שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
יורה דעה · סימן ל
עוד להרב הנ"ל.. מה שהקשה בסוגיא דב"מ ד' כ"ח דאמרינן התם הוא אומר סימני החוט של הגט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה ושקיל וטרי בגמ' מאי סימנא קאמרה בחוט אילמא בחיורא וסומקא דלמא בהדי דנקיט לה חזאי אלא דאמרה מדת ארכו ורחבו ע"כ בגמ'. ויש להבין דמשמע מזה דאם היה באופן דלא שייך הסברא דבהדי דנקיט חזאי היינו סומכין על סימני חיורא וסומקא והא לעיל בדף כ"ז אמרינן דהא דלא סמכינן על סימני כלים בעגונה או באבידה מיירי בחיורא וסומקא הרי מוכח דלא סמכינן על סימני של חיורא וסומקא אפילו במקום דלא שייך כלל לומר בהדי דנקיט חזאי עכ"ל:
ולדעתי אין זה קושיא דהא בסוגיא זו נחלקו בו הרי"ף והרא"ש דעת הרי"ף דאף להאשה אין מחזירין הגט אלא בסימנין מובהקים דוקא כמו בכל איסור דאורייתא דאין מחזירין אלא דוקא בסימנים מובהקים:
אמנם דעת הרא"ש שם דאף כאן די בסימן אמצעי משום דכיון דקי"ל דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והא דאינה נאמנת כאן הוא משום דהגט מסייע לה מעיזה וחשש זה אינו אלא איסורא דרבנן הילכך מהני אפילו סימן אמצעי כן ביארו הפוסקים כונת הרא"ש ועין בב"ש בסי' קנ"ג וא"כ באמת יש להבין דעת הרי"ף בזה ואין לומר שהרי"ף סובר דכיון דהגט מסייע לה אזי יכולה היא להעיז ואפילו מדאוריתא נמי אינה נאמנת הלכך בעינן סימן מובהק דוקא דאי אפשר לומר כן חדא דמנ"ל הא להרי"ף הא בגמרא בכתובות לא הוזכרו אלא היכא דעדים קמסייעין לה אזי מעיזה אבל מנא ליה למימר דגם היכא דהגט לחוד מסיע לה לא תהא נאמנת אפילו מן התורה ועוד להגירסא שלנו ברי"ף בגיטין דף ס"ד בסוגיא דשליש גריס הרי"ף כיון דהבעל והשליש קא מסייעין לה מעיזה ומעיזה והא התם איכא נמי גט ולמה צריכין אנו לבוא במה שהבעל והשליש מסייעין לה תיפוק ליה בשביל שהגט מסייע לה:
הלכך נראה דבשביל סיוע של הגט לחוד אזי אפילו לדעת הרי"ף מ"מ סברא זו אינו גורם אלא דהוי רק איסור דרבנן לחוד אבל מדאורייתא נאמנת מכח חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והא דבעי דוקא סימן מובהק נראה משום דהרי"ף סובר בזה כשיטת הרא"ש בתשובה דאף באיסור דרבנן מ"מ כל שיש לו שורש מן התורה בעינן דוקא סימן מובהק לגמרי והכא נמי כיון דבאנו בזה להתיר אשת איש שהוא דבר דאורייתא אף שהאיסור בזה אינו אלא מדרבנן מ"מ בעינן סימן מובהק דוקא ועיי' בזה בתשובות רע"א סי' ק"ז שהביא פוסקים הסוברים כן:
ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים על הנב"י באהע"ז סי' נ"א שהקשו אמאי אמרינן בחולין ד' צ"ו דטביעת עין עדיפא מסימנים תדע דאלו אמרו שנים פלוני דהאי סימנא קטל גברא לא קטלינן לי' ואילו אם מכירין אותו בטביעות עין קטלינן לי' ע"כ בגמ' והקשה א"כ האיך אנו מתירין עגונה ע"י סימנים דהוא איסור אשת איש והא זה הוי חיוב מיתת ב"ד. ותירץ דהתם הא ליכא דקמכחיש להסימנים והילכך שפיר סמכינן על סימנין משא"כ היכא דאיכא גברא דקא מכחיש כגון דאמרי דפלוני קטל גברא דהתם הרוצח מכחיש להו לא סמכינן על סימנים רק על ע"ע דוקא משא"כ בעגונה דליכא מי שמכחיש ע"ש והקשו עליו עיי' בספר ד"ח חלק אה"ע סי' ה' מסוגי' דב"מ הנ"ל דהתם מבואר דהרי"ף סובר דלא מהדרינן לה הגט אם אומרת סימני החוט אלא בסימן מובהק דוקא א"כ ע"כ סובר דכל דהגט מסייע לה אזי אפילו מדאורייתא נמי אינה נאמנת מכח חזקה דאינה מעיזה את בעלה דאל"כ למה ליה סימן מובהק והא די לה בסימן אמצעי אלא ע"כ דסברת הרי"ף בזה דכאן דהגט מסייע לה אפילו מדאורייתא נמי אינה נאמנת ואפילו הכי כל דאיכא סימן מובהק מהני אף דאיכא כאן הבעל דמכחיש אלמא דאפילו במקום הכחשה מהני נמי סימן מובהק עיי' בדבריהם אבל לפי מה שבארתי דגם להרי"ף הא דאינה נאמנת הוא רק מדרבנן ניחא אמנם הרא"ש אף שהוא ג"כ מן הפוסקים הסוברים שאם עיקר האיסור הוא מן התורה אזי לעולם בעינן סימן מובהק כמו שמוכח מתשובותיו שהובא בטור וכמו שהביא שם ג"כ רע"א משמו מ"מ אין להקשות עליו האיך כתב כאן שנותנין לה הגט אפילו ע"י סימנין אמצעים והא בעינן סימן מובהק משום שי"ל דהרא"ש סובר דאם אינו מסייע לה אלא הגט לחוד אזי מצד הדין אפילו איסור דרבנן ג"כ אין בו משום האי סברא גופא דאינה מעיזה רק חשש בעלמא הוא שמא ע"י שהגט מסייע אפשר שהיא מעיזה קצת לפיכך התקינו שכל שהיא אומרת סימנין אפילו הם אמצעים סמכינן עליה שהיא קושטא קאמרה וזה גופא הי' התקנה בזה להאמינה ע"י סימנין הללו וכן מבואר סברא זו להדיא ברא"ש בב"מ שם למעיין בו ונראה לי ראי' ברורה לזה מד' הרא"ש בגיטין פ' האומר סי' ח' בסוגי' דשליש אומר לגירושין דהרא"ש מפרש שם הסוגיא דמיירי בשליח לקבלה שהיא מתגרשת תיכף בקבלת השליח כדמוכח התם בהרא"ש ואפילו הכי כתב שם וז"ל ואפשר כיון דאין מסייע לה אלא השליח לחוד אינה יכולה להעיז ונאמנת לומר גרשתני ע"ש וקשה הא כיון שהגט יוצא בפנינו והיא אומרת שנתגרשה בו הא מסייע לה הגט וכל היכא דמסייע לה הגט הא דעת הרא"ש בב"מ דהיא מעיזה ומעיזה ומכש"כ הכא דמסייע לה ג"כ השליש אלא ע"כ דעת הרא"ש כיון דלא מצינו בגמ' רק היכא דעדים מסייעין לה או היכא דמסייע לה הבעל והשליח אז יכולה להעיז הילכך שוב אמרינן דכל היכא דליכא כל הני לא אמרינן דמעיזה רק משום חומרא בעלמא חששו חכמים בזה והתם בגיטין הא קאמר הגמ' הלשון שהוא נאמן לומר שלא גירשה וא"כ ע"כ מצד הדין היא אינה נאמנת דאי משום חומרא בעלמא לא שייך לומר שהבעל נאמן דהא אי פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר תהי' מקודשת לכך הקשה שפיר על הני דגורסין דהבעל נאמן דמשמע דנאמן לגמרי ואינו מגורשת כלל ואמאי דאפילו אם השליח מסייע להגט מ"מ מצד הדין כל שאין הבעל מסייע ג"כ היא אינה יכולה להעיז ואין הבעל נאמן רק מכח חומרא בעלמא כמו שמוכח מדבריו בב"מ שם:
היוצא לנו דדעת הרא"ש הוא שאם אין מסייע לה אלא הגט אז מצד עצם הדין היא נאמנת מכת החזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה רק משום חומרא בעלמא התקינו חז"ל דבעינן ג"כ סימן ומש"ה מהני אפילו סימן אמצעי אף דלא מהני כן בשאר איסור דרבנן שיש לו שורש באורייתא משום הכי שפיר קאמר הגמ' מאי סימנא החוט דקאמרה אלימא בחיורא וסומקא ואף דאין זה סימן בשאר דוכתא מ"מ הכא כיון דמצד הדין באמת היא נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה רק משום חומרא בעלמא הילכך די אפילו בסימן כזו מ"מ הא יש חשש אחר דילמא בהדי דנקיט לה חזאי וממילא הא אין זה כלום ודמי כמו שלא אמרה סימן כלל ומה הועילו חכמים בתקנתן ומשני אלא במדת ארכו ורחבו נמצא דלא קשה כלל מלעיל ד' כ"ז דהתם הוא איסור דאורייתא ממש או אפילו בדבר דרבנן שיש לו עיקר בתורה בזה לא מהני סימן של חיורא וסומקא משא"כ היכא דאינו אלא חומרא בעלמא מהני אפילו סימן כזה:
נמצא לפי שיטת הרא"ש ודאי ניחא קושיא זו ואפילו לשיטת האלפס שסובר דבהא דב"מ שהיא אומרת סימני החוט ג"כ אינה נאמנת אף מצד הדין והילכך בעינן סימן מובהק דוקא נמי ניחא קושיית של כת"ר דהא כבר הוכחתי דאף להאלפס שהיא אינה נאמנת אלא בסימן מובהק דוקא מ"מ אינה אסורה להנשא אלא מדרבנן וא"כ ניחא משום דהא צריכין אנו להבין בסוגי' לגירסת הרי"ף דגריס אלא בנקב בצד אות פלונית מי מכריח זאת להתרצן הא עיקר הקושיא לא הי' אלא לפי מה דס"ד דהיא לא יהבה הסימן של החוט אלא רק במה שהוא חיור או סומק וע"ז פריך דילמא בהדי דנקיט חזאי וע"ז היה לו לתרץ דמיירי שאמרה סימן אחר שאי אפשר לה לראות בהדי דנקיט כגון נקב קטן בשיטה פלוני או כה"ג בדבר שאי אפשר לראות אותו דבזה לחוד די היה לו לתרץ קושיית המקשה ולמה לו להזכיר הסימן היותר מובהק שהוא מהני אפילו אי סימנין דרבנן כיון דהמקשה לא נחית כאן אי סימנין הן מן התורה או מדרבנן ונראה לתרץ עפ"י דברי הש"מ שם שהקשה עוד קושיא בסוגי' זו ע"ש בד"ה אילימא ומחמת כן מפרש דהגמרא פריך פירכא דאיכא בה חידוש ומשני ג"כ שינויא דאית בו חידוש והיינו משום דאצלינו לא נפשטא האיבעי אי סימנין דאורייתא שאז מהני אפילו סימן שאינו מובהק לגמרי אי סימנין דרבנן ובעינן סימנין מובהקין לגמרי דוקא והשתא בין המקשה ובין המתרץ רוצים לפרש דבריהם אליבא דכולי עלמא נמצא דכוונת המקשה הוא כן דאפילו את"ל סימנין הוא מן התורה ולא בעינן סימן מובהק מ"מ חיורא וסומקא לא מהני כלל והתרצן רוצה ג"כ להמציא לו תירוץ שיהי' אליבא דכ"ע דהיינו נקב יש בצד אות פלונית דזה מהני אפילו אי סימנין דרבנן משום דכיון דצריך לתרץ הקושיא של דילמא בהדי דנקיט חזאי מתרץ לו באופן היותר מועיל חדא משום דבזה מתורץ הקושיא שהקשה ועוד שהוא ענין דמהני ג"כ אליבא דכ"ע ע"ש בש"מ מה שמפרש בשם הראשונים והשתא אף אנו נאמר כן עפ"י שיטת הרי"ף משום דבדבר זה אם באיסור דרבנן שמקור האיסור הוא מן התורה אם מהני בזה סימן אמצעי או בעינן דוקא סימן מובהק נחלקו בזה הפוסקים והפנ"י בגיטין שם הביא כמה ראיות מן הגמ' שדי בסימן בינוני ורע"א בסי' ק"ז כתב שדבר זה אי אפשר לפשוט מהגמ' ומביא ראשונים שדעתם דבעינן דוקא סימן מובהק ע"ש וא"כ אפשר לומר ג"כ עפ"י סברת הש"מ שבזה נמי מסתפקא לבעל הסוגיא בגמ' וכל אחד רוצה לומר אליבא דכ"ע לכך פריך המקשה מה סימנא קאמרה בהחוט אלימא דחיורא וסומקא ונאמר באמת דבכל איסור דרבנן אפילו שיש לו עיקר בדאורייתא מהני אפילו סימן אמצעי ומה דצריכא סימנא אינו אלא חומרא בעלמא משום דהיא נאמנת מכת החזקה שאינה יכולה להעיז ודי אפילו בחיורא וסומקא הא זה אינו דזה אינו כלום משום דילמא בהדי דנקיט חזאי ולא הוי סימנא כלל והמתרץ השיב דמיירי בנקב בצד אות פלוני היינו חדא דרוצה לתרץ גוף הקושיא של המקשה וגם בזה הוא מסתפק ג"כ אולי כיון דאין מסייע לה אלא הגט לחוד יכולה להעיז ואף אם הוא איסור דרבנן מ"מ כיון שיש לו עיקר מן התורה בעינן סימן מובהק הילכך מוקי לה בנקב בצד אות פלונית דזה מהני לכולי עלמא וכיון דלפי גירסא זו גם לבעל הגמ' מסתפק אי די בסימן אמצעי או בעינן דוקא סימן מובהק לכן פוסק הרי"ף דבעינן דוקא סימן מובהק ולכן נמי קאמר סתמא דגמ' לעיל דחיורא וסומקא לאו כלום הוא אפילו במקום דלא שייך בהדי דנקיט לי' חזאי משום דהתם מיירי באיסור גמור:
והשתא בנ"ד נמי לענין העגלים כיון שכבר הוכחתי שיש כאן כמה התירים להתיר ואינו אלא חומרא בעלמא בודאי יש לצרף כאן הסימן של חיורא וסומקא שאמר הנכרי:
עוד נראה לי לתרץ הקושיא של כת"ר וגם הקושיא של הד"ת שהקשה על הנב"י שחידש דכל היכא דליכא דמכחיש אזי אפילו באיסור שיש בו מיתות ב"ד נמי סמכינן על סימנין מובהקים. והקשו ע"ז משיטת הרי"ף בב"מ ד' כ"ח דהתם מוכח דהרי"ף סובר דאפילו היכא דאיכא דמכחיש נמי מהני סימן מובהק כמו שהבאתי לעיל אבל עפ"י גירסת הרא"ש ופירושו שסובר שאם היא אומרת סימני החוט לא בעינן סימן מובהק ניחא כי האו"ת בסי' ס"ה ס"ק י"ב כתב דהיכא דליכא כנגד האומר הסימן האמצעי רובא המנגד אותו אז סימן אמצעי דינו כמו סימן מובהק משום דדוקא באבידה שכל העולם נכנסין ג"כ בספק שמא מהם נפל וכן הא דלא קטלינן ע"י סימן היינו נמי מהאי טעמא משום שיש רוב אנשים שנכנסין בספק זה שמא הם היו הרוצחין וברובא דעלמא מצוי שיהיה בהם כמו כן סימן כזה משא"כ היכא דליכא הכחשה אלא בין שני אנשים לחוד אז סימן אמצעי דינו כמו סימן מובהק משום דזה אינו מצוי שהסימן יהיה שוה אצל שניהם יחד ע"ש שהאריך בזה לכך הכא נמי בב"מ בהוא אומר סימני החוט והיא אומרת ג"כ סימניו כיון שאין כאן הכחשה אלא בין האשה ובין בעלה הילכך עלה על דעת המקשה שאף סימן גרוע נמי מהני משום דהכא כיון דליכא רובא המנגד מעלינן לי' חד דרגא ומסימן גרוע נעשה סימן אמצעי כמו לסברת האו"ת שבזה מסימן אמצעי נעשה סימן מובהק לכך פריך שאף אם נימא כן מ"מ דילמא בהדי דנקיט חזיתי' ולאו כלום הוא ואף סימן גרוע נמי לא הוי ומשני אלא במדת ארכו וכו' ובזה מתורץ נמי הקושיא של הד"ח על הנב"י משום דהתם כיון דאין הכחשה אלא בין האשה לבעלה מהני סימן מובהק להרי"ף אף אם הוא בדיני נפשות (וצ"ע דלכאורה ד' האו"ת הללו הם נגד הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע אה"ע סי' קנ"ב דהא לשיטת הרי"ף בהא דסימני החוט בעינן דוקא סימן מובהק אף דליכא רובא דעלמא המנגדת לזה ואף לדעת הרא"ש שסובר דמהני אפילו סימן אמצעי מ"מ זהו הכל היכא דאיכא נמי הסברא של החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל לולי זאת לא מהני סימן אמצעי והא להאו"ת מהני כיון דליכא רובא המנגד וצ"ע) ועיי' בסמ"ע בח"מ סי' רס"ז ס"ק ט' שכתב שבראשונה קודם שנתרבו הרמאים היו מחזירין אבידה בסימנים של חיורא וסומקא ע"ש הרי להדיא שזה נחשב לסימן מן התורה אפילו להחזיר ע"י אבידה א"כ גם כאן יש לצרפו לענין העגלים לסמוך ע"ז כמו שכתבתי לעיל:
עוד הבאתי לעיל ד' הפנים יפות פ' מצורע שהקשה למה לן הקרא של וספרה שאשה נאמנת על נדתה תיפוק לי' דאי אפשר בלאו הכי וכל שאי אפשר בלא"ה אז עד א' נאמן כמו דאמרינן בקידושין שלשה נאמנים על הבכור חיה וכו' וע"ז תמהתי דהיכן מצינו בש"ס סברא זו שיהי' עד א' נאמן מן התורה משום הסברא דאי אפשר בלאו הכי וע"ז הביא כת"ר דברי הש"מ בכתובות דף ע"ב שכתב שלפיכך נדה נאמנת על טבילתה משום דאי אפשר בלא"ה דמנין להבעל לידע ימי וסתה ע"כ ותמהתי על דברי ידידי כי דבר זה לא היה צריך להביא ממרחק הלא דבר זאת מבואר הוא בחידושי הריטב"א בגיטין ד' ב' ובקידושין פ' האומר וכן הוא בנ"י בפ' האשה רבה אבל כ"ז אינו מספיק לתרץ הקושיא כי התם הכוונה הוא רק דרך דחי' שאם אנו באין ללמוד שיהי' עד אחד נאמן באיסורין מנדה אמרינן שאני נדה דאי אפשר בלאו הכי אבל אי לא גילה לנו מן התורה שעד אחד נאמן אז מסברא לא הוי ידעינן דנאמן אפילו במקום דאי אפשר בלאו הכי והא דחיה נאמנת על הבכור הא כתבתי בשם הר"ן שהוא רק מדרבנן הן אמת שראיתי בתשו' הרא"ש כלל נ"ב שכתב הא דאמרינן בקידושין ד' ע"ד שלשה נאמנין על הבכור חיה התם משום דגלי לן קרא יכיר יכירנו לאחרים שהאב נאמן עליו אף שהוא קרוב ויחיד וע"כ דהיינו טעמא משום שאין כאן אחר להעיד אלא הוא ילפינן מיני' דה"ה התי' או אמו נמי נאמנות הואיל כיון דאין אחר יכול להכירן ע"כ ע"ש א"כ משמע דחיה נאמנת מן התורה מ"מ נראה ברור דאין זה אלא מדרבנן תדע דאם נאמר דסברא זו מהני אפילו מן התורה א"כ הא מהאי קרא דיכיר ילפינן מינה נמי שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר ואפילו הכי קי"ל דאמו אינה נאמנת ולא דרשינן כלל בזה טעמא דקרא לומר משום דאין מי שיכיר והואיל דהאב נאמן ה"ה האם נאמנת אלא ע"כ שאין זה אלא מדרבנן. ועוד אפילו אם נאמר שכוונת הרא"ש שהחיה נאמנת מן התורה מ"מ הא משמע מדבריו דאי לאו דכתיב יכיר מסברא לא הוי אמרינן שנאמנת אף דאי אפשר בלאו הכי וזה היפוך מסברת הפנים יפות וצ"ע ועיי' בפי' המשניות להרמב"ם בפ"ק דב"ק על המשנה של שום כסף ובפני ב"ד ע"ש: