שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מט
ו' מ"א תרמ"ג להרב הה"ג מ' מרדכי אלי' נ"י ראבינאוויץ אבד"ק איזבלין: הגיעני מכתבו והנני להשיבו דבר אשר כתב להקשות ריש הוריות דפריך א"ל אביי כי האי גונא מזיד הוא ולא פריך מרישא דקתני וידע א' מהם שטעו לדעתי י"ל דאסיק אדעתיה דטעה וסבר דכיון דאינהו רובא אחר רבים להטות ועשה כדבריהם ולא פריך אלא לרבא דקאמר כגון בן עזאי דאמר בבכורות (דף נ"ח) כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום כו' וע' קדושין (דף כ') ורש"י קדושין (דף מ"ט) וביבמות (דף י"ד) דכיון דב"ש מחדדי טפי לא אזלינן בתר רובא (לר' יוחנן דאמר עשו) וס"ד דא"א שיטעה לבטל דעתו נגדם ומשני דמ"מ י"ל שטעה במצוה לשמוע דברי חכמים (וע' יבמות (כ') וברכות (כ') שבת (כ"ג) וקצת י"ל דרבא לטעמו). ומה שהקשה רו"מ דנימא דמיירי שנתחלף לו חלב בשומן וע"כ צ"ל דקאי לר' יוחנן דנתחלף לו חלב בשומן חייב אף בתולה בב"ד. ז"א דא"כ לחד לישנא דלרבא ס"ל נתחלף חלב בשומן פטור לא קשיא אליבא דרבא וא"כ מצי הש"ס להוכיח ממה שהשיב רבא לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע ד"ח דס"ל נתחלף חייב מדלא מתרץ בנתחלף. ולזה י"ל דלא מצי מוקי בנתחלף דהא קתני ועשה על פיהן וכשידע שטעו אלא שנתחלף לו לא עשה ע"פ ודוקא ברישא דקתני שוגג ע"פ מפרש לחד לישנא או שוגג או ע"פ. גם דיקשה דמאי קמ"ל דפשיטא דכיון שנתחלף וידעו שטעו חייב כיון דאילו מתודע ליה הוה הדר ביה):
ומ"ש רו"מ דלר' יוחנן בשבת (ס"ט) י"ל שידע שטעו ואסור בלאו וסמך על הוראתם לענין כרת וחשב דליכא כרת ודוקא בן עזאי א"א שיטעה בזה. ז"א דכמו דקאמר שטעה במצוה לשמוע ד"ח (ובירושלמי הקשה דבן עזאי לא היה טועה בזה והש"ס דילן אינו חושש לזה) ה"נ אפשר שיטעה בענין איסור כרת באיזה חלק ממצוה ועדיפא יכול לפרש דמקשה שלא יתכן לומר שבן עזאי יזיד ויעבור על איסור לאו ואי דוגמא בעלמא נקט גדול בחכמה כבן עזאי ומ"מ הוא מזיד לעבור על איסור אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות ויוכל לטעות שהדין עמהם בפטור מכרת. וגוף קושייתו יוכל להקשות גם אליבא דר"ל וששגג גם בלאו וידע שיש איסור בעלמא (ור' יוחנן מודה דלר' בעי שישגוג גם בלאו כמ"ש התוס') וכדברי רו"מ כבר כתב הגרע"א בגליון הש"ס במ"ש שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורין הא שוגג דומיא דמזיד חייב כו' דהומ"ל שמביאין כשבה ושעירה כשידעו שב"ד לא הורו כהוגן ולא ידעו שהוא בכרת אליבא דר"י ולר"ל י"ל ששגגו גם בלאו וידעו שיש איסור מה"ת בעלמא. אמנם קושיית רו"מ דנימא מ"ש וידע אחד מהן שטעו היינו שידע שיש איסור ולאו ולא ידע שיש כרת. מלבד די"ל דלא ניחא ליה לדחוק ולפרש כן ולישנא דמתני' וידע אחד מהן שטעו משמע שידע מכל הטעות בל"ז י"ל דפטור בכה"ג מפני שתלה בב"ד וסמך על הוראת ב"ד שאמרו שאין חיוב כרת ואלו ידע שיש כרת לא היה עובר וכדאמרינן דמש"ה הוי בכלל שב מידיעתו. ושאני הורו ב"ד להנשא והלכה וקלקלה שהם לא התירו לה לקלקל משא"כ היכא שהב"ד התירו לגמרי הגם שיודע שטעו ושיש איסור לאו מ"מ הוי בכלל תולה בב"ד כיון שלענין כרת וקרבן הוא סומך על הב"ד וטועה:
וגם מ"ש המל"מ שאם הורו ב"ד בדבר אחד שאין בו כרת ומודים שיש איסור ולאו ועשו העם אותו האיסור לא הוו תולה בב"ד מהא דאמר ביבמות (דף צ"ב) היכא דהתירוה ב"ד להנשא והלכה וזנתה או אלמנה לכה"ג כו' דחייבת לפי שלא התירוה לזה וכ"ש היכא דאעיקרא דמילתא לא התירו דבר זה מכל וכל והגם דאתיא כמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וקיי"ל כמ"ד חייב מ"מ יש ללמוד לדידן היכא דעשו רוב הציבור על פיהם עכ"ד. צ"ע דהא ביבמות שם תניא כוותיה דר"י דדוקא אלמנה לכה"ג אבל זינתה לא הגם דלכ"ע יש איסור בזנות כשאינה מיוחדת לפלגש (וע' אה"ע סי' כ"ו) ואפי' בזנות פ"א שאינה קדישה לאו הוא דליכא ואיסור איכא ומ"מ פטורה מטעם תולה בב"ד דאמרה אתון הוא דשוויתון פנוי'. ומה שפסק הרמב"ם שאם זינתה חייבת ע"ש בכ"מ ומל"מ דהיינו משום דקיי"ל דחייבת אף בנישאת דיחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב. וסברת החילוק בין זינתה פנויה בין נישאת חלוצה לכהן הדיוט דהוי רק איסור דרבנן צ"ל דזנות גרמו לה ב"ד שעשאו אותה לפנוי' שמזלזלין בה וע' גיטין (דף ל"ח) (ובאקראי יצרה תקפה וע' כתובות (דף נ"ג) אבל זינתה לא מ"ט יצרה הוא דאנסה) אבל ניסת באיסור שאין דרך בכך רואין מזה שאינה חוששת אף לנישואי איסור ולא הויא תולה בב"ד (וי"ל דכשהזיד בלאו הוי כאלמנה לכה"ג דהא ידע שיש לאו) וצ"ע הא דפרש"י הכא בהוריות וקלקלה בזנות דלא כהמסקנא. והנה מ"ש המל"מ מיומא (דף פ') דהוי אינו שב מידיעתו והא לר"י כיון דאילו מתידע לב"ד כו' שב מידיעתו קרינן ליה. י"ל דהאידנא דקיי"ל השיעור זית אגורי בודאי אינו טעות ושיעורין הם הלמ"מ אלא שיתחדש הלכה ויעשו שיעורים חדשים והגם שבשעת אכילה לא היה זה נחשב לשיעור סד"א דאזלינן בתר זמן הבאת הקרבן שאז הוא נחשב לשיעור כיון שלא היה היתר ממש בשעת אכילה דח"ש אסור מה"ת אלא שלא היה בר חיוב קרבן בשעת אכילה ועכ"פ היה בר חיובא ואזלינן בתר זמן ההבאה ומסיק שאינו בחיוב קרבן לפי שאינו שב מידיעתו בשעת אכילה ואף שידע שאסור מה"ת ל"מ. וגם להמ"ל י"ל דהכא שהב"ד התירו לגמרי למעשה הגם שיודע שטעו ושיש איסור לאו מ"מ כיון שטעה וסמך עלייהו וחשב שפטור מכרת הוי בכלל תולה בב"ד דאילו ידע שיש לאו וכרת לא היה עובר וכדהוי מש"ה שב מידיעתו וא"ש בפשוט:
ובירושלמי איתא שאין חייבין עד שיורו לבטל מרצת ולקיים מקצת שמואל אמר והן שהורו מותר אבל אם הורו פטור לא בדא וכתב המה"פ שאין לפרש דאהוראה דב"ד סתם קאי דהתנן אבל הבא על שומ"י פטור הרי דהוראת פטיר הוי הוראה וה"פ דעקירת כל הגוף הוי דוקא כשהורו להתיר ולא כשהורו שפטור אבל אסור ודלא כהמל"מ ומ"מ נלע"ד כהמל"מ ודברי שמואל בירושלמי יל"פ כפשוטו והן שהורו מותר אבל אם הורו פטור לא בדא שהוראת פטור אינו הוראה ומ"ש המה"פ להוכיח דהוראת פטור הוי הוראה מדתנן אבל הבא על שומ"י פטור לע"ד אינו ראיה דהא בגמ' קתני דאמרי העראה שריא וכן איתא בירושלמי אח"כ שאמרו מותר וע"כ גם כוונת המשנה שאמרו מותר וגם אי נימא דהמשנה הוי בדיוק שאמרו שומ"י פטור ומ"מ אינו מותר ניחא למסקנת הש"ס די"ל דה"פ שאמרו שמותר העראה בשומ"י ודאמרי העראה באשה נדה הוא דכתיב ולא בשומ"י משום דאמרי דאף גמר ביאה בשומ"י הגם דכתיב וספרה לה מלמד שסופרת אחד לאחד ליכא אלא איסור מה"ת ולא הויא כנדה גמורה לענין חיוב ועונש והבא על שומ"י פטור אף שאסור מה"ת ומש"ה הורו להתיר בה העראה משום דס"ל שאינה כנדה גמורה משא"כ לפי האמת שהבא על שומ"י חייב והיא כנדה גמורה בלא הבדל גם העראה אסור בה כמו בנדה גמורה וכן יש לפרש הא דאמרי יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור דסברי דהגם דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם (וכן אל יצא איש ממקומו) מ"מ ליכא אלא איסור ואינו ככל המלאכות לענין חיוב כרת וחטאת דהוצאה מלאכה גרועה היא ומש"ה אמרי (כדמסיק הש"ס) הוצאה הוא דאסורה מושיט וזורק שרי הגם דהוי מעין הוצאה דסברי דהוצאה קילא מכל המלאכות שאין בה אלא איסור ולא חיוב ומש"ה מושיט וזורק שרי הגם שדומה להוצאה ודוקא מלאכות החשובות יש להן תולדות ואדרבה יתיישב בזה שלא נצטרך לשבש המשנה דקתני אבל המוציא ולומר דצ"ל אבל המושיט וזורק פטור דה"פ המוציא פטור וממילא הורו דמושיט וזורק שרי וכן יש לפרש מ"ש אבל המשתחוה פטור דמש"ה אמרי דכי אסורא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא דמדנקט המשנה והש"ס זה דוקא בהשתחואה ולא נקט דאמרי שגם הזובח לע"ג שלא כדרכה שרי מוכח דניחא ליה להמשנה ולהש"ס לומר שמודים במזבח ומקטר ומנסך שחייב אף שלא כדרכה וכדיליף בסנהדרין (דף ס') מדכתיב זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפי' של"כ מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש"מ אפי' אינו עבודה שלו קאמר וכן מקטר ומנסך דומה לזיבוח שהוא עבודת פנים וניחא להמשנה לומר שלא טעו בזה לפי שהוא כמפורש בתורה בפירוש ולא טעו אלא בהשתחואה שאינה עבודת פנים ולא דמי לזביחה דשרי של"כ ומש"ה הא בהא תליא דאי הוי השתחואה בכלל עבודה שחייב עליה גם של"כ אסורה ודוקא לפי טעותם שאין השתחואה עבודה גמורה וליכא אלא איסור לאו וכדמייתי הש"ס מדכתיב לא תשתחוה לאל אחר (ולא מייתי מקרא דוילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם) וטעו שאין השתחואה לחוד עבודה גמורה מש"ה הורו להתיר השתחויה של"כ וכן שלא בפישוט ידים ורגלים כיון דקילא טפי. ואין לומר דהא אכתי מוכח מהס"ד דהוה סבר כפשוטו דאמרי אבל הבא על שומ"י פטור אף גמר ביאה ומ"מ נקט בלשון פטור ולא שמותר והוי הוראה הגם דלא איירי לענין העראה דז"א דאדרבה מקושיית הש"ס יש להוכיח דהוראת פטור לא הוי הוראה דאל"כ מאי פריך הוצאה הא כתיבא לא תוציאו משא מבתיכם דהא אכתי י"ל שטעו והורו שפטור מכרת וקרבן דבקרא לא כתיב אלא איסור וי"ל דהוי דבר שאין הצדוקין מודין בו דלאו זיל קרי בי רב הוא שחייב כמלאכה גמורה וגם להגירסא דמייתי קרא דאל יצא איש ממקומו ודמשמע דקאי על הוצאה ולא על ענין תחומין אכתי אינו מפורש אלא לאו ולא חיוב (והא בשבת (דף ו') קאמר גבי אם הוציא והכניס דבמזיד ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה וחזינן דסד"א לומר שאינו נסקל ודקילא טפי משארי מלאכות). וכן מאי פריך מדכתיב וספרה לה דדלמא אינם מודים שיש חיוב כרת וכן בהשתחויה כיון שאין בה מעשה וע' סנהדרין (ס"ה) י"ל דלא ס"ל דכפיפת קומתו הוי מעשה כ"כ לחייב כרת. אע"כ דלא הוי הוראה עד שיורו ב"ד שמותר לגמרי ומש"ה פריך שפיר דהא מפורש האיסור בתורה ומשני שהורו היתר במושיט וזורק ולפי שאין חיוב גם בהוצאה וכמ"ש וגם אילו הוה מוכח מהס"ד דהוראת פטור הוי הוראה י"ל דהיינו כמ"ד שב"ד חייבין כשיאמרו להם מותרין אתם אף שלא אמרו מותרין אתם לעשות ולפום דקיי"ל דעד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות לפי שלא נגמרה הוראה בודאי דכ"ש דלא חשיב הוראה כשאמרו שפטור אבל אסור. והכא דקאי אליבא דשמואל (וכן בירושל' הוא דברי שמואל) ומ"מ פריך עליו דהא הוצאה כתיבא בתורה י"ל דקאי לאיכא דאמרי דאמר שמואל דעד שיאמרו מותרין אתם לעשות או דגם ללישנא קמא דשמואל מודה דכשאמרו שאסור לא נגמרה הוראה. וכן מ"ש המל"מ מהא דהלכה וזינתה או אלמנה לכה"ג כו' חייבת והקשיתי דהא אדרבה תניא כוותיה דר"י י"ל דדעתו דכיון דפרש"י בהוריות הלכה וקלקלה בזנות ע"כ ס"ל לפרש"י דהשתא לפום דדייק דדוקא כשיאמרו מותרין אתם לעשות ממילא כשזינתה לא הויא תולה בב"ד שלא התירו לה מעשה הזנות ומ"ד אבל זינתה לא וחשיבה תולה בב"ד ס"ל דא"צ שיאמרו לעשות וגם אי נימא דע"כ אתי הא דר"י ודתניא כוותיה אף למסקנא שצריך שיאמרו שמותר לעשות י"ל דהיינו דוקא לפום מתני' דסברה שניסת ע"פ ב"ד פטורה מהקרבן הגם שהוא דבר התלוי במציאות ואם הבעל חי לא שייך הוראת ב"ד בעולם להתיר אשתו וגם לר"נ דאמר הוראה היא מודה שיש בזה ענין טעות כיון שההוראה תלוי בהמציאות אלא דאמר דלא הוה טעות לבד ויש בזה גם ענין הוראה וגם ההיתר ע"פ ע"א הוי בצירוף מה דדייקה ומינסבה והשתא שהבעל חי חזינן דלא דייקה יפה ומ"מ ס"ל למתני' דחשיבה תולה בב"ד הגם שיודעת שהעיקר תלוי בהמציאות אם בעלה מת ושהיא צריכה לדייק בעצמה ומש"ה קאמר ר"י דלהמשנה ה"ה זינתה פטורה דאמרה אתון הוא דשויתון פנוי' שכל שיש גרם הוראת ב"ד היא פטורה משא"כ לפי האמת דליכא למתני' משום שאין זה הוראה אלא טעות י"ל דצריך שיהא תולה בב"ד שיהא ענין הוראה ושהורו לו היתר לעשות אותה המעשה שעשה: