שות אבן שתיה· רבי אליעזר דון־יחיא
אבן העזר · סימן צג
עוד בענין הנזכר לעיל. מה שהקשה כת"ר על חילוק המל"מ והנב"י מהא דכתובות ד' מ"ז דאיתא התם כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום ר' נתן אמרו זכה ואמרינן לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קמיפלגי דפליגי בכתב לה כתובה מן האירוסין ומת אי גובה תוספת כתובתה או לא דדמי נמי להא. והנה הלשון של זכה הבעל בדברים הללו משמע שהוא זוכה בגוף החפצים וחקרו שם המפרשים דבמה זכה הבעל בגוף החפצים הא קי"ל דמטלטלין אינן נקנין בשטר ומסקי שם דקנה אותן בזה גופא מה שהבעל מתחייב נפשו ליתן לבתו התוספת כתובה ושאר התחייבות ודמי כמו שאומר האב להבעל תן התוספת לבתי ובזה תקנה הכסות והכלים דקנה מדין כסף משום דהשטר הוא במקום כסף וכאן עדיף מדין שאר קנין כסף דאינו קונה רק למי שפרע משום דכאן לא שייך נשרפו חיטך וכו' ומעתה לסברת המל"מ והנב"י האיך מדמה פלוגתא דרבנן ור"נ לפלוגתא דראב"ע ורבנן ואיצטריך לחלק בשינויי דחיקא כמש"כ התוס' שם הא יש חילוק ברור בפנינו עפ"י הדין דשאני התם בכתב לה פירות כסות וכלים דס"ל לר"נ דזכה הבעל בדברים הללו היינו טעמא משום דהא כבר נגמר המקח והם עומדים ברשות הבעל דהא הם מסוימים והם של משא"כ בהא דכתב לאשתו תוספת כתובה שהוא רק התחייבות לחוד על הבעל בזה סובר ר' נתן ג"כ דלא גבינן מהבעל מהאירוסין משום דבדבר דלא זכה עדיין אז לכ"ע אזלינן בתר אומדנא דאדעתא דהכי לא כתב לה הבעל ויותר מזה קשה עפ"י דברי התוס' לפי שיטת ר"ת וכו' ע"כ. לדעתי אין בזה שום קושיא דהא ע"כ סברא זו אזלא רק אליבא דשיטת הרמב"ן הובא בח"מ בסוף סי' ל"ט וכן הוא במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' דמי שקונה חפץ מחבירו ונותן לו שטר על דמי המקח נקנה לו כמו בנתינת מעות ממש אבל לדעתי לא נראה כלל סברתם הכא דהתם השטר שנותן לו על המעות הוא בלא שום תנאי והילכך אמרינן שהוא בגדר חליפין שיחליף לו השיעבוד של קרקע שמשעבד לו בשטר זה בעד המטלטלין כמו שביאר שם המחנה אפרים אבל הכא התוספות שהחתן נותן הוא רק על תנאי כשימות או כשיגרשנה אבל אם תמות היא לא תגבה לעולם ובכה"ג הא אף בכסף ממש ואף בקרקע שניקנית היא בכסף מ"מ אם אמר לו הקונה שכשיהי' כן יתן לו הכסף בעד הקרקע ואם לא לא יתן לו ואף אם לא יתן לו הכסף מ"מ הקרקע יהי' נקנה לו בכל אופן אף אם לא יתן לו מאומה קנין כסף כזה בודאי לא מהני דהא לא דמי לשדה עפרון עיי' רש"י ריש קידושין וא"כ גם בהשיעבוד של השטר הבא מכסף כזו בודאי נמי אינו קונה ואף שהיא יכולה למכור הכתובה תיכף בטובת הנאה ואז יהיה לה תיכף הכסף הא זאת הכסף הוא מידה ולא מיד בעלה הקינה הפירות והכסות וכו' ומהאי טעמא באמת רצה הגמ' בב"ק ד' פ"ט לומר דזאת לא הוי רק טובת הנאה לחוד ולא משתעבד אפילו לבע"ח משום דמילי נינהו ואף דמסקינן התם דמילי דמזדבני בדינרי הוא מ"מ הא אפשר לומר דזה דוקא הוא לענין שיעבוד שהוא קל אבל לא לענין מכירה וקניה כמו שכתב הרא"ש בתשו' הובא בש"ך ח"מ סי' ס"ו דיותר בקל אדם משתעבד ממה שהוא קונה ומקנה דהא דאקני וקנה משתעבד ובמכירה אינה נקנית ואף אם נימא דאף בשטר כזו שהוא בספק נמי יכולין לקנות מטלטלין מ"מ הא כבר הסכימו המחברים מחמת קושיית הרשב"א ושאר הפוסקים שהקשו על הרמב"ן מכמה סוגיות עיי' ש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ט דכוונת הרמב"ן וש"פ שכתבו שע"י נתינת השטר חוב נקנה לו דבר הנמכר לא שנקנה לו בקנין גמור רק שע"י כן חל החיוב על הגברא וב"ד יכולין לכפותו לגבות ממנו אותו החפץ שנתחייב לו ולהקנותו לו ע"י משיכה ואם תפס החפץ וקידש בו אשה קודם שגבו אותו ב"ד לאו כלום הוא וכן אם המוכר מכר זה החפץ לאחר קודם גביית ב"ד מה שעשה עשה כי אין לו על המוכר רק חיוב הגוף להעמיד לו זה החפץ עיי' בנה"מ סי' ל"ט ס"ק י"ז ע"ש נמצא לפי"ז גם בכתב לו פירות כסות וכלים נמי אינו רק חוב ושיעבוד בעלמא דהא מחוסר עדיין משיכה וגביה כ"ז שלא מסר להבעל הילכך שפיר מדמה לה הגמ' להדדי גם בלאו הכי יש לתרץ זאת בכמה אנפי:
עוד הביא ראי' לדברי המל"מ והנב"י מהא דאמרינן בב"מ ע"ז השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נוטל שכירותו ואם קבלן הוא נוטל קבלנותו והנה הא דקבלן אינו יכול לחזור בו בלא אונס הוא מדינא לא מיבעי אם משך בעה"ב כלי אומנתו אלא אפי' אי לא משך רק שהתחיל במלאכה ס"ל לכמה פוסקים נמי דאינו יכול לחזור בו ועיי' בש"ך סי' של"ג ס"ק ד' ואף למאן דסבירא לו דיכול לחזור בו מ"מ ידו על התחתונה וה"ז דומה למי שנתחייב לחבירו להעמיד לו מקח באופן המועיל דחל ע"ז קנין ונתחייב גופו בזה ומ"מ הא חזינן דמחמת אונס יכול לחזור בו וידו על העליונה וע"כ דמטעם אומדנא אתינן עלה דאמרינן שאם הקבלן היה יודע שיארע אונס כזה לא היה מתחייב נפשו בזה הרי מוכח דבדבר שאינו רק חוב ושיעבוד אמרינן אומדנא אף היכא דאיכא ג"כ דעת אחרת הנה ראי' זו נמצאת היא גם במחברים אמנם לדעתי אין ראי' כ"כ מזה לסברת המל"מ והנב"י והוא ע"פ מה שהקשו המחברים על מה שכתב הנמו"י בפ' הזהב על הא דאמרינן שם דף מ"ו דהזהב מחייב את הכסף שאם משך ממנו מטלטלין ע"מ ליתן לו חטים אז מחוייב ליתן לו דוקא חטים ממש ואינו יכול לפטור נפשו במעות שיווי דמי החטין והקשו ע"ז מהא דכתב הרא"ש בע"ז והובא בח"מ סי' של"ב שאם הבטיח להפועל חפץ בשכרו יכול ליתן לו אח"כ דמי החפץ ועיי' בנה"מ סי' ר"ג ס"ק ז' שמחלק דהכא כשמשך המטלטלין הא יש לו קנין בגוף המטלטלין וכיון שכן תיכף כשמשך המטלטלין נתחייב גם כן הוא בגוף הדבר שהבטיח לו משא"כ בפועל הא אין לו זכיה בגוף הפועל וכל הקנין שמועיל בפועל הוא רק על ההתחייבות שהתחייב עצמו לעשות מלאכה אבל אין לו קנין בגוף הפועל הילכך גם על הבעה"ב אינו תל רק התחייבות של תשלומין אבל לא קנין בגוף הדבר שהבטיח לו ע"ש:
לפי"ז אף דלענין שידוכין באמת נמי להא דמי דהא גם בשידוכין אין כאן רק התחייבות לישא זא"ז אמנם הא המחברים הללו רוצין לומר דבכל מקום הדין כן כמו בנדונית חתנים אליבא דר"ת דאמרינן בזה ג"כ אומדנא והתם הא לא דמי לפועלים דבנדונית חתנים הא יש לו זכות בגוף החפצים שהבטיח לו כדאיתא בגמ' וא"כ הא אי אפשר ללמוד זאת מפועלים דהתם שאני שאין לו זכיה בהחפץ גם בהא דב"ב שהבאתי לעיל נמי מה"ט הא לא דמי לפועלים ועוד דאף דין שידוכים נמי אי אפשר ללמוד זאת מדין פועלים והוא עפ"י שיטת ריב"ש סי' שפ"ז שמחלק שלשה חילוקים בדיני אונסין כי במקום שאי אפשר לו לעשות כלל הדבר שנתחייב עליו כגון שחלה או כיוצא בו אז בלאו הכי פטור משום דהוי כלל אונס רחמנא פטרי' דילפינן זאת מולנערה לא תעשה דבר ולא שייכי זאת כלל לאומדנא. עוד יש אונס כגון בתלה בנו שאף שהוא בעצמו יכול לקיים התנאי מ"מ כיון שיש תשש סכנה דשמא אם לא יהי' אביו אצלו יסתכן הבן כמש"כ הריב"ש בתשו' שם הובא בב"י יו"ד סי' רל"ב ובזה פטור נמי משום וחי בהם וכו' וגם זאת לא שייך כלל לאומדנא ולא שייך לדין אומדנא רק היכא דליכא כל הני חששא וגם הוא יכול לקיים התנאי אך הוא רוצה לבטל זאת מפני הפסד ממון או כבוד וכיוצא בזה שיש לומר דאדעתא דהכי לא שיעבד נפשי' זאת נקרא אומדנא לפי"ז הא אין ראי' מפועלים דהתם הא בגמ' לא נזכר רק חלה הוא שהוא בכלל אונס דרחמנא פטריה והפוסקים הוסיפו גם תלה בנו ואונסין כאלו הא לא שייכי כלל לאומדנא. ואף דבגמ' איתא נמי או שמע שמת לו מת ובזה הא הוא בעצמו יכול לעשות מלאכתו מ"מ גם זאת לא שייך כלל לאומדנא משום דהתם שאני דמעוכב הוא בתקנת חכמים כיון דקי"ל דמי שמת לו מת אם מוטל עליו לקברו אסור הוא בעשיית מלאכה ובר נידוי הוא כדאמרינן במ"ק ד' כ"ז א"כ דמי זאת ממש להא דאיתא דהפועלים חייבים בק"ש ובתפלה ותייבין לירד מן האילן בשביל להתפלל או כמו שחייבין לעמוד לפני מביאי בכורים אף שיש שם ביטול מלאכה כדאיתא בגמ' ולא חילקו חכמים בזה בין אם הוא דבר האבד או לא ואף שבנתיים מפסיד לו מ"מ צריך לירד ולהתפלל והיינו משום דבשכירות פועלים קי"ל דבכל עניני מלאכה שלהם הולכין אחר מנהג המדינה כדאיתא בריש פ' השוכר את הפועלים ואמרינן כי שכרו אדעתא דמנהגא שכרו הילכך ה"נ דכוותא. ואף שכתב רש"י במ"ק ד' י"א על הא דאמרינן התם שאם האבל מושכר לאחרים חייב הוא באבילות וכתב רש"י דהטעם הוא כיון דקי"ל דפועל יכול לחזור בו אף בחצי היום א"כ אינו משועבד למלאכת בעה"ב משו"ה חייב הוא להתאבל משמע מזה דאם הוא קבלן או בדבר האבד שאסור לחזור בי לא חייבו חכמים לבטל ממלאכתו מ"מ ז"א דהתם מיירי לאחר הקבורה. אבל הכא מיירי בשעה שצריך להתעסק בקבורתו שבזה כל בעלי אומניות חייבים לבטל ממלאכתן כדאיתא בגמ' הילכך גם הוא חייב לבטל ואמרינן כי שכרו על דעת מנהג חכמים שכרו והוי כמו תנאי מפורש ועיי' בריש כתובות כי כל מי שמעוכב בתקנת חכמים עדיף משאר אונסין הילכך לא שייך זאת כלל לדיני אומדנא וברור הוא לדעתי:
ומה שהקשה על תשו' הרא"ש דאמאי באמת בעזבה דת אחות המשודכת יכול אידך לבטל השידוך מכח האומדנא דאדעתא דהכי לא נתרצה ואמאי הא זאת הוא בכלל אונסי דלא שכיחי כלל דלא מבטלן אומדנא כמו דאמרינן בנדונית חתנים דהיכא שמת בתו דאמרינן ג"כ שצריך החתן להחזיר הנדוניא אף דהוא מוחזק מכח אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב ואפילו הכי בעזבה דת כיון דהוא אונס דלא שכיחא צריך האב אפילו לשלם הנדוניא להחתן מטעם דעל אונס דלא שכיח כלל לא סליק על דעתו ולא אמרינן אומדנא זו. כמבואר באה"ע סוף סי' קי"ח והוא ג"כ מתשובת הרא"ש. ומ"ט לא אמרינן הכי בשדוכין ג"כ כיון דעזיבת דת מילתא דלא שכיחא דלא סליק על דעתא כלל. והשעה"מ בסי' כ"א התעורר נמי מהא דסי' קי"ח על הא דח"מ סי' כ"א ומחמת כן רוצה שם לומר דגם בשידוכין כל שהוא אונס דלא שכיחא כלל אינן יכולין לבטל השידוך ע"ש אבל מהא דתשובת הרא"ש בהמירה אחות המשודכת דפסק שם שיכול לבטל השידוך לכאורה הוי תיובתא לדבריו דהתם נמי אונס דלא שכיח הוי אבל לדעתי ניחא הכל משום דהא מצינו במי שמתחייב בשבועה לפרוע לפלוני בזמן פלוני ואח"כ אירעו אונס קי"ל דבכל אונסין שאירעו לו פטור ס הוא מהשבועה כדאיתא ביו"ד סי' רל"ב ואף שנשבע ג"כ ע"ד חבירו וכן אמרינן בנדרים ד' כ"ז בהדירו חבירו שיאכל עמו דאף להשיטה שמפרשים שם שזה הוא ג"כ מהדברים שהמדיר מקפיד עליהם והוי כמו נדר לחבירו דלא כהר"ן שם והריב"ש בסי' שפ"ז עיי' במל"מ פ"ג מהלכות שבועות ואפילו הכי אמרינן התם דאם אירע לו כל אונס פטור מטעמא דאמרינן דעל דעת כן לא נדר ואף דאיכא כאן ג"כ דעת אחרת המקפדת כגון שחבירו עשה לו טובה בשביל כן אפילו הכי אמרינן אומדנא זו וע"כ דשאני הכא כיון דהתחלת ההתחייבות הוא אמרינן דירדו חכמים לסוף דעתן של כל המתחייבין שאין דעתן להתחייב רק בלי אונס אבל על אונס לא היה דעתם ודמי בזה לענין זה כמו תנאי מפורש. ועיי' במק"ח סי' תמ"ח החילוק שבין אומדנא גדולה לתנאי מפורש. ואף דאמרינן בעלמא דעל אונס דלא שכיח לא מסיק אינשי אדעתא לאיתנויי הכא שאני דאדרבא אמרינן דמעיקרא לא היה דעתו ורצונו להתחייב נפשו רק כשיהיה הדבר כמו שהוא עכשיו כיון שהוא חיוב חדש אבל לא כשישתנה מקדמותו אם לא בענין שהוא אונס דמתגליא דאנן סהדי דודאי נתרצה לזה כמו דאיתא שם בגמ' ועיי' בפרישה בח"מ סוף סי' רכ"ה שכתב כעין סברא זו והילכך אמרינן ג"כ דגם הצד השני בודאי מעיקרא נמי נתרצה לזה שעל אונס לא יהי' החיוב משום דדמי להיה תנאי מפורש בזה ביניהם הא חדא:
ועוד יש אופן שני כגון בהא דגיטין ד' ע"ג ששכר ספנים להביא לו סחורה וקיבלו עליהם שהם חייבים בכל אונסים ואמרינן דמ"מ אם אירע להם אונס דלא שכיח פטורים מטעם דאמרינן דע"ז לא קיבלו עליהם והתם לא מטעם אומדנא אתינן עלה דאדעתא דהכי לא קיבלו עליהם דהא איכא התם ג"כ דעת המשכיר והיכא דאיכא דעת אחרת הא לא אמרינן אומדנא כמש"כ התוס' הנ"ל. ואף דהתם הא אצל הספנים הוא רק שעבוד וחיוב בעלמא דבזה בכל אופן אמרינן אומדנא הא כאן בודאי אי אפשר לומר זאת משום דהא כמו שאצל הספנים אינו רק תוב ושעבוד בעלמא להביא הסחורה למקום פלוני הא כמו כן אצל השוכר נמי אינו רק תוב בעלמא לשלם להם והשתא אי נימא דכאן פטורים הספנים מטעם אומדנא א"כ למה קי"ל דאף אם לא שילם להם השוכר חייב הוא לשלם הא גם אצלו איכא אומדנא להיפוך דעל דעת כן לא התחייב:
אלא דהתם היינו טעמא משום דהא אם לא קיבלו עליהם להתחייב באונסין הדין הוא דאף אם אירע אונס מ"מ בכל ענין הם פטורים והשוכר חייב לשלם להם רק מי גרם להם להפסיד ע"י אונס זה הוא דוקא ע"י התנאי שלהם שהתחייבו באונסים ג"כ ומשום הכי כיון דלענין זה דמי נמי להתחלת ההתחייבות הלכך נמי באונס דלא שכיח כיון שהוא אינו בכלל הלשון של התנאי אמרינן דע"ז לא התנו ודמי כמו שלא היה תנאי בדבר זה מעולם וכל דאין כאן תנאי הרי התחייב השוכר לשלם להם אף אם יארע אונס הלכך ממילא אמרינן נמי דגם הוא נשתעבד לזה ודמי כמו שאמר לאחד תשמור לי חפץ זה בשכר דאף שלא התנה עמו שיהי' פטור מאונסין מ"מ אם אח"כ נאנס קי"ל דהשומר פטור והמשכיר חייב לשלם לו שכרו ה"נ דכוותא ופשוט הוא:
והנה הא דנדונית חתנים סובר הרא"ש והפוסקים דזה נמי להא דמיא משום דהא כיון דנתחייב האב כדת וכדין שתיכף כשיכניס אה בתו מחוייב ליתן לו המעות הללו וקנו מיני' כל אחד ואחד כדרך קנינו וזה עשה כן ונשא את בתו הרי ממילא תיכף זכה החתן בהנדוניא עפ"י דין והם שלו דהא באמת אם החתן רוצה הרי חייב האב ליתן לו תיכף הנדוניא כדאיתא בש"ע שם הילכך סברי הרא"ש והפוסקים דהא דאמרינן שאם עדיין לא מסר האב הנדוניא ומתה הבת שאין האב צריך ליתן הוא לא מטעמא דאומדנא דהאב לחוד דהא כה"ג כיון דאיכא דעת אחרת לא מהני אומדנא שלו לחוד ובפרט לפי מה שכתב הנה"מ בסי' ר"ל דכל שבא זמן אחת שראוי השני להנות מהדבר שקנה זכה ושוב לאו מבטלינן זכותו ע"י אומדנא זו ע"ש. אלא הכוונה הוא דמחמת האומדנא דהאב שהיא גדולה כ"כ אמרינן דגם החתן נתרצה שבאם, תמות הבת לא יתבע הנדוניא אף שהוא שלא עפ"י דין דהא זכה תיכף בהמעות מ"מ מחמת האומדנא דמיא כמו שהי' תנאי מפורש בדבר נמצא דדמי זאת ממש להתחייבות החדש דהספנים דהא הכא נמי באמת זכה החתן תיכף בהמעות וזוזי הלואה הוא דהוי אצל האב שהוא חייב בכל אונסין רק דאמרינן דתנאי היה מהחתן שאם יזדמן איזה אונס היינו שתמות בתו אז יחזרו המעות אצל האב הילכך כיון דעיקר החיוב דחייב החתן באונס הזה הוא רק מחמת התנאי והא בתנאי כזו אמרינן שם בגיטין דעל תנאי דלא שכיח לא מסקי אינשי אדעתא ודמי לענין אונס כזו כמו דלא התנו כלל וכיון שכן אוקמינן על עיקר הדין ואז ממילא זובה בהם החתן משא"כ בהא דשידוכין הא עדיין לא זכה שום אחד בשום דבר רק ששניהם התחייבו לישא זא"ז ואם לאו יתנו קנס וכיון שכן הא דמי זאת ממש למי שנשבע לפרוע לפלוני לזמן פלונית ואירעו אונס שהוא פטור משום דאמרינן דכל המתחייב עצמו לכתחילה לעשות איזה דבר הרצון הוא שדוקא אם לא ישתנה הדבר מכמות שהוא עכשיו אבל כל שיולד איזה אונס או סיבה ע"ז לא התחייב הילכך כל דמתרמי איזה אונס הוי כמו שלא נתחייב מעולם על דבר זה ומשו"ה בשידוכין פטור הוא אף על אונס דלא שכיח כמו התם והשתא ממילא לא קשה נמי קושיית השער המשפט שם שהקשה על הא דסוף סי' קי"ח מהא דאיתא בירושלמי פ' מי שאחזו דחד בר נש נתן פריטי לבעל ספינה להעבירו על ספינתו ואח"כ נתייבש הנהר שסובר ר"י התם דהספן חייב להחזיר המעות והיינו ע"פ סברת הר"ן בפ' האומר משום כיון דתלי נמי בדעת השוכר אמרינן דהוא לא נתן לו המעות רק בתנאי שיעבירו דוקא ומה לו להשוכר באונסו של הספן וע"ז הקשה דאמאי בהא דסוף סי' קי"ח בהמירה בתו דהאב חייב לשלם הנדוניא משום דהוי אונס דלא שכיח דמה בכך דהא מ"מ האב לא נתן הנדוניא רק על תנאי שתהנה בתו מהם וא"כ מה בכך דאירעו אונס דלא שכיח הא האב יכול לומר מה לי באונסו של זה אני לא נתחייבתי רק שתהנה בתי ואף שהוא אונס דלא שכיח הא התם בירושלמי נמי אונס דלא שכיח הוא ואפילו הכי אמרינן כן ע"ש אבל לדברינו אין כאן אפילו התחלת קושיא דהא הכא החתן כבר עשה המוטל עליו דהא כנסה וגם כבר זכה בהמעות ומה שצריך להחזיר כשמתה הוא רק משום דהוא קיבל על נפשו להחזיר והילכך באונס דלא שכיח אמרינן דלא קיבל להחזיר משא"כ התם הא הספן לא עשה פעולתו עדיין ולא זכה כלל בהמעות משו"ה מצי אידך לומר לו מה לי באונסך ופשוט הוא ואח"כ מצאתי בשו"מ ח"ד סי' קל"א שמתרץ קושי' השה"מ באופן אחר ואחרי כי ראיתי לקצת מחברים דאזלי בזה בתר איפכא הארכתי קצת בזה:
וע"ד מה שכתבתי במכתבי הראשון שכיון שהוא בלא שבועה יכול לומר שהוא מקפיד על מום זה מצאתי כעת סברא זו בהרדב"ז ח"ד סי' קכ"ג שאם מצא בה מום שרוב בני אדם אין מקפידין ע"ז ומיעוט מקפידין יכול לומר שהוא מן המיעוט המקפידין ומספיקא לא מפקינן ממונא מיניה ע"ש לפי"ז כ"ש בהא דיש בזה קפידא טובא וגם מה שהתרה אותו המחותן לעשות השידוך והצד השני מעכב הוא ג"כ טענה גדולה כי אף להש"ך בסי' כ"א כי הזמן של החתונה הוא לאו מהדברים שעיקר הזיווג תלי בהם מ"מ כל זאת הוא רק על שעבר אבל על להבא בודאי טענה גדולה היא כמש"כ הנב"י מהד"ת סי' י' וז"ל וכי לעולם יעכב וכו' הילכך טענת השני טענה חזקה היא כנלע"ד: