אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מח

סימן מז

יש לבאר בדין פטור בהעת הפקר מבכורה כמ"ש הח"ס מהתוספתא איך הדין אם לא הפקיר אלא הולד ומשכחת לה כה"ג וע' שבת קל"ה ומ"ש הקצה"ח ומש"ש] אי אין בולד קדושת בכורה. ולכאורה יש לפשוט מדפרש"י בתמורה (דף כ"ד) ד"ה ילדה זכר יקרב עולה דבכור לא קדיש אלא ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתא תו לא חיילה קדושת בכורה. ויש להבין דהא בחולין (דף ק"ל) גבי בכור אינו נוהג במוקדשין פרש"י דבקרך וצאנך כתיב ולא של הקרש ועוד תקדיש כתיב ולא את שכבר קדוש ואמאי לא פירש"י גבי ילדה זכר יקרב עולה משום דבכור אינו נוהג במוקדשין ולמה הוצרך לפרש שאינו חל על קדושה הקודמת דהא בלא"ה מוקדשין אינו חייב בבכורה ומוכח מזה דהיכא שהאם אינה של הקדש לא נמעט מכלל בקרך וא"כ גם לענין הפקר היכי דהאם אינה של הפקר חייבת בבכורה דהקדש והפקר שניהם ממשמעות אחד נתמעטו מבקרך רק דבמוקדשין יש טעם נוסף אף אם הולד. לבד קדוש דתקדיש ולא שכבר קדוש ושאין קדושה חל על קדושה שקדם לה, וע' תוד"ה והמשתתף דלא נוכל למעט מבקרך אלא שותפות האם וממילא גם הפקר והקדש דממעטינן מבקרך הוי ג"כ דוקא באם ולא בולד:

ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח (סי' ר"ט) על התה"ד שכתב דמ"ש האו"ז דמהני מכירת העובר דסובר.:

כהרשב"ם דמהני מכירה לכשתלד. והקשה דהאמרי' בתמורה (שם) אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה הוא עולה הוי או בכור הוי כו' היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוי כו' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ במוכר לכשתלד הרי קדושת הבכור ומכירתו באין כאחד ודברי הרב קודמין והוי בכור ולפמ"ש א"ש דדוקא התם שלא נפקע חיוב בכורה במה שמקדיש הולד והא דנפקע מקדושת בכורה היינו משום שאין קדושת בכורה יכולה לחול על קדושה שקדם לה, מש"ה כשבבאין בבת אחת שאין, כאן קדושה שקדם לה הוי בכור דדברי הרב שומעין. משא"כ הכא דבמכירתו הולד לארמאי נפקע בו קדושת בכורה בעצם ולא שייך דברי הרב כיון שפטורה מבכורה מצד הדין (ולפ"ז י"ל דסובר האו"ז כמ"ד למפרע קדוש). ואין להקשות מדקאמר היינו דבעי אילפא אמר על הלקט כו' דהא לפ"ז לא דמי לאמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר דאף אם נאמר הפקר הוה משום דממילא אין בו חיוב לקט וכדפרש"י דלא מחייב בלקט אלא כל שהוא אוכל ונשמר הכא דאין הקדש הולד פוער מבכורה אלא מפני שאינו חל על קדושה שקדם לו כיון שלא קדמה הקדושה דהא עם יציאת רובו הוא דהוי עולה ממילא בכור הוי וגם ישאר קושיית הקצוה"ח מהא דאמר על הלקט כו' דלא קשיא דהא עיקר הטעם דהפקר פטור מלקט הוא משום שאינו נשמר וילפינן מקצירך דדרכו להיות משומר ואין סברא לומר דברגע הראשונה שאמר להפקיר יהא חשוב תיכף כאינו נשמר דהא לא עבר עדיין זמן שלא היה נשמר ופטור ההפקר בא לאחר זמן אמירתו דאז נחשב כאינו נשמר כיון שהפקירו מקודם ודמי לקט לבכור דכמו דבבכור בעינן שקדושת העולה תחול מקודם רגע אחת ואז מפקיע קדושת בכורה שאינה יכולה לחול על קדושה שקדמה כמו כן אמרינן גם בלקט דבעינן שההפקר יחול רגע אחת מקודם ואז לא חל הלקט והא דמיבעי ליה אמר על הלקט וכו' לא מיבעי ליה משום דהפקר יפטור מלקט דזה אינו כיון שלא היה הפקר מקודם ומיבעי ליה כיון דעם נשירת רובו הוא דחל הלקט והוא אמר שיהא הפקר ג"כ באותו רגע איזה מהן חלה הא עדיף או הא אבל פשיטא דהלקט חל וכן גבי בכור שאמר יהא עולה נמי מיבעי ליה כיון דברגע יציאתו לעולם חלו שניהם הי עדיף שתחול אם קדושת העולה עדיפא דכליל הוא או בכור שקדושתו מרחם ופשיט אביי שפיר דקדושת התורה עדיפא מקדושתו בין לענין בכור בין לענין לקט דדברי הרב קודמין והוי בכור ולקט וכ"ז גבי בכור ולקט דחלו שניהם ובעי הי עדיף וגבי מוכר לארמאי שהמכירה פוטרת בעצם קדושת בכורה לא שייך לומר דברי הרב קודמין דכיון דנימא דהמכירה חלה אין כאן דברי הרב כלל דמעולם לא היה עליה קדושת בכורה:

ועפ"ז יש ליישב קושיית רי"ט אלגזי פ"ג מבכורות לפום דפסק הרמב"ם דלמפרע הוא קדוש ומ"מ כתב דדוקא אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה הוי בכור אבל אמר עם יציאת מיעוטו הוי עולה דהא כתב הרמב"ם פ"ו מערכין שהאומר זה יהא הקדש מעכשיו לאחר ל' יום אם הקדישו בתוך הל' יום למזבח אינו קדוש וקיי"ל לענין קדושין דהאומר מעכשיו לאחר ל' יום ספק תנאה ספק חזרה הוא וכיון דלצד שהוא תנאה מתלי תלי קדושת בד"ה עד ל' יום ומ"מ אם הקדישו בתוך הל' יום אינו קדוש יקשה הא דהכא אע"ג שקדוש למפרע כיון דמתלי תלי קדושת בכור עד שיצא רובו קדוש קדושת עולה. ועפמ"ש י"ל דשאני הכא דכיון שקדם והקדישו עולה ושוב אין קדושת בכורה חלה על קדושה שקדם לה וגם דתקדיש כתיב ולא שכבר קדוש לא היה בה למפרע קדושת בכורה דדוקא כשחל עליו קדושת בכורה ביציאת רובו קדוש למפרע מיציאת מיעוטו משא"כ כשהקדישו בתוך ל' יום למזבח שלא נפקע בזה מה שהקדישו מעכשיו לאחר ל' יום לבד"ה דהא גם המקדיש קדשי מזבח לבד"ה ההקדש חל עליו ותפדה ויפלו דמיה לבדק הבית וא"כ לא חזר ובטל בזה, קדושת בד"ה שעליו וכיון שקדושה מעכשיו קדושת בד"ה אין קדושת מזבח חלה עליה ובלא"ה י"ל דכמו דניחא לצד שהוא חזרה משום דאין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד ה"נ ניחא לצד שהוא תנאה אם לא יחזור בו תוך ל' כיון דל"מ חזרה ואינו חסר השלמת התנאי למעשה ההקדש אלא שעשה תנאי שאם יחזור בו לא יחול ההקדש אינו חל הקדושה למזבח שיחזור בזה מקדושה ראשונה משא"כ הכא שכיון שהקדישו עולה נפקע מעצמו למפרע קדושת בכורה וא"צ לחזרה כלל:

ועפמ"ש י"ל קושיית התוס' ד"ה והמשתתף דהכא ממעטים שותפות ארמאי מבישראל ובחולין (קל"ה) קאמר בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות ארמאי די"ל מתניתין אתי כרשב"ג דולדות קדשים בהויתן קדושין וליכא למעט הקדש מבכורה משום דתקדיש כתיב ולא שכבר קדוש כיון דבהויתן קדושין ואצטריך בקרך למעט הקדש ואצטריך למעט שותפות ארמאי מבישראל דמיעוט בקרך אתי להקדש וסוגיא דחולין אתי כרבנן דולדות קדשים במעי אימן קדושין ונוכל למעט הקדש משום דתקדיש כתיב ולא שכבר קדוש ומיעוטא דבקרך אתי למעט שותפות ארמאי אך אי נימא דבקרך ממעט של הפקר א"כ גם למ"ד במעי אימן קדושין ולא אצטריך למעט הקדש מבקרך לא אייתר לשותפות ארמאי דאצטריך למעט הפקר. ויקשה הגמ' דחולין (קל"ה) דפריך אלא בקרך וצאנך ל"ל דהא אצטריך למעט של הפקר ואין לומר דהש"ס כבר מייתי קרא דבכורות בקרכם וצאנכם לאתויי שותפות ומהאי קרא ג"כ יש למעט בקרכם ולא של הפקר ושפיר מקשה בקרך למה לי אלא דאתי לדייק מדנקט בקרך בלשון יחיד למעט שותפות ארמאי ולא נקט למעט שותפות הפקר דחדא מינייהו נקט או דמסתבר טפי למעוטי שותפות ארמאי דבשותפות הפקר אין להבעלים שותף בעצם או דבאמת גם שותפות הפקר ממעט מבקרך שני הכתוב בפרשה. דז"א דהא מצינו כמה פעמים בפרשה בקרך וצאנך וליכא למצוא מיעוטי בכל חדא וחדא אע"כ דלא ממעטינן מבקרך אלא מהאי דכתב גבי כל הבכור וכן דקדק רש"י בלשונו בקרך וצאנך דכל הבכור וכו' והיינו משום דקרא זה מיירי בדין קדושת בכור משא"כ שארי קראי ודוקא מלשון בקרכם דאף של שותפות יש לרבות הגם דלא כתיב גבי כל הבכור משום דעכ"פ מוכח מהלשון דאף של שותפות (עוי"ל דלמ"ד במעא"ק ול"צ למעט הקדש ע"כ ממעט הפקר ולמ"ד בהויתן קדושין בעי למעט הקדש והפקר חייב בבכורה):

ובגוף ענין פטור בהמת הפקר מבכורה שהביא מהרי"ט אלגזי והח"ס בתשובה שט"ז שי"ז] מהתוספתא ומהא דקאמר בבכורות (דף נ"ה) מה בנך אינו בלקוח אף צאנך כו' דה"ה שאינו בהפקר דומיא דבנך לכאורה משמע מהרמב"ם וטוש"ע שלא הזכירו הך דינא דלא סברי הכי ודס"ל שאין הפקר פוטר מבכורה. ומשום דליכא למימר מה בנך אינו בהפקר אף צאנך כן דאדרבה י"ל מה בנך אף כשאין עליו בעלים. דגם אי נימא דאבי הבן חשיב בעליו אכתי הא בכור אדם חייב לפדות עצמו אף כשכבר מת אביו] אף צאנך ישנו בבכורה גם כשאין להם בעלים. ובלא"ה הא אמרינן דילפותא דאף צאנך ובקרך אינו בלקוח ומתנה היינו לענין מעשר הגם דקרא בבכור כתיב ומשום דא"ק כן תעשה אם אינו ענין לבכור דליתא בעשיה דמרחם קדוש תנהו ענין למעשר בהמה. ובתוד"ה מה בנך הקשו דלעיל דרשינן לה לענין בכור כדאמר א"ק כן תעשה הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך ותירצו דדרשינן בבכור משום דכתיב ביה קרא וכיון דאפקיה רחמנא בלשון עשיה דרשינן ליה למעשר משום דבבכור לא שייך קדושת עשיה. ולכאורה כוונת דבריהם ז"ל הוא דלענין מיעוט לקוח ומתנה מגוף הקדושה לא מוקמינן בבכור הקדוש מרחם וא"צ עשיה להקדישו וכיון שמשעה שנולד קדוש לא מסתבר למעט שלא ינהג הקדושה בלקוח ומתנה משא"כ לענין חיוב הטיפול בבכור בדקה ל' יום דשפיר יש להעמיד זה בבכור וא"כ גם לענין מיעוט הפקר מגוף הקדושה לא קאי קרא בבכור דליתיה בעשיה דמרחם קדוש ואי נימא ילפותא דמה בנך כו' גבי בכור יקשה דנימא מה בנך אינו בשותפות שאין לו אלא אב אחד אף צאנך אינו בשותפות וכיון דיליף מקרא דשותפין חייבין בבכורה גלי קרא דלא הוי דומיא דבנך ומיעוטא קאי על מעשר ולכאורה קשה למה לי למעט מיהיה לך ולא של שותפות שפטורין ממעשר בהמה דתיפוק ליה דמה בנך אינו בשותפות והגם שהאב והאם שותפין בולד מ"מ קרא דבכור בניך תתן לי קאי על האב לבד. ואין לתרץ לפמ"ש בתוד"ה ומה בנך דהא אין דנין משאי אפשר ודלא שייך לומר דע"כ הקישן הכתוב כיון דאצטריך ההיקש לשאר דברים יעו"ש וה"נ כיון דצריך היקשא לילפותא דמה בנך אינו בלקוח ומתנה אין ללמוד ממנו שאינו בשותפות שאין דנין משא"א דז"א דלא דמי למ"ש התוס' גבי הא דר"ע לא יליף פסח דורות מפסח מצרים שאינו בא אלא מן החולין שאין דנין משא"א ומשום דאצטריך היקישא שכל ערל לא יאכל בו וכמה ענינים שאינם מסוג וענין הילפותא שאינו בא אלא מן החולין משא"כ הכא דהא דיליף שאינו בלקוח ומתנה ובשותפות ושיהא ברור לך הכל הוא ענין אחד שיהא מיוחד לך וי"ל ע"כ הקישן הכתוב וכמו דיליף שאינו בלקוח ומתנה אף למ"ד דמתנה אינה כמכר ומשום דהוי כענין אחד:

גם קשה לפמ"ש בירושלמי פרק החולץ והביאו התוס' בסוטה (דף מ"ב) ד"ה מאה פפי דעד שלא נסרחה הזרע אשה מתעברת משני בני אדם כאחד וכתבו התוס' דמשמע שכולן היו אבותיו של גלית שהרי מכולן נתעברה אמו וא"כ גם בנך אפשר במציאות שיהא משני בני אדם בשותפות כשנתעברה משני בנ"א כאחת. ומ"מ קרא דבכור בניך תתן לי ודאי לא מיירי בכה"ג דכשאין הדבר ברור שהוא בנו אין החיוב עליו לפדותו כיון שאינו יודע אם הוא בנו דכל כה"ג אין הדבר ברור שנתעברה גם עמנו דשמא נתעברה מהאחר לבד וגם האמרינן ביבמות (דף ע"ח) דאי לא כתב קרא ופרש"י מידי דע"י עבירה קאתי לא כתב קרא למימר בנים אשר יולדו כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור שלישי וה"נ לא מיירי קרא בבנך של שותפות שהוא בא בעבירה ולא משכחת לה בהיתר אף כשגרשה זה וניסת מיד לשני דהא אכתי הוי באיסורא שצריכה להמתין ג"ח כדי להבחין בין זרעו של ראשון כמבואר ביבמות ק מ"ב) וגם אי קרא דאיסור הבחנה הוי אסמכתא בעלמא אכתי קרא דבכור בניך לא מיירי בשותפות וכמ"ש והדק"ל דנילף מה בנך אינו בשותפות דליכא למימר דאין דנין אפשר משא"א ואצטריך היקשא לשאר דברים דזה אינו דהא גם בנך אפשר בשותפות אלא דקרא לא מיירי בזה [דליכא למימר דקרא דבכור בניך תתן לי שייך גם בספק משום שהבן חייב לפדות עצמו בכל גוונא דז"א דהאמרינן מה בנך בברור לך ומשום דכשאינו ברור לך ליכא חיובא על האב הגם שהבן חייב לפדות עצמו בכל גוונא] וכיון דעצם הדבר שיהא בשותפות ישנו במציאות לא מקרי אי אפשר וכדיליף מה בנך בברור לך שנולד ברשותך אף שורך וצאנך ולא קאמר דכיון דאצטריך היקשא למילתא אחריני אין דנין צאנך דאפשר שלא יהא ברור לו ושיהא בחיוב כגון האחין שחלקו מבנך דאי אפשר שיחייב כשא"י אם הוא בנו (והגם דהיינו לפי הס"ד ומסקנא לא קאי הכי דבאמת סבר בכל דוכתי דאין ברירה אכתי מוכח כמ"ש). ואין לומר דהא דקאמר הש"ס אליבא דר' יוחנן דמה בנך בברור לך היינו משום דר' יוחנן לטעמיה בנדרים (דף ל"ו) יע"ש בר"ן ד"ה אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו לדידך דדנית אפשר משא"א וס"ל לר' יוחנן דדנין משא"א דז"א דהא סתם הסוגיא דנדרים הוי כוותיה דר' יוחנן הגם דקיי"ל דאין דנין משא"א כר"ע לגבי ר"א (ביבמות (דף מ"ו) ובספרא שמיני (ק"מ) מה כ"ח משתגמר מלאכתו אף תנור דברי ר"א א"ל ר"ע וכי דנין משא"א] ועכצ"ל דהא דיליף משמביא על בניו הקטנים לא חשיב כל כך ילפותא משאי אפשר וא"כ צ"ל דכיון דמשכחת בנך שא"ב לך לא חשיב לה אי אפשר וה"נ לפמ"ש דמשכחת בן של שותפות יקשה למה לי קרא למעט של שותפות תיפוק ליה ממה בנך כו' וכמ"ש:

ולכאורה י"ל לפמ"ש מהרי"ט אלגזי (ריש בכורות) דמש"ה לא יליף בתמורה (דף י"ג) דאין תמורה בלקוח כמו מעשר בהמה משום דמע"ב גופיה נלמד מהיקשא דבנך ואין הדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. והשתא י"ל דמש"ה בעי קרא למעט שותפות דאי לא הוי ילפינן לה אלא מהיקשא דבנך לא היה יכולין ללמוד מינה בהיקש דאין שותפין עושין תמורה. ועדיין יקשה לפמ"ש הלח"מ (פ"ה ממעה"ק ה"ג) שגם דעת הרמב"ם הוא דהיכי דילפינן מהדבר הנלמד בהיקש גם הדבר הכתוב בגופיה ילפינן מינים גם הדבר דלא ידעינן ביה אלא מהיקשא וא"כ הכא דילפינן גם דברים הכתובים במעשר גופיה נילף מינה גם הא דלא ידעינן בה אלא מהיקשא דמע"ב אינו בשותפין ובלא"ה קשה לומר דלא אתי קרא לגופיה אלא כדי שנלמוד ממנו דשותפין אינן ממירין וצ"ע:

ואין להקשות מהא דאמרינן בתמורה (דף ח') גבי כהנת שנתערב ולדה כו' הני ספיקות מדחו לכהן כל חד וחד אמר דאנא כהן ואנא כהן ולא מפרש שבאותו העדר הנשאר להם בירושה נולד בכור דהעבד אין לו בנכסים והוי הבכור ודאי של בן הכהנת אע"כ דגם לענין למעט מגוף הקדושה ילפינך מה בנך בברור לך כו' וכל שאינו ידוע מי הוא בעל הבהמה פטור מבכורה וליכא לאוקמי בבכור שנולד בעדר שנפלה בירושה דמספקא לן מי הוא האדון ומי הוא העבד ופטור מבכורה וע"כ דמיירי בבכור שנולד לבהמה שקנה אחר חלוקה דידעינן מי הוא בעליו וחייב בבכורה אם לא מטעם שיוכל לדחות כל חד וחד את הכהן מספק. די"ל דמש"ה לא משני הש"ס דממ"נ של בן כהנת הוא דכיון שהוא בספק מי הוא בן האדון יחלוקו ויש לכל אחד מחצה בדין וסד"א שיתבע הכהן מכל חד וחד לפי שהוא ספק. [וע' (סי' רכ"ג סעיף ב') דעת הרמב"ם והרי"ף בזה אומר איני יודע ח"פ איני יודע ואינו ברשות אחד מהם יחלוקו ואף לדעת הטור דעל הלוקח להביא ראיה היינו משום דאוקי ממונא ב מריה והכא ליכא חזקה לחד מינייהו וכאו"א אומר איני יודע ואינו ברשות אחד מהן שאינו ידוע של מי הוא הרשות ואף אם יתפוס בידים או אחר השחרור דמהני כמ"ש בתקפו כהן להש"ך דהיכא דחולקין וליכא חזקת מרא קמא אם קדם אחד ותפס אין מוציאין מידו. ולפ"ז אם חזר השני ותפס א"מ מידו אכתי בשעה שהוא ברשות זה הוא שלו מן הדין וא"כ אינו יכול לומר לכהן ממ"נ הוא של בן כהן דאף דמהני תפיסתו מ"מ ספק הוא בעצם שמא הוא עבד גם די"ל הכא דטוען שמא וכבר נחלט הדין שמחצה הוא לזה ל"מ תפיסה ואף אי מהני תפיסה מ"מ קודם שחרור אף אי תפס בידים ודאי דל"מ לפמ"ש המל"מ והובא בקונטרס הספיקות דבקרקע היכא דהוי הדין יחלוקו אי אחד והחזיק בקרקע לא עשה ולא כלום דכל היכא דאיתי' ברשות שניהם איתיה וה"נ כל היכא דאיתיה ברשות רבו איתיה שאין לעבד יד ואף אם תפס העבד בידים ל"מ ובעת השחרור ודאי עושין תקנה שלא יוכל לתפוס זמ"ז שמקנה כאו"א לחבירו חלקו במתנה]. ובלא"ה עדיפא מתרץ לאוקי מתניתין בכל גווני: ונתבאר דלא שייך למעט הפקר מבכורה מטעם מה בנך אינו בהפקר כמ"ש התוס' דלענין למעט מעצם הקדושה לא ממעטינן בבכור וצ"ע לענ"ד מ"ש הח"ס בחלק חו"מ (תשו' ק"ה) להקל בישראל שקנה פרה מארמאי ושניהם לא ידעו שהיתה מעוברת ואמר המוכר לולי פני הקונה אני נושא חזרתי מהמקח כי אדעתא דהכי לא מכרתי דאף דאגלאי למפרע שלא היה מקח טעות וברשות ישראל נולד מ"מ כיון שלא היה מבורר בשעת לידה שהוא בכור פטר רחם במי צאנך דומיא דבנך דמבורר מיד בשעת לידה ובשעת עדה עדיין לא הוברר שהוא מקח כדין דלפי מ"ש מדברי התוס' דבבכור לא אמרינן מיעוטא דומיא דבנך לענין גוף הקדושה צ"ע להקל מטעם זה:

ובטורי אבן ר"ה (דף י"ג) ד"ה קצירכם הוכיח מדבא עומר בשביעית דקצירכם אינו ממעט של הפקר וה"ה דשל הפקר חייב בבכורה. ומ"ש די"ל דמש"ה אין שביעית פטור מעומר מטעם הפקר משום דבלא"ה פריך במנחות (דף פ"ד) דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ומשני רחמנא אמר לדורותיכם וא"א לבטל עומר בשביעית. הנה מדברי התוס' שם יש להוכיח דלא כהטו"א שהקשו היכי שרי להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעי ממשקה ישראל כו' ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם דהא יכול להביא מן המופקר ותירצו שלא היו מונעין בני אדם מליקח אבל היו מודיעין להם והן פורשים מאיליהן ואס"ד דקצירכם ממעט של הפקר היו יכולין להביא מהמשומר כיון דכתיב לדורותיכם בעומר וצריך שיקיים מצותו גם בשביעית כמו בכל השנים שאינו בא מן ההפקר וידחה איסור שימור ומוכח דהתוס' סברי דקצירכם אינו ממעט של הפקר ויש לדחות דגבי עומר קרינן ליה קצירכם כיון דבעת הקצירה יוכל לזכות בעד הקדש בדרך זכיה מהפקר כמו שיוכל כל אדם לזכות אבל לענין בכורה שפיר יש לומר דבקרך ממעט של הפקר. ומה שהביא הטו"א מהא דרב מרי הוה מקנה אודנייהו לארמאי וטורח זה למה יפקירם אע"כ דהפקר חייב בבכורה לענ"ד אין קושיא שיפקיר כולו שלא רצה להפסיד כולו ופוטר מבכורה כשכולו הפקר ולא כשהפקיר מקצתו ודוקא שותפות ארמאי במקצת פוטר כדילפינן מכל בכור בישראל (ואף לפ"מ דממעט מבקרך מסתבר טפי למעט שותפות ארמאי משותפות הפקר) והפקר האוזן אינו פוטר דמ"מ קרינא ביה בקרך גם י"ל שהיה ירא שמא יחזיק בה ישראל אחר וישאר בחיוב בכורה:

ויש להעיר מהא דאמרינן בתמורה (ח') ובסנהדרין (קי"ב) מיתבי ר"ש אומר בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר כו' תיפוק ליה משללה ולא שלל שמים. ולא קאמר דאצטריך למעט כשנולד בכור לבהמת עיר הנדחת אחר שכבר נגמר דינן דהוי שללה שכבר היה הבהמה של עיר הנדחת וממעט לבהמת בכור דלאו בהמתה הוא לפי שקדוש הוא לגבוה. ומוכרח מזה דבהמת הפקר פטורה מבכורה ובהמה של עה"נ שנגמר דינה אין לה בעלים וכבהמה של הפקר דמי ואין נוהג בולדה דין בכורה וע"כ הא דאמר פרט לבהמת בכור היינו בנולד הבכור קודם שנעשית עה"נ ופריך שפיר דהיינו שלל שמים. ועמ"ש התוס' גבי ישראל שנתן מעות לארמאי קנה וחייבת בבכורה דאצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק או דרבנן ואס"ד דבהמת הפקר חייבת בבכורה לא מוכח מהא דחייבת בבכורה דקנה קנין גמור דהאמרינן בב"ב (נ"ד) ארמאי מכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה כו' וכיון שנתן מעות לארמאי בבהמתו אע"פ שלא קנה ישראל אותה כבר יצתה מרשות הארמאי מכי מטא זוזי לידיה ומוכח דבהמת הפקר פטורה ואי לא קני ישראל קנין גמור היתה פטורה דהפקר פוטר מבכורה [והגם די"ל דמוכח מסיפא דקנה לגמרי מדארמאי שנתן מעות לישראל פטור מבכורה מבואר מהתוס' דמוכח כן מהא דחייבת בבכורה]. ובירושלמי (פ"א דמעשרות) דגנך ולא של הפקר וה"נ בקרך ולא של הפקר וע' בקצה"ח (סי' רע"ג) מהרמב"ם ופרש"י פסחים (ד') דהפקר עדיין שלו הוא ואינו אלא כנדר ולא נתמעט מלך והארכתי במק"א להוכיח שתיכף יצא מרשותו כיון דל"צ אתי לרשות זוכה וכן מוכח מהסוגיא דתמורה דאלת"ה שאני לקט שלא יצא עדיין מרשותו אלא שנדר להפקיר ובשעה שזוכה בו אחר כבר נעשה לקט משא"כ אמר על הבכור כו' שקדושת העולה חלה תיכף ובאין בב"א:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה