אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן נג

סימן נא

סוכה (כ"ז) תד"ה כל האזרח דלא מטי ש"פ לכל אחד אלא ע"י שאלה כך פי' בקונטרס ועל חנם דחק כו' [ורש"י לטעמו פירש (דף ל"ה) ד"ה לפי שאין בה דין ממון שאינו ש"פ דא"ה היא הלכך לאו שלכם הוא. ולכאורה קשה לפ"ז הא דפריך תנן של תרומה טמאה פסול כו' למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו דמאי קושיא דהא אינו ש"פ להסקה ועמ"ש התוס' בסנהדרין (פ"ז) ד"ה ורשב"ל דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ומכ"ש אתרוג שהוא קטן וגם לאכילה אין דרכו להיות שוה אלא פרוטה כמ"ש במעילה (כ"א) נתן לו ב' פרוטות וא"ל לך והבא לי אתרוג באחת ועמ"ש התוס' (ל"ט) ד"ה יותר ממזון ויש ליישב]. וי"ל דפרש"י לטעמו בגיטין (י"ב) דאין הקדש חל על פחות מש"פ והקשו התוס' מהא מהא דתנן בהזהב (נ"ה) ותירצו דהתם היינו טעמא שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות מש"פ ומש"ה לפרש"י לטעמו פחות מש"פ לא חשיב דין ממון וכיון דלא מטי ש"פ לכאו"א אינו שלו והתוס' לטעמייהו דדוקא לפי שאין בדעתו של מקדיש כו' והקדש חל על פחות מש"פ וחשיב ממון אלא דמייתי מדלא ממעט של שותפין ש"מ דלא דרשי לך למעט שאולה. ובזה יתכן לבאר הא דפרש"י בכורות (ג') עמ"ש וכמה תהא שותפות של ארמאי ותהא פטורה מן הבכורה כו' דבר שעושה אותו נבלה שיש חלק לארמאי בושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותיה בידיה דארמאי. ותמורה (דף י"א) בהא דקאמר דמודה ר"י דפשטה קדושה בכולה בדבר שעושה אותה נבלה פרש"י כגון הירך וחלל שלה דמש"ה פרש"י בתמורה בענין אחר דכיון דמיירי לענין שאם הקדיש אותה פשטה קדושה בכולה נקט ירך וחלל שהוא ש"פ תמיד משא"כ ושט או גרגרת ואין הקדש חל על פחות מש"פ. וע' כתובות (מ"ו) שכרן בפחות מש"פ מהו ובתוס' דאין ריבית בפחות מש"פ וע' מעילה (י"ב) ועירובין (מ"ט) א"ב כלי ופחות מש"פ (ודף ס"ו) אף שוכר בפחות מש"פ ובט"ז יו"ד (סימן קל"ג ס"ק ו') הקשה למה לא חשיב התנא במשנה פ' הזהב דחשיב חמש פרוטות ולא חשיב דשכר יי"נ אינו אוסר בפחות מש"פ ובנקה"כ תירץ דתנא ושייר דה"נ ריבית להתוס' והרא"ש כו' דהיכא דלא מצי לשנויי י"ל תנא ושייר וקשה מהתוס' גיטין הנ"ל ולתירוץ הראשון דפריך ליתני אונאה משום דמיירי באונאה ה"נ י"ל דפרכי ליתני דאין הקדש חל כו' משום דמיירי בהקדש גם דהתוס' בגיטין לטעמייהו ע"ז (י"ט) דאפי' פחות מש"פ אסור ולטור ורשב"א י"ל דתנא ושייר:

דרוש א:

יש לבאר מה שצוה הי"ת למשה שיאמר למלך מצרים נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו וכן אמרו משה ואהרן ע"ה לפרעה ומדוע לא צוה להגיד לפרעה רצון הי"ת להוציאם לחירות כמו שהיה באמת וחלילה שיצוה ה' לומר לו ברמאות וכאילו קצרה ידו ח"ו להוציא את בני ישראל ביד חזקה, ולמה הוצרך ה' לשלוח לבקש מפרעה כי יתן את בני ישראל ללכת אחר שהיה בידו להוציאם ביד חזקה. ואף כי מבואר בכתוב טעם הדבר למען הרבות האותות והמופתים וכמ"ש כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו וגו' וכן בכמה כתובים, בכל זאת כיון שהיה ביד ה' להוציאם ממצרים בלא רשות פרעה הוא כענין רמאות ח"ו לשלוח לבקשו רשיון בדבר שאין תועלת וצורך ברשיונו ורק לזאת בקש אותו למען ימאן להרשות ולמען יכריחו ה' במכות ואותות ומופתים ליתן רשיון. ולא קצרה יד ה' להראות אותותיו ומופתיו בכל הארץ בלא ענין רמאות ח"ו. וביותר ישתומם כל איש ויפליא על שגעון לב פרעה אשר רוח עועים נסכה בקרבו שלא לשלח את ישראל אחר אשר נוכח לדעת מהמכות אשר שלח ה' בארצו אשר בידו להמית ולהחיות כרגע ומה גם להוציא ישראל מארצו ביד חזקה ואיך נואל לחשוב כי יעלה בידו להמרות צווי ה' ושלא לשלח את ישראל. ואף כי אמר הכתוב ויכבד פרעה את לבו ויחזק לב פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, בכל זאת יפלא הדבר מאד אחר כי מעשה פרעה היה כאיש משוגע חסר דעה והאיש אשר רגש דעת בקרבו אף אם יחזק ויכבד לבו מאד לא ימרה פי ה' בראותו כי לא יבצר ממנו להוציאם בחזקת היד שלא ברשיונו ועל מעללי שגעון כזה אינו נופל לשון כובד וחיזוק הלב. וכאשר לא יתואר האיש אשר הוכה במחלת השגעון אשר רוח שגעונו יוליכנו שולל לדמות בנפשו כי מלך אדיר הוא וכי לא יבצר מאתו לעשות מאומה, בשם איש כבד הלב היאות לאיש אשר רגש דעת ולב אמיץ בקרבו. והיה נופל לומר בלשון כי אני נסכתי בקרבו רוח עועים ושגעון. וביותר נשתומם על. דברי פרעה אחרי מכת החושך אשר כבר היה שבע הוא ועמו מכות איומות ביד פשעו כי נואל עוד הטפש הזה לומר למשה לך מעלי השמר לך אל תסף ראות פני כי ביום ראתך פני תמות וחלילה להתורה הקדושה לכתוב דברי שטות אשר הוציא מפיו איש חדל תבונה כאחד המשוגעים. ואם לא סר מאתו רוח תבונתו רק שה' נתן בלבו כזאת הול"ל כי אני נתתי בלבו וגו' ולא לשון כובד הרב וכמבואר. וגם כבר התפלאו המפרשים למה נענשו פרעה ועמו כיון שלא המרה פי ה' מדעתו רק ע"פ ההכרח אשר נתן ה' בלבו כזאת יעויין בדבריהם ז"ל:

עוד יפלא הדבר שלא מצינו אלא שכל הבא לטמא פותחין לו וכמ"ש אם ללצים הוא יליץ ובכל זאת אין מסייעין לו לטמא וכמ"ש במנחות (דף כ"ט) שכל הרוצה לצאת לתרבות רעה יצא. ובפרש"י שבת (דף ק"ד) ד"ה הוא יליץ מעצמו יליץ לא יסייעוהו ולא ימנעוהו והא דקאמר בע"ג (דף נ"ה) האיכא בית ע"ג באתרין דכי מצטריך עלמא למיטרא מתחזי להו בחילמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא שחטו לה גברא ואתי מטרא. אינו שהקב"ה מסייע להם לטמא דהא אמר עלה התם הא דאמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם והיינו דאמר ר"ל מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו. ובפרש"י ד"ה שהחליקן בדברים מניחן לטעות ואינו בדרך סיוע אלא שמניחן לטעות והא דשחטו לה גברא ואתי מטרא הוי כהא דאמר בברכות (דף נ"ה) שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו וכן אמר התם דהרהר כוליה יומא ולאורתא חזא שרוב החלומות באין מכח המדמה ממה שחשב והרהר בהן ביום (וכמבואר בתשובת הרשב"ץ) וכיון שהיו אדוקים ודבוקים בע"ג וחשבו באמונתם השובבה שאם ישחטו לו גברא לכפר פניו ירד מטר הרהרו בזה כל היום ולזה ראו כן בחלום בכח דמיונם ומה שבא מטר כבר אמר הש"ס שם המשל לאדם כו' כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית ע"ג אמרו יסורין דין הוא שלא נצא וחוזרין ואומרים וכי מפני זה ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו. וה"נ כיון שהגיע זמן המטר לבא אינם נעצרין הגם שהלכו אלו והקריבו לע"ג. ואין כוונת הש"ס דכי שחטו לה גברא אתי מטרא שתמיד הוא כן אלא שרגיל ושכיח הוא וכמו שאמר מקודם והא קא חזינן גברא דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי שמפרש להדיא שאינו אלא אם היו בבית הע"ג בזמן שהיה מיועד מתחלה שיתרפאו ואם לא הגיע עדיין זמן רפואתם הם שבים לביתם בחלים. ובכל זאת התועים ודבוקים בע"ג יחשבו כי הע"ג רפאם. ועל השבים בחלים יאמרו כי הוא מקצף הע"ג עליהם אשר לא קיבל קרבנם ותפלתם. וכן הא דקאמר דאתי מטרא הכוונה שהוא דבר שכיח כמו שרגיל ירידת הגשמים אחר העצרן ימים רבים, אלא דקשיא ליה לרבא בר רב יצחק דבשלמא יסורין משביעין אותן שיצאו ביום פלוני אבל גשמים דקיי"ל ריש תענית שמפתח של גשמים ביד הקב"ה ולא נמסר ביד שליח וגם בח"ל דאמר בתענית (דף י') דכל העולם כולו ע"י שליח שנא' ושולח מים על פני חוצות היה מהראוי שיעצרו השמים ממטר אף כי בא זמנן למען לא יטעו אחר הע"ג. וגם אם ירדו גשמים בזכות אנשים כשרים אשר ימצאו שם או בזכות הבהמות וכמו שאמר מלכא קציא לאלכסנדרוס מוקדון לא בזכותכון נחית מטר ולא בזכותכון שמשא דנחה עליכון אלא בזכותיה דבעירא כו' (מד"ר נח פ' ל"ג וכמה דוכתי) בכ"ז היה להמניעם שלא יראו זה בחלום הגם שכח המדמה בחלום מראה לאדם מה שהרהר ביום בכל זאת הלא ביד ה' הוא לעשות שלא יראו זה בחלומם. והגם שרצון הי"ת הוא שיהא בחירת האדם חפשית ושיהא כח ביצה"ר להחטיא וכמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים עכ"פ היה להמניעם שלא יראו דברים כאלה במחזה החלום באשר עי"ז הן מוטעין לתת אמון בהבלי גלוליהם והשיב לו שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם ופרש"י מניחן לטעות והבא לטמא פותחין לו וכמ"ש שם עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין וכיון שבמנהג העולם ע"פ דרך הטבע הוא שיראו בחלום מה שהרהרו ביום אין הקב"ה מונעם ומניחן לטעות ולטמא ועכ"פ אינו מסייע אותן לטומאה ח"ו. ואם כן אפוא יפלא הדבר אשר נתן הי"ת בלב פרעה אשר ימרה את פיו. ולולי אשר הכביד ה' את לבו בודאי היה שומע לצוויו לשלח את ישראל. ואף כי מרוב חטאיו ופשעיו הקודמים אשר הרבה להצר לבני ישראל היה ראוי לעונש עצום:

בכל זאת לא יתכן לומר אשר סייעו הי"ת לטומאה ונתן בלבו שלא לשמוע לדברי ה':

וגם יש להבין הא דאמר בברכות (דף ט') א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שהיה חבוש כו'. ולכאורה יפלא הלא לא קצרה יד ה' ליתן להם רכוש גדול וגם ליקח מהמצרים ביד חזקה ולא ליקח ברמאות לשאול מהם כלי כסף וזהב ע"ד שלא להחזיר ויתכן ליישב כל זה בהקדם ביאור הכתוב ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ויש להבין הלא לא גורשו ממצרים רק באשר אמרו כלנו מתים ואם היה חפץ הי"ת שיתמהמהו עוד במצרים היו מניחין אותם ויכלו להתמהמה הרבה בחפץ ה'. וכבר ביארו חכמי האמת שכבר היו משוקעים במ"ט שערי טומאה ואילו התמהמהו עוד במצרים היו באים לשער החמשים ונשקעו בטומאה ולא יכלו להגאל לעולם. ולזאת לא יכלו להתמהמה עוד במצרים, אמנם בראשית ההשקפה יפלא הדבר אשר בשנים הרבים שהיו במצרים לא נשקעו בטומאה כ"כ ואילו התמהמהו מעט עד שחמץ בצקם נשקעו בטומאת מצרים ולא יכלו להגאל:

ויתכן לבאר עפמ"ש הרמב"ן בהא דשית אלפי שני הוי עלמא שהוא כנגד ששת ימי בראשית וכמ"ש רז"ל דיומו של הקב"ה אלף שנה וכמ"ש ביום אכלך ממנו (מעץ הדעת) וגו' וכמ"ש כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' והאלף השביעי קודש לה' כנגד יום השביעי שהוא שבת והתורה ניתנה באלם השלישי שהוא כנגד יום השלישי יום שהוכפל בו כי טוב ואין טוב אלא תורה יע"ש. והנה בשבת פ"ח) אמר בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי והוא ג"כ באלף השלישי שהוא כנגד יום השלישי. והנה היום מתחלק לערב ובוקר כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ברישא חשוכא והדר נהורא וא"כ המחצה הראשון מהאלף שנים היינו ת"ק שנה הוא ערב והת"ק שנה השניים הוא יום השלישי. וזמן כניסת ישראל לארץ היה בערך שנת ב' אלפים תק"ב ליצירה אחר השבע שכבשו ושבע שחלקו וכבר נכנסו שנת תפ"ח שהוא כמו י"ב שנה ומחצה קודם ת"ק שהוא חלק אחד משמונים שהוא י"ח מינוט והוא שיעור מיל קודם הנץ ושנת תק"ב הוא סוף נץ החמה של יום השלישי דמתחלת הנץ יש כשליש עישור שעה עד שעולה כל גוף השמש על הארץ (וכמבואר בבאה"ג סימן נ"ח) שהוא חלק אחד מתש"כ שהוא קרוב לשנה ומחצה. וזמן יציאת ישראל ממצרים ומתן תורה שהיה שנת ב"א תמ"ח שהוא כמו רב שנה קודם שנת תק"א שהוא תחלת היום הוא בעמוד השחר של יום השלישי כי מעמוד השחר עד הנץ הוא ערך שעה וחומש שהוא חלק אחד מעשרים ביום שעולה חמשים שנה לפי החשבון הזה ועוד קדם מעט לזה שהוא בהתחלת הברקת השחר. ובירושלמי ריש ברכות ובמדרש דכשראו אילת השחר שבקע אורה א"ר חייא רבה לר"ש בן חלפתא כך היא גאולתן של ישראל בתחלה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת כו' וכן יצאו ישראל ממצרים בהתחלת הברקת השחר ונכנסו לארץ בנץ החמה וברית בין הבתרים היה בסוף אלף השני קודם שנכנס האלף השלישי ולפמ"ש בסדר הדורות היה זה בשנת אלף תתקצ"ו ויעקב ובניו ירדו למצרים שנת ב"א רל"ח והיה ברית בין הבתרים בסוף היום השני כשנטה להעריב ובליל שלישי היה הגלות שנדמה ללילה ואחר חצות הלילה התחיל השעבוד רדו שנים פד עמוד השחר שאז נגאלו, ויש לבאר ולדקדק בחשבון השנים וחלקי השעה שיעלה הכל במכוון ובדקדוק. ויתכן לבאר בזה הכתובים בברית בין הבתרים, ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משלשת ואיל משולש וגו' המרמז למ"ש אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי כו' שהכל משולש בברית התורה שכרת ה' עם זרע אברהם. ואח"כ כתוב ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נפלת עליו ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה שראה במחזה הנבואה כאשר היה השמש של יום השני לבא ונטה להעריב ולהתחיל ליל יום השלישי כי בלילה ההוא יהיה חשך הגלות פ' שנה שהתחיל החשבון משנולד יצחק (ומצאת הכוכבים עד תחלת הברקת השחר יעלה ח' שנים לפי החשבון). ואחר זה כתוב ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה, וריש ברכות בהא דכתיב ובא השמש וטהר פריך דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר וטהר גברא ופרש"י שיאיר השמש ביום השמיני ויטהר ומשני א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר כו' ע"ש וא"כ יתכן לפרש שראה במחזה הנבואה שהשמש באה ועלטה היה שהוא בעת התחלת הברקת השחר שמבשר ביאת השמש ועוד עלטה היה שלא האיר עוד היום ואך התחיל השחר להבריק ואז היה יציאת מצרים ומתן תורה שכתב בו ויעל עשנו כעשן הכבשן והוא אשר עבר בין הגזרים האלה. ועיין בשבת (דף פ"ו) שגם מתן תורה היה בעמוד השחר. ואח"ז כתוב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו' שהוא ביום השלישי אחר שהניצה החמה שאז נכנסו ישראל לארץ וירשוה. ובמד"ר שהראה לו ד' דברים כו' ומתן תורה כו'. והבית ראשון נבנה אחר ת"פ שנה לצאת ישראל ממצרים ובסוף ימי שלמה העריב שמשו של יום השלישי ומעמוד השחר של יום השלישי עד הערב שמשו היה לישראל אורה. (וע' בשל"ה על הכתוב יתחטא בו ביום הג' וביום הז' יטהר שהמחטא ומטהר עצמו בתורה שניתנה ביום השלישי יטהר באלף השביעי שכולו שבת. וע' בספרים שמתחלת קדושת שבת שתי שעות קודם חצות יום הששי והוא כמ"ש באותיות דר"ע והובא בספרים. ואולי זה כוונת הש"ס בפסחים (דף נ') עד שהסוס רץ ומציל ופרש"י כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום דהיינו עד חצי יום הששי). וידוע שמקצת תחלת היום ככולו [והיום חלוק מהלילה שלפניו לענין זה כמו בקדשים ועמ"ש התוס' בנדה דף ע"ב] ומראש יעד הי"ת שיהא האלף השלישי תורה ושבתחלת יום השלישי כבר יקדשו ויטהרו ישראל ויהיו מוכנים לקבל התורה ואילו עבר ח"ו רגע אחד מהתחלת יום השלישי בטומאה כשהיו עדיין במצרים לא יכלו לטהר עוד כל היום ההוא ונשקעו בטומאת מצרים ולא יכלו לקבל התורה. ולזאת כאשר בעמוד השחר של ט"ו ניסן שנת ב"א תמ"ח היה לפי חשבון יומו של הקב"ה כב"י (וכמ"ש בסנהדרין דף צ"ז) התחלת עמוד השחר של יום השלישי לא יכלו להתמהמה יותר אף רגע בטומאת מצרים ונחפזו לצאת ממצרים בלי התמהמה, וז"ש כי גרשו ממצרים והגם שאילו הסכים הי"ת שיתמהמהו עוד לא גרשו בחפזון, אמר ולא יכלו להתמהמה מטעם המבואר:

והנה השעבוד היה רק רד"ו שנה וכתוב ת' שנה לפי שהשלים קושי השעבוד כמ"ש רז"ל ואולי לזה אמר הי"ת לאברהם בלשון ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה בלשון דמשתמע שיהיו ת' שנה בעבדות ממש (ומשנולד יצחק לא היה עדיין בענוי ועבדות) ולא אמר לו בפירוש סכום שני השעבוד ושיהא שעבוד קשה ביותר, באשר העבד היודע נאמנה כי מהרה יצא חפשי ממאסרו לא יכבד עליו כ"כ גם שעבוד קשה ואכזרי בהיות לבו שמח ובטוח כי בעוד ימי מספר ישוב לחזות חיים נעימים ימי דרור וחופש, ולא כן בחשבו כי אבד ממנו כל תקוה ועד נצח יהיה אסיר בבור השבי ביד מציקיו כי אז יצרח מר מקרב לבו ולא ידע נוחם לנפשו. והנה זקני ישראל אף בהיותם עבדים ומשועבדים למצרים ידעו בקבלה נאמנה מאבותיהם את אשר אמר הי"ת לאברהם אבינו ע"ה ולזרעו אחריו וכמ"ש במדרש ולכך אמר הקב"ה למשה לך ואספת את זקני ישראל אמר להם פקד פקדתי א"ל מסורת היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם לך אמור להם זה הסימן כו' מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא ע"ש ואם אמר הי"ת לאברהם סכום שני השעבוד בבירור היו ישראל יודעים שקרובה זמן גאולתם ולא הרגישו בקושי השעבוד (אם לא בצרות איומות ביותר ח"ו) ולזה אמר הי"ת בלשון ארבע מאות שנה והוא בחשבון איכות השעבוד ולא בכמות השנים והשלים קושי השעבוד בהיותם נאנקים ונאנחים תחת משא עול שעבודם בחשבם כי עוד יארכו הימים עד יבא קץ גאולתם, ולזאת מראש לא שמעו אל משה וכמו שאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי וגו' שאמר זה בלשון ודאי שבודאי לא ישימו אמון בדבריו בידעם כי נגזר עליהם להיות ת' שנה עבדים למצרים אך כאשר הראה להם את האותות האמינו לו כי פקד ה' את בני ישראל. והנה הגם שהשלים קושי השעבוד ונתקיימה דבר ה' היה פתחון פה לפרעה שלא לשלח את ישראל עד שישלם הזמן ת' שנה ממש ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו (ובברכות דף ז' כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו ע"ת לא חזר בו וגבי המצרים טובה הוא) ולזאת לא צוה הי"ת לבקש מפרעה כי יוציאם לחירות באשר לא יהיה עליו חטא אם ימאן בזאת בהיותם עבדיו ע"פ הבטחת ה', ואך הגידו לו כדברים האלה אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. ואף כי עבדיו הם בכל זאת עליו ליתן להם רשות לילך דרך שלשת ימים לזבוח לה' כאשר יאלצם ההכרח לזה להציל את חייהם ואם לא יחפוץ למלאות בקשתם ענש יענש ביד פשעו וזדון לבו כי גם לעבד עבדים ינתן חופש מעט למען הציל נפשו מרדת שחת. והיה תועלת לישראל אם ניתן להם לילך דרך שלשת ימים לזבוח לה' לטהר נפשם מגלולי טומאת מצרים ויחליפו ויאמצו כח נפשם בתחלת יום השלישי ולא יסוף מהם רגשי טהרה גם בשובם למצרים. ולא כן אם לא ילכו לזבוח לה' וישארו כל הימים ההם במצרים. והנה גם הדבר הזה לא עשה ה' להוציא את ישראל ממצרים דרך ג"י בלא רשיון פרעה באשר מחוק ונימוס העבד הוא כי לא יעשה דבר בלא רשות אדונו ובעשות לו אדונו עול יגיש משפטו לפני שופט ומושל הארץ והוא יצוה על האדון בל יזיד לעשות ככה וכי ימלא משאלת העבד בדבר אשר הצדק אתו. ולא יאמר להעבד עשה כחפצך בלא רשיון אדונך כי כן לא יעשה אמנם ילחוץ אדונו לתת לו רשיון למלא בקשתו. ולזאת לא הוציאם ממצרים דרך ג"י בלא רשיון פרעה ושלח לו כי יתנם לצאת דרך ג"י ואם ימאן בזה יענש ביד פשעו במכות איומות עד יאלץ למלאות בקשתם שבזה לא יהיה לפרעה פתחון פה לומר שהם עבדיו ע"פ הבטחת ה', אחר שגם באותן הג"י הולכים ברשיונו ואשר הי"ת אלצהו לזה הוא באשר הצדק אתם כי גם לעבד ינתן חופש כזה למען הציל נפשו. והנה פרעה בזדון לבו אמר תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. והיתה זאת מאת ה' למען יושלם בעוד עת ימי שעבודם מצד קושי השעבוד ומשה בטענתו אמר למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני. שאם לא בא עוד עת גאולה ופדות למה זה שלחתני להרע להם להכביד העבודה, ואמר עוד ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. שיש חילול השם במה שדברתי בשמך אל פרעה ועוד הרע יותר להעם. והשיבו ה' עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה וגו' והכבדת העבודה הוא לטובה למהר הקץ ופדות בעוד עת טרם יבא היום השלישי. והנה כאשר החלו לעשות האותות והמופתים לפני פרעה החל לשום אל לבו ולדרוש ולחקור מדוע זאת נחוץ הדבר לבקש מאתו רשיון ליתנם ללכת דרך ג"י (ואולי גם דתן ואבירם אשר היו מהבאים בית פרעה בתחלה הגידו לו מסתורי ישראל). ובחקרו נודע לו שורש דבר כי קרוב עת הנועד לבא אשר אם ישארו ישראל בעת ההיא במצרים מבלי צאת לזבוח לה' יאבד תקותם עדי נצח ויושקעו בטומאת מצרים ויתערבו בם אא עבדי עולם וגם את זאת ידע כי לא יוציאם ה' בלי רשיונו באשר אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ולזאת החליט פרעה בלבו למאן לתת רשיון עד יעבור העת למען יאבדו כל תקוה: והנה השר צבא החכם בתכסיסי המלחמה ישלח גדוד אחד מאגפי חילו (פארטראב אוואנגראד) לצאת במערכת הקרב מול האויב הרב ועצום ממנו אף כי ידע נאמנה כי יהיה אחרית הגדוד ההוא להשחית באשר יצמח לו מזה רב טוב כי לא יתן האויב ללכת מהר בדרכו כי יתגרה אתו מלחמה ועד אשר תמצא יד האויב להכותו חרמה בין כה יחישו גדודי חילו להתאסף יחד ולהעריך מלחמה על האויב מאחור ומפנים ואז יתגבר על אויבו יריע אף יצריח. אמנם ידרש לזה אשר יהיה המפקד על צבא החלוץ איש אביר ואמיץ הלב אשר אף אם ירבו ויעצמו חללי עמו ודמם ישפך כמים על שדה קטל עוד יחגור שארית כחו לעמוד במערכה למען הגיע אל המטרה אשר התוה לו מראש לעצור את האויב במהלכו עד ימצאו ידם גדודיו הנפוצים להתאחד ולהתאסף לעמוד בקרב מול האויב. ולא כן בהיות שר הגדוד איש רך הלבב אף אם הנהו מלומד מלחמה ורוח דעת לו להבין כי בדמי אנסי חילו המוגרים עתה כמים ארצה יקנה לו בעוד ימים תפארת נצחון ותמצא ידו להשמיד אנשי ריבו ולעשות בהם כלה. בכל זאת לא יוכל להתאפק ברוחו ולהבליג עלי רגשי לבבו בראותו נהרי נחלי דמי אנשי צבאו שוטפין כמים ופגר נבלת חלליהם כדומן על פני השדה ואש מתלקחת עד לב השמים ויעמוד מערוך מלחמה ויסגיר נפשות אנשי צבאו בשלום ביד אויבו ואז תמצא יד אנשי מלחמתו לגבר חילים בטרם יתאחדו אגפי אנשי חילו המפוזרים ומפורדים הנה והנה, וכן בהיות עיר בצורה במצור בהיות המפקד על המבצר איש אמין הלב לא יסגיר העיר ביד צר גם אם ירבו כדורי משחית ואבני קלע להרוס בתיה וחומותיה ולעשות הרג ואבדון בקרבה ויחכה ימים רבים עד יחישו אנשי חיל וגדודים רבים לבא לעזרה, ובאין רוח אמיץ בקרבו יפול לבבו למראה ההרס והאבדון אשר באנשי חילו, ואף כי יבין ברוח חכמתו כי טוב לחכות עד ישיג עזר ויתגבר חילים לא יוכל לראות ברעה אשר ימצאו לפי שעה יושבי המבצר ואנשי חילו ולא יוכל להתאפק מלהסגיר המבצר ביד צר ובזה יוסיף תת לאויבו רב כח ואונים:

והנה פרעה חשב כי אם ימאן מתת רשיון עד יעבור המועד ישארו ישראל עבדיו ולא יגאלו עוד ובכל זאת היה ממהר לשלוח ישראל מארצו מרוב חלחלה ופחד כאשר באו מכות נוראות ואיומות בארצו ואף אמיץ הלב במערכת הקרב ימוג לבו למחזה המכות האיומות וההרס והאבדון אשר בארצו אמנם הי"ת חזק לב פרעה בל יפול וירך לבבו מפחד ומחתה וברוח שקטה ודעת מיושבת החליט בדעתו לשאת ולסבול המכות האיומות בידעו כי מהרה יעבור המועד וחשב כי אז יהיו לו עבדי עולם. ולזאת אחר מכת החשך נועז לאמר למשה השמר לך אל תוסף ראות פני וגו' בידעו כי קרוב יום הנועד לבא וחשב כי עוד מעט ויאבד כל תקוה לישראל ולא ידע כי עוד יביא עליו ה' מכה איומה ונוראה מכס בכורות אשר לא יוכל שאת וכי סוף דבר יהיה נאלץ לשלחם מארצו. ולא היה משוגע ממראה עיניו ואך בזדון לבו חשב מזימות לסבול המכות בחשבו כי יעלה בידו שלא לשלח את ישראל עד יעבור המועד ולא נתן ה' בלבו לעשות הרע ואך חזק את לבו שלא יפול וירך לבבו מפחד המכות ובזדון לבו עשה הרע כחפצו בדעת מיושבת. והנה אחרי אמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש אמר לכו נא הגברים וגו' והעמיק עצה בל יקחו עמהם הטף למען ישקעו בטומאת מצרים ובציו להם עבדי עולם. ואחר מכת החשך אמר רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם וחשב מזמות בל יוכלו לזבוח לה' (ולבטל את הע"ג שעבדו לטלה) ולא יטהרו מטומאתם אף בצאתם ימים אחדים. ואחר מכת בכורות שאמרו כלנו מתים לא יכול עוד לאחר צאתם אף רגע וימהר לאמר קומו צאו מתוך עמי וגו' ולכו עבדו את ה' כדברכם ורמז שיהיה כדבריהם כי ילכו דרך ג"י במדבר לזבוח לה' ואח"כ ישובו למצרים. ואף כי עתה כבר ידע שלא יושקעו בטומאת מצרים וישארו עבדי ה' בכ"ז היה חפץ כי יעבדהו עוד עד סוף הת' שנה [ולפמ"ש בב"ב (דף מ"ח) דאגב אונסיה גמר ומקנה וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני גם פרעה אגב אונסיה גמר ונתן רשות וחשיב ברצונו ממש הגם דגבי פרעה שהיה רשע לא שייכה סברת הרמב"ם שבעצם נפשו הוא חפץ לעשות הטוב אכתי אגב אונסיה כו' וזה לא חשיב כמתנה גם דהכא הוי אונס גדול ביותר ופ' גיטין (דף נ"ה) ומש"ש וכאשר חזק ה' את לבבו לא היה כאיש נדהם ונבהל מרוב פחד וגם אחר מכת בכורות אמר להם ברוח שקטה עבדו את ה' כדברכם ושישובו למצרים וכאיש אשר לא ידע פחד ומגור ונחשב כמו שנתן להם רשות ברצונו ממש]. ולזה אמר הי"ת למשה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' לפי שלא נשלם עדיין הזמן ארבע מאות שנה שיצאו ברכוש גדול בע"כ של המצריים רק שנתן ה' חן העם בעיני מצרים וישאלום וכדי שיתקיים הבטחת ה' לאותו צדיק אאע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכמו שנתקיים מ"ש ועבדום וענו אותם באיכות השעבוד באשר קושי השעבוד השלים ל כי מספר השנים היה מעט מזה. וזה מ"ש הש"ס איל ולואי שנצא בעצמנו משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורין והיו אומרין לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורים ונותנין לך ממון הרבה ואמר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום, שדומה להנמשל שאם יהיו משועבדים עד כלות ת' שנה יצאו ברכוש גדול ויקחו ביד חזקה בשכר עבודתם [וע' סנהדרין (דף צ"א) תנו לנו שכר עבודה של ס' רבוא ששעבדתם במצרים כו'] ואמרו הלואי שנצא בעצמנו היום וטוב לנו שנצא עתה בלא רכוש גדול ובכל זאת נתקיים גם עתה הבטחת ה' היציאה ברכוש גדול ע"י שאלה. [והוצרכו לשאול מהמצרים ולא נתן להם הי"ת בעצמו רכוש גדול דכיון שהיו עדיין עבדים למצרים כל מה שקנה עבד קנה רבו וגם כדאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו סבר ר"מ דקני רביה וכמבואר בקדושין (דף כ"ג) ור"א אמר דכל כה"ג כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה ויעו"ש בפוס' וגם אי נימא דר"מ לטעמיה דסבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל וכמ"ש הרשב"א וסבר נמי תפוס לשון ראשון ודמשכחת למ"ד תנאו קיים שלא יקנה רביה יהיה פתחון פה וטענה לומר שלקחו בעול דעבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי ולזאת נתן הי"ת את חן העם בעיני מצרים שהשאילום בעצמם. וגם שבלשון ההבטחה ואח"כ יצאו ברכוש גדול מבואר שיהא הרכוש של המשעבדים אותם ולקחו בשאלה כדי שיתקיימו דברי ה'. וגם כי בהיותם עוד אז משוקעים בטומאת מצרים לא היו ראויים עוד לעשות להם נסים גלויים להשפיע להם טובה ועשה רק נסים גלויים להעניש המצרים ביד פשעם באשר כבדה חטאתם כי הרבו להצר מאד לישראל ולזה בקריעת ים סוף טען שר של מצרים מה נשתנו אלו כו' ולא קודם לזה ועוד יבואר בזה]. והנה ישראל לא הלכו רק דרך ג"י ואח"כ שבו וחנו לפני פי החירות לאחוריהם לצד מצרים ולפרעה הוגד כי ברח העם ולא ישובו עוד למצרים. ואולי חשב כי באמרם נלכה דרך ג"י הוא שיהא כל מהלכם בהליכה וחזרה רק דרך ג"י וכיון שראה ביום הרביעי שלא שבו עוד רדף אחריהם בחמישי וששי וחשב שירדפם וישיגם ולא יצילם ה' מידו באשר הצדק אתו להכריחם לשוב למצרים ולעבדו עד כלות ת' שנה. ובאמת הלכו רק דרך ג"י וכאשר צעקו אל ה' מפחד מצרים הרודפים אחריהם קרע הי"ת את הים לפני בנ"י ומצרים רדפו אחריהם תוך הים בחשבם כי ירדפו בצדק אחר בנ"י הבורחים ולא יענשו על מעשיהם ולזה אמר הי"ת למשה נטה את ידך על הים וישבו המים על מצרים וגו' וישב הים לפנות בקר לאיתנו שהי"ת עשה נס בקיעת הים רק לישראל ולא להמצרים שאינם ראויין לנס ושב הים לאיתנו ונטבעו בתוך הים וספו תמו המעבידים והמשעבדים. וכבר נתקיים מ"ש וענו אותם ת' שנה באיכות השעבוד רק שהיה מקום טענה למצרים לומר שיתקיים גם מספר השנים ממש ולא הענישם ע"ז במכה ומגפה רק ברדפם אחר ישראל בתוך הים והם לא היו ראויים לנס ירדו במצולות הים ונטבעו והכחיד הי"ת אותם מן הארץ באופן אשר לא יהיה שום טענה ופתחון פה לאה"ע לאמר כי עשה להם הי"ת עול ח"ו. ובזה מבואר מ"ש במדרש וילקוט פסוק ויסעו בנ"י מרעמסס. א"ל האוקטורין הגיע פרוטגמא שלכם לחזור למצרים שנא' דרך ג"י כו' א"ל משה חזרו לאחוריכן כיון שתקע קרן לחזור התחילו מחוסרי אמנה שבישראל מתלשין בשערן ומקרעין לכסותן עד שא"ל משה מפי הקב"ה נאמר לי שאתם בני חורין כו' שא"ל חזרו לאחוריכן כדברי פרעה שעדיין תלוי ברשיונו, ואח"כ א"ל שנאמר לו מפי הקב"ה שהם בני חורין ולא ישובו עוד למצרים באשר יסופו ויאבדו המשעבדים ברדפם אחריהם. ומ"ש בתנחומא וילקוט על הכתוב דויקרא למשה ולאהרן לילה וגו' למה לא מתו כולם במכת בכורות אלא בים אמר רשב"נ כו' הוא כי כאשר לא נתנום ללכת אף דרך ג"י היו ראויים להענש במיתה וכמ"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' שלא היה להם שום טענה ופתחון פה על מה שלא נתנום ללכת דרך ג"י לזבוח לה' וכנתבאר למעלה ומ"ש בילקוט בפסוק קומו צאו התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם צריכין אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו היינו שעשה כמו שא"ל משה אמור הרי אתם עבדיו של הקב"ה והם בני חורין משעבוד הנפש שיטהרו מטומאת מצרים ויהיו עבדי ה' ולא מחל שעבוד הגוף לגמרי או דלענין זה דהוי כתלוה ויהיב מרוב פחד וגם אם נתנן ללכת דרך ג"י חדלו המכות היה לו טענה שישובו אחר ג"י ואפשר שאמר שהם בני חורין וברשותם על משך הזמן שילכו לזבוח לה' שיהיו עבדי ה' ושלא יחשבו באותן הימים עבדים למצרים וכדי שיוכלו ליטהר מטומאתם ויקדש נפשם לה'. ובילקוט שופטים בדבורה וברק ליל פסח היה אותו הלילה כו' היכן הם הפלאים שעשה ה' לאבותינו בלילה הזה כו' וע' סה"ד שהיה שנת תרל"ו ונשלם אז זמן ת' שנה זמן הגאולה. ובברכות (דף נ"ט) גמירי דזעפא תרתי שעי לא קאי כו' והוא בערך פ"ג שנה לפ"ז החשבון ומשה היה בן פ' ואהרן בן פ"ג בעת עמדו לפני פרעה וע' גיטין (דף פ"ח) מהרה דמרי עלמא כו'. וכאשר במצרים ראו נפלאות ה' להעניש המצרים ולא ראו עוד חסדי ה' ונפלאותיו להטיב כתוב בקי"ס ויאמינו בה' שהוא מדת הרחמים בקרעו לפניהם הים (וכמ"ש כי ה' נלחם להם במצרים שע"י רחמי ה' ונס קי"ס נענשו המצרים) ועל מה שאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרשון אמר הי"ת למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ובמדרש אמור לסם שיסיעו דברים מלבן אמש היו אומרים המבלי אין קברים במצרים ועכשיו אתה מרבה בתפלה כו' והוא באשר מקודם לא היו ישראל ראויים עוד לעשות להם נס לטובה ורק כאשר המצרים הרבו להרע ולהצר להם ענשם הי"ת כיד פשעם ומזה היה גאולה ופדות לישראל וגם עתה אמר משה ה' ילחם לכם שהוא יעניש המצרים על רדפם אחר בני ישראל וא"ל הי"ת מה תצעק אלי ותבקש להעניש המצרים ומזה יטיב לישראל הגם שאינם ראויין עוד לנס מצד מעשיהם אמור להם שיסיעו דברים מלבן ואז יהיו ראויים לנס וידעו יושבי תבל כי הי"ת מתנהג במדת החסד להטיב לטובים ולא במדת הדין לבד (ולזה לא קטרג שר של מצרים אלא על הים שנעשה להם נסים וגם לא היה לו טענה מקודם עד עתה שבא להוציאם לחירות לעולם ולהאביד המצרים) ולשון נסיעה הוא העתקה והילוך ממקומו וכן העתקת המחשבה ועד"ז לשון הסעת דבר מלבו וז"ש דבר אל בנ"י ויסעו שיסיעו דרכם ומחשבותם וכאשר נסעו מול הים ובאו לתוך הים הראו בזה שהטיבו דרכם להאמין ולבטוח בה' בקפצם לתוך הים כדבר ה' ואז זכו לנס כאשר האמינו אמונת אומן בהי"ת: וראיתי כתוב בספר לגאון אחד כי ההנהגה ההשגחית בהיותה נסתרת בדרך טבעי היא העולה על נס מפורסם וגלוי כי בהיות האיש המקבל רצוי ושלם תגיענו ישועת ה' באמצעות פעולתו להזמין לו פרנסה בשלחו ברכה במעשה ידיו למען יהיה צינור מוכן לקבל השפע האלהית וכאשר אינו ראוי והגון לזה תבא הישועה בזולתו ויהיה נס החלטיי כענין נסי מצרים וקי"ס להיות ישראל בימים ההם עדיין אינם מוכנים לזה כמאמר רז"ל (ילקוט עקב רמז תתכ"ח) עם מקרב גוי אין כתיב כאן אלא גוי מקרב גוי מלמד שהיו אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית כו' ולזה אמר ה' ילחם לכם ואתם תחרשון ושכן מפורש בדברי רז"ל בשבת (דף נ"ג) באמרם מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס כו' ומסקנת הגמרא אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית והיינו שהוא גרוע מה שלא נעשה לו נס טבעי עכ"ד. ולענ"ד מדברי הש"ס שם מוכח להיפוך מדא"ל אביי לרב יוסף אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית ופרש"י ולא זכה ליפתח לו שערי שכר ויפלא הדבר האם יורה מה שנעשה לו נס גלוי שנפתחו לו כו' ולא זכה שישלח ה' ברכה במעשה ידיו שהוא מעלה נשגבה יותר מזאת שהוא אדם גרוע ביותר והלא לכמה צדיקים נעשו נסים גלויים ומפורסמים ונשתנה להם סדרי בראשית וע' תענית (דף כ"ה). אמנם כוונת הש"ס הוא שמה שנשתנו לו סדרי בראשית שהוא נס גלוי ונפלא ולא נפתחו לו שערי שכר שהוא נס נסתר הבא בדרך הטבע ואין הי"ת עושה נסים ונפלאות גלויים זולת כאשר יחפוץ להראות גבורותיו ונפלאותיו ליושבי תבל למען יאמינו בו ויעבדוהו או לענין נחוץ ביותר לאדם גדול וצדיק ולא קצרה יד ה' להזמין לו פרנסתו שיהיה לו מה ליתן שכר מניקה ולמה נשתנה לו סדרי בראשית שהוא נס גדול ונפלא ולא עביד קב"ה נסים גלויים בכדי. ומה שלא הזמין נו ה' פרנסתו הוא באשר נגזר עליו לחיות חיי עוני ומחסור ואם נפתחו לו שערי פרנסה היה גם הוא נהנה מזה כי חייו קודמין ואם היה שכרו מעט היה מוציא על פרנסתו ואם הרויח כל כך עד שהיה לו ניתן שכר מניקה כבר היה לו במה להתפרנס בריוח ולזה נפתחו לו כו' כדי שיתפרנס התינוק והוא ישאר בעוני וחוסר כל. ולזאת נראה ממה שנשתנו לו סדרי בראשית ונעשה נס גדול בזכות התינוק ולא נפתחו לאביו שערי שכר שהוא אדם גרוע ביותר שגם זכות התינוק לא הועיל לו ליפתח לו שערי שכר וכאשר מרוב גריעותו לא היה אפשר להמציא פרנסת בנו בדרך טבעי היה נחוץ לעשות נס גדול ונפלא בזכות התינוק והוא מורה על עוצם גריעות האב שנשתנו סדרי בראשית ולא נפתחו לו שערי פרנסה שאוא דבר קטן הרבה מזה כדי שלא יבא לו שום הנאה והרוחה בזכות בנו. ואם לא היה גרוע ביותר היה מועיל לו זכות התינוק להרויח פרנסתו ושלא יצטרך לנס גלוי. וכן מתפרש מ"ש כמה קשים מזונותיו כו' דמתרחיש ניסא ולא אברי מזוני וגם ע' פרש"י שאין נס זה רגיל שיבראו מזונות לצדיקים בביתם כו' וגם זה נס גלוי ואינו ע"ד טבעיי וע' תוס' (דף קנ"ו) דע"י זכות גדול משתנה המזל. וכן מה שהביא ממה שאמר מרע"ה ה' ילחם לכם ואתם תחרשון נסתר לפי המבואר למעלה מדברי רז"ל שלא זכו לנס קריעת ים סוף עד שהסיעו דברים מלבן וקפצו לתוך הים וע' סוטה (דף ל"ו) כשעמדו ישראל על הים כו' זה אומר אני יורד תחלה לים כו' שהראו עוצם אמונתם בהי"ת במס"נ והיו אז במעלה גדולה ונשאה וגם הרבה הי"ת להראות אז מופתים עצומים וגלויים למען דעת כי אין עוד מלבדו. ובחולין (דף קל"ט) אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר שיהיה הסתר פנים וגם הישועה לא היה בדרך נס גלוי רק בדרך הסתר באמצעות מרדכי ואסתר אף שהכל היה בנס ובהשגחת הי"ת. והנביא אומר (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות בנסים גלויים ויקבלו הכל את עול מלכותו וישובו לעבדו באמת:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה