שות אבני חפץ· הרב אהרן לוין
סימן א
ב"ה סאמבור כ"ח חשון תרפ"א. ע"ד האשה העגונה מפ"ק סאמבור, שבא מכתב מהקאמאנדא של הפעלד-יעגער-באטאליאן נו' 4 לראשי הקהל דפה, איך שהאינפאנטעריסט (מוזכר שמו ושם המשפחה שלו), ילוד רישא, בעל האשה (מוזכר שם האשה ושם משפחתה), נהרג בשני לחודש מאי שנת 1915 במלחמה אצל גארליץ. עוד העיד אבי הנהרג לפני הבד"צ דק' רישא, איך שהגיד לו איש אחד משם, כי בא אליו שוטר אחד (זאנדארם) ואמר לו שבנו מת במלחמה אחורי העיר גארליץ ונקבר ביער שאצל גארליץ, וכאשר נקרא האיש הזה להב"ד אמר, כי אינו זוכר אם אמר לאבי הנהרג בזה הלשון (שנקבר ביער שאצל גארליץ), אך זאת זוכר, כי פעם אחת הי' אצלו זאנדארם ובידו הודעה מאיזהו רשות, כי זה האיש נהרג במלחמה, ולא הניחו ללכת לספר לאביו, כי אמו היתה חולה אז ולא רצה שתתרגש ע"י הבשורה הרעה הזאת, ולכן אמר להזאנדארם שהוא ילך ויודיע בחשאי לאביו, אבל אם אביו של הנהרג אומר שאמר לו בזה הלשון (שנקבר כנ"ל), בודאי אמת הדבר כי הוא לא ישקר. והנה האשה הנ"ל נסעה לרישא שיחלוץ לה יבמה, ולא רצה אאמו"ר הרב הגאון אב"ד שם שליט"א (זצלה"ה) לסדר החליצה עד אשר אפתח אנכי פתח להתירה מכבלי העיגון, כי האשה הנ"ל היא מפ"ק סאמבור ועומדת תחת דגלי, לזאת אמרתי לעיין בשריותה, ואת אשר עם לבבי בזה אשיחה, וזאת תורת העולה על רוחי בעזה"י:
א) הנה אחרי אשר המכתב שהגיע לראשי הקהל דפה בא בלא שאלה, רק הקאמאנדא בעצמה הודיעה שפלוני מת, הוה מסל"ת, ובמסל"ת גם עכו"ם בעדות אשה כדאיתא באה"ע סי' י"ז סעיף ג', ואף שזה האיש מת בלא בנים, והאשה זקוקה ליבם, הנה מבואר באה"ע סי' קנ"ח סעיף ג', דעד אחד וה"ה כל הנאמנים בעדות אשה נאמנים גם להעיד ליבמה שמת בעלה. ויש לעיין כיון שבהמכתב נאמר רק סתם שהאיש הזה נהרג, ואין בו קישור דברים אחרים. אם זה מהני, כי דעת הר"ן הובא ברמ"א אה"ע סי' י"ז סעיף י"ד, דמסל"ת ל"מ רק בקישור עם דברים אחרים. אבל גם בזה כבר הכריע הב"ח הובא בב"ש שם ס"ק ל"ח, דבמקום עיגון סמכינן אדעת הריב"ש, הובא ברמ"א שם סעיף י"ד, דעכו"ם מהימן במסל"ת אף שלא אמר דברים אחרים שלא כדעת הר"ן שמחמיר בזה, ועיין בח"מ ובב"ש שם שהביאו בשם הב"י, שכן נתפשט המנהג להתיר במסל"ת אף בלא קישור דברים:
ב) ויש לעיין עוד, כיון שהנכרי כאן לא אמר דבריו בע"פ, רק הקאמאנדא שלחה דברי' בכתב, אם זה מהני, כי לדעת הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין הכ"ח, לפי מה שביאר דבריו במ"מ שם, לא הוכשר עכו"ם במסל"ת רק בע"פ, אבל לא בכתב. אמנם גם בזה כבר חדית לן הב"י, הובא בח"מ סי' י"ז ס"ק כ"א, שאין להחמיר בזה, ואם מהני מסל"ת ה"ה דמהני גם בכתב, ויש להסתפק נהי דבמקום עיגון אנו סומכין בכל אחד מהדברים האלה לקולא, היינו שאנו סומכין על מסל"ת בכתב, וגם בלא קישור דברים, מ"מ בהזדמן שני הדברים האלה יחד, כמו בנ"ד שהוא מס ל"ת בכתב וגם בלא ק"ד, אולי גם במקום עיגון יש להחמיר. ויש לדמות זאת להא דאיתא ברמ"א חו"מ סי' כ"ב, דקבלת קא"פ ל"מ רק בדיין אחד או בעד אחד, אבל אם קבלוהו כתרי, דאיכא תרתי לריעותא אפי' אחר גמ"ד יכול לחזור בו, וה"נ י"ל דמחשש עיגון אין להכשיר רק ריעותא אחת, או מסל"ת בכתב או בלא ק"ד, אבל לא שתי ריעותות ביחד, בכתב וגם בלא ק"ד. עוד יש לדמות זאת למ"ש הלח"מ בפ"ב מה' יבום הי"ז, דתרי פסולי בחליצה, וכל אחד אינו מותר רק בדיעבד, החלוצה פסולה גם בדיעבד. וכיוצא בזה כתב הרדב"ז ת"ב סי' תרפ"ט, לענין כבד שנמלח עם בל מעיים, דיש לצדד להחמיר, הואיל דכבד שנמלח עם בשר אינו מותר רק בדיעבד, וכן בני מעיים שנמלחו עם בשר אינו מותר רק בדיעבד, הוה תרי דיעבד ויש להחמיר, ועיין בטו"ז יו"ד סוס"י צ"א שכתב כן לענין הפס"מ, דתרי הפס"מ ל"א עיי"ש:
ג) ובדרך החידוד קצת יש להביא דוגמא לזה מדברי התוס' במנחות (ז' ע"א) ד"ה א"ר יוחנן, שכתבו דאף דכ"ש מקדשין שלא מדעת וה"ה דמקדשין שלא בזמנו, מ"מ בשתיהן יחד היינו שלא בזמנו ושלא מדעת אין מקדשין, וענין דומה לזה מצאנו ג"כ בתוס' חגיגה (כ"ג ע"ב) ד"ה והא, דאף דחבת הקודש מכשרת, מ"מ עצים ולבונה צריכין הכשר, כיון דעצי חולין לא מקבלי טומאה מה"ת אפי' בהכשר, לא מרבינן עצים ולבונה רק בהכשר עיי"ש, והיינו דחבה"ק לא אלים רק לעשות פעולה אחת, או לעשות דבר שאינו הוכשר כהוכשר, או דבר שאינו אוכל כאוכל (כגון עצים ולבונה), אבל לעשות שתי הפעולות האלה ביתד, והיינו דבר שאינו אוכל כאוכל, וגם דבר שלא הוכשר כהוכשר לא אלים, ולכן בעצים ולבונה בעינן הכשר. וה"נ י"ל דנהי דעכו"ם במסל"ת מהימן אפי' בכתב ואפי' בלא ק"ד, מ"מ בשניהם ביחד לא הימנוהו, ועיין שבועות (מ"ח ע"ב), דאף דאין אדם מוריש שבועה לבניו, מ"מ הפוגם את שטרו ומת היורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין, משום הבו דלא לוסיף עלה, והיינו כיון שכל עיקר הדבר שאין אדם מוריש שבועה לבניו ל"ה, רק חידוש אין להוסיף עליו. וענין דומה לזה מצאנו ג"כ בחגיגה (כ"ה ע"ב), מן המודיעין ולפנים נאמנים על כלי חרם, מן המודיעין ולחוץ אין נאמנים, ופירש"י דעיקר הטעם דהימנוהו, משום דאין עושין כבשונות בירושלים, וע"כ האמינוהו, שאין גוזרין גזירות על הציבור, שאין רוב הציבור יכול לעמוד בהן, ולא האמינו אותם רק לפי שא"א, אבל לא כשמסרו לקדר אחר עיי"ש. וה"נ י"ל ביון שכל עיקר הדבר שהאמינו לעכו"ם במסל"ת בעדות אשה היא חידוש, הבו דלא לוסיף עלה ואינו מהימן רק כשיש חסרון אחד, אבל כשיש שני חסרונות היינו בכתב וגם בלא ק"ד לא הימנוהו:
ד) עוד י"ל דהחקירה הנ"ל, אם כשיזדמנו שני פרטים שכל אחד לא שרי רק במקום עיגון שרינן ג"כ, או דילמא לא שרינן רק כל אחד לבדו, אבל לא בהתחברם יחד, תליא במחלוקת ר"י ור"ע בנזיר (מ"ח ע"ב), אי כשהתירה התורה במקום מצוה איזהו איסור (כגון איסור טומאה גבי מת מצוה) יש חילוק בין איסור אחד או שני איסורים, דר"ע ס"ל דלא התירה התורה רק איסור אחד, אבל לא שני איסורים, ור"י ס"ל כיון דשרי רחמנא מה לי חד לאו מה לי תרי לאווי עיי"ש. וה"נ י"ל דלר"ע לא שרינן במקום עיגון רק איסור אחד. אבל בהתחבר אליו עוד איסור שני אף שגם הוא בפ"ע הי' שרי לא שרינן. ולר"י כיון דשרינן במקום עיגון מ"ל חד איסור מ"ל תרי איסורין. ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר קס"א מ"ש בהבנת המחלוקת הזאת של ר"י ור"ע, ושם צדדתי דגם סברת הלח"מ הנ"ל דתרי דיעבד ל"א תתהפך ג"כ על קוטב המחלוקת הזאת. ועיין בספר ב"י למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חיו"ד ח"ר סי' ס"ה מ"ש על סברת הלח"מ הזאת ואכ"מ להאריך בזה:
ה) ועיין בפתחי תשובה סי' י"ז ס"ק נ"ג שהביא ג"כ בשם ספר מראות הצובאות, דלא נקטינן כדעת המ"מ דבכתב ל"מ מסל"ת בעכו"ם, רק כל שכתב בהמשך ענין אחר ובקישור דברים אחרים יש לצדד להקל עיי"ש, ומשמע ג"כ דלא התיר במסל"ת בכתב רק עם קישור דברים, אבל לא בלי ק"ד. ועיין בב"י או"ח סי' תל"א שכ' דמה"ט י"ל דמאסרו חג של פסח ואילך נופלין על פניהם ומתענין ומספידין, דמדינא דגמרא אפי' באותן ימים עצמם שהקריבו הנשיאים היינו מר"ח א"צ לנהוג כבוד. נהי שאנו מחמירין ונוהגים בהם כבוד הבו דלא לוסיף עלייהו אחר א"ח עיי"ש. וזה מתאים ג"כ קצח למ"ש למעלה, דהיכי דכל עיקר הדבר הוה חידוש, כמו נאמנות עכו"ם בעדות אשה במסל"ת, הבו לה דלא לוסיף עלה רק מה שאמרו ולא יותר וכמ"ש:
ו) ויש להעיר עוד בנידון שאלתנו, שהמכתב מהקאמאנדא הי' נכתב לראשי הקהל, ובתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ב' הובא בקונטרוס עגונות ח"ג סי' ס"א רצה לומר דאם בא העכו"ם והגיד דבריו לפני הקהל הוה כמי שבא לב"ד דל"מ אפי' במסל"ת כמ"ש הריב"ש הובא בב"ש ס"ק ל"ו. אכן לפי מה דמשמע מדברי הקו"ע המהריב"ל לא כתב בזה דבר ברור רק צדד כן ולא הכריע בזה. וקצת סמוכין לזה נראה להביא מדברי הרמ"א בחו"מ סי' ל"ז, שכתב דטובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הן כדיינים עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל דבא לפני הקהל הוה כבא לפני ב"ד ויש לחלק:
ובמק"א צדדתי בכיוצא בזה לענין מה שרבו עושי חדשות בזמננו לחדש שנשים תבחרנה לראשי הקהל, ומחיתי בזה בכל כחי מטעם הנ"ל, דכיון דטובי העיר דינם כדיינים ואשה פסולה לדון כמבואר בחו"מ סי' ז' סעיף ה'. ובלא"ה י"ל דאין ממנין שררות על הציבור באשה, כדאיתא ברמב"ם ה' מלכים פ"א ה"ז, דכל משימות בישראל אין ממנין אלא איש, והוא מהספרי דדריש שום תשים עליך מלך מלך ולא מלכה עיי"ש והארכתי בזה:
ז) עוד י"ל דאין זה ענין לשאלתנו. דכיון דהמכתב בא מהרשות אשר לחיל הצבא, א"כ הוה מערכאות, ובערכאות כבר כתבו גדולי האחרונים דאפי' בלא מסל"ת נאמן, ומכש"כ דנאמן בכה"ג דהוה באמת מסל"ת, ורק דהוה בכתב ובלא ק"ד, בשגם לענין החשש שהבאנו דבא לפני הקהל הוה כבא לפני הב"ד, אשר גם המהריב"ל לא כתב בזה דבר ברור וכמ"ש. ועיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"ר סי' מ"ג שכתב דבערכאות דלא חשידי לשקר עוד עדיף יותר בכיונו להעיד ממסל"ת וגם עדיף טפי מפי כתבם שמתיראים לשקר וכ"כ בסי' צ"ד שם, ועיין בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה חאה"ע ח"ב סי' י"ב אות י' שכתב דלענין עדות אשה שמת בעלה הדבר ברור דסמכינן על ערכאות אף בלא מסל"ת, כיון דקים לן שאומרים אמת, וכמ"ש בתשו' ח"ס חאה"ע סי' מ"ד, וכ"כ מו"ז זצלה"ה בספרו שם ח"ר סי' ע"ח, דכל הפוסקים האחרונים סמכו בהיתר עגונה על עדות ערכאות אף אם מתכונים להעיד ובלא מסל"ת, וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' נ"ב, דאף להפוסקים דכתב נכרי ל"מ, מ"מ ערכאותיהם מהני וכן משמע גם מתשו' מהרי"ק סי' קכ"א. דסמכינן על ערכאות להתיר א"א כעל עדות גמור, משום חזקה דלא מרעי נפשייהו ולא משקרי עיי"ש:
ח) וראיתי בתשו' בית יצחק למו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו סי' ע"ח שם, שהביא דבספרי הפוסקים האחרונים נתנו טעם לד"ז דעדות ערכאות מהני בעדות אשה אף שלא במסל"ת, דהרי חזינן דרבנן הימנו גם לעד מפי עד ומפי שפחה משום דסמכי אסברת דייקא ומילתא דעל"ג, וכיון דאנן ידעינן דערכאות לא משקרי סמכינן אעדותן לעדות אשה אף בלא מסל"ת עיי"ש:
ולדעתי יש להסביר הדבר ביותר, עפ"י דברי הרמב"ם שכ' בסוף ה' גירושין בהבנת הענין שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה, או עבד או שפחה או עכו"ם המסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דו"ח, דהתורה לא. הקפידה על העדאת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי הערים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או זה הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה, כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו וכו', ולפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב בלא דו"ח, כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגינות. וביאור הדברים דאין לדמות היתר עגונה לשאר דברים שצריכים בהם עדות, כגון לדון את הרוצח או לענין גירושין וקידושין. דשם אפי' אם יודעין אנחנו בבירור שהמעשה אמת כגון שפלוני הרג את הנפש או שראובן קידש אשה או גירש אשה, אם אין עדים שהי' בשעת מעשה ויעידו ע"ז לפני הב"ד, אין הידיעה שיש לנו מספקת לחייב את הרוצח ולקיים את הקידושין והגירושין, עיין באהע"ז סי' מ"ב דהמקדש שלא בעדים אפי' שניהם מודים בדבר אינה מקודשת, וכן הוא גם לענין גירושין, כדאיתא באהע"ז סי' קל"ג, וגדולה מזו אנו מוצאין ברוצח, דאפי' הב"ד בעצמם ראו שפלוני הרג את הנפש אין מחייבין אותו עד שיבואו שנים ויעידו לפניהם, כדאיתא במכות (י"ב ע"א), כי כן גזרה התורה שאין לעמוד על בוריו של דבר רק מפי העדים ובעדותן, ומה"ט היכי שמאיזהו צד אין העדות מתאמת למשפטי ודיני עדות, כפי שגדרה והגבילה אותם התורה, אין לסמוך על העדות ואין לדון ע"פ, דנהי דסוף כל סוף הרי המעשה הוא אמת, אבל מה בכך הרי גם הידיעה היותר ברורה אינה מספקת לדון ע"פ בלא עדים, ורק ע"פ העדים יקום דבר, משא"כ לענין היתר אשה שמת בעלה, לזה א"צ עדים דוקא שיעידו שמת הבעל, ורק מהצורך שתהי' לנו ידיעה ברורה שמת הבעל, ואם אך יש לנו ידיעה ברורה כזאת האשה מותרת גם אם ליכא עדים כלל, וכמו במת הבעל לפנינו והכל יודעים שמת, שאין צריך לזה עדות דוקא להתיר אשתו, ולכן בכל מקום שהשכל מחייב שהדבר הוא אמת, כגון בעכו"ם במסל"ת וכדומה שאנו חושבים זאת ג"כ לידיעה ברורה, דבמסל"ת אין לחוש שמא משקר, ג"כ מותרת, דמה בכך דל"ת עדות, אבל הרי בזה ל"ב ענין עדות כלל, ורק בירור הדבר לדעת אמיתתו, וכיון שכן ממילא בערכאות דגם בלא מסל"ת הוה הידיעה ברורה דידעינן דלא משקרי ולא מרעי נפשייהו, אה"נ דנאמנים גם בלא מסל"ת וז"נ בסברא. ולפ"ז י"ל דגם מה שאמרו בגמרא דה"ט דמהני ע"א באשה משום דהוה מילתא דעל"ג או משום דאשה דייקא ומינסבא, עיין יבמות (צ"ג ע"ב) הכונה ג"כ עד"ז, דכיון דבהיתר אשה ל"ב כלל ענין עדות ורק ידיעה ברורה באיזהו אופן שיהי' שמת הבעל, לכן גם ע"א מהני דכיון דהוה מילתא דעל"ג וגם אשה דייקא ומינסבא, בודאי העד אומר אמת (בשגם לפי מה שהבין בנובי"ק אהע"ז סי' כ"ז סברת דייקא, שהיא ג"כ משום שעי"ז העד חושש לשקר שירא שיתברר שקרותו ואומר האמת), וא"כ הידיעה המגעת לנו ע"י חשובה ג"כ ידיעה ברורה ומועלת להתיר אף אם ליכא עדות גמור כפי משפטי התורה וכמ"ש:
ט) אכן בגוף הסברא שכתבתי, דבהיתר אשה ל"ב כלל ענין עדות, ורק בירור הדבר והגבלת אמתתו, הנה אם כי זכיתי לכוין בזה לדעת מרן הנוב"י שכ"כ במהדו"ק אהע"ז סי' כ"ז, עיי"ש שכתב דמה"ט ל"ש לומר בעדות אשה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דבעדות אשה ל"ש תורת עדות, וכ"כ שם בסי' מ"א, נראה לי לצדד דזה תליא בפלוגתא הידועה, אם ע"א כשר בעדות אשה מה"ת או רק מדרבנן, דאם נאמר דע"א מהני רק מדרבנן, וזה משום דהוה מילתא דעל"ג או משום דאשה דייקא ומינסבא, כמו שאמרו בש"ס יבמות (צ"ג ע"ב), י"ל כדברנו דבעדות אשה ל"ב כלל ענין עדות, ורק בירור הדבר, ומפאת זה באמת מהני ע"א, משום דחשבינן זאת לבירור גמור, דבודאי העד אומר אמת דירא לשקר משום דהוה מילתא דעל"ג, או משום דאשה דייקא ומינסבא ויתברר האמת, כדברינו למעלה בשם הנוב"י, אבל אם נאמר דע"א מהני בעדות אשה מה"ת, כמו דס"ל לר' יהודה דספרי הובא בילקוט פ' שופטים, ומפיק לי' מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה וכו', י"ל דבעדות אשה בעינן עדות, ורק דהתורה הכשירה לעדות כזאת גם ע"א, דלולא זאת ל"ל קרא להתיר ע"א, כיון דסגי בבירור הידיעה ובע"א יש ג"כ בירור הידיעה משום דהוה מילתא דעל"ג, או משום סברת דייקא וכמו שאמרו באמת בש"ס, וע"כ דכונת התורה להשמיענו. דלא מטעם בירור מהני ע"א, ורק משום תורת עדות שהתורה הכשירה כאן ע"א. אף דבכ"מ בעינן שנים, ולפ"ז גם בפסולים י"ל דמה שכשרים בעדות אשה משום שהתורה נתנה עליהם תורת עדות, והר"ז דומה לקא"פ שאינם בכלל עדות, ומ"מ לפעמים תורת עדות עליהם וכשרים להעיד, כגון בקבלו הבע"ד אותם, שאז המה בכלל עדות. ועיין בשו"ת שבו"י ח"א סי' קמ"ו שכתב דמי שקיבל עליו קא"פ, הרי הוא קאי בואם לא יגיד ונשא עונו, ועיין במנ"ת מצוה ל"ז שכתב דעדים פסולים במקום שכשרים להעיד כגון בקבלום הבע"ד עוברים בלא תענה, וכן אשה ועבדים במקום שכשרים להעיד עוברים בל"ת, ועיי"ש שכתב עוד דבקרובים שהוכשרו לעדות שייך דין הזמה, ורק בנשים אף במקום שכשרים להעיד ליכא דין הזמה, דבפרשת הזמה כתיב ועמדו שני האנשים עיי"ש, וזה מתאים לדברינו דגם הפסולים להעיד במקום שעדותם מתקבלת א תורת עדות עליהם. ואולי באמת על קוטב זה סובבת פלוגתת ר' יהודה ור' יוסי בספרי שם, דר' יהודה דרש קרא דלא יקום וכו' לעון אינו קם אבל קם הוא לעדות אשה ור' יוסי דרש לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה, והיינו דר' יהודה ס"ל דלהיתר אשה צריך עדות דוקא, כמו בשאר ענינים שצריך עדות, כגון בקידושין וגירושין, ולכן לא סגי לי' להכשיר ע"א משום דהוה מילתא דעל"ג או מחמת סברת דייקא, דזה מועיל רק לאמת הבירור והידיעה, והבירור והידיעה ל"מ בעדות אשה דבעינן עדות דוקא, ולכן מפיק מקרא דכאן הכשירה התורה ע"א, אבל ר' יוסי ס"ל דבעדות אשה ל"ב כלל ענין עדות, ורק סגי בבירור גמור ובידיעה אמתית, ולכן ל"צ קרא להתיר ע"א דכיון דהוה מילתא דעל"ג וגם מחמת סברת דייקא הוה בירור גמור בע"א, וממילא ידענו דמהני ולכן מפיק קרא לשבועה:
י) ולפ"ז גם לענין נאמנות ערכאות שלא במסל"ת י"ל דתליא בזה, דאם נאמר דבעדות אשה צריך רק בירור ולא תורת עדות, א"כ י"ל כמו דבעכו"ם דעלמא חשוב בירור גמור במסל"ת, כן בערכאות חשוב בירור גמור אף שלא במסל"ת. דערכאות גם שלא במסל"ת לא ישקרו וידענו דקושטא קאמרי דלא מרעי נפשייהו. אבל אם נאמר דבעדות אשה בעינן תורת עדות, ורק שהתורה הוציאה דבר זה מהכלל והכשירה ע"א וה"ה עדות הפסולים, י"ל דאין לנו רק מה שהכשירה התורה, כגון במסל"ת, אבל שלא במסל"ת אפי' בערכאות ל"מ דאין לך בו אלא חידושו, וכדוגמא שאמרו בב"ק (ע"ב ע"ב) עד זומם חידוש הוא וכו' אין לך בו אלא חידושו, ויש לדמות זאת ג"כ למ"ש הב"ש באהע"ז סי' ז' ס"ק ג', דה"ט דס"ל להרא"ש דכותי מסל"ת אינו נאמן בשבוי' אף דעבד וקטן נאמנים, משום דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים ועל דבריהם אין להוסיף, וה"נ י"ל דעכו"ם במסל"ת
התירו ואין לנו להוסיף ערכאות שלא במסל"ת. ועיין בח"ס אהע"ז ח"ר סי' מ"ד שכתב, דה"ט דהרא"ש שלא התיר עדות בעלי תשובה משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, דבעגונות אין לנו אלא חד שהתירו חכמים להדיא, כגון ע"א ואשה ושפחה ועכו"ם במסל"ת ולא יותר עיי"ש, וזה מתאים ג"כ לדברינו:
יא) ובזה יעלה בידינו ענין נכבד בישוב הקושיא שהקשה מו"ז מאוה"ג זצלה"ה בספרו חאה"ע ח"ר סי' פ"ד אות ב' על שטת האומרים דבערכאות ל"ב מסל"ת, וגם בלא מסל"ת סמכינן עלייהו, מהא דאיתא ביבמות (קכ"א ע"ב) במתניתין:
ר' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שהוא מכוין (כן הוא הגירסא במשנה שבמשניות), ובעכו"ם אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, וקשה הרי גם בעכו"ם משכחת שיהי' כשר גם במתכוין להעיד וכגון בערכאות, ואמאי סתם ואמר דבעכו"ם לא משכחת בשום פעם שיוכשר כשמתכוין להעיד, וזה קושיא גדולה לכאורה. ולדברינו למעלה הענין נכון, דכיון דר' יהודה בן בבא ס"ל דבישראל אינו כשר רק כשמתכוין להעיד, ע"כ ס"ל דבהיתר אשה בעינן תורת עדות, דזולת זה למה בעינן שיתכוין להעיד. ולפ"ז הא דמכשרינן ע"א בעדות אשה הוה מה"ת, משום דילפינן מקרא דלא יקום וכו', אבל קם הוא לעדות אשה, וזה משום שהתורה נתנה כאן תורת עדות גם על ע"א וגם על הפסולים, וממילא בערכאות ל"מ רק במסל"ת וכמו שביארנו למעלה, ולכן שפיר קאמר דבעכו"ם אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, דלשטה זו דבהיתר אשה בעינן תורת עדות אה"נ דל"מ בעכו"ם בשום פעם מתכוין להעיד. אבל לקושטא דמילתא דנקטינן דה"ט דמהני ע"א בעדות אשה משום דהוה מילתא דעל"ג או משום סברת דייקא וכמו שהוא בגמ' שלפנינו, וכמו שביאר הריב"ש בתשובה סי' קנ"ה וקפ"א, וכ"כ גם הפנ"י בקו"א לקידושין (דף ס"ד), דהעיקר דאין ע"א נאמן בעדות אשה מה"ת רק מדרבנן מתקנת חכמים, וע"כ דבהיתר אשה ל"ב תורת עדות כלל, ורק בירור האמת, וכיון שכן בערכאות דגם בלא מסל"ת יש בירור מספיק דלא משקרי ומרעי נפשייהו שפיר מהני וכמו שביארנו:
יב) ומה נכבדו הדברים האלה להעלות בהם פרפרת נאה בביאור לשון המשנה בעדיות פ"ו משנה א', שר' יהודה בן בבא העיד שמשיאין את האשה עפ"י עד אחד, ויש לדקדק על הלשון שמשיאין דקאמר, דיותר הו"ל למימר שמתירין את האשה בעד אחד, כיון שהיסוד העיקרי הוא ההיתר שהב"ד מתירין להנשא, והנשואין אח"כ המה תולדה היוצאת מהיסוד הזה, ומדוע שביק איפוא הסיבה ונקט המסובב:
ונראה עפ"י דברי הש"ס ביבמות (פ"ז ע"ב):
מדקתני נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים, מכלל דרישא ברשות ב"ד ובעד אחד אלמא עד אחד נאמן וכו' מנ"ל, ומשני משום עיגונא הקילו בה רבנן, וכתבו התוס' שם בד"ה מכלל דאף דלפי מה דס"ד השתא עד אחד מהימן מדאורייתא, מ"מ קרי לי' ברשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם, וצריכה לישאל לב"ד להתירה לינשא על פיו וכו' עיי"ש, ומשמע מדבריהם דלפי המסקנא דעד אחד אינו נאמן מה"ת ורק משום עיגונא הקילו. י"ל באמת דה"ט דקרי לי' לע"א ברשות ב"ד משום דל"ה רק מדרבנן. ולכן צריכין להיתר ב"ד, משא"כ בעדים דהוה מה"ת מקרי שלא ברשות ב"ד דבזה א"צ כלל להיתר ב"ד, ונמצא לפ"ז דמאן דיסבור דע"א בעדות אשה מהני מה"ת, לדידי' אה"נ דלא יהי'. שום חילוק בין עד אחד לשני עדים ובשניהם מקרי שלא ברשות ב"ד כי גם בעד אחד א"צ להיתר ב"ד, (ועיין באהע"ז סי' י"ז סעיף ל"ט ובח"מ שם ס"ק ע"ח), ולפמ"ש למעלה ר"י בן בבא דס"ל דבעדות אשה בעינן כונה להעיד. משום דס"ל דבהיתר אשה בעינן תורת עדות, ע"כ ס"ל דע"א מהני מה"ת, וכיון שכן ל"ב גם בע"א כלל היתר ב"ד רק דמיא לשני עדים דמקרי שלא ברשות ב"ד, ולכן הי' מדייק בלישני' ואמר שמשיאין את האשה (ולא שמתירין) עפ"י עד אחד. ובזה גלה לנו פרט אחד נכבד מאוד. דבעד אחד ג"כ ל"ב היתר ב"ד ורק משיאין את האשה תיכף גם שלא ברשות ב"ד, כמו בשני עדים דנשאת תיכף שלא ברשות וכמו שכתבתי והענין יקר:
יג) ובזה אני אומר עוד דבר חריף ונחמד בישוב מה שהקשו רבים על שטת האומרים דבערכאות ל"ב מסל"ת וגם בלא מסל"ת נאמנים, מהא דאיתא בגיטין (כ"ט ע"א):
שמע מב"ד של ישראל שהי' אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו, מקומנטריסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג, אל ישיאו את אשתו, מאי מת ומאי נהרג, אילימא מת מת ממש ונהרג נהרג ממש דכוותי' גבי עכו"ם אמאי אל ישיאו את אשתו, הא קיי"ל דכל מסל"ת הימוני מהימני לי' וכו', אלא לאו מת יוצא למות נהרג יוצא להרג, וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו, לעולם מת ממש ונהרג ממש, ודקאמרת דכוותי' גבי עכו"ם אמאי לא, והא קיי"ל דכל מסל"ת הימוני מהימני, ה"מ במילתא דלא שייכי בה, אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו. וקשה בהו"א דגמרא, דלא ידעו עוד מהך סברא דעבדי לאחזוקי שקרייהו אמאי הקשה רק דהו"ל להיות מהימני משום דהוה מסל"ת, ת"ל דגם בלא מסל"ת הי' צריכים להיות מהימני, דקומנטריסין ערכאות נינהו וערכאות מהימני אף בלא מסל"ת, ועיין בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' ל"א ובשו"ת ברכת רצ"ה סי' ק"ב מ"ש בזה:
ולפי דברינו י"ל בדרך נחמד, דלכאורה יש לדקדק בלשון הברייתא דקאמר שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג י שי ישיאו את אשתו וכו', אמאי נקיט לשון ישיאו את אשתו ולא קאמר יתירו את אשתו, שמסתבר יותר וכמו שדקדקנו למעלה בלשון המשנה דעדיות, וצ"ל דהברייתא ס"ל ג"כ דע"א נאמן מה"ת, וגם בע"א מקרי שלא ברשות ב"ד דא"צ כלל להיתר ב"ד, ולכן כשיש עד אחד ששמע מב"ד של ישראל שפלוני מת או נהרג תיכף ישיאו את אשתו וא"צ היתר ב"ד. וע"כ נקיט הלשון ישיאו ולא יתירו. ולפמ"ש למעלה מאן דס"ל דע"א בעדות אשה מהני מה"ת לדידי' גם בערכאות בעינן מסל"ת דוקא. דלשטתו בעינן תורת עדות דוקא, ואין לנו רק מה שהכשירו חכמים במסל"ת ולא יותר וכמו שביארנו, וכיון שכן הקשה הגמ' רק) דהו"ל להיות נאמנים משום דהזה מסל"ת. דלשטת הברייתא אמנם גם ערכאות אין נאמנים רק במסל"ת. אבל לפי האמת דע"א ל"מ רק מדרבנן, וכמו שהבאנו למעלה דנקטינן דע"א מהני משום דהוה מילתא דעל"ג. או משום סברת דייקא, א"כ בעדות אשה ל"ב כלל תורה עדות ורק בירור, ולפ"ז בערכאות דגם בלא מסל"ת הוה בירור אה"נ דמהני ג"כ וכמו שביארתי והענין יקר:
יד) יצאנו קצת מענין לענין ונשיב להענין שלפנינו. הנה כבר כתבתי דדעת גדולי האחרונים להתיר בערכאות אף שלא במסל"ת. וכן הורה בשו"ת שואל ומשיב להתיר בערכאות אפי' ע"י שאלה (ולדוגמא עיין במהדו"ק ח"א סי' קפ"ח וסי' קפ"ט ובמהדו"ב ח"א סי' צ"ד ובמהדו"ג ח"א סי' קי"ח ועוד בכמה תשובות), ועיין בשו"ת ח"ס אה"ע ח"ר סי' מ"ג שכתב שכיון שידוע שכמה מאות מישראל מתו בין צבא המלחמה אם לא נכשיר עדות ערכאות שלהם איכא חשש עגונה, ולכן כמו שהתירו שטרות בערכאות עכו"ם ולא חששו לאל תשת רשע עד, או משום נעילת דלת כמ"ש התוס' או משום שלום מלכות, כן ביותר ויותר יש לסמוך עליהם לענין עגונה עיי"ש, ואם הח"ס בימיו אמר כן אשר מספר העובדים בצבא מישראל הי' מצער, עאכו"כ בימינו אלה בעת המלחמה הנוראה הזאת, אשר אנשים לאלפים מישראל נהרגו בכל המערכות, ואין לך הר וגבעה מכל המקומות שלחמו שם שלא נפלו בו חללי ישראל, אם לא נסמוך על הערכאות תשארנה עגונות צרורות לאין מספר, בודאי מחמת תק"ע מהראוי לסמוך עליהם, בשגם לענין שאלתנו דבאמת הוה מסל"ת, כי המכתב בא שלא ע"י שאלה ורק שאנו חוששים לדעת המחמירים המצריכים במסל"ת קישור דברים, וכן לדעת המחמירים דל"מ מסל"ת בכתב, י"ל דבכגון דא גם המחמירים לענין נאמנות ערכאות שלא במסל"ת יודו דבכה"ג מהראוי לסמוך עליהם
טו) ויש לעיין עוד לענין שאלתנו, שזה האיש בעל האשה נהרג במלחמה, ולפי המבואר באהע"ז סי' י"ז סעיף נ"א, עכו"ם המסל"ת אומר שמת במלחמה צריך שיאמר קברתיו, וכאן במכתב שבא מהערכי לראשי הקהל לא מוזכר שקברו ול"מ, אכן גם בזה כבר כתבו האחרונים דבערכאות גם בל"א קברתיו נאמן, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב סי' כ"ו, שכל שהערכי שולח להודיע שזה מת שם בל"ס ידע הדברים בבירור ול"ש בדדמי, וכ"כ בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת סי' כ"א וסי' ט"ז. ועיין בישי"ע אהע"ז סי' י"ז ס"ק י"ב בפירוש הארוך מ"ש בזה. ונוסף ע"ז הנה בנידון שלפנינו הלא העיד אבי הנהרג שעד אחד אמר לו בשם הזאנדאר שבנו נהרג במלחמה ונקבר ביער אצל גארליץ, וא"כ יש כאן וקברתיו ג"כ, ואף שלא אמר שהוא קברו, רק שנקבר ביער, גם זה הוה כקברתיו, וכמ"ש בבאה"ט סי' י"ז ס"ק נ"ח, דראובן הכותב לשמעון שלוי כתב בכתבו שנקבר פלוני הוה כאמר קברתיו, וה"נ אם אמר הזאנדאר שזה מת ונקבר הוה כאמר קברתיו, ואף שזה העד שהוא אומר בשמו אומר שאינו זוכר אם אמר כן, אין זה הכחשה דיוכל להיות שאמר ושכח, והוא בכלל מילתא דלא רמי אאינש לאו אדעתי', ואין זה ענין להא דאיתא ביו"ד סי' קפ"ה דבעד מפי עד והראשון מכחיש הראשון נאמן, עיי"ש לענין פלוני טיהר לי את הכתם, דשם יש הכחשה משא"כ כאן דליכא הכחשה כלל רק שאומר שאינו זוכר, ויש לצרף ג"כ דעת הריב"ל הובא בק"ע סי' מ"מ דבעד מפי עד תלינן שהראשון אמר קברתיו, ואף שיש חולקים עליו וכמבואר בקו"ע שם סי' רצ"ג, ועיין מהרי"ט ח"א סי' כ"ד ובשו"ת תפארת צבי קונטרוס עגונות סי' כ"ו, מ"מ כאן שזה אומר שהעד אמר לו בשם הערכי קברתיו, והעד אינו מכחישו רק שאומר שאינו זוכר, בודאי יש לתלות שכן הוא שאמר לו קברתיו. וראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' מ"ט שכתב דבר חדש, דבזה"ז שכפי החוק והנימוס הנהוג בין העמים, אם רק אין בורחים כל הצבא למק"א, ניתן בתוך המלחמה זמן לקבורת הנהרגים, ואז תפסק המלחמה ופקידי החיל יוצאין ועושין רשימה מי המה הנהרגים ועושים מעשיהם בהשקט אין פרץ ואין צוחה, ל"ש בזה לומר שעושה בדדמי מפני פחד המלחמה, כי אז אין שום פחד, ולכן ל"ב שיאמר קברתיו עיי"ש, וזה דבר חדש ומקור נפתח להיתר עגונה בזה"ז, ואם כי גוף הסברא צריכה עוד תלמוד, מ"מ לענין שאלתנו א"צ לזה, כי בלא"ה יש צדדים להתיר וכמו שביארנו:
טז) ומה שלא נזכר בהמכתב שהגיע מרשות הצבא לראשי הקהל שם אביו של הנהרג, הנה כיון שמוזכר שמו ושם משפחתו סגי בזה, כמ"ש בתשו' רשב"ם הובא בב"ש ס"ק נ"ח, דשם המשפחה מהני, ועיין בקונטרוס עגונות סי' ק"ה דשם אשכנזי הוה כשם אביו, בשגם בנידון שלפנינו שמוזכר גם שם אשתו, והיינו שהנהרג הי' בעל אשה פלונית, בודאי מהני כמ"ש בתשו' ח"ס חאה"ע סי' ע"א דהזכרת שמו ושם אשתו הוה כשם אביו, וא"כ כיון שמוזכר שניהם היינו שם המשפחה ושם אשתו לית דין צריך בושש דסגי בזה. לכן נ"ל להתיר האשה הזאת מכבלי העיגון אחרי שישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין הנשאית בע"א כמבואר בש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף ל"ט, ואחרי שיחלוץ לה יבמה כדת באופן שיסכים אאמו"ר הגאון שליט"א (זצלה"ה) ואז גם אנכי מטינא שיבא מכשורא:
יז) והנה הגיעני אח"כ תשובת אאמו"ר הגאון זצלה"ה, אשר בה שיבת וקילם מאד דברי, אמנם פקפק קצת בעיקר הדבר אם יש לסמוך בזמננו, אחרי המלחמה הגדולה, על מכתבי ערכאות של חילי הצבא, כי הנסיון הורה שדבריהם אינם מדוקדקים, ואין לדמות כתבי ערכאות בימינו אחרי המלחמה הנוראה שהרעישה ארץ ומלואה באופן שכמעט לא הי' עוד לעולמים, לכתבי ערכאות אחרי מלחמות אחרות שלא היו נוראות כ"כ. ואפשר הי' אז לערכאות לדקדק יותר בדבריהם. ונפלאת היא - כן כתב לי אאמו"ר הגאון זצלה"ה – שבעת שעסק בהיתר עגונה דא והתענין בקונטרוסי, שב לרישא איש אחד משבויי המלחמה, אשר עוד לפני ארבע שנים בא מכתב מערכאות שמת, ועתה שב לביתו, וע"כ כתב אאמו"ר הגאון זצלה"ה שטוב לחפש עוד אולי ימצאו בירורים אחרים לאלומי מילתא. והנה העיד עוד אבי האשה, שאמר לו איש אחד שעמד אצל חתנו (זה הנהרג) שהכירו היטב, וראה שפגע בו שראפנעלל ונחתך ראשו ומת, ובזה לכ"ע ל"ב וקברתיו, וכמ"ש בקו"ע סעיף רפ"ט, שאפי' בשעת המלחמה אם אמר שראה ראשו חתוך או כיוצא בזה שאין כאן ספק כלל ל"ב וקברתיו, וכן הוא ביבמות (ק"כ ע"ב):
אר"י אמר שמואל ל"ש אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין עליו, ועיין בח"מ סי' י"ז ס"ק ק"ג שהביא בשם הר"ן דאפי' במקום דבעינן וקברתיו, לאו דוקא קברתיו, אלא כל שאומר דברים ברורים שאין לספק בהם ולא אמר בדדמי מהני עיי"ש, ונוסף ע"ז העיד אחד שראה על המקום שנקבר שם הנהרג נמצא כתוב על טבלא שמו, וא"כ בין אם כתב זאת ישראל ובין אם כתב זאת נכרי הוה כאלו אמר מת וקברתיו, ומסל"ת גם בכתב מהני וכמו שהבאתי למעלה בראשית דברי, לכן בנ"ד ההיתר פשוט וברור, וכן הסכים אאמו"ר הגאון זצל"ה ובפניו נעשה מעשה שחלצה האשה ליבמה והותרה להנשא, וה' יאיר עינינו באור תורתו הקדושה ויצילנו משגיאות: