), בההוא גברא דאגר ריחיא לחברי' לטחיני' וכו', ולא אמרן אלא דלית לי' טחינא לריחיא אבל אי אית לי' טחינא לריחיא כופין על מדת סדום, אלמא דמשום מדת סדום כופין השוכר שהי' רגיל מתחלה שהמשכיר הי' טוחן אצלו לטחון לאחרים ולתת להמשכיר הצמים ואע"ג שיש בזה קצת קפידא משום שינוי דעת כדמשמע בב"מ בפרק השוכר את האומן (דף ע"ט ע"ב) וא"כ כ"ש שיש לכפות את הכהן לצאת מבהכ"נ עיי"ש. ולפ"ז גם בנ"ד אפי' הי' קצת קפידא בדבר מהראוי הי' לכוף את בעלי המקום השלישי שיפנה למטה, כדי להניח מקום לבעל המקום השני שנדחה. כיון שזה לא חסר וזה כהנה, ועאכו"כ שבאמת אין קפידא כלל בדבר, שמתחלה הי' מקומו השלישי אחר מקום הרב וגם עכשיו יהי' השלישי דודאי בכגון דא יש לכופו משום מדת סדום:

ח) ועיין במהרי"ק שם שהוסיף עוד לענין שאלתו דבכגון דא לכ"ע י"ל דכופין על מדת סדום כיון דהוה יקרא דאורייתא וגם הוה דין יחיד נגד רבים עיי"ש, ושני הטעמים האלו שייכים גם בנידון שלפנינו, כי גם כאן הוה דין יחיד נגד רבים, כיון שראשי הקהל רוצים שזה יעתיק מקומו למטה למען ישאר מקום לשכנו הקודם לו שלא ידחה, וגם הוה בכלל יקרא דבית הכנסת, כיון שזה כבוד בית ה' שיהי' בו ספסלים מהודרים עשויים בהוד ויופי כפי מה שרוצים ראשי הקהל לעשות ולתקן, דודאי י"ל ג"כ דכופין אותו על מדת סדום. כדי שלא תופר בשבילו המחשבה הטובה אשר יזמו ראשי העדה לרומם בית אלהינו ולפארו:

ט) ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חא"ח סי' כ"ב שדן ג"כ בענין דומה לנידון שלפנינו אודות מקומות בהכ"נ, וקאתי עלה ג"כ מטעם דכיון דזה לא חסר כופין, אותו על מדת סדום עיי"ש ומדברי מהרי"ק שהבאנו יש סייעתא גדולה לזה. ועיין בחו"מ סי' קע"א ברמ"א שהביא בשם תשובות הרא"ש דרבים היושבים על ספסל אחד בבהכ"נ והיושב בראש רוצה להוסיף עוד מקום אחד אצל מקומו. והיושב אצלו רוצה למחות, באמרו שעכשיו הוא שני אצל הראש ואם יוסיף יהי' שלישי עמו, יוכל למחות עיי"ש, ומשמע דעיקר הקפידא הוא, אם ישתנה יחס מנינו אל היושב בראש, כי יהי' נחית דרגא במנין, דמתחלה הי' שני לו ועכשיו יהי' שלישי לו, אז אמנם יוכל למחות משא"כ בנ"ד יחס המספר, לא ישתנה כי לא יתוסף מקום חדש אצל היושב בראש, רק מקום היושב ראש יתרחב, וכל אחד מהמקומות הסמוכים ישארו ביחוסו אל מקום הראש כפי שהי' מתחלה, הראשון ראשון והשני שני, בודאי הדין נותן שיש לכוף את זה שהי' לו מתחלה המקום השלישי לראש שיפנה למטה קצת, כיון שגם שם יהי' השלישי לראש ומקומו יקח זה שהי' מתחלה שני לראש וכמ"ש:

תוכן העניינים

שות אבני חפץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה