אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן נא

סימן נ

לאחי הרב ה"ג מו"ה אברהם נ"י: דבר מה שחקר במכתבו הנה בשבו"י ח"ב (תשו' קס"ח) כתב וז"ל ואל תתמה איך מוסרין לו ב"ד השבועה כיון שלא ראהו בעיניו דמצינו כה"ג בסנהדרין (ל"ז) שאמר אראה בנחמה כו' ולענ"ד אינו מובן דהא לא נשבע אלא על הסיפור שראה אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' וזה היה ודאי בלא צורך לאומדנא ומה שא"ל רשע מי הרגו לזה או אני או אתה כו' הא לא נשבע ע"ז. ומ"ש מהא דשבועות (ל"ד) דאי אית ליה דרב אחא מוקי קרא בידיעה בלא ראיה ומ"מ משביעין ע"ז בשבועת העדות צ"ע דאטו נשבעין שהוא כדבריהם אלא שמשביעם אם לא תבאו ותעידו כו' ומגידין עדותם בלא שבועה ומספרים לב"ד המעשה בפרוטרט וב"ד ידונו ע"פ אומדנא ונשבע אמת מה שיודע משא"כ בנ"ד שאם ישבע שבודאי כן הוא הוא משקר ואם ישבע שיש לו אומדנות י"ל דל"מ להוציא ממון באומדנא שלו שאומר בדדמי ואדם קרוב לעצמו. אמנם יש להוכיח מהא דיבמות (קכ"א) אר"נ אלהים אכלוה כוורי לחסא ובתשובת מיימוני כתב דכיון דרובא אין ניצולין שפיר נשבע דאף בד"נ אזלינן בתר רובא אלא דבעריות מחמירין דלכתחלה לא תנשא הרי שנשבע שהוא ברי לו הגם שאינו ודאי גמור והגם דקשה דכיון דרב אשי גופיה אמר דצו"מ אי סליק קלא אית ליה מנליה דאי נסיב לא מפקינן דדלמא גברא רבה שאני וצ"ל דה"ק דאא"ב דאי נסיב לא מפקינן מש"ה בגברא רבה תינשא לכתחלה אלא אי אמרת דאפילו ניסת תצא יקשה דנגזור ג"ר אטו אינש דעלמא (ומצאתי בשג"א החדש שפירש כן) וא"כ י"ל דמש"ה נשבע בחסא דהוי גברא רבא וליכא אפילו חשש מיעוט ולכתחלה תינשא. מ"מ אכתי מוכח כמ"ש דהא גם אי נטבע אינו ודאי דאכלוה כורי גם דבתשו' מיימוני מפורש שנשבע משום דרובא הוי כן. וכן משמע בב"מ (ו') דפריך משתבע נמי מספק ולא מתרץ דאפשר שיש לו אומדנא כדבריו וע"י שבועה יפרוש אך י"ל דמטעם זה אין להשביעו בחנם כיון דשפיר תפס מאומדנא וע' כריתות (ח') המעון הזה ולא ידע שיהיה בדנרין אלא מאומדנא והגם שבודאי יפחת המקח ע"י הוראתו אינו ברור גמור שיהא בדנרין. שוב ראיתי לחותני הגאון בספרו חח"מ (סי' צ"ג) שהביא מיבמות שם להשיג ע"ד הש"ך בתקפו כהן (סימן ע"ט) והקשה עוד איך נשבע וסמך על ארמאי מסל"ת שאינו נאמן אלא בעדות אשה והוכיח מלשון הריטב"א דמיירי בארמאי מסל"ת ולענ"ד ממ"ש הריטב"א וז"ל וכאידך עובדא אמרי מאן איכא בי חסא טבע חסא ש"מ דארמאי מסל"ת כיון שאמר מת פלוני סגי ולא בעי למימר קברתיו וכתב בלשונו וכאידך וגם ממה שהוצרך להביא מהא דחסא מבואר שבא להוכיח דלא תימא דמיירי שאמר קברתיו וקאמר דהוי כהא דמאן איכא בי חסא שלא אמר קברתיו אלא שנטבע ודכן מ"ש בי חיואי שכב חיואי לא אמר קברתיו ומדמה הריטב"א לשון העדות ולעולם י"ל שהמעיד בי חסא היה ישראל ומדוייק דקאמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי בכפל הלשון וגבי בי חסא לא קתני אלא חד זימנא שהעכו"ם המכריז כפל בלשונו לפי שאינו בא כ"כ בבית ישראל ומכריז בשוק וכמ"ש הריטב"א דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי כו' (אמנם ברי"ף הגירסא להיפוך גבי בי חסא בכפל הלשון). וגם לפום דמשמע מלשון הש"ס דמיירי בארמאי דומיא דאינך י"ל דשפיר נשבע דבמסל"ת בעדות אשה אין חשש שמשקר דאין לחוש שהוא מערים והיא שכרתו לכך כו' דמתוך שהחמרת עליה בסופה כו' ולא תינשא אם יודעת שהוא משקר והא דב"ק (קי"ד) שאינו נאמן בשאר איסורי תורה מיירי (באשה וקטן) היכא שיש לחוש ששכרוהו ומערים ועושה א"ע מסל"ת ואף לפמ"ש הש"ך (סי' צ"ח) דוקא כדליכא למיקם עלה דמילתא אינו נאמן באיסורי תורה והכא הוי מדעל"ג דאשה דייקא ומנסבא ועדיף ממדעל"ג דלמאי ישקר בחנם שיודע שלא תינשא אם לא יתברר לה שמת ומש"ה לא מצרפינן חשש מיעוט שמא משקר וחשש מיעוט דמשאל"ס להחמיר דבודאי מעיד אמת ומ"מ אלו לא הקילו רבנן משום עיגונא היתה אסורה להינשא דגזה"כ שאין דשב"ע פחות משנים כעין מ"ש בב"ב (קנ"ט) גזירת מלך הוא כו' אע"ג דודאי מהימני ובמק"א הארכתי בזה:

ומה דאמר אכלוה כורי י"ל עוד קצת לפמ"ש ביו"ד (סימן רל"ו סעיף ה') בשם המרדכי שהנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת כדי להחזיק דבריו לא הוי שבועת שוא. ותמה הט"ז דכל שאינו אמת גמור היאך ישבע להחזיק אותה יע"ש בגליון בשם חידושי הגרשוני ליישב עפמ"ש התוס' בשבועות (כ"ט) דשבועת הבאי לא מיתסרא אלא מדרבנן שאין דעתו לומר ממש כקורות בית הבד אלא מה שהוא טרוף מגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורות בית הבד ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וה"נ י"ל שאינו מכוין לומר שאכלוה כוורי ממש אלא להחזיק דבריו וכוונתו שנטבע והוי שבועת הבאי שאסור רק מדרבנן ולענין זה מהני רובא הגם שאינו ודאי דאכלוה כוורי אף אם נטבע (ועמ"ש במק"א לחלק בין שבועה בלה"ק ודבשאר לשון שתלוי במחשבת המדבר הולכין יותר אחר כוונתו והכא לא נשבע בלה"ק ודהגם דעק"ש הוי מעשה הולכין יותר אחר כוונתו בשבועה) ומדנודרין לאנסין ומחשב בלבו היום הגם דהוי דברים שבלב משמע דמה"ת הוו דברים ומה שמחשב היום אינו סותר לדבריו אלא שמשלים הענין והגם דכשאומר כקורת הבד הוי מעין ודוגמא והכא אי סליק לעלמא אף דוגמא ליכא י"ל דכשאינו מכוין לשקר רק להחזיק דבריו מטעם אומדנא שהוא אצלו כודאי הוי בכלל שבועת הבאי ובאיסור מדרבנן לא חייש למיעוטא. ועמ"ש חה"ג מקדושין (מ"ג) וי"ל ג"כ דלמ"ד דאזלינן בכ"מ בתר אומדנא ה"נ יכול לשבע משא"כ לדידן דא"י לשבע שבודאי כן הוא כשהוא דרך אומדנא ונשבע איך היה המעשה]:

סימן נב:

הראב"ד כתב והובא בש"מ ב"ק (ל"ג) דקנס דח"נ (בימי הש"ס) אינו דומה לשאר קנסות משום דאינו משלם יותר מנזקו ואי מודה לא מיפטר. וביארו כוונת ו שחייב לצי"ש ואמרי' ליה זיל שלים כו'. ולכאורה קשה הא דקאמר (דף ט"ו) א"ה אדתני סיפא המית שורי את עבדו של פלוני אין משלם ע"פ עצמו לפלוג וליתני בדידיה בד"א במועד אבל בתם אינו משלם עפ"ע ולא מתרץ דתנא עבדו דעפ"ע פטור משא"כ באינך אפי' תם אמרי' ליה זיל שלים ואי תפס לא מפקי' מיניה. ויש ליישב דהא לקמן פריך לרבה דאמר שור שהמית ב"ח שלא בכונה פטור מכופר מדתנן המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה"ז משלם עפ"ע מאי לאו כופר לא דמים וכתב הקצה"ח (סי' ת"ה) במ"ש הרמב"ם שהתם שהמית שלא בכונה משלם חצי דמי העבד מגופו כאילו המית שור חבירו והשיג הראב"ד דאי בב"ח לא משלם חצי דמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים וכתב די"ל דגם הרמב"ם סובר דשייך דמים בב"ח אלא דכיון דכופר ודמים אינו משתלם אלא לאחר מיתה וכיון דפ"נ קנסא אין אדם מוריש קנס לבניו ולא משכחת דמים לב"ח בפ"נ דתם משום דה"ל קנס ומכופר פטור תם אף שאינו קנס ובעבד דכסף מקנתו הוא שייך דמים בעבד בפ"נ דתם יעו"ש ושפיר פריך מאי לאו בתם ומוכח דפ"נ לא הוי קנסא דאי הוי קנסא אמאי משלם עפ"ע שאין הבעלים משלמין כופר אלא דמים דהוי קנסא שאינו משתלם לאח"מ. ושפיר פריך דליתני בדידיה אבל בתם אינו משלם עפ"ע בהמית שורי את פלוני ומשום דקנס אינו משתלם לאח"מ. והא דפריך (דף מ"א) ע"פ בעלים מודה בקנס הוא וס"ד דכופרא ממונא ולא פריך טפי דלמה לי מיעוטא דנקי מחצי כופר דהא בלא"ה כיון דכופר אינו משתלם אלא לאח"מ אין אדם מוריש קנס לבניו. י"ל דהא כבר כתב הש"מ דע"כ אית ליה לר"ע דכופרא כפרה (לרבה) דאלת"ה אין חילוק בין כופר לדמים והא דלא מוקי נקי מח"כ כשהמית ע"פ בעלים משום דכ"ז שאין השור בסקילה כו' והש"ס הוא דס"ד ופריך דמודה בקנס הוא דעדיף מלהקשות מהא דאין מוריש קנס לבניו דהוי בפלוגתא כמ"ש בב"ק (ע"ב) תוד"ה סיפא דרבא ור"נ ס"ל דיכול להוריש קנס בשאר קנסות אע"ג דלא עמד בדין ודוקא קנס של אונם ופיתוי א"י להוריש (ולר"י הלבן לכ"ע בכל קנס אדם מוריש לבניו) והגם דלסברת התוס' דקנס של אונס ופיתוי א"י להוריש משום דאותו הדבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת א"י להורישו לבניו אבל ממון שהכפל ד' וה' יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו. י"ל דה"נ כיון שכופר ודמים אינו משתלם אלא לאח"מ והתשלומין בא כשמת והוא אינו מוריש לבניו אלא את ממונו ולא את עצמו דהא מת אסור בהנאה. (וגם אי שערו מותר בהנאה אינו אלא משום דלא חשיב כגופו וע' ב"ק (י') ומש"ש) כיון שאינו מוריש להם את גופו א"י להוריש הדמים המשתלם דמי גופו בעד מה שהמיתו השור. אכתי עדיפא פריך מודה בקנס הוא דהוי קושיא אלימא טפי להס"ד וגם שאני הבת שאין יכול להורישו לבניו דולא בנותיכם לבניכם משא"כ את עצמו דארי' דאיסורא הוא דרביע עליה שאין יכולין ליהנות ממנו הא לא"ה הוה שייך בתורת ירושה ומש"ה מוריש גם הקנס היוצא ממנו דבזה ליכא איסור הנאה דהא יורשין כופר ודמים מגזה"כ ולא הוי זה הנאת המת ומשלם דמיו ליורשים:

ובירושלמי בעי מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו מה צריכה ליה כל ל' קנס או יותר מדמיו קנס כו' המית שורך את בני והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן חייב ופתרה במוכה שחין ויהא פטור כו' תיפתר כמ"ד ונתן פדיון נפשו של מזיק א"ל ואין כמ"ד ונתן פ"נ של מזיק כנו קנס (ומשה"ק במה"פ על הרמב"ם דכופר כפרה ומשלם עפ"ע י"ל דכופר דמי ניזק ואינו קנס ודוקא אי מיירי במוכה שחין ומשלם דמי מזיק הוי קנס ואליבא דרבה דעפ"ע פטור מכופר ודמים הוא דמשלם בלא"ה א"א לפרש המית שורך את בני במוכה שחין דהיכא דאי אודי לא קמחייב כי כפר לאו ממונא קא כפר וקאי דלא כרבה. ולא מייתי הירושלמי ממתני' דהמית שורי עבדו של פלוני אינו משלם עפ"ע די"ל דהיינו שאינו משלם יותר משוויו) והשתא י"ל להראב"ד דח"נ אי תפיס לא מפקי' מיניה דה"נ אי תפס דמי העבד ל"מ הגם שהוא קנס ודוקא יותר מדמיו גם אי תפס מפקינן וע' ש"מ כתובות (ד"ה) איתביה אביי שכתבו ז"ל ועוי"ל כו' וכן המית שורך את עבדי באותן ל' הוא פטור מדמי העבד כו' דאע"ג דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מיפטר וא"כ י"ל דפריך וליתני בדידיה דתם אינו משלם עפ"ע הגם דאי תפס ל"מ דכמו"כ המית שורי את עבדו אינו משלם עפ"ע דמשמע דאינו משלם כלל היינו בב"ד ואי תפס דמי העבד ל"מ ויתיישב הא דפריך ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק כו' ולא מתרץ דנקט יותר ממה שהזיק דאפי' תפס מפקי' מיניה משא"כ ח"נ לשיטת הראב"ד די"ל דכיון דקתני המית שורי עבדו של פלוני אין משלם עפ"ע דמשמע שאינו שלם אפי' דמיו ע"כ היינו בב"ד כשלא תפס וא"כ הול"ל דכל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם עפ"ע. ומ"מ י"ל דשאני ח"נ מדמי העבד שנכלל בשלשים דעבד שהוא קנס גמור. והא דפריך (דף מ"א) ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ולא משני דאתא קרא דנקי מחצי כופר לומר דאפי' תפס מפקי' מיניה י"ל כיון דסברת הראב"ד הוא דשאני קנס דח"נ שאינו משלם יותר מנזקו וא"כ למ"ד דמי מזיק דפעמים שחצי דמי מזיק שוה יותר מדמי ניזק תו ל"מ תפיסה וע' (דף פ"ד) תוד"ה אלא בדמזיק דר' אליעזר דאמר עין תחת עין ממש לומר שאין שמין אותו בנזק אלא במזיק ס"ל דהוי ככופר דמשלם דמי מזיק דרחמנא קריה. כופר כו' והש"מ בשם גאון פירש שאין שמין את הניזק כמה היה יפה קודם שנסתמא עינו וכמה הוא יפה עכשיו ומשמע דלא מפרש כתוס' אלא דשמין במי שהוא שלם עכשיו דאז השומא טובה יותר לניזק. וי"ל דהראב"ד מפרש כהתוס' ודגם קודם דמתרץ דקסבר כופרא כפרה ידע דס"ל לר"א דכופר הוי דמי מזיק וסד"א שכן הוא גזה"כ ושפיר פריך על דברי ר"א דע"פ בעלים מוב"ק הוא דכיון דקנס דח"כ פעמים שמשלם יותר מנזקו דמי לשאר קנסות דאי מודה לא מהני תפיסה ולפמ"ש הש"מ בשם הראב"ד שהכופר הוא כקצב הערכין ודאי דפעמים שהוא יותר מנזקו וא"צ למעט מתשלומי דמיו כמ"ש וגם אי ס"ל דדמי לח"נ אינו בכלל כופר אלא דמים. והנה מה שהכריח להראב"ד לומר דפ"נ שאני ממ"ש (דף ל"ה) הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק נימא תהוי תיובתא דרב"נ דאמר ט"ח והודה בשעורין פטור. והרמ"ה כתב הטעם שיוכל לומר משטה אני בך והקשה הרא"ש דהכא ל"ש טעם השטאה דע"כ מיירי שראו עדים הנגיחה אלא שאינם יודעין אם גדול הזיק דאל"כ הוי מוב"ק ולזה כתב לחלק קנס דפ"נ וע' תוד"ה הא דמכריח מלשון המוציא דעכ"פ בתפס יש לו. ולכאורה יקשה מ"ש והתניא ה"ז משתלם לקטן מן המועד ולגדול מן התם ומשני דתפס דהא בלא"ה מיירי בתפס מדלא הוי מב"ק וי"ל לפמ"ש בש"מ בשם תוס' שנ"ץ להסוברין דטעם הפטור הוי משום מחילה שצריך שיתפוס קודם התביעה דל"מ מחילה בדבר שאדם מוחזק בו וכן לטעם השטאה י"ל דצריך שיתפוס מקודם שאין דרך להשטות ולומר חייב אני לך כשזה מוחזק בשלו וכשאין ביד התובע דבר משלו יכול לומר משטה הייתי בך ואם תרצה לגבות ממני לא אתן לך. וא"כ י"ל דמעיקרא ס"ד שהוא משתלם גם כשתפש אחר התביעה דנופל יותר לישנא דמשתלם שיוכל לתפוש ממנו וגם ב"ד א"ל זיל שלים אלא דלא כפינן ליה והשתא מתרץ דמיירי שכבר תפס קודם התביעה והודאה:

והש"כ (סי' ת' ס"ק ו') תמה על הה"מ שכתב די"ל דאפי' כששניהם תמים כיון שיש עדים חייב שבועת התורה דליכא שבועת התורה כיון שגם אי היה מודה היה פטור וכסברת התוס' (דף מ"ו) ויש ליישב דהא הה"מ כתב זה על דברי הראב"ד וי"ל דמיירי כשתפס שהיה מתחייב בהודאתו דלא הוה מפקינן מיניה. והתומים תירץ דמודה בקנס תנן ולא מודה בתשלומין וכמו שאם בא לב"ד וגילה מצפוניו שימצאו ממה לגבות ממנו אינו בכלל מודה בקנס ה"נ התורה חייבה אותו קנס ושישתלם מגוף המזיק וכשקטן הזיק אין ממה לגבות וכשמודה שגדול הזיק יהא לניזק ממה לגבות הקנס ואין זה בכלל מוב"ק ותמה בקצה"ח מדאמר דאי אתו עדים ואסהידו דקטל ולא ידע אי תם הוי או מועד הוי ואמר מארי' דמועד הוי לא משלם קנס עפ"ע הגם דהא דתם אינו משלם ל' של עבד אינו אלא משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וע"כ דכיון דתם אינו משתלם אלא מגופו הו"ל מודה בחיוב הקנס ופטור. ולכאורה י"ל דתם פטור מגזה"כ ולא משום דאין לו במה להשתלם וע' תד"ה אמר דכר"ע ס"ל דנקי מדמי עבד ובברייתא דסד"א הואיל ומחמירני בעבד כו' כתב רחמנא בעל השור נקי. אך קשה מהא דפריך ונימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך ולא קאמר דאי לא הוה פטור רק משום שאין ממה לשלם ממילא היכא דעדים לא ידעי אי תם אי מועד הוא ואמר מארי' דמועד הוא הוה משלם קנס עפ"ע דמודה בתשלומין הוא ואתי קרא לומר שהוא פטור בעצם דממילא פטור מטעם מודה בקנס. וי"ל דשאני שניהן תמין שגם כשקטן הזיק חייב בתשלומין וכשמודה שגדול הזיק ג"כ אין התשלומין מעליה אלא מגופו ולא הוי אלא מודה שיש מקום ממה לגבות יותר מגופו משא"כ הכא שאם תם הוא פטור לגמרי שאין חוב עליו לשלם מהעלי' ומודה חיוב חדש על עצמו שצריך לשלם מהעלי' שפיר הוי מודה בקנס שאינו מראה מקום ממה לגבות בלבד אלא שבלא הודאתו היה פטור לגמרי ובהודאתו מודה שצריך לשלם קנס מכיסו. ומ"ש בקצה"ח ממ"ש התוס' (דף מ"ו) ד"ה דאפי' ניזק שכתבו ועוי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא לא יהא מחוייב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמוב"ק פטור וחשיב מוב"ק מה שמודה שגם הולד הזיק ויש מקום ממה לגבות. לכאורה י"ל דקושיית התוס' לא הוי מסיפא פרה שנגחה את השור כו' דלא הוי מודה במקצת מה שמודה שהפרה הזיקה די"ל דהוי הילך ופטור לר"ע דיוחלט השור ומיד הפרה הוא שלו ועמ"ש התוס' (דף ל"ג) ד"ה א"ב דלר"ע קיימא ברשותיה משעת הנזק קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא ח"נ לידו מאותו שעה אע"ג דפ"נ קנסא וע' תוד"ה זו דברי סומכוס דאיכא לאוקי בעומדת באגם לר"ע וע"ש בב"מ (דף ק') (וע' רשב"א דגם לר' ישמעאל כיון דהוי כאפותיקי מפורש לא חשבי' לבעלים מוחזקין כדקאי באגם אמנם לרי"ש ודאי לא הוי הילך) וקושייתם אינו אנא מרישא דשור שנגח את הפרה כו' דמשלם ח"נ לפרה ורביע נזק לולד שהשור שוה יותר דאל"כ אין מקום ממה לגבות וכיון שאינו נותן לו כל השור והוו שותפין אינו הילך ותירצו שפיר דהוי מודה בקנס ממש שמחייב א"ע בתשלומין יותר ומש"ה כתבו נמי שאין לו לידע דבר זה אם משנגחה ילדה או קודם משא"כ בפרת המזיק דה"ל לידע אימת ילדה והעדים יודעין זמן הנגיחה ומתוכם יתברר אי ילדה קודם נגיחה ובלא"ה תמוה דבסיפא מיירי דליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד ואינו מודה במקצת כלל וכן לאינך אוקימתא לא הוי מודה במקצת (וגם שהולד הוא מזיק בפ"ע). והמהרש"א כתב דהגם דלא אזלי' בתר אומדנא מ"מ כשמודה המזיק לא חשיב מוב"ק ומש"ה כשאומר לא כי אלא בסלע לקה הממע"ה ואי הוה מודה לא מיפטר ותמה חותני הגאון זצ"ל בספרו מהא דכדאמר מארי' מועד הוה לא משתלם קנס עפ"ע הגם שיש לתלות יותר במועד דסתם שורים בחזקת שימור קיימי וי"ל כמ"ש (דף כ"ד) תוד"ה השתא דאי ליעודי גברא בעי' כדאתו ג' כתי סהדי בחד יומא הגם שיצא מחזקת שימור אין ח"נ חלוק והוי קנס ואין לתלות יותר במועד מבתם כזה שיצא ג"כ מחזקת שימור ומ"ש התוס' (דף ל"ו) ובב"ב (צ"ג) דהדתנן ז"א מועד הזיק כו' מודה ר' אחא כו' ולא כתבו דמיירי בתם כזה שכבר נגח ג"פ י"ל דבעו לאוקי אף כמ"ד לאייעודי תורא והגם דמשכחת שהוחזק לנגחן ע"י שוורים של הפקר ושל בעלים בעי לאוקי בכל גונא (ובלא"ה א"ש כמ"ש בהשמטות):

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה