שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אורח חיים · סימן יד
נשאלתי בענין חנוך הנער במצות תפילין שהמנהג הוא לחנכו כמו חדש אחד קודם שנת הי"ג כמו שכתב המ"א בסי' ל"ז אם צריך לברך אז ג"כ על התפילין או מניחן בלא ברכה כי לכאורה נראה מאחר דדעת בהע"ט הוא והובא ברמ"א בסי' ל"ז דקודם י"ג שנים שלמות אין מניחין כל ואסור לו להניח ואין זה בכלל מצות חנוך כמבואר בבעה"ט גופא ע"ש והילכך אפילו לדידן דמניחן בחודש קודם הזמן מ"מ אפשר לומר דאין מברכין משום דאולי הדין הוא עם הבעה"ט שאז אסור לו להניח וממילא הרי הוא עדיין לא הגיע כלל למצות חנוך ודמי זאת להא דאיתא בסי' קכ"ח לענין נשיאות כפים לקטן שלא הביא עדיין שתי שערות שכתב שם המ"א בס"ק מ"ח שאם רוצה לישא את כפיו ולברך עובר משום ברכה לבטלה ואף אם עושה זאת משום מצות חנוך כדמוכח התם ע"ש:
והנה התוס' בפסחים דף פ"ח ד"ה שה הקשו האיך מאכילין הפסח לקטן הא קעבר הקטן משום אכילת פסח שלא למנויו ותירצו כיון דהא דאסור להאכיל דבר איסור לקטן ילפינן זאת מהא דכתיב גבי שרצים לא תאכלום דדרשינן מזה לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים הילכך בעינן דוקא דומיא דהתם דאין באכילתו שום מצוה הא בשביל מצות תנוך לא איכפת לן במה שהקטן עושה ג"כ עבירה כיון דע"י כן נתחנך נמי בהמצוה ע"ש לפי זה לכאורה גם כאן היה אפשר לומר כן דהא עיקר הטעם שהוא אסור להניח תפילין קודם שנת י"ג הוא משום איסור של גוף נקי וכיון דאנן עושין זאת בשביל לחנכו על להבא כשיהי' בר חיובא שוב לא איכפת לן במה שהוא עושה עכשיו איסור אמנם ע"כ לא דמי להתם דאל"כ למה באמת החמירו הבעה"ט והרמ"א כאן כ"כ שיהיה דוקא בן י"ג שנה ויום אחד וכבר הקשה עליהם הב"ח ושאר הפוסקים מפשטת הגמרא דסוכה דף מ"ב שם והא לכאורה גם מדברי התוס' קשה אבל באמת לא דמי כלל דהא התם האב עשה הכל בשביל הקטן כמו שעושין בכל הפסחים דהא שחט אותו גם בעד בנו ומנה אותו ג"כ בכל המנוין רק שמנויו של קטן לאו מנוי הוא משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא אבל עכ"פ אביו של קטן התנהג בפסחו כמו שעושין בשאר פסחים והילכך הוי כמו כל שאר חנוך שמחנכין הקטן במצות שאף שהוא לאו בר חיובא הוא מ"מ מוטל על האב לחנכו אמנם כל זה אם גוף המצוה עושה כתיקונו כמו שעושין הכל ואז אף שיש עבירה ג"כ בעשיית הקטן לא אכפת לן דהא על עבירה של הקטן אין אנו מצווין ועל החינוך הוא מצווה משא"כ כאן בתפילין מאחר שאין יכול לשמור עצמו היטב בגוף נקי הרי ממילא הא אינו עושה גוף המצוה כתיקונו כמו שהכל עושין אותה בגוף נקי דווקא וכל כה"ג הא לא שייך בזה מצות חינוך כיון שאין מקיים החנוך כראוי ואדרבא יש חשש שלא יעשה ג"כ כשיהי' גדול ממילא אין כאן המצוה כלל ולא נשאר רק איסור לחוד והילכך אין רשאין לעשות כן אמנם עדיין אין זה מספיק דמנ"ל להרמ"א לחלק כן מדברי התוס' פסחים הנ"ל בסברא בעלמא הילכך נראה לי עיקר בזה לתרץ דברי הרמ"א עפ"י דברי הר"ן בנדרים ד' ל"ו דמבואר התם שהוא חולק על סברת התוס' דהר"ן הקשה ג"כ קושיא זו של התוס' דאמאי מותר הקטן לאכול מהפסח שלא למנויו ותירץ דכ"ז בראוין להמנות אבל בקטנים דאין ראוי' להמנות ולאו בני הכי נינהו לית לן בה ע"ש הרי לכאורה מוכח מדברי הר"ן שאם היה על הקטן ג"כ האיסור של אכיל שלא למנויו אזי היה אסור להאכילו בפסחים ולא היה מהני בזה מה שיש כאן נמי המצוה של חנוך דבמקום איסורא לא תקינו רבנן וכן התוס' בנדרים שם כתבו ג"כ כסברת הר"ן הרי מבואר מדבריהם דכל שע"י המצוה של החנוך אנו גורמין שהקטן יעשה איסור על ידינו אין בזה כלל משום מצות חנוך ואדרבא איסורא אית בזה שהקטן עושה איסור על ידינו הילכך הכא נמי כיון שתפילין בגוף שאינו נקי איסורא אית ביה לית בזה משום מצות חנוך ולכאורה הוא סעד גדול לפסק הרמ"א שעד י"ג שנים שלימות אין בתפילין משום מצות חנוך והיינו משום דחנוך דתפילין כיון שיש בה חשש איסור לא דמי לשאר חנוך דלא בעינן בהו בני י"ג שנים דוקא:
אמנם עדיין יש לפקפק בזה דהא לכאורה יש לדקדק על סברת התוס' והר"ן דמוכח מדבריהם דכל היכא דהקטן עביד ג"כ איסורא אז אין בו משום מצות חנוך הא בר"ה דף ל"ג אמרינן אין מעכבין את התינוקת מלתקוע אמר ר"א אפילו בשבת ודעת הר"ן שם נוטה לפירוש רש"י שמפרש דבתינוק שהגיע לחנוך מיירי והילכך אף שבשבת אין בו תקיעת שופר ויש בו ג"כ איסור שבות מ"מ ליון שאם היה חול היה בו מצוה אז אף שעכשיו אין בו מצוה כלל אלא איסורא לחוד ומהאי טעמא באמת דעת התוס' והרא"ש שם שכל כה"ג כיון שיש בו איסור בלא מצוה אין בו משום מצות חנוך. מ"מ דעת הר"ן הוא שאף כאן יש בו משום מצות חנוך ע"ש הרי מבואר דעת הר"ן שאף במקום איסורא נמי יש בו משום מצות חנוך ולפי זה הא קשה מאי טעמא התם באכילת קרבן פסח שלא למנויו מוכח מדבריו שכיון שיש בהמצוה איסור ג"כ אין בו משום חנוך. ועוד הלא הדברים ק"ו דהא דעת הר"י בעל התוס' בפסחים שם דמשום מצות חנוך של קטן לאו אכפת לן במה דעביד אסורא ואוכל הפסח שלא למנויו ואלו הכא לענין תקיעת קטן בשבת דעת הר"י והוא בתוס' ר"ה דף ל"ג דכיון דבשבת יש בו איסור לתקוע אין בו משום מצות חנוך וע"כ צ"ל דהכא לענין תקיעות של קטן גרע טפי משום דעכשיו כיון שהוא שבת אין עושה בתקיעותו שום מצוה דלאו זמן תקיעה הוא כלל רק איסור לחוד ומשום הכי אין בו מצוה של חנוך משא"כ לענין אכילת פסת כיון דהיום זמן אכילת פסח הוא אף שנעשה ע"י איסור מ"מ כיון שהיום זמנו ועביד נמי מצוה יש בו חנוך כן מוכרחין אנו לחלק לדעת ר"י וא"כ להר"ן שסובר דאף באכילת פסחים שהוא זמן המצוה ועושה ג"כ מצוה אפילו הכי כיון שיש בו איסורא ג"כ שוב אין בזה משום מצות חנוך מכש"כ לענין תקיעת שופר בשבת בודאי היה לן לאסור לחנך בו הקטן כיון דעביד איסורא ואין בו מצוה ואמאי לענין תקיעה בשבת כתב שיש בזה משום תנוך ולענין אכילת פסחים כתב שאין בו משום חנוך וע"כ צ"ל להר"ן שדעתו לחלק דהכא לענין תקיעה בשבת כיון שאין בו רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא דעת כמה פוסקים דקטן אוכל איסור דרבנן אין מצווין להפרישו וכיון שמשום האיסור שהקטן עושה אין צריכין להפרישו דאינו אלא מדרבנן שוב לא נשאר אלא המצוה לחוד דהא איסור זה אצל קטן נחשב כאילו אינו כלל כיון דאינו מצווה ע"ז וכיון שיש בזה מצוה ממילא יש בזה נמי משום חנוך משא"כ בפסח שלא למנויו כיון שהוא איסור דאורייתא שמצוין להפרישו סובר הר"ן שכל כה"ג אף שיש בזה ג"כ מצוה מ"מ אין בו משום חנוך:
לפי זה בנידן דידן לענין תפילין בקטן שהוא משום חשש של גוף נקי נמי בהא חלי אם האסור של גוף שאינו נקי היינו החשש שלא יכנוס בהם לביה"כ כמו שכתב רש"י בסוכה דף מ"ב הוא מן התורה או מדרבנן בעלמא דאם הוא רק מדרבנן אז כיון שבאסור דרבנן אין אנו מצווין להפרישו ולא נשאר אצלו רק המצוה של הנחת תפילין לחוד אז ממילא מצוה לחנכו משא"כ אם הוא חשש מן התורה אז להר"ן אין בזה משום מצות חנוך וראיתי בשאגת ארי' סי' מ' שכתב שהוא מן התורה אמנם כתב שם הטעם משום דילפינן זאת מהא דאמרינן בשבת דף כ"ב ושפך וכסה שלא יכסה ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו וכיון דילפינן זאת מקרא הרי הוא אסור מן התורה ע"ש. לפי זה הא סברא זו בפלוגתא היא שנויה כי פליגי בזה רש"י ותוס' כי מדברי רש"י בשבת שם דף כ"ב ד"ה דם מוכח שהיא מן התורה ועין היטיב ברש"י ביצה דף ל' ד"ה הכל. אמנם מדברי התוס' שם ד"ה סוכה מבואר שכל החשש של ביזוי מצוה אינו אלא מדרבנן וכן הוא להדיא דעת הר"ן בביצה דף ל' ע"ש ממילא לפי זה אין לנו עדיין ראי' ברורה לחלק בין חנוך של תפילין לחנוך של שאר מצות משום דלשיטת שאר פוסקים הסוברים דביזוי מצוה הוא מן התורה הא מוכח מדבריהם דחנוך של תפילין דמי לחנוך של כל המצות ואף אם הוא קודם י"ג שנים מ"מ כל שיודע לשמור תפילין בר חנוך הוא והיינו משום דסברי שאין אנו חוששין אולי אינו יכול לשמור היטיב בגוף נקי:
ולדעת הר"ן דמוכח מדבריו דכל היכא דאיכא אסורא לית בו משום מצות חנוך מ"מ הא מוכח מדבריו בר"ה שהוא סובר דבשביל חשש של אסור דרבנן לחוד לא מבטלין המצוה של חנוך וגם מוכח מדבריו דחשש במה שאינו יכול לשמור תפילין הוא רק חשש שמא יעבור איסור דרבנן לחוד וכבר בארנו דבאיסור דרבנן בודאי לא אמרינן אתי איסור דרבנן ודחי מצות חנוך ולפי זה צריכין אנו להבין באמת דעת הרמ"א בזה מ"ש בשאר חנוך של מצות דלא בעי בר י"ג שנה ובתפילין בעי וע"כ צריכין אנו לומר שהרמ"א חושש בתרווייהו לחומרא אולי הלכה הוא שהחשש של ביזוי מצוה הוא מן התורה ואולי ג"כ הלכה היא שכל שע"י החנוך עושה עבירה אז אין בזה משום מצות חנוך:
והלכך כיון שכאן יש חשש של איסור ג"כ משום הכי החמיר בתפילין טפי כן נראה לי בדעת הרמ"א:
ולפי זה נראה דבודאי צריך לברך משום דלענין חשש ברכה לבטלה אין אנו חוששין לדעת בהע"ט כלל תדע דהא כתוב שם בחלק שני שער ד' חלק הפטור והחיוב וז"ל וגרסינן במכילתא ושמרת את החוקה הזאת שומע אני אף קטנים במשמע וכו' ת"ל ושמרתם לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפיליו מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין וקטן היודע להתעטף חייב בציצית היודע לפרוש ידיו חולקין לו תרומה בבית, הגרנות וכו' ומדייק בהע"ט דהאי קטן ע"כ גדול הוא והוא חייב בתפילין מן התורה ג"כ כיון שהוא בן י"ג שנה רק שהמכילתא קמ"ל שכל שאינו יודע לשמור תפילין אז אף אם הוא גדול בשנים מ"מ כל דין קטן יש לו לענין זה ע"ש שעיקר הדיוק שלו הוא משום דתני כל הני בהדי קטן היודע לפרוש כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות והתם הא בעינן דוקא בן י"ג שנים כדאמרינן ביבמות וכן נשיאות כפים בעינן דוקא בן י"ג שנים כדאיתא במגילה הילכך אינך נמי דקתני התם מיירי נמי כה"ג שהם בני י"ג שנים ע"ש הרי מבואר מדבריו דגם מה דקתני התם קטן היודע להתעטף חייב בציצית היודע לנענע חייב בלולב מיירי נמי בקטן בן י"ג שנה ג"כ דומיא דאינך דהא כולן בחדא גוונא קמיירי לדעת בעל העיטור ופשוט הוא ואפילו הכי בסי' י"ז לענין ציצית בקטן כן בסי' תרמ"ז לענין לולב לא הגיה הרמ"א כלום שיש אומרים דבעינן דוקא י"ג שנים שלימות אף דלבעל העטור קודם זמן זה יש בו משום ברכה לבטלה כמו דאיתא בסי' קכ"ח לענין נשיאות כפים והיינו ע"כ משום דהרמ"א סובר דכל שאין כאן רק החשש משום ברכה לבטלה לחוד בזה אין אנו חוששין לדעת בהע"ט כלל רק אנו סומכין על רוב הפוסקים דסברי שאף קודם י"ג שנים נמי בר חנוך הוא והיינו או משום דחשש ברכה שאינה צריכה לרוב הפוסקים הוא רק דרבנן ובאיסור דרבנן הא אין אנו מצווין להפרישו כמו שכתבתי לעיל או כמו שכתב הפ"מ בסי' תרנ"ז דכל שאנו עושין להתלמד להקטן אז אפילו אם הוא עדיין אינו בר חנוך מ"מ ג"כ רשאין לברך עמו כדי להתלמדו הברכה ע"ש ואין חושש הרמ"א לדעת בעל העטור אלא דוקא היכא דאיכא נמי החשש של גוף נקי שהוא חששא דאורייתא מכח גוף האסור וכל כה"ג כל היכא דאיכא אסורא סובר הרמ"א שאין בזה משום מצות חנוך כמו שהוכחנו לעיל מדברי הר"ן אבל משום חשש ברכה לבטלה לחוד בזה גם דעת הרמ"א לפסוק כרוב הפוסקים דאף קודם י"ג שנים נמי בר חנוך הוא לפי זה פשוט הוא ג"כ לדעת הרמ"א שאם עבר והניחן לקטן כזה שאינו יודע לשמור תפיליו אפילו אם הוא קודם י"ג שנים כיון דאסורא דעביד הרי כבר עביד אז אף לדעת הרמ"א נמי יכול לברך משום חנוך ברכה שלא יניחן לעולם בלא ברכה דהא לענין חשש ברכה לבטלה לחוד כל שאין כאן איסור אחר אין אנו חוששין לדעת בהע"ט הילכך לדידן נמי דהמנהג הוא להניחן כמו חדש קודם שיהי' בן י"ג שנים דכיון דאסורא משום חשש של גוף נקי הרי כבר עביד ואינו מתקן זאת במה שלא יברך אז גם הרמ"א מודה דמוטב יותר שיברך בשביל חנוך המצוה דהא לענין שאר מצות גם שיטת הרמ"א לפסוק כרוב הפוסקים דזמן חנוך הוא קודם י"ג שני ומה דלא הכריע לענין גוף הנחה של תפילין שמניחין אותו קודם היינו משום דחושש לאיסורא אבל לענין עצם הברכה דעתו ג"כ שמברך הלכך שפיר מברך כנלע"ד: