אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן נ

סימן מט

בדבר האשה שאמרה ששמעה מכבר שמת בעלה ובעת ששמעה העדות היתה זונה מופקרת כבר כתבו האחרונים דבעדות אשה א"צ שיהא תחלתה בכשרות והוכיחו ממ"ש הרא"ש גבי אמירת בפ"נ והבאת הגט שאם היו פסולין מה"ת כשנתמנו שלוחין וחזרו בתשובה קודם שמסרו להאשה כשרין ולא בעי תחלתו וסופו בכשרות מידי דהוי אפתוח ונסתמא. ואף לפמ"ש הריטב"א בשם הרב אב ב"ד דמשום דמדינא קיום שטר לא מיבעי משום עיגונא אקילו בה רבנן וא"כ הכא חמיר טפי דהגם דאיכא משום עיגונא הא מה"ת אסורה להנשא בלא העדות. מ"מ י"ל בנ"ד שכבר נשתכח זכרו שנים רבות דהוי רובא למיתה כמ"ש התה"ד וי"ל דדמי להא דהתם. וכ"ז אם נראה שעשתה מתה תשובה דגם ריקים ופוחזים צריך שיקבלו תשובה ולא כשמאסו בה עוגבים ומחמת זה מבקשת היתר להנשא כעין מ"ש חסרא נפשיה לגנבא לשלמא נקיט:

ובתומים (סי' נ"ד סעיף כ"ח) הביא ממ"ש התוס' בכתובות (דף י"ח) ד"ה מלוה גופיה מידק דייק דלרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות ומוכח דאף בפסול רשעות צריך שיהא תחלתו וסופו בכשרות ודברי התוס' מוכרחין מהש"ס דלרבנן אפי' מלוה ע"פ לא הוי דאל"כ יקשה אמאי נאמנין דהא ליכא מיגו דמזוייף שא"כ יהא גם המלוה ע"פ בטל כשיאמרו להד"מ והענין מזוייף ואפשר שאינם רוצין להפסיד כ"כ למלוה ומגמתם הוא רק לבטל השטר עכ"ד. ולענ"ד ז"א דהא גם עתה שאומרים אנוסין או פסו"ע היינו אין בשטר ממש אליבא דרבנן שנאמנים לפוסלו אלא דכיון שמודים שההלואה היה אמת אי א"צ תחלתו וסופו בכשרות הוי מלוה ע"פ ושפיר יש להן מיגו דמזוייף שהיו יכולין לומר שיודעים שההלואה אמת שהלוה לו בע"פ. גם דלרבנן דאמרי נאמנים משום הפה שאסר כו' עדיף מתורת מיגו כיון שאין קיום לשטר בלא אמירת העדים והעדים אומרין אנוסין היינו ומבטלין דבריהם וא"צ שיהא תורת מיגו ממש. אלא דבלא"ה הכריחו התוס' שפיר דלרבנן אפי' מע"פ לא הויא דאל"כ יקשה מ"ט דרבנן דלא אמרינן מלוה גופיה מידק דייק וחתים כיון שההלואה הוא אמת והא ר"ל אמר להא דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול דהוי ג"כ טעמא משום דמלוה גופיה מידק דייק ומוכרח דסברי רבנן דאף מע"פ לא הוי ול"ש לומר דמלוה מידק דייק כיון שאין אנו יודעין שההלואה או המקח אמת. ואין להקשות ולומר דאכתי איכא לסברת מלוה מידק דייק דכשלא היה תחלתו בכשרות לא מספקינן שמא שקר הוא דהא מהני בעדות אשה אלא שאין כאן תורת עדות. דלק"מ דכיון שאין ממש במה שמעידין על המע"פ ליתא להך סברא [ובעיגונא הקילו]. ולכאורה קשה דלפ"ז מוכרח דר"מ דאמר אין נאמנין לפוסלו דמלוה מידק דייק ומחתם ס"ל דה"ל כמלוה ע"פ ויקשה דהא קאמר בכל גונא אף בפסולי עדות דקרובות וקטנות שצריך שיהא תחלתו וסופו בכשרות ואף מע"פ לא הוי וליכא סברת דמלוה מידק דייק כיון דאף מע"פ לא הוי. וי"ל דס"ל לר"מ דמ"מ אין לספק שמא משקרין אלא שאין כאן תורת עדות. ובש"מ בשם הרא"ה כתב וז"ל מלוה גופיה מידק דייק כלומר דאנן דיינינן להו לפום מילתייהו דקאמרי וכי קא אמרי פסולין היינו הא קא מודו דשטרא קושטא הוא אלא דפסולין היו ולפום מילתייהו דיינינן להו דכיון דקושטא הוה מלוה מידק דייק ומחתם ועפ"ז י"ל דאע"ג דמודה דלא הוי אפילו מע"פ משום דלא הוי תחלתו בכשרות מ"מ כיון שהן מודים דשטרא קושטא הוא בודאי לא החתים אלא כשרין ומש"ה השטר כשר שאין להאמין לדבריהם שהוא כנגד החזקה. ורבנן ס"ל דכיון שבאמת אין במע"פ ממש לא אמרי' כן ולפ"ז מוכרח דגם בפסול עבירה צריך שיהא תו"ס בכשרות. אמנם הרא"ה גופיה כתב בטעמא דרבנן גבי קטנים היינו דליכא חזקה אלא בעדים כשרים דכיון דכשרים הם לא חתמו על שטר קטן מה שאין ראוי לומר כן כשהם קטנים דלאו בני דעת הם א"נ דלא אמרינן לה במקום מיגו כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ולפי"ז ניחא לרבנן גם כשאמרו שהיו פסולין מחמת עבירה משום דאיכא מיגו במקום חזקה וכ"כ התוס' דלרבנן אמרינן מיגו במקום חזקה גם די"ל דשפיר חתמו פס"ע על השטר ודלא ס"ל סברת מלוה מידק דייק דהא לפ"ז הא דאר"ל גבי קטנים אינו מטעם חזקה דמלוה גופיה דייק וא"כ י"ל דרבנן לא ס"ל להך חזקה ולעולם לא בעינן תו"ס בכשרות. ולכאורה קשה דהא התוס' בעצמם כתבו דלרבנן אמרי' מיגו במקום חזקה ומנא להו להכריח דלרבנן אף מע"פ לא הוי. ויתכן ליישב דס"ל להתוס' דלענין כשאמרו קטנים או פסולים מחמת עבירה היינו מהני מיגו במקום חזקה שחתימתם אינו נגד החזקה לפי שהיו רשעים או קטנים ונגד החזקה דמלוה מידק דייק ומחתם אמרי' דמהני מיגו. משא"כ כשאומרין שהיו פסולין מחמת קורבה ואמרי' בב"ב (דף קנ"ט) דגזירת מלך בעלמא הוא שגם משה ואהרן לחותנם פסולין להעיד ובאמת הם אנשים כשרין הוא נגד הסברא לומר שעשו איסור וחתמו על השטר בשקר לגרום שיגבה כמלוה בשטר והוא נגד הסברא שיחתום המלוה קרובין דהא לא ידע באותו שעה שיתרחקו וא"כ יתוודע שאין ממש בעדותן. ובשלמא בפסולין מחמת קטנות י"ל דסבר המלוה דכיון שיתגדלו לא יתוודע שחתמו בקטנותן וכן בפסול משחקי בקוביא סבר המלוה שלא יתוודע שהיו רשעים אבל בפסולי קורבה שלא ידע שיתרחקו לא מסתבר שחתמם המלוה ואף אי אמרי' מיגו במקום חזקה ל"מ הכא מיגו דזה עדיף מחזקה שלא יתכן שיקח המלוה עדים קרובים שיוודע פסולן כיון שהמלוה הוא אמת. ולזה הוכרחו התוס' לומר דכיון דבפסולי קורבה בעי תחלתו וסופו בכשרות אף מלוה ע"פ לא הוי וי"ל שלא הלוה כלל ומש"ה נאמנין לפוסלו וא"כ י"ל דלעולם בפסולי רשעות א"צ שיהא תחלתו בכשרות ודהוה מע"פ שהיה המלוה סבור שלא יתוודע שהיו פסולין באותו שעה מחמת רשעות וליכא אלא חזקה דמלוה מידק דייק ובמקום חזקה כזה מהני מיגו ומש"ה נאמנים לפוסלו. וא"כ אדרבה מוכח מהתוס' שהוצרכו לומר לרבנן דאמרינן מיגו במקום חזקה דבפסולי רשעות א"צ שיהא תחלתו בכשרות, דאל"כ הא י"ל דליכא חזקה כיון דאפשר שלא הלוה אותו כלל וצ"ע: והנוד"ב הביא מ"ש בתשובת הרא"ש הובא בב"י דאף בפסול עבירה צריך שיהא תו"ס בכשרות והרדב"ז (סימן תקמ"ב) כתב באשה פרוצה שאמרה מת בעלי במקום פלוני ובאותו מקום יש יהודים דכיון שהיא פרוצה (וז"ל דפרוצה ואיכא למיחש דלא חיישא לקלקולא או אמרה בדדמי) ואפשר לברר ע"י שישלחו לחקור שם צריך לברר ואי לא אפשר לברר לא מעגנינן לה הרי דגם פרוצה (ומשמע פרוצה בזנות) נאמנת. וצ"ע דהא צריך שתעשה תשובה באותו שעה שמעידה. ולכאורה בנ"ד העדים נוגעין בדבר דסופן מוכיח על תחלתן שלא רצו להעיד בב"ד עד שתתן להם מעות וכשלא נתנה לא העידו בב"ד והם טעו וסברו שכשלא יעידו לפני ב"ד אין בעדותן כלום והגם שכבר העידו מקודם במה שאמרו לה שמת הא היו סבורין שתהא מוכרחת לבא לב"ד וליתן להם מעות בשכר שיעידו וגם היא היתה סבורה שאם לא יעידו לפני ב"ד אינו כלום ולפי שהיתה אז זונה מופקרת לא רצתה ליתן להם כסף כבקשתם וחשש נגיעה אינו משום קנס לחוד ודוקא כשנוטל שכר להעיד בין כשיהא תועלת בעדותו או לא אין הפסול אנא משום קנס משא"כ הכא שהוא נוגע בדבר (אם לא דנימא דמדעל"ג מהני אף במקום נגיעה ואיחזק איסורא ומהריב"ל נסתפק בזה):

ובלא"ה לפמ"ש הבעל המאור דהא דאמרינן מתוך חומר שהחמרת בסופה כו' הוי דוקא כשהיא יריאה מחומר של בעלה הראשון שנאסרת עליו ותצא בלא כתובה אבל לא איכפת לה מה שנאסרת על בעלה השני דמה תפסיד בזה יותר מכשתשב פנויה ולא תינשא לבעל בנ"ד שידוע שהיתה זונה מופקרת דבלא"ה אסורה לבעלה הראשון ליכא חומר ולא דייקא ומנסבא. והנו"ב הוכיח מהירושלמי שגם מפני החומר שכנגד בעלה השני דייקא ומנסבא דקאמר קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה ויקנסו אצל השני ולא יקנסו אצל כראשון א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה ומוכח דאף אם לא היה חומר בסופה נגד הראשון ג"כ דייקא ומנסבא. ולענ"ד אין דברי הירושלמי סותרין לדברי הבעה"מ דבודאי אם לא היה מקום לקונסה ולאסרה על הראשון לא היינו אומרין שתיאסר עליו כדי שיהא חומר בסופה ויקילו עליה בתחלתה דהא בסוגיין יהיב טעמא מה שאסורה לראשון ולשני גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאת בלא גט הא לאו הכי היתה מותרת לשניהם וכמ"ש הרא"ש לקמן רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן וחשו לשמא יאמרו כו' והקשה על הרי"ף שכתב אלא רישא דעבדא איסורא ודהשתא הדר ביה מטעם שמא יאמרו כו' דהא גבי אשת אח ואחות אשה לא מצרכינן גט היכא דליכא גזירת שמא יאמרו כו' ולא מצרכינן גט כדי שתהא חומר בסופה שתדייק יפה ויקילו עליה בתחלתה. והא דקאמר מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' היינו דכיון שכבר החמירו חכמים בסופה משום קנס וגזירה שמא יאמרו כו' הקלת בתחלתה דממילא דייקא ומנסבה. והא דפריך לא לחמיר ולא לקיל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן אין הכוונה דמש"ה החמירו בסופה שנוכל להקל בתחלתה דא"כ מאי פריך לא לחמיר כו' דהא מפרש הש"ס טעם החומרא מראשון ומשני שמא יאמרו כו' אלא דפריך שלא יקילו ולא תותר להינשא כשאין העדות ברור דממילא לא יהא מציאת תורת חומר בסופה. ומשני דמשום עיגונא אקילו רבנן והקולא נמשך מן החומר אבל לא יחמירו חכמים כשאין טעם לחומרא כדי שיסתעף קולא בתחלתה ומש"ה הוצרך הירושלמי לומר טעם החומר דמשום ריח ערוה נגעו בה. והנה מדפריך הש"ס בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא א"ר הונא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' מוכח דהא דתצא מראשון בגט היינו משום דקנסינן לה וכדפרש"י במשנה תצא כשאר א"א שזינתה דהך לאו אנוסה היא והא דלא דייקא קנסי לה ומש"ה אף קמי דאסיק טעם גזירה שמא יאמרו כו' הוה ניחא ליה הא דתצא מזומ"ז ולא קשיא ליה אלא למה צריכה גט משני וא"כ יש להבין הא דקאמר (דף צ"ה) כגון שקדש אחיו את האשה והלך לו למדה"י ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דרב אמר הרי היא כא"א ואסורה ליבם. ופרש"י שאלמלי נשאה ראשון תרווייהו מודו דמותרת לחזור לו דליכא למימר מחזיר גרושתו הוא דהא הכל יודעים שטעות היתה כו'. ויקשה כקושיית הרא"ש דגם כשהכל יודעים שטעות היתה ולא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו בלא"ה תיאסר לחזור ליה והא דפריך רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו ומשני קנסוה רבנן ופרש"י ולא תלינן לקולא. י"ל דהגם דבלא"ה ניחא מה שתצא מזה ומזה מ"מ מה שצריכה גט משני ואסורה אף בקרובי השני היינו דוקא דמשום קנס לא תלינן לקולא וחיישינן שמא יאמרו כו']. וכן יקשה מ"ש התוס' (דף צ"ג) ד"ה ע"א ביבמה דהיכי מצי למימר דדייקא כשמתירה ע"א להתייבם והלא ליכא חומר בסופה כשנופלת מן הנשואין כו' הרי שמותרת לחזור לו כדליכא גזירה שמא יאמרו כו':

ולכאורה יש ליישב דהא דקנסוה משום דלא דייקא שלא היה לה להינשא כ"ז שלא נתברר האמת לא שייך אלא בעלמא ולא כשניסת ליבם שאין בידה שלא להתייבם דקיי"ל בכתובות (דף ס"ד) שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם כו' ואף למשנה אחרונה שאין כופין אותה וגם לפמ"ש התוס' דלא תימא דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה אין כופין אותה להתייבם דלכ"ע תוכל לומר שתחפוץ להמתין שעוד לא נתברר לה מיתת הבעל וחוששת שמא חי הוא ואין לך אמתלא גדולה מזו הא קיי"ל בפסחים (דף ע"ב) יבמתו נדה בעל פטור לפי שהיה בהול וטרוד בטירדא דמצוה וה"נ נחשבת כאנוסה לפי שהיתה בהולה לקיים המצוה שהיתה סבורה שבעלה מת ומצוה עליה להתייבם לא מיבעי אם יש מ"ע דיבום גם על האשה וגם אם אין מ"ע עליה מ"מ כיון שלצורך מצוה הוא אין לקונסה ע"ז (דא"א להתקיים המצוה מבלעדה) וכיון דליכא קנסא וגם גזירה שמא יאמרו ליכא מותרת לחזור לראשון משא"כ בנישואין דעלמא שהאשה אינה מצווה על פו"ר והבעל אפשר לו באחרת וגם אי אשה ישנה במצות לשבת יצרה ל"ש לומר שהיא בהולה בטירדה דמצוה כמו במצות יבום שזקוקה להיבם ושייך קנסא. ובזה יבואר מה שתירצו (דף צ"ג ד"ה ע"א) דדייקא כשמתירה ע"א להתייבם לפי שאין יודעת אם יכנוס או יחלוץ וחיישת שמא יחלוץ ותנשא לשוק ואיכא חומר. דלכאורה אכתי ליכא חשש שמא יאמרו כו' דהא חליצה קלא אית לה דמצות חליצה בשלשה וחמשה וידעו שהיה טעות וששמע שמת אחיו ואי נחשוש לאינשי דלא שמעי בחליצה ויאמרו גירש זה ונשא זה תמיד נוכל למצוא חשש גזירה שמא יאמרו כו'. ובזה מיושב שאם תנשא לשוק דליכא מצוה בלא"ה תיאסר משום קנסא אף דליכא גזרה שמא יאמרו כו' ואיכא חומר ומש"ה דייקא ואין להקשות דא"כ מ"ט דרב דאמר שאסורה היכא שקידש ראשון בלבד ומשום דאמרי אינשי הראשון תנאה הוה ליה בקידושין כו' דהאמר לעיל רישא נמי אמרי נישואי טעות הוה ומשני דקנסוה רבנן וא"כ הכא שניסת ליבם דלא שייך לקנסה לפמ"ש תהא מותרת לחזור להראשון לפי שיאמרו דנישואי השני היו בטעות. די"ל דדוקא לעיל דמיירי בבעלה מהנשואין יתלו לומר שנשואי השני היו בטעות. אבל הכא שהראשון קידש בלבד וזה השני כבר נשאה לא יתלו לומר שהיו נישואי השני בטעות לפי שאין קידושי הראשון ידועים כל כך. אמנם צ"ע דלפ"ז בלא"ה אם נשאה הראשון תרווייהו מודו שמותר לחזור לו וצ"ע, ועיין תוד"ה אמרי ק"ט ויש ליישב:

ומ"ש הגרע"א (תשובה ק"ל) להוכיח מהא דיבמות (קט"ז) מ"ט דקטטה רב חנינא אמר משום דמשקרא ופרש"י שמרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ומדלא פירש"י דכיון ששונאת לבעלה אין להאמינה מכח חומר דבסופה, דממה ששיקרה לומר גרשתני חזינן דסניא ליה וליכא גבה חומר דבעלה הראשון ומדהוצרך לפרש שמתכוונת לאסור עצמה עליו מוכרח דגם זה הוי חומר מה שתצטרך לצאת מבעלה השני ודייקא שלא להינשא למי שתצטרך לצאת ממנו לענ"ד שאני גבי קטטה שאינה רוצית שתצא בלא כתובה ובלאות דהגם ששיקרה ואמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני רצתה לגבות הכתובה בכתובה שתחת ידה ובידה גם להישאר תחת בעלה הראשון ולא תחפוץ שתיאסר עליו בע"כ בהפסד כתובה ובלאות אי לאו הטעם שמרוב שנאה כו' משא"כ הכא דליכא חומר בין לענין שתצא מהבעל הראשון בין לענין כתובה שכבר הפסידה כתובתה שיתברר שזינתה ברצון מה איכפת לה מה שתצא מהבעל השני אחר שיתברר שקרה ומה תפסיד בזה יותר מאם לא תינשא לאיש כלל ורוצית להינשא לאיש ותשאר תחתיו עד שיתברר שהבעל חי וחושבת אולי לא יתברר לעולם. (ולכאורה יש לחוש בזה"ז שאינה חוששת שתצא בלא כתובה בד"ח לפי שבע"כ יתן לה הכתובה והתוספת ככתוב בשטר חיוב שלו אך אפשר שלא יתן לה כתב חיוב שתוכל לתובעו בעש"ג או שיכתוב בפירוש שאם יתברר שבעלה הראשון היה חי בשעת נישואיה אין לה כלום ובכל מה שמתירין ב"ד האידנא משום חומר שבסופה נכון שיכתוב בפירוש כן כדי שלא תוכל לתובעו בעש"ג דשמא תסמוך ע"ז שלא תציית לד"ת):

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה