שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אבן העזר · סימן קד
לרב אחד מה שהאריך בחליצה אם היא ג"כ מצוה מצד עצמה או לא כבר דיברו בזה הרבה כמה מחברים הח"צ והח"ס ושאר מחברים והביאו מתשובת הרשב"א סי' י"ח שכתב בטעם דאין מברכין על חליצה משום דכל עיקר המצוה הוא רק בשביל פו"ר שלא תהא אגידא ביבם ולא תוכל להנשא וכל מצוה שעיקרה אינה רק בשביל תכלית אחר אין מברכין עליה ע"ש הרי מוכח שמצד עצמה אין בה שום מצוה והח"ס סי' פ"ה הוסיף דדמי לגירושין שאם רוצה מגרש ואם אינו רוצה אין בזה שום עבירה והכא נמי אם רצונה להשאר כך ושלא להנשא לא איכפת לן בזה ע"ש ויש לכאורה קצת סמוכין לזה מהתוס' ריש זבחים שהקשו מ"ש בזבחים דאמרינן סתמא לשמה קאי וכן לענין מילה נמי אמרינן כן ומ"ש בגירושין דלא אמרינן דסתמא לשמה הוא והמפרשים הביאו בשם הקדמונים שחילקו בין דבר שהוא מנוה כגון קדשים ומילה דבזה אנן סהדי דודאי ניחא לו כיון דמילי דמצוה הוא ובודאי כוונתו לשמה משא"כ גירושין כיון דמילתא דהדיוטא לחוד הוא הלכך כה"ג כל דלא שמענו בפירוש דלשמה הוא דעביד סתמא לאו לשמה הוא עיי' במפרשי הים בב"ק ממילא לפי"ז בחליצה דקי"ל ביבמות ק"ז ובאה"ע סי' קס"ט דסתמא לאו לשמה קאי משא"כ ביבום קי"ל דסתמא נמי כשירה וע"כ היינו נמי מטעמא דיבום מצוה וחליצה אינה מצוה וכיון דכן פסול בה סתמא משא"כ יבום מצוה היא בפ"ע ומה"ט באמת לא קי"ל בזה כהרשב"א שפסק שם שאין מברכין על מצות יבום רק קי"ל כבעהע"ט הובא בטור ובש"ע שם סי' קס"ז דמברכינן על יבום ועל חליצה לא מברכינן והיינו משום דזה מצוה וזה לאו מצוה:
אמנם בעיקר הדבר שחידשו הפוסקים דחליצה לאו מצוה היא כלל רק הכנה למצוה לחוד וכתבו שכן מוכח בש"ס בכמה דוכתא לא מצאתי מקור נאמן לזה וגם לכאורה לדעתי איפכא משמע והוא דאמרינן ביבמות ד' י"ח בארבעה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ומפרש בגמרא הטעם אליבא דר"מ ולמאן דסובר אין זיקה דהטעם הוא משום דאסור לבטל מצות יבמין ודילמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלית מצות יבמין ופירש רש"י ונפקא מהאי מחליצה ומיבום משום דהוי אחות אשה וכו' ומדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך ליבומי דהשתא מקיימא מצות יבמין בתרווייהו אלא גזירה דילמא אתי ליבומי ברישא ע"כ. והשתא הא לשיטת הח"צ שר"ל שאף יבום עצמו נמי אין בי שום מצוה רק להתירה לעלמא ודאי קשה מכאן דהא הכא בלאו הכי תהיה אח"כ מותרת לעלמא משום דאף אם מיית אח"כ אידך ותפול לפני אחיו מ"מ הרי היא תצא משום אחות אשה ושריא לעלמא וא"כ מה איכפת לן בביטול של היבום שעיקרה אינו אלא בשביל היתר נשואין והכא הרי בלאו הכי היא מותרת לעלמא לפי"ז בודאי קשה מסוגי' זו אלא אפילו אי נימא דביבום באמת יש בזה משום מצוה רק בחליצה לחוד אין בה מצוה ג"כ קשה מכאן כי מה תועלת היא זו במה שאנו אומרין שהן חולצות ולא מתייבמות מטעם שמא אדמייבם חד מיית אידך ואז אי אפשר לו שוב ליבם השניה משום אחות אשה הלכך עקרו ממנו היבום לגמרי אפילו לבתר חליצה דקמא משום האי גזירה כמו שפירש שם רש"י והשתא אם נאמר דבחליצה אין בה שום מצוה רק להתירה לעלמא א"כ הכא נמי הרי יותר טוב לו לייבם הראשונה כדי לקיים מצות יבום לכל הפחות באחת מהם והשניה הרי הוא מותרת לעלמא ולא אגידא בו כלל וזאת עדיפא לו מהשתא שהוא עוקר לגמרי מצות יבום מתרוויייהו. אלא ע"כ מוכח דגם חליצה מצוה בפ"ע היא הלכך חוששין אנו שלא יתבטל המצוה הרי מוכח מהגמרא אליבא מאן דאמר אין זיקה שחליצה מצוה בפ"ע היא כמו כל תרי"ג מצות ולא הוי כמו גירושין ואפילו למאן דאמר יש זיקה מ"מ הא לא מצינו בגמרא מי שחולק על סברא זו ולדעתי מכאן ראי' ברורה דל כדעת הפוסקים הללו וכן מוכח מהפנ"י שדעתו שחליצה מצוה בפ"ע היא דבכתובות ד' מ' הקשה לשיטת רש"י ביבמות ד' ל"ט דאי אמרה לא בעינא ביבום לא כייפינן לה לפי"ז דמי זאת למאנס הבתולה שאין עשה של ולו תהיה לאשה דוחה לל"ת של ממזרות מטעם כיון דאי בעי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לפי"ז הכא נמי דכוותא ואמאי בעינן קרא דאין עשה של יבום דוחה לאו ומתרץ דמ"מ המצוה של יבום עצמה מוטל נמי עליה דהא גם היא מוזהרת לקיים העשה ע"ש וזאת היפוך הוא ממש מדברי הח"צ וש"פ שהבאתי:
וראיתי בספר באר יצחק שמביא סמוכין לדין זה מסנהדרין ד' י"ט דאמרינן דמלך אין חולצין לאשתו ופירש רש"י מטעם שאסורה להנשא דהא אין נושאין את אלמנתו ע"ש והשתא אי נימא שחליצה היא מצוה בפ"ע א"כ מה בכך שהיא אסורה להנשא מ"מ תחלוץ כדי לקיים המצוה אלא ע"כ שאין בזה שום מצוה ע"ש. מיהו אפשר לומר דגם מזה אין ראי' כ"כ דהא לכאורה יש להקשות על גוף הדין דבאמת אמאי אינה חולצת הא עיקר מה שהיא אסורה להתיבם הוא רק משום כבוד המלך כדאיתא התם וכבוד מלכות ילפינן אנן מדכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך הרי זאת אינו אלא איסור עשה לחוד והא באיסור עשה קי"ל דחולצת כדאיתא יבמות ד' י"ט ואמאי פטירה הכא אפילו מחליצה וכן ראיתי שהתעוררו בזה בהגהות החדשות שם ויותר מזה קשה על הרמב"ם בהלכות מלכים שם שכתב הטעם דאין חולצין לאשת מלך משום שאינה עולה ליבום וכל דאינו עולה ליבום אינו עולה ג"כ לחליצה והרי הוא עצמו פסק בפ"י מהלכות יבום דחייבי עשה מדאורייתא בר יבום הוא ונראה לתרץ הכל עפ"י מה דאמרינן ביבמות ד' מ"ד במי שנפלו לו שתי יבמות מבית אחד שאינו מייבם או חולץ רק לאחת מהם ופריך לייבם לחדא ולחלוץ לאידך ומשני כיון דאם רצה ליבם להשנות אינו יכול מטעם דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ממילא אינה עולה ליבום וכל שאינו עולה ליבום אינו עילה ג"כ לחליצה ע"ש בסוגי' וקשה הלא הא דאסור ליבם השניה הוא רק מחמת איסור עשה לר' יוחנן דאית לו לעיל ד' י' דבית אחד הוא בונה וכו' הוי רק איסור עשה והא קי"ל דאיסור עשה לחוד רמיא לחליצה או משום דרבינן מקרא ועלתה יבמתו השערה או משום דחייבי עשה מדאורייתא בר יבום הוא רק משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אינו מתיבמת וכ"ז לא שייכי בחליצה ואמאי אינו חולץ לשניה וראיתי בספר קרן אורה שהקשה כן והיוצא מדבריו הוא שכל מקים שבאמת היא זקוקה ליבם והתורה לא פטרה אותה מגוף המצוה של יבום רק איסור ממקום אחר איכא כאן דמונע אותה מלהתיבם כגון אלמנה לכה"ג וכה"ג או חייבי עשה כגון מצרי ואדומי דכ"ז לא שייכי לגוף המצוה כי רק אריה הוא דרביע עלה הלכך אמרינן כיון דבאמת בת חליצה ויבום היא רק הלאו או העשה אינה מניחה להתייבם ע"ז ילפינן מקרא דכל דאינה עומדת כנגד המצוה של יבום רק איסור עשה או אפילו לאו דעולה היא ליבום אבל כל היכא דהתורה אמרה לנו דבאופן כזה אינו מוטל עליה כלל המצוה של יבום ואין עליה שום זיקה אז אמרינן אף דלא פטרה לה התורה אלא בלשון עשה לחוד כמו הכא דאמרינן בית אחד הוא בונה וכו' דאינו אלא עשה מ"מ כיון דגילה לנו התורה דבאשה כזו לא ציותה בה התורה דין יבום וכאשה דעלמא דלאו יבמה נחשבת אזי כה"ג אף דכ"ז לא גילה לנו התורה רק לענין יבום מ"מ ממילא אמרינן דאינו חולצת ג"כ כיון דליכא בה מצות יבמין כלל דהא מותרת הוא ולאו דחויה:
וזה ממש הוא כוונת רש"י בסנהדרין שם במש"כ שכיון שהיא אינה ראוי' לינשא אין בה דין יבום כוונתו ג"כ דכאן הפקיעה התורה מצוה זו של יבמין משום דכל מצות יבמין לא נאמרה אלא דוקא היכא דראוי' היא להנשא לאחר דילפינן זאת מלא תהיה אשת המת החוצה וכו' יבמה יבא עליה ואמרי' כל מי שראוי אח"כ להיות החוצה יש עליה מצות יבמין אבל מי שאינה ראוי' אין עליה מצוה זו כלל ולא אגידה בו כלל כמו שכתבו המפרשים בזה והוא ע"ד דדרשינן שבעת ימים תאכל מצות וכו' כל שישנו באכול מצה אית בו משום חמץ והלכך פטורה נמי מחליצה אף דלא הוציאה רק בלשון עשה מ"מ לא שייך כאן חליצה כיון דלא אגידה בו לא נאמרה בהמצוה זו משא"כ בשאר איסור עשה דהתם גוף המצוה רמיא עליהם רק איסור דבר אחר גורם והלכך אם אין כאן רק איסור עשה הבא ממקום אחר ילפינן מקרא דאינו דותה למצות יבמין אבל הכא התורה פטרתה והוי כמו אשה שיש לה בנים דלא רמיא קמיה כלל:
וזה הוא נמי כוונת הרמב"ם בהלכות מלכים שכתב הטעם דאשת מלך אינה חולצת משום שאינה עולה ליבום כוונתו ג"כ הוא כיון דאינה עולה ליבום מטעם דהתורה פטרתה מצד עצמה והפקיע מכאן מצוה זו לפי"ז אין ראי' נמי מכאן דחליצה אין בה מצוה דבאמת בעלמא מצוה היא והא דאינה חולצת כאן דהתורה פטרתה ממצוה זו ולא דמי בזה לגירושין כלל דהתם הרי בדידיה תלי רחמנא כדכתיב אם לא תמצא חן בעיניו ואף אם מצא בה ערות דבר דאסורה לו מ"מ ג"כ אינו חייב לגרשה דהא יכול לקיימה כמש"כ התוס' בריש זבחים משא"כ כאן אף דכתיב נמי אם לא יחפוץ האיש וכו' היינו שנתנה לו התורה רשות לעשות איזה משניהם שירצה אבל לפטור נפשו מכל וכל זה לא שמענו ודמי זאת כהא דכתיב ואם לא תפדה וערפתו אף דגם התם בדידיה חלי מ"מ לכמה ראשונים תרווייהו מצוה נינהו עיי' ברמב"ם פ' י"ב מהלכות בכורים ה"א ואי אפשר לו לפטור מכולהו והכא נמי דכוותא ועיי' בבאה"ט אה"ע סי' קי"ט בשם הראנ"ח שהקשה האיך משתדלין בשכ"מ על ג"פ הא מפקיע ממצות חליצה ותירץ דגירושין נמי מצוה הוא ע"ש אבל כ"ז התם דוקא כיון דעדיין לא חל עליו המצוה דהא חי עדיין אבל בעלמא בודאי אסיר ולא דמי לגירושין:
גם בגוף הדבר שהוכיחו מהרשב"א שסובר דאין מצות יבום מוטל כלל על האשה אינו מוכרת כ"כ כי חידוש דין כזה לא היה הרשב"א כותב כן דרך אגב בלא שום ראיה ומה גם כי קשה עליו מה שהקשו דא"כ האיך מדאורייתא דוחה העשה של יבום לחייבי לאוין כגון גרושה לכהן ואמאי הא המצוה אינו רק עליו לחוד והל"ת שניהן מצווין וכל כה"ג אין עשה דוחה לל"ת עיי' תו"י כתובות מ' וכל מה שתירצו בזה הוא דחוק למעיין אבל האמת יורה דרכו כי רק לענין ברכת המצות לחוד כתב הרשב"א זאת והוא ע"ד שכתב שם עוד טעם על מה דאין מברכין על שילוח הקן מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא צריך ליטול האם תתלה ועובר על לא תקח וכו' ע"ש ולכאורה טעם זה תמוה דמה נעשה בר"י דאית לו התם דשלח מעיקרא משמע קודם שנטלה להאם לפי"ז הא לא עבר עדיין בשום דבר ואמאי גם לר"י נמי אין מברכין ועוד מה בכך שהוא ע"י עבירה הרי התורה ציוה עלינו לעשות עבירה זו בשביל מצות שילוח כדאמרינן בריש פ' שה"ק יכול יקדור בהרים אחר מצוה זו ת"ל כי יקרה מוכח דאי לאו האי קרא היה צריך ג"כ לחפש אחר מצוה זו ולא איכפת לן במה שעובר על הל"ת ולא דמי למצות עריפת פטר חמור דלא מברכינן ג"כ מהאי טעמא דהתם שאני דעבר במה שלא פדאו וגם הוא מזיק ומפסיד ממונו של כהן ומה"ט לא חשבו הראב"ד בכלל מצות עשה כדאי' ברמב"ם פי"ב מהלכות בכורים משא"כ שליח הקן הא מצוה היא:
אמנם כוונת הרשב"א הוא ע"ד שכתב הרא"ש בריש כתובות והיוצא מדבריו הוא דמאחר דכל דין ברכות שצריכין לברך על כל מצוה וצונו וכו' הוא רק הכל מדרבנן לחוד וכיון שכן לא תיקנו חז"ל אלא דוקא אם הוא באופן שבקרא גופה נאמרה דרך ציווי ואזהרה לעשות כך וכך מטעמא דתקנת חז"ל בברכות היתה ע"ד קריאת הכתוב אף שאין זאת כוונת הכתוב ממש ומה"ט נמי מברכינן על מצות שחיטה אף שאין מצוה כלל לשחוט בהמת חולין בשביל אכילת הדיוט מ"מ כיון דבקרא נאמר בלשון אזהרה שתעשה כן כדכתיב וזבחת וכו' הלכך גם חז"ל תיקנו ברכה ע"ז מכש"כ היכא דהוא מצוה ממש משא"כ בנשואין אף דזאת מצוה היא בשביל פו"ר מ"מ כיון דגוף מצות הנשואין לא נאמרה בתורה בלשון מצוה דהא לא כתיב רק כי יקח איש אשה דהכתוב תלי הכל ברצונו משום הכי גם חז"ל לא תיקנו ברכה ע"ז עיי' היטב ברא"ש שם והיינו הכל מפני שעיקרו הוא רק מדרבנן וזה הוא ממש ג"כ כוונת הרשב"א רק שהוסיף עוד דאף דנאמר בקרא בלשון מצוה מ"מ כל דלא נכתבה רק אחר עשיית עבירה אף דבאמת מצוה היא דהא כן הוא רצון הבורא מ"מ כל כה"ג לא רצו חז"ל לתקן ע"ז ברכה כיון דלא נאמרה בתורה כמו שאר מצות כגון ציצית ותפילין דתקנתן בברכות לא היתה אלא היכא שע"פ פשט הכתוב לחוד אף בלי דרשת חז"ל מבואר בו המצוה וגם בלא עבירה הקודמת והלכך לא מברכינן על שילוח הקן אף דלפי האמת הוא מצוה מ"מ כיון דלפי פשטת הקרא מבואר דנעשה ע"י עבירה שקדמה וכן נשואין אף דאין כאן רק המצוה מ"מ כיון דעיקרה בשביל תכלית אחרת וגוף המצוה של נשואין לא הוזכרו בקרא ג"כ לא תיקנו ברכה ע"ז והכי נמי לענין מצות יבום אף דלפי הדרש והאמת הוא מצוה בפני עצמה אף היכא דליכא הקמת שם מ"מ כיון דלא הוזכרו בקרא דהא לא כתיב רק כי ישבו אחים יחדיו וכו' ובן אין לי להקים לאחיו שם וכו' וכיון דבקרא מבואר דעיקר מצוה זו היא רק בשביל תכלית אחר דמי ממש לנשואין דלא תיקנו חז"ל ברכה ע"ז וברור הוא שכן הוא כוונת הרשב"א אבל מ"מ מודה הוא שהיא מצוה והרוצה לפטור ממנה הרי הוא בכלל פורק ממנו המצוה ולא כמו שהוכיחו מדבריו דכל היכא דליכא משום הקמת שם לאו מצוה היא כלל דאינו כן ומש"כ הרשב"א הטעם דאין מברכין על יבום משום דעיקרה אינו רק בשביל פו"ר כוונתו כיון דתקנת הברכות היתה היכא דהוזכר גוף המצוה בקרא אבל כאן לא הוזכר בפירוש רק התכלית וע"ז לא מברכינן:
ולפי"ז ניחא נמי מה שכתב שם הרשב"א עוד טעם על הא דלא מברכינן על מצות כבוד אב ואם ומורא רבו או עמידה בפני רבו ותירץ משום דאמרינן בכתובות דף מ' דכל עשה דאי בעי הוי אמר לא בעינא ליכא שוב לעשה אז עשה כהאי לא דחי לל"ת אף היכא דלא אמר הלכך הכא נמי כיון דביד האב או רבו למחול להעשה לא נקרא עשה לברך עליה והקשה ע"ז בקצות סי' צ"ז דהא מבואר בב"מ דף ל"ב דעשה דכבוד אב דוחה לל"ת ואמאי הא בעשה דאי בעי אמר לא בעינא לא דחי לל"ת וע"ש מה שתירץ בדוחק גדול וגם תירוצו אינו מספיק כ"כ בהא דשבועות דף למד דאמרינן דעשה דכבוד תורה דותה אפילו לעשה של ועמדו שני האנשים ואם נאמר כהבנת הקצות בדברי הרשב"א דכ"ז הוי בכלל עשה דלא בעינא הא עשה כזו אינו דוחה אפילו לל"ת ומכש"כ לעשה אבל באמת כל כה"ג לא נקרא כלל עשה דלא בעינא כמו שכתבו המחברים והיינו משום דכל גדר דעשה דלא בעינא הוא דוקא דומי' דמאנס התם בכתובות דרשאין אנו לכתחלה ללמדה לומר אין רצוני בו אבל במקום דאסור ללמדו וליתן לו עצה לבטל ממנו מצוה זו כמו בכבוד אב ואם או קימה והידור דאסור לאחרים ליתן עצה לאב וללמדו לומר לבנו שאינו רוצה בכבודו דהא מונע חבירו מלעשות מצוה הלכך אף היכא דהאב מוחל מדעתו מ"מ ג"כ לא נקרא עשה דלא בעינא וכה"ג כתב שם הפנ"י ועיי' בשו"מ מהד"ד סי' ק"כ אע"כ דגם כאן אין כוונתו שזאת ממש הוא עשה דלא בעינא אלא דוקא לענין דיני ברכות כתב כן והיינו כיון שבפרט אחד אינו דומה זאת לשאר מצות דהתם אי אפשר לבטל המצוה ע"י מחילה והכא אפשר לא תיקנו בזה ברכה והא דהביא מכתובות הוא רק לשון המושאל וברור הוא ועיי' במחברים מה שחילקו בין זה להא דמברכין על עריפת עגלה אף שהוא ג"כ ע"י עבירה וכן מה שמברכין על קרבן חטאת ואשם ועיי' בגיטין פ"ג ע"א מעתה עכ"פ אין מדברי רשב"א שום ראי' שסובר שיבום וחליצה מצד עצמם היכא דליכא הקמת שם אין בהם מצוה גם הוכחתם מהטור אה"ע סי' קס"א וקס"ה אין מזה הכרע:
ולענין מה שהאריך אם יש בזה איזה חשש סכנה הא כבר האריכו בזה המחברים טובא שאין בזה שום חשש אך מצאתי ברדב"ז ח"ד סי' ק"ח שכתב שיש קצת חשש בזה ויהיב ג"כ סימנא לשון חלוץ מכאן אכן לא מצאתי באחרונים שיביאו דבריו ואולי משום דסברי דהוא אזיל לשיטתו דסובר דמצות יבום קודם למצות חליצה וגם כמו דאמרינן בגמרא דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כ"כ הלכך לא שייכי כאן כ"כ שומר מצוה וכו' משא"כ לדידן דמצות חליצה קודם אין בזה שום חשש מטעם שומר מצוה וכו' כמו שכתבו המחברים וקצת יש לדקדק בזה מסנהדרין שם לענין מלך דאין חולצין לאשתו דר' יהודא סובר שאם רצה לחלוץ או ליבם זכור לטוב ופריך בגמרא והא מלך שמחל על כבודו אינו מחול ומשני מנוה שאני ולפי חילוק של המחברים דאם מצות יבום קודם אין מצוה בחליצה ולא הוי בכלל שומר מצוה וכו' לפי"ז האיך סובר כאן ר' יהודא אם חליצה קודמת ממילא יבום לאו מצוה היא כאן ואמאי דותה היא להמצוה של שום תשים עליך מלך ואם יבום קודם הא לסברתם חליצה לאו מצוה היא והיאך אמר ר"י דשניהם דוחין מצוה זו וא"כ לכאורה מוכח דלא כוותייהו רק דלכ"ע תרווייהו נקראין מצוה דהא מ"מ עכשיו מצוה עושה ולא משגחינן מה שאחד קודם הוא לחבירו במעלה והא דאמרינן ביבמות דף כ' דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא היינו דוקא לענין דחיה שתדחה מצות עשה דיבום לל"ת דאלמנה לכה"ג דקיי"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי בזה אמרינן דמה דאפשר לקיים ע"י חליצה לא נקרא אפשר מטעם דיבום עדיפא ודמיא זאת לכל דין עשה דדחי לל"ת דאף ההידור של המצוה נמי דותה עיי' שבת קל"ג ומכש"כ יבום לגבי חליצה כיון דהוא מצוה טפי אבל מ"מ מצוה בודאי הוי אך כעת מצאתי בש"מ ביצה דף ל"ז דפריך שם על הא דאין חולצין ואין מיבמין ביו"ט ואמאי והא מצוה היא ומשני דמיירי דליכ' כאן גדול האחין והקשה הש"מ לר"י דאית לו ביבמות דף ל"ט דדוקא ביבום הוי המצוה בגדול האחים אבל לא בחליצה א"כ מה משני דליכא כאן גדול האחין הא הכא חליצה קתני ובזה אין נפק"מ בגדול האחין ותירץ דבאמת גם מעיקרא עיקר הקושי' היתה רק מהא דאין מייבמין ביו"ט ואמאי והא מצוה היא אבל מהא דאין חולצין לא קשיא מידי דבאמת לא מצוה היא במקום יבום ע"ש משמע מדבריו דלאו מצוה היא כלל כסברת המחברים וממילא לא שייכי בה נמי שומר מצוה וכו' ובדברי ר' יהודא בסנהדרין ע"כ צ"ל דלצדדין קתני חולצות היינו באלו שמצותן בחליצה יותר כגון בהני דכופין אותן לחלוץ או בילדה וזקן עיי' באה"ע סי' קס"ה ואו מתייבמות מיירי במקום דיבום קודמת וצדקו דברי האחרונים דלדידן דמצות חליצה קודם ליכא בזה שום חשש ועיי' בצצה"ח סי' רי"ט:
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.