שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
מפתח הענינים · סימן סה
במי שאומר דמה שלא טען כבר טענה זו היה מחמת כי טעה בדין היה ועתה נודע לו כי טענה היא אם נאמן לומר כן. היכא דחייב לצאת י"ש והוא סבר שחייב מצד הדין ושילם ואח"כ נודע לו שטעה אי נאמן האריכו בזה כבר המחברים והביאו מהא דרבא דאיגנב לו דיכרא במחתרתא. והנה"מ בסי' י"ז כתב דיכול לטעון שטעה וראיתו מב"מ ס"ו ולכאורה כיון דזה תלי בדין נותן סתם אי הוא מתנה או פקדון ובכתובות ל"ט בהא דמפותה אינו משלם הצער מוכח דרב נחמן סובר דסתמא הוא לפקדון וכן מוכח בגיטין כ' לשיטת הרשב"א שם ובזה מבואר היטב הסוגי' דביצה ל"ט בפלוגתא דר"נ ור"ש במילא מים ונתן לחבירו ברש"י ובמהרש"א שם לפי"ז אין ראי' מהא דב"מ דהתם בעל המימרא הוא ר"נ לפי"ז גם מהא דדיכרא ג"כ אין ראי' דהתם בעל המימרא הוא רבא והוא סובר דסתמא הוא מתנה לפי"ז ע"כ הא דלא קיבל הדיכרא משום דנתן לו בפירוש אם הוא חייב עפ"י דין כמש"כ הקצות. לכאורה יש להביא ראי' מב"מ נ"א בההוא גברא דקרי שתין וכו' אך דיש לדחות עפ"י דברי המרדכי שם דמיירי דגילה דעתו מקודם שרוצה אח"כ לתבוע אונאתו עוד מדברי הגאון שהביא הטור בסי' קנ"ד. מתשובת הרשב"א מוכח שנאמן לומר שטעה וכן מתוס' ב"ב ע"ח ומהג"א פ' ח"ה. בדברי המקנה בפלוגתא רב ושמואל אי מתנה או פקדון באמת רוב נותנין רק בפקדון ומיעוט במתנה ורב אזיל לשיטתו דלא אזלינן בממונא בתר רובא ולשמואל אזלינן. ביאור בדברי הפוסקים. תירוץ על קושית הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ח. מה שהקשה על הרא"ש בדין מכר וקידש בדמיהן קצת השגה על הספר נ"י בסברת מהרי"ט דמחלק דמקדש אחותו שאני דהא מ"מ אמר בלשונו לשון קדושין והלכך אף דכוונתו לא היתה לשם קדושין מ"מ הדיבור סותר הכוונה ואזלינן בתר דיבור לפי"ז בדבר שלב"ל בב"מ שם הא נמי אמר לו לשון מכירה ממהרש"א ב"מ יו"ד ד"ה סיפא דסתמא הוא לשם מתנה אין ראי' כמבואר בפנים. (ד' ע"ד ש' מ"ו נשמט אף דהספק הוא בתחילת החיוב ועיי' לקמן בד"ה וראיתי וכו'):