אור ברסלב
שות אבן שתיה יורה דעה › סימן לז

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

יורה דעה · סימן לז

סימן לו

נשאלתי בסירכא שלא כסדרן שסמוך אצלה ממש נחתכה הריאה ע"י סכין שלא במתכוין וגוף הסירכא עברה ע"י מו"מ רק שנסתפקו אולי הסירכא היתה ג"כ על מקום החתך כי אין ביניהם הרחק כלל ומקצת מהבודקים רצו להכשיר משום ס"ס דאולי לא הגיע שם הסירכא בלל ואף אם הגיע אולי היה עוברת ע"י מו"מ כמו שעברה כל הסירכא דגם זאת ס"ס נקרא כידוע ועדיף זאת יותר מספק גב וספק חיתוך המבואר בסוף סי' ל"ט דאמרינן נשחטה הותרה ולא דמי לנמצא מים בכוליא ולא הספיקו לבודקה אם הגיע למקום חריץ דטריפה כדאיתא בפי' מ"ד דהתם אם היה מים זו בחריץ היה טריפה ממש וכל דאין ספק רק על גמר המעשה לא אמרינן נשחטה הותרה משא"כ הכא אף אם נימא דסירכא בזו היתה ג"כ על מקום החתך נמי כשר דהא עברה ע"י מו"מ וגם דבר דחוק הוא לחוש שכל עיקר הסירכא יהי' דוקא על שטח קטן כזו של מקום החתך ותלינן במצוי ע"כ ת"ד:

והשבתי. כי לכאורה הא חזינן דאף לדידן דלא קי"ל כר"מ דחושש למיעוטא מ"מ כל היכא דאתילד ריעותא הרי אנו מחמירין אף יותר מר' מאיר דהא איכא פלוגתא בגמרא ובפוסקים בישב לו קוץ בושט אי חיישינן שמא נתרפא הנקב ואינו ניכר ורוב הפוסקים וגם המחבר מכללם חוששין לזה כדאיתא בסי' ל"ג וכמה פוסקים סוברים דלאו דוקא בושט דהוי כמו ספק בשחיטה חיישינן אלא ה"ה בשאר איברים אי לאו משום דב דבשאר איברים איכא הוכחה דלא נתרפא דא"כ היה נשאר במקומי צלקת כמו שכתב הרשב"א בתה"א שער שני ושאר הראשונים הובא ג"כ בת"ש שם ועיי' ביש"ש פא"ט סי' ס"א וגם זאת מבואר הוא דאף ר"מ דחושש למיעוטא מ"מ לשמא נתרפא אינו חושש והכי מוכח מתוס' חולין ד' כ"ח שהקשו לשיטה זו דלענין נקב יש לושט בדיקה אף מבחוץ אם כן מה פריך ור"מ היכא אכיל בישרא דילמא ע"י בדיקה מבחוץ ע"ש ומה זה קושיא הא התם בסתם בהמות מיירי הילכך לר"מ דחייש למיעוטא הא יש לחוש נמי שמא מזמן רב ניקב ונתרפא ואינו ניכר דהא לכמה פוסקים אף בלא מחט נמי חיישינן לשמא נתרפא אלא ע"כ מוכח דאף אם חושש ר"מ שמא במקום נקב שחט מ"מ לשמא נתרפא אינו חושש ואפילו הכי היכא דאתילד ריעותא חוששין אנו לשמא נתרפא ואינו ניכר לפי"ז מכש"כ שמא במקום חתך נקב היתה דאי לאו הסברא משום דאי אפשר היה ר"מ חושש לזה אף דבדקינן כל האיברים והם שלימים מ"מ היה חושש שמא בזה החלק המועט שכנגד הסכין שם אתרמי הנקב כדאיתא בחולין דף י"א לפי"ז מכש"כ היכא דאתילד ריעותא בודאי צריכין אנו לחוש שמא במקום החתך נקב היתה:

והנה הרא"ש בפא"ט סי' ג' הקשה כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין דרוסה רק מבפנים היכא מכשירינן ע"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוי מצי למיבדקיה מבחוץ היינו מוציאין הארס וסופו לחלחל אף מבפנים ותירץ דהקילו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר ע"ש ותמהו ע"ז דמה תירוץ הוא זה הא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא. עיין בפר"ח סי' ל"ג. ובת"ש שם תירץ כיון דאמרינן בחולין ד' נ"ג דסימנים קשים הם אצל דרוסה הילכך בספיקא תלינן לקולא ע"ש. והסכימו כולם לתירוץ זה לפי"ז ע"כ מוכח דהא דכתבו התוס' ביבמות ד' ל"א ובחולין מ"ג דלכך חששו לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה משום דדרוסה שכיחא הילכך חששו ע"ש ע"כ לא קאי רק אשאר איברים לא על הסימנים דבסימנים הא גם דרוסה לא שכיח דהא בספיקא תלינן בהו לקולא וא"כ יש להבין אמאי בבהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה מטעם דחוששין שמא נדרסה ג"כ בסימנים ולהושט אין לו בדיקה מבחוץ וחוששין שמא במקום חתך של הסכין דרסה כדאיתא בגמרא וביו"ד סי' נ"ז ואמאי חוששין הא כל חשש של דרוסה הוא רק ספק דהא אפילו ודאי דרוסה נמי מהני בדיקה מה"ט וכיון שבדקו כל המקומות ונמצא שלם למה לנו למיחש לחשש רחוק כזה לומר שהארי כיון ודרס דוקא במקום חתך של הסכין הא דרוסה בסימנים מילתא דלא שכיחא הוא ולמה לנו למיחש למציאות רחוקה כזו ומה גם כי כאן איכא נמי ס"ס כמו בנידן דידן לפי מה שהכריעו המחברים דס"ס כי האי דשמא לא היה כאן אפילו ספק איסור ואף אם היה כאן איזה ספק שמא היתר הוא עיי' בבא"י ח' אה"ע סי' ח' שהאריך שם בפרט זה והכא נמי שמא לא נגע כלל התם ואף אם נגע שמא לא הטיל ארס ודמיא בזה ממש לנידן דידן שמא לא הגיע שם הסירכא ואף אם הגיע שמא לא ניקב ואפילו הכי אסרינן התם וע"כ דהיינו טעמא דכל דאיתרע צריכין אנו לידע בבירור המקום שכלתה הריעותא וכל דלא ידענו חוששין אנו למקום חתך אף שהוא מיעוטא דמיעוטא נגד ערך של כל הבע"ח כמו דחוששין בארי דדא ודא אחת היא והכל הוא הטעם כמו שכתב הרשב"א והמה רשד"ם סי' ל"ת דכל היכא שקרה מקרה היינו איזה ריעותא וצריכין לדקדק אחריה איך הוא ומה הוא ולא הספיקו לבדוק בזה לא מהני חזקת היתר של הבהמה דהרי ראינו ריעותא ויצאתה מחזקת סתם בהמה דאין בהם מקרה כזו וכיון דבהמה זו יצאת מכלל בריאות צריכה בדיקה והואיל דלא נבדקה טריפה ע"ש ולא דמי להיכא דלא בדק רק עור הפנימי של הושט אף דלא בדק החיצון מ"מ כשר סובר הרא"ש דהתם שאני דאמרינן סתמא דמילתא שאם היה הארס שולט בעור החיצון מסתמא היתה מתפשט ג"כ קצת בעור הפנימי משא"כ הכא חוששין שמא באותו מקום היתה עיקר הסירכא כמו שכתב הט"ז בסי' ל"ט ס"ק יוד:

ויותר מזה מצינו בבכורות ד' כ"ה לענין בהמה בעלת מום שנתערבה ברוב בהמות תמימות שנבדקו מקודם ממומין ואח"כ בדק ומצא בהם בעל מום אחת חושש התם הת"ק ואיסר כל הבהמות עד שיבדקו כל אחד ואחד אם אין בה מום ולא תלינן בזה שנמצאת במום היא הבעלת מום שנאבדה דהא כל העדר לא הוחזקו בבעלי מומין משום דאמרינן דאגב דמנגחי אהדדי שכיחא בהו מומא הילכך אם לא בדקו והקריבו פסולים ע"ש ויש להבין הא אם לא היה מתערב בהם הבעל מום לא היה בהעדר שום חשש מום במה דמנגחי אהדדי דהא כל שורים מנגחי אהדדי ואפילו הכי אין אנו חוששין לשום דבר מטעם דמוקמין להן על חזקתן דבדוקין הן וגם רובם אין בהם מום לפי"ז אף שעכשיו נתערב בהם בעל מום אחר מ"מ כיון דמוכת שם דאי לאו האי סברא דמנגחי היינו תולין דהאי בעל מום שנמצא הוא הוא שנאבד וא"כ במה נתוסף לנו איסור עכשיו לחוש שמא יש שם עוד בעל מום כיון דבעלמא אין אנו חוששין לזה ומה צירוף ושייכות יש כאן הני תרתי ריעותא להדדי אלא ע"כ כל דאתילד כאן ריעותא של התערובות של הבעל מום אינו יוצא מהריעותא עד שיתברר לנו בבירור דלא היתה בהם אפילו שאר ריעותא דלא שייכי כלל להאי ריעותא ולא סמכינן בזה על החזקה ואף דלא קי"ל כהאי אוקימתא וגם חולין מקדשים לא ילפינן מ"מ הרי חזינן דסברא היא דע"י איזה ריעותא מחזקינן אפילו מאיסור לאיסור אחר ומכש"כ באותו איסור עצמו:

ובדברי הרא"ש שהבאתי מצאתי אח"כ בספר עה"ב סי' ל"ג שהתעורר ג"כ דמ"ש דמהני בדיקה לעור הפנימי של ושט לחוד ולא חיישינן לחיצון ובספק דרוסה חיישינן שמא במקום נקב שחט וע"ש שמתרץ זאת בדרך רחוק. וגם בנה תירוצו על היסוד דנקיבת הושט הוי ספק בשחיטה אבל באמת רוב המחברים הכריעו דלא הוי רק ספק טריפה הילכך לא נראה לי דבריו בזה גם יש עוד לחלק דהא באמת הקשה הרא"ש אמאי מהני בדיקה לושט מבפנים בדרוסה שמא שלט הארס גם מבחוץ ואינו ניכר ותירץ כיון דאי אפשר בלאו הכי הקילו בספק דרוסה והנה מלשון זה משמע דרק משום דחק דאי אפשר בל"ז הקילו החכמים לפי"ז בבהמה דניתוסף בה עוד חשש דהא גם עור הפנימי נמי מחוסר בדיקה הוא במקום החתך אף דבעלמא לא היינו חוששין בשביל זה לחוד מ"מ ע"י צירוף הוי בכלל תרי קולא דלא מקלינן כ"כ עיי' בט"ז סי' צ"א ובתוס' נדה ס"ז לפי"ז הכא נמי כיון דדעת כמה מהמחברים דכל שיש חתך סמוך ממש להסירכא מעכב הוא הבדיקה עיי' ת"ש ריש סי' ל"ו רק דבמקום הפסד"מ סמכינן דמהני הילכך הכא דנתוסף עוד תשש שמא היתה הסירכא על מקום החתך ג"כ ואתילד הריעותא מחיים הוי ג"כ כמו תרי קולי דלא מקלינן כולי האי:

מיהו בכ"ז במקום הפסד"מ יש לצדד להקל בזה והוא עפ"י דעת הש"ך בסי' מ"ח ס"ק כ"ה שמפרש שם דדעת הרא"ש וש"פ במחט שנמצא תחוב בביה"כ ונאבד או נלקח המחט והודח או נמלח בענין שאי אפשר לידע אם היה שם קורט דם או לא דאפילו אי ליכא אומדנא דלא עבר המחט מעל"ע רק הוא ספק השקול מ"מ כשר ע"ש היטב שכן הוא ביאור דבריו ועיי' בנכ"ה לענין מחט המובלע בקורקבן ועיי' בשו"ת מים חיים סי' כ"א י"ז שמפרש ג"כ הכי והתיר שם בהפסד"מ ויש להבין דבאמת מ"ש זאת מהא דסי' מ"ד בכוליא שנמצא בה מוגלא ולא הספיקו לבדוק אם הגיע למקום חריץ או לא עד שנאבד דפסק המהרשד"ם בסי' ל"ח והמהריב"ל וכל הבאים אחריהם דטריפה אפילו במקום הפסד"מ ומ"ש והא דא ודא אחת היא ואין לומר דהכא אתילד הריעותא מחיים הא גם תחיבות המחט נקרא ריעותא מחיים כמש"כ התוס' בחולין שם ומש"כ הפוסקים דשמא אח"כ דחק ועבר היינו על סוף התחיבה שנקב מעל"ע אבל תחילת התחיבה הא הוי ריעותא מחיים כמו שכתב המהר"ם ע"ש וגם הא הרא"ש אינו מחלק כלל בין ריעותא מחיים או לא כמבואר בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ג וא"כ הא בשניהם יש התחלת מעשה הטורף ואינו חסר רק הגמר ודוחק לומר כי באמת לשיטת הרא"ש גם בכוליא כשר כי המעיין בפוסקים יראה דלא תלי זאת כלל בפלוגתא זו וגם דהא מחט שנמצא תחוב נקרא שכיחא איסורא עיי' סי' נו"ן ואמאי התירו כאן טפי. הלכך נראה דהכא שאני משום דהא אפילו עבר המחט משני צדדים מ"מ כל דליכא קורט דם כשר לפי"ז לא דמיא לכוליא דהתם המוגלא שמצאנו אם היה ידעינן שהגיע עד החריץ היה בודאי טריפה נמצא דהריעותא זו כפי מה שהיא לפנינו אינו חסר בה רק הגמר אם הלכה עוד עד החריץ או לא וכל כה"ג דלא ידעינן ברור המקום שכלתה הריעותא טריפה כיון דליכא במה לתלות כמו שכתב הרשב"א בתשובה משא"כ במחט התחוב בביה"כ ולא נמצא בפנים קורט דם הרי אז אף אם נאמר דעברה גם מעל"ע מ"מ כל דליכא ק"ד הוא כשר רק שאנו באין לומר שהיה בה עוד ריעותא מחודש היינו ק"ד מבחוץ בזה אמרינן אדרבא דמסתמא כמו שנמצא מבפנים בלא ק"ד כן הוא מבחוץ דהא הכא לא שייכי דלא חסר רק הגמר דהא חסר ג"כ דבר מחודש. ובזה תרצתי היטב ג"כ מה שהקשו דהאיך אפשר לפרש בדברי הרא"ש שאם נמצא המחט תחוב מבפנים ואין יודעין אם תחוב הרבה עד שיוצא מצד השני או לא ונאבד שיהי' כשר והא כתב הרא"ש שם סי' ד' דאפילו למאן דלא תייש לקוץ וכו' מ"מ אם מוצאין נקב בפנימי יש לחוש שגם החיצון ניקב אם לא שידוע שניקב ע"י חולי ובחיצון אינו ניכר שום חולי ע"ש בסי' ג' משמע דצריכין לידע ברור שלא ניקב גם החיצון אבל מספיקא טריפה אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהתם בושט הא ליכא שום הוכחה מדלא נמצא ק"ד דהא בושט אמרינן אוכלין ומשקין דחקוהו וכיון שכן האי נקב שנמצא נקרא התחיל מעשה הטורף ואינו חסר רק הגמר דהא אם נמצא נקוב מעל"ע טריפה אף בלא ק"ד מה"ט כדאיתא בסי' ל"ג משא"כ בביה"כ כמו שכתבנו ואין להקשות א"כ למה לא תירץ הרא"ש שם כן דברי הרי"ף משום דהתם הא לענין חשש שמא הבריא מיירי ע"ש היטב ונראה לי עוד שאף הח"ש שחולק על הש"ך בביאור הרא"ש ומפרש דהא דהתיר הרא"ש בנאבד המחט או הודח ונמלח מיירי דוקא דלפי האומדנא נראה לנו שלא עברה המחט מעל"ע אבל בלאו הכי טריפה ע"ש בסי' מ"ח מ"מ אפשר שגם הוא מודה להחילוק שכתבתי רק דהוא אזיל לשיטתו בסי' מ"ח ס"ק יו"ד שכתב שאף בביה"כ נמי שייך שם הסברא דאוכלין ומשקין שטפוהו להק"ד וחולק שם על הש"ך בס"ק י"ד שסובר דבביה"כ ובהמסס ליכא כלל הסברא דאוכלין ומשקין שטפוהו ע"ש הלכך לשיטתו נמי כל שנמצא תחוב ולא נבדקה טריפה דהא אינו חסר רק גמר הדבר לידע המקום שכלתה ריעותא זו דחזינן אבל בלאו הכי אפשר שגם הוא היה מודה לסברא שכתבתי. לפי"ז בנידן דידן נמי דהא באמת כל הסירכא כפי מה שהיתה לפנינו היא עברה ע"י מו"מ ואף דלא ידעינן המקום שכלתה הריעותא מ"מ אין לנו להחזיק יותר ממה שבפנינו ואמרינן בודאי כמו שזו הלכה ע"י מו"מ כן אם היתה שם עוד היתה נמי עוברת ע"י מו"מ וגם כיון דלפי הגדתן של הבודקים ולפי בקיאותן אמרו כי לפי אומדנא דידהו בודאי לא היתה מבצבץ כי אזלה בקל והוי ככלל שכיחא היתרא טפי כמו שהארכתי בזה במקום אחר וכמו דאמרינן לענין ביה"כ היכא דאיכא אומדנא דלא עברה כל המחט דמותר במקום הפסד"מ. ואף שכתב הט"ז בסי' מ"ת שכל מקום שאנו צריכין בדיקה זה נקרא שכיחא איסורא טפי וא"כ הכי נמי כיון שהסירכא היתה צריכה בדיקה הוי בכלל שכיחא איסורא טפי מ"מ הכא כיון דאחר הבדיקה שהיא עברה בקל הרי איגלאי מילתא למפרע דכאן היתה שכיחא היתרה טפי ולפי"ז אפשר לומר דכאן גם הרשב"א מודה דשרי דהא בספק אם הוא בגב או בחיתוך שרי גם להרשב"א מטעם דבזה לא נקרא התחיל מעשה הטורף דמחיתוך לחיתוך לאו ריעותא היא כמו שביארו זאת המחברים הלכך הכא נמי מאחר שאח"כ עברה הסירכא בקל הרי איגלאי מילתא דלאו ריעותא הוי ולא התחיל בה מעשה האוסר הלכך במקום הפסד"מ יש לצדד להתיר. הארכתי בזה לפי שראיתי בספרי הבודקים המחמירים בזה עיי' בש"ך סי' ל"ט ס"ק ס"ג וס"ד והנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה