אור ברסלב
שות אבן שתיה אורח חיים › סימן ה

שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא

אורח חיים · סימן ה

סימן ד

להרב הנ"ל.... מה שהקשה בעובדא המבואר בסוכה ד' מ"ז שרצה להוכיח דבשמיני ספק שביעי יתבינן בסוכה ולא מברכינן ומוכיח זאת מהא דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור יתבי בסוכה בשמיני ספק שביעי וברוכי לא מברכי אלמא דלא צריכי ברכה ודחי לה הגמרא דלמא סברי הני רבנן כמאן דאמר כיון שבירך ביום הראשון שוב איני צריך לברך ומשני גמירי דמאפר קאתי ופירש רש"י ותוס' שבאו ממקום מרעה שבהמתן היו רועות באפר. ולא יתבי כל ימי הסוכות בסוכה ע"ש:

וע"ז הקשה האיך אפשר שכ"כ גדולי ישראל יבטלו מצות סוכה כל שבעה בשביל ממון אשר אין זה נאה אף לאנשים פשוטים והאריך בזה הרבה ולולי שכ' הוא ממכירי ויודע אני כי הוא י"ש לא הייתי משיב לו כי זה הוא שאלת דור החדש. המבקרים האומרים:

שאל תאמר שדורות הראשונים היו טובים מאלו כי נהפוך הוא והא קחזינא דאף מצות סוכה מכרו ברצי כסף ועכשיו נעשה דור שכולו זכאי כידוע דרכיהם העקלקלות ובאמת גם כפשוטו ניחא:

דאחרי שמצד הדין היו פטורין ממצות סוכה לא רצו להפסיד לנפשם וכבר אמרו חז"ל:

צדיקים חביב עליהם וכו' אמנם כדי שלא להשיבו ריקם וגם אמנם מצאתי כעין זה במ"א סי' ל"ח שהוכיח. דמה דאמרינן שחולי מעים פטורין הם מן התפילין היינו:

שאסור להניח דאל"כ האיך אמר רמי בר חמרי דמשום הכי אינו מנית תפילין. משום שהוא ת"מ. דכיון דאין איסור בזה היה לו להניח. ע"ש. הרי דסובר המ"א דזה אין סברא דאף שהוא פטור ממצוה זו מ"מ כיון דרשאי הוא לעשות אותה בודאי היה ג"כ מכניס נפשו לעשות מצוה זו ע"ש. לכן אמרתי להשיבו:

הנה קושי' זו הוזכרה ג"כ בשו"ת מ"ע כ"ה וכתב ג"כ כי הענין מבהיל מאד לומר שכל גדולי הדור וכל חכמי ישראל שבדור ההוא לא ישבו כלל בסוכה וביטלו מצות סוכה כל ימי החג בשביל מרעה של הבהמות שלהם ולבטל בשביל כן מצוה רבה כזו הבא מזמן לזמן וכבר אמרו חז"ל חביבה מצוה בשעתה והמחבר הזה כתב לישב זאת עפ"י סברא זו. משום דכל עיקר הטעם של רב יהודה שסובר לעיל דף מ"ו דסוכה אין מברכין עליה אלא פעם ראשון לחוד הוא משום כיון דלא מפסקי לילות מימים דהא לילה נמי חייבת בסוכה הילכך כולו כחדא יומא אריכתא דמי ע"ש ובודאי כי אף שהגמרא קאמרה משום דמפסקי לילות מימים מ"מ האי לאו דוקא לילות אלא כל דמפסקי ליה בנתיים דבר הפוטרו מסוכה זה דמי נמי להפסקת לילות וחייב שוב לברך שנית כגון אם בנתים הלך לבקר החולה או הולך לשמור פירותיו כל שאז היה פטור ממצות סוכה אזי כשחוזר לסוכתו דמי להפסקת לילה וחייב לברך אפילו למאן דאית ליה כיון שבירך לילה הראשונה שוב אינו צריך לברך וזה הוא כוונת הגמרא כי מעיקרא היה סובר כי הני גדולי הדור לא הפסיקו באמצע סוכות מדבר הפוטר מסוכה ואפילו הכי לא בירכו על הסוכה בשמיני ספק שביעי ש"מ שאין צריך ברכה ופריך דילמא סברי הני גדולי הדור שכיון שבירך לילה הראשונה שוב אין צריך לברך אבל לעולם היכא דלא בירך כלל בסוכות חייב לברך בשמיני ספק שביעי:

ומשני גמירי דמאפר קאתי. משמירת הבהמות. א"כ ממילא היה להם בנתיים דבר הפוטרן ממצות סוכה וכיון שהפסיקו במעשה שפטרו אז ממצות סוכה דמי להפסקת לילות מימים וחייבי לברוכי בכל פעם על מצות סוכה ומדלא ברכי ש"מ דשמיני ספק שביעי פטור מברכה אבל באמת קיימו מצות סוכה ע"כ ת"ד אבל תירוצו לא ניחא לי כי לבד שהוא היפך פירש רש"י ותוס' דהא הם מפרשים כפשוטא דהני גדולים לא יתבי כלל בסוכה גם בעיקר הדין לא נראה לי כי לכאורה נראה דבהאי סברא שחידש שהפסקת דבר הפוטר מסוכה דמי להפסקת לילות מימים פליגי בזה תלמודא דידן עם הירושלמי. כי בירושלמי פ"ג דברכות הלכה ג' איתא:

דר' יוסי ור' אחא הוי יתבין ואמרין מה בין סוכה ללולב סוכה נוהגת בלילות כבימים לולב אינו נוהג בלילה הילכך בלולב מברך בכל יום דכל יום ויום הוי מצוה בפני עצמו השיב ר' יעקב הרי ת"ת נוהג בלילה כבימים ואפילו הכי מברכינן בכל יום ומשני ת"ת צריך הוא להפסיק דהא אי אפשר לו להיות בלא שינה שאז אינו עוסק בתורה אבל סוכה הא אף בשעה שהוא ישן נמי מקיים המצוה וליכא הפסק בהמצוה ע"ש בירושלמי הרי דמוכח מירושלמי זו דהפסקה במעשה הפוטר מהמצוה כמו שינה וכה"ג שהוא ע"י מעשה דידיה שגורם לפטור נפשו מת"ת דמי זאת ממש לזמן שפטור מחמת שהזמן גורם לזה ממילא לפי זה כמו שבת"ת צריך לברך מהאי טעמא שישן בינתיים ועשה ענין הפטור מת"ת. הכא נמי בסוכה אם הלך בדבר מצוה או לעסקא בענין שנפטר אז מסוכה כשחוזר למצותו צריך שוב לברך שנית ופשוט הוא:

אמנם בש"ס דידן סוכה מ"ו מבואר להדיא היפוך מזה דקאמר התם:

תנאי היא דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן דברי רבי וחכמים אומרים. אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד. ופירש רש"י. כיון דלרבנן אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד. א"כ בסוכה נמי כיון דלא מפסקי לילות מימים כחד יומא הוא. וסגי בברכה של יום ראשון ע"כ ואמרינן תו התם. דרבא שפסק להלכה כרבנן שאינו מברך אלא שחרית בלבד לא עביד כשמעתא. והביא הגמרא ראי' מהא דחזינן ליה דקדים ועייל לבה"כ ואפיק משיא ידא ומניח תפילין ומברך. ע"כ בגמרא. ויש להבין. מנ"ל דרבא חזר משמעתיה דילמא שאני התם דעייל לביה"כ. והפסיק בדבר הפוטרו מתפילין וזה הוא דהוי הפסק ממש. ודמי ללולב שכיון שמפסיק לילות מימים צריך לברך בכל יום. משא"כ החכמים הא לא מיירי כלל בהפסיק בדבר הפטור ממצות תפילין הילכך לדידהו אין צריכין לברך שנית וזה הוא קושיא גדולה וע"כ צריכין אנו לומר דכוונת הגמרא הוא כיון דחכמים סתמו דבריהם. ואמרו סתם דתפילין אינו מברך עליהן אלא שחרית בלבד ע"כ מיירי בכל גוונא. אפילו באופן שפעמים יצטרך לעשות בנתיים איזה ענין הפוטרו מתפילין באותו שעה. מ"מ אינו מברך אלא שחרית בלבד ובאמת מוכח כן מלשון החכמים. וע"ז אמר רבא ג"כ שהלכה הוא כחכמים ומזה הוכיח הגמרא דע"כ רבא חזר ביה משמעתיה שהיה מברך על תפילין בכל שעה שיצא מביה"כ וכעין זה מצאתי בפ"מ סי' ת' ע"ש היוצא לנו מזה דחכמים שאמרו בתפילין שכיון שבירך עליהן שחרית שוב אינו מברך. ע"כ מיירי אפילו בהפסיק בנתיים בדבר הפוטרו מתפילין כדמוכח מהא דרבא והשתא אי נימא דשוין הן. זמן הפוטרו מהמצוה כגון לילה בלולב דמי ממש למעשה הפוטרו כגון אם באמצע יום הסוכות עסק בדבר מצוה שאז פטור הוא ממצות סוכה כדאיתא בגמרא דינו ממש כמו הפסקת לילה. א"כ להחכמים דסברי דבתפילין אינו מברך אלא שחרית בלבד וכבר הוכחנו מהגמרא דאפילו אם הולך בנתיים לביה"כ. או כל כיוצא בזה שע"י זאת פטור הוא מתפילין באותן שעה מ"מ אינו חוזר ומברך ממילא לסברת המחבר הזה ה"ה הפסקת לילה נמי אינו נחשב להפסק בתפילין דהא לדידיה שוין הן לגמרי לפי זה הא הוא הדין דלחכמים גם בלולב נמי אינו מברך אלא ביום הראשון בלבד דהא לדידהו כיון דסברי דהפסקת מעשה הפוטר אינו מפסיק ממילא זמן הפטור נמי אינו מפסיק וא"כ הא דאמרינן בסוכה שם סוכה דלא מפסקי לילות מימים כחדא יומא הוא ולולב כיון דמפסקי לילות מימים מברך כל שבעה הא זה דלא כמאן דלרבנן הא גם בלולב אינו מברך אלא ביום ראשון בלבד ולרבי הא גם בסוכה מברך בכל יום. וגם הא גופא קשיא אמאי לא סגי לחכמים גם בתפילין בברכה אחת אלא ע"כ דהפסקת זמן חמור יותר מהפסקת מעשה נמצא דלפירש רש"י שם שמפרש דמאי דקאמרי התם. תנאי היא קאי על רבי וחכמים ודאי קשה מה שהקשיתי אלא אפילו לשיטת הרשב"א בחידושיו שם שמפרש דהא דאמרינן התם תנאי היא לא קאי על רבי וחכמים רק דקאי על הא דאותיבנא מיניה לרבי יוחנן שסובר התם דסוכה אינו מברך אלא יום אחד בלבד מ"מ בלולב למאן דסובר דלולב מן התורה כל שבעה מוכח בכל הסוגי' התם דצריך לברך כל שבעה משום דאית ביה תרתי. דמפסקי לילות מימים וגם הוא מן התורה ע"ש בחידושי הרשב"א ולסברת המ"ע הרי מוכח דחכמים סברי דאפילו אם נימא דלולב הוא מן התורה כל שבעה מ"מ אינו מברך אלא ביום ראשון לחוד. וזה הוא היפוך מכפי המבואר בגמרא שם. אלא ע"כ מוכח דהפסקת זמן לא דמי להפסקת מעשה וגם מפשטת הגמרא דקאמר התם. סוכה כיון דלא מפסקי לילות מימים כיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך כל שבעה ע"ש. והאיך אפשר שבכל שבעת הימים לא יצטרך למיעל לביה"כ או כה"ג וקושיא זו ממש מקשה הגמרא גופא ביומא ד' ז' לענין ציץ והאיך קאמר הגמרא כאן בפשיטות שאינו מברך אלא פעם אחת כל שבעת הימים הא מוכרח הוא להפסיק בדבר הפוטרו מסוכה אלא ע"כ מוכח הוא דהפסקת מעשה לא דמי להפסקת זמן גם בעיקר סברתו שרוצה להשוות אם הלך לעסקיו בסוכות שאז פטור הוא מן הסוכה שמדמה זאת ללילה בלולב שכמו שלילה מפסיק בלולב הכי נמי בסוכה אם בנתיים הלך לעסקיו נמי מפסיק יש לחלק כי הכא שאני דהא בידו שלא לילך לעסקיו משא"כ לילה ממילא הוא מפסיק וכה"ג מחלק הש"ס בזבחים ד' כ' לענין קידש ידים מן הכיור דנפסל בהיסח הדעת. ומבואר שם דאף אם נימא דלינה פוסל משום היסח הדעת היינו משום דאין בידו לתקן זאת דהא לילה ממילא קאתי משום הכי מסח דעתיה אבל אם יצא מעזרה אחר הרחיצה כיון שבידו לחזור לא מסת דעתיה וכן פסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ה דיציאה אינו פוסל בדיעבד בקידש מה"ט וכה"ג מחלקין הפוסקים נמי לענין אם שהה והפסיק בק"ש שיש חילוק שאם הפסיק בדבר שהיה אז גברא דחוי בענין שאף אם רוצה לא היה יכול לקרות ק"ש זהו נקרא הפסק וחוזר לראש ובין אם הוא גורם ההפסק ע"י מעשה שלו ואם רצה לא היה מפסיק ומהאי טעמא פסק בתשובות מהר"מ מרוטנבורג הובא במ"א סי' ס"ה ס"ק ה' ובשניים שנתקוטטו יחד בק"ש או בשאר מקומות שאסור להפסיק ופסק שבשביל זה לא נחשב האי הפסק לדיחוי והיסח הדעת להיות חוזר לראש משום דבידם בכל עת לפשר נפשם ובדידהו תלי הדבר הילכך לא נחשב זאת לדיחוי והיסח הדעת. ועיי' בתוס' וברא"ש בברכות ד' כ"ב וכן מבואר להדיא בט"ז בסי' ח' שיש חילוק לענין הפסק בין אם מפסיק במעשה הפוטרו מהמצוה ובין אם הוא מפסיק בזמן שהוא ממילא קאתי ע"ש הרי להדיא מבואר היפך דבריו וגם הראי' שהבאתי לעיל לדבריו מדברי הירושלמי יש ג"כ לדחות משום דאפשר לפרש מה דקאמר הירושלמי שבתלמוד תורה יש הפסק שינה לא נפרש כמו שפירשו המפרשים התם משום שאז אינו עוסק בתורה אלא כמו שפירשו בזה הראשונים משום שע"י שינה נעשה בריה חדשה ע"ש הילכך לא נראה לי חילוק של המחבר הזה:

ובעיקר קושייתו נראה דאם נימא כדעת הפוסקים שכתבו שבכל מקום שמצד הדין הוא פטור ממצות סוכה אזי אף אם רוצה להחמיר על נפשו ולישב בסוכה מ"מ פטור הוא מלברך [והארכתי בזה במקום אחר] ניחא הכל והוא דבירדו גשמים בלילה הראשונה של סוכות יש בזה דעות בראשונים אם מברך עליה או לא ודעת הסמ"ק והרשב"א בשו"ת שלו ח' ד' סי' ע"ח שגם בלילה הראשונה כל שירדו גשמים אינו יושב בסוכה ואין רשאי לברך [ויש לי קצת מקום עיון על הפ"מ בסי' תר"מ ס"ק א' שכתב שאין לצרף דעת הסמ"ק אפילו לס"ס כגון בטומטום בלילה הראשונה היכא שירדו גשמים שיש כאן ס"ס אולי הלכה כהסמ"ק וה"ה דבלילה הראשונה נמי פטור מסוכה ואף אם הוא חייב מ"מ שמא היא אשה ע"ש ולולא דבריו היה נראה לי כיון שגם הרשב"א דעתו כהסמ"ק וגם אינו עונג יו"ט לישב בגשמים ואפשר שכל שיש עוד ספק שהוא פטור מסוכה אינו צריך לישב בסוכה בעת הגשמים ואולי גרם לו זאת להפ"מ שלא ראה אז שו"ת הרשב"א הזה כי לא באו עדיין בדפוס] מיהו כל זאת דוקא לענין גשמים אמנם בהולכי דרכים בסוכות מבואר בפוסקים והוכיחו כן ג"כ מרש"י בסוכה דף כ"ו שהם פטורין אפילו בלילה הראשונה עיי' בא"ר סי' תר"מ ובש"ת סי' תר"מ ס"ק י"א וכן המ"א בסי' תר"מ ס"ק ט"ו שהוכיח שאם כל ימי החג צריך הוא להיות במקום שאין שם ישוב פטור הוא מלעשות שם סוכה ואף בלילה הראשונה נמי פטור ע"ש ובא"ר ס"ק כ"ג והשתא ניחא הכל דבירושלמי פ"ק דשבת איתא דר' מיישא ור' שמואל הוי יתבי בסעודה קם ר' שמואל להתפלל באמצע הסעודה אמר לו ר' מיישא והא פטור אתה מלהפסיק דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט אמר לו דהוא סובר כרבן גמליאל דאמר לענין חתן שפטור מק"ש לילה הראשונה שהוא אינו שומע לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת וע"ש בפני משה ובקרבן העדה והגאון בעל שלום ירושלים בביאורו שמפרשים שר' מיישא ור' שמואל פליגי בהא דאמרינן שכל הפטור מהדבר ועושה שנקרא הדיוט אם דין זה נוהג בכל אדם או אפשר דת"ח מפורסם הוא רשאי להחמיר על עצמו ולא נקרא בשביל זה הדיוט שר' שמואל סובר שרשאי להחמיר על עצמו אם רוצה וכה"ג כתב הר"ן בסוכה פ"ש בעובדא דר' יוחנן בן זכאי שהביאו לו לטעום את התבשיל ואמר להם העלום לסוכה דקמ"ל מתניתין שאף דפרי פטור הוא מן הסוכה מ"מ אם הוא ח"ת ורוצה להחמיר על נפשו רשאי. והובא דיעה זו בש"ע ג"כ והשתא ניחא ממנ"פ דאם נימא דרב הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור לא החזיקו נפשם לת"ח גדולים בדורם וסברי ג"כ כחזקי' שם בירושלמי שהפטור מהדבר ועושה נקרא הדיוט ומכש"כ אי סברי שם כר' מיישא דירושלמי שאפילו ת"ח נמי אין רשאין להחמיר על עצמן א"כ בודאי אין עליהם שום קושיא האיך לא ישבו בסוכות דהא אסור להם לעשות שם סוכה ואף אם היו רוצים להניח עדרם ע"י אחרים ולבוא לעיר לעשות שם סוכה הא גם זה הוא בכלל כל הפטור מן הדבר וכו' משום דאף שעכשיו בעת עשיית המצוה אינו ניכר שהוא פטור מהמצוה דהא עכשיו אינו עוסק בשמירת עדרו מ"מ גם כה"ג פטור מן הדבר נקרא כיון דמתחילה פטור היה כמו שמוכח התם מהירושלמי דאף שר' שמואל קם ממקום אכילתו והלך למקום אחר להתפלל ושם הא אינו ניכר כלל שפסק באמצע סעודה דהא בעת התפילה אין שם הסעודה ואפילו הכי אמר לו שאסור לעשות כן א"כ הכא נמי דכוותי' אסור להניח להם עדרם כדי לעשות סוכה ואף אם נימא שר' הונא בר ביזנא וכל גדולי הדור סברי כר' שמואל שם שאם רוצים להחמיר על נפשם רשאין רק שאין מברכין הא בודאי ניחא דהא מצינו לומר דבאמת שגם הגדולים הללו עשו סוכה בשדה רק שלא בירכו לישב בסוכה משום שזה אסור להם מחשש ברכה לבטלה נמצא דשפיר קאמר הגמרא גמירי דמאפר קאתי ור"ל דאף אם נימא דעשו סוכה התם מ"מ הברכה הא בודאי לא בירכו וא"כ אמאי לא בירכו בשמיני ספק שביעי אלא ע"כ מוכח משום דסברי דיתובי יתבינן וברוכי לא מברכינן ומתורץ קושית בעל המחבר

הזה: בפנים הבאתי דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש שכתב שם שאף שלינה פוסל בקידש ידים אפילו בדיעבד מ"מ יציאה מבית אינו פוסל ועיקר סברתו של הרמב"ם בזה הוא משום דזאת הוא איבעי דלא איפשטא בזבחים ד' כ' עיי' שם בכ"מ וצ"ע קצת בזה כי זה לשון הגמרא שם בזבחים יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים את"ל לינה לא פסלה דלא פירש מבית קדשי הקדשים אבל יציאה מקה"ק כיון דפריש איסוחי מסח דעתיה או דילמא כיון דבידו לחזור לא מסח דעתיה ע"כ בגמרא משמע מזה דעד כאן לא מבעי לן אלא למאן דאית ליה דלינה אינו פוסל בקידש ידים אבל למאן דאית ליה דלינה פוסל לא קמבעי לן דלדידיה כיון דלינה פוסל יציאה בודאי פוסל וקשה א"כ הרמב"ם דפסק התם כרבי דלינה פוסל בקידש ידים ורגלים הא לדידיה יציאה בודאי פוסל ואמאי כתב דיציאה אינו פוסל ויש לישב וצ"ע:

תוכן העניינים

שות אבן שתיה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה