אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מו

סימן מה

לב"ג החריף נ"י: מה ששאל בכתובות (דף ק"ב) דמשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא וכתב כדי לברר לו כהן דהא אי טובת הנאה הוי ממון א"כ בכתיבה זו לא קנה הכהן עוד הט"ה פשוט דלק"מ דקיי"ל בב"מ (דף מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרו"מ על מקום אחר שא"י לחזור בו דמתנה מועטת היא שאין לישראל אלא ט"ה לתת ללוי שירצה וסמכא דעתייהו. וגם ר"ל דס"ל דלא אלימא מילתא דשטרא ולא הוי כמ"ד להו אתם עדים מודה בט"ה ומתנה מועטת דכיון שאסור לחזור בו ויש משום מחוסרי אמנה דשארית ישראל וגו' תו מה שמסר השטר בפני עדים כמ"ד אתם עדים דמי גם דבשלמא בכותב חייב אני לך מנה דבדיבור בעלמא רשאי לחזור י"ל דלהכי כותב בשטר ומוסר בפני עדים כי היכי דסמכא דעתיה דמקבל שלא יחזור בו ותו יש משום מחוסרי אמנה אבל הכא דבלא"ה סמכא דעתיה אף בדיבור והבטחה לחוד ע"כ מה שכתב בשטר ומסר בפני עדים כמ"ד אתם עדים וכאמר כן בפירוש ובתד"ה אליבא בשיטת ר"ת כתבו וז"ל ועוד דשמעי' ליה לר"י בהזהב הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שנא הגיע לידו דגמר ומקני ה"נ מתוך שטרח ליתנה בשטר בכה"ג גמר ומקנה וצ"ע דהא לא אר"י אלא שיש בהם משום מחוסר אמנה ומ"מ לא קנה דהא נתנה לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי מפרשו מ"ש חיוב שאינו חיוב גמור אלא משום מחו"א פשיטא דא"ש דמשני כדי לברר לו כהן דתו הוי הט"ה מתנה מועטת דגם ר"ל מודה (עוי"ל שחייב ליתן הה"ס ויכול לתובעו הט"ה כעין מ"ש התוס' בב"מ (דף ו') בתקפו כהן אך ז"א): עוי"ל דגם למ"ד ט"ה ממון לא הוי אלא בתרומות ומעשרות וכה"ג שיוכל ליקח דמים בעד נתינתו לכהן אחר מאבי אמו ישראל וכמ"ש בבכורות (דף כ"ז) ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וא"ל הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר והא דהוה בעי לאוקי בקדושין (דף נ"ח) גם המקדש במתנות משום דט"ה ממון היינו כדעת הרמב"ם דבכל מת"כ אף בבכור וזרוע שרי לומר הילך סלע כו' וכמ"ש במשנה דערכין (דף כ"ח) ובטוי"ד (סימן של"א) הקשה על הרמב"ם מסוגיא דבכורות דבשאר מח"כ כגון בכור וזרוע אסור ט"ה שלהן דכיון דק"ד נינהו אתי למיטעי בהון כו' וע"ש במהרי"ט אלגזי. וע' ב"מ (דף ו') תד"ה והא. די"ל שאינו יכול לתובעו רק ט"ה שיש לו בו למ"ד ט"ה ממון [ועפ"ז יש ליישב קושיית הגר"ע זצ"ל ממ"ש התוס' בחולין (דף קל"א) ד"ה יש בו דדבר שיש בו ט"ה לבעלים אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו דשאני בכור דאסור ליקח מעות כסף ט"ה מאבי אמו ישראל ואיכא רק ט"ה דהחזקת טובה בעלמא וע' ש"כ (סימן ר"ג ש"נ) ובחו"מ (סימן ל"ז סעיף ט' וסי' פ"ז סעיף ל"ה) דמי שתבעו חבירו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו והוא יחלקם לעניים כו' פטור בלא שבועה שהרי אין לתובע בזה אלא ט"ה וי"ל עפמ"ש דגבי צדקה דבודאי אסור לו ליקח דמים מעניים בעד מה שמחלק להם ליכא אלא ט"ה דהחזקת טובה שאינה ממון משא"כ בתו"מ שיכול לומר הילך סלע ותנהו לבן בתי כהן דאיכא ט"ה דממון י"ל כמ"ש בב"מ (דף י"א) דדוקא משום דמת"כ נתינה כתיב בהו חליפין דרך מו"מ הוא וע' ש"כ סי' ר"ג] וגבי ה' סלעים דפדה"ב י"ל שאסור ליקח מאבי אמו כסף או שוה כסף דהא אינו נותן לו המעות אלא בעד מה שנותן לבן בתו הה' סלעים ואם לא יתן לו יצטרך לחזור לו דהא א"ל כן בפירוש ועדיף מאומדנא דמוכח וא"כ אינו נותן ה' סלעים בשלימות שחיוב מצות פדיון הוא שיתן דוקא ה' סלעים כסף או שוה כסף והמצוה לא נשלם בהפרשה. עד שבא ליד כהן וכיון שמקבל כסף חליפי הה' סלעים אינו נותן ה"ס בשלימות אלא פחות מעט דלא יצא והא דקדושין (דף ח') דשקיל סודרא כו' הא אמר לדידי שוו לי יעיש ודעת השו"ע שצריך שיהא שוה ה' סלעים לשום אדם ואם יפרש אבי אמו של הכהן שנותן לו הדבר מועט בתורת מפנה לחלוטין תו הוי מתנה בעלמא וכמו שאינו נותנו בשכר הט"ה וגם לא יחפוץ ליתן לחלוטין שמא לא יתן הפדיון לבן בתו. ודוקא בתרומה וזרוע וכה"ג שאין החיוב ליתן שיעור שוה כסף כזה אלא שיתן חלק הדגן והזרוע לכהן ואין המצוה בנתינה לחוד דכבר כשהוא תח"י הוא של כהנים (ופדה"ב אינו של כהן עד שבא לידו) יכול ליקח כסף ט"ה מאבי אמו ישראל בעד נתינתו לבן בתו כהן וא"כ בפדה"ב אין לו ט"ה דממון אלא ט"ה קלה החזקת טובה בעלמא די"ל דלכ"ע אינה ממון כ"כ:

ועפמ"ש יש מקום ליישב הא דפרש"י בכורות (דף מ"ט) עלה דקאמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי כו' ופרש"י דלאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך ל' לא שייכה פדייה. ותמה הגאון מהרי"ט אלנזי ז"ל דמוכח מפרש"י דלכ"ע המעות מתנה אפי' לרב ותמה דהא פליגי בזה רב ושמואל בקדושין (דף מ"ו) במקדש אחותו דרב אמר מעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות מתנה דאדם יודע כו' וגמר ונתן לשם מתנה וכן פליגי בב"מ (דף ט"ו) גבי הכיר בה שאינה שלו דלרב מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ולשמואל מעות נמי אין לו א"כ ה"נ לרב לא הוי מתנה אלא פקדון. ועפמ"ש י"ל דשפיר פרש"י דהוי מתנה לכ"ע דהא הש"ס מפרש טעמא דרב דגמר ונתן לשום פקדון ונימא ליה לשום פקדון סבר לא מקבל (וי"ל ג"כ דרב ושמואל אזלי לטעמייהו בב"ק (דף מ"ח) דרב אמר הלכתא כת"ק שאם הכניס ברשות בעל החצר חייב ושמואל אמר הלכתא כרבי דבכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא ומש"ה י"ל לרב שנתן לשם פקדון ולא אמר ליה לשום פקדון דסבר לא מקבל כדי שלא יחייב בשמירתו והשתא שקיבל סבור המפקיד שיחייב עכ"פ בשמירתו מפשיעה משא"כ לשמואל ע"כ שנתן לשם מתנה דאי לשום פקדון היה אומר לו בפירוש שמפקיד אצלו דבודאי היה מקבל ממנו בסתם כיון שאין עליו שום חיוב תורת שמירה וגם מהיכי תיתי נאמר שכוונתו לשם פקדון כיון שיודע שאף אם יפשע יפטר שלא קיבלו בתורת שמירה] ולא שייך זה בפודה בנו בתוך ל' יום דאס"ד דסבור לשום פקדון היה אומר לו לשם פקדון דבודאי היה מקבל ממנו דהא עתה שאמר לו לשם פדיון הגם דבאמת אינו אלא פקדון עכ"פ שוב לא יוכל ליתן דמי הפדיון לאחר דבזה שיתן לו לשם פדיון הוי עכ"פ כהבטחה דתו אסור לחזור בו משום דהוי מתנה מועטת ולא יוכל לתובעו רק הט"ה שיש לו בו וא"כ ישארו אח"כ דמי הפדיון אצלו וא"כ בודאי היה מקבל ממנו לשם פקדון כשיבטיח לו שאחר ל' יתן לו לשם פדיון וגם דיותר היה נותן לו לשם פדיון שיחול הפדיון אחר ל' דלרב בנו פדוי אף אם נתעכלו המעות ולא היה אומר שיחול מעכשיו הפדיון וגם אי נימא דניחא ליה להאב לעשות המצוה כהלכתה ושבעת נתינה יקיים מצות פדיון דהכי עדיף טפי משיחול הפדיון ע"י הנתינה מקודם אכתי הוי א"ל לשם פקדון ולהבטיחו שאח"כ יתן לו לשם פדיון כיון דגם האידנא ע"כ ישאר הפדיון אצלו. אמנם גם אי נימא דכיון דלא שייך פדיון בתוך ל' הוי כמו שהטעהו בעלמא ופקדון בעלמא וליכא בזה אף הבטחה שיתן לו אח"כ הה' סלעים וא"כ יוכל להוציא מידו וליתן לכהן אחר ג"כ ניחא דהכא אי הוה א"ל לשם פקדון בודאי היה מקבל ממנו לפי שיחשוב שקרוב הדבר שעי"ז שיהיה הה"ס תחת ידו יפדה ג"כ אצלו וישאר המעות בידו ויודע שהוא דבר רחוק שאח"כ יקח ממנו ויתן לכהן אחר. וכמו"כ י"ל דכיון דלענין ט"ה דהוי מתנה מועטת אסור לחזור בו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ה"נ לענין ט"ה אסור ליקח מידו וליתן לכהן אחר משום לא ידברו כזב דהא א"ל לשם פדיון ותו מדלא א"ל שיחול הפדיון אחר ל' או לשם פקדון ולהבטיחו שיפדה אצלו מוכח שנתן לו לשם מתנה וע' אה"ע (סי' כ"ח בב"ש ס"ק נ"ח):

ועמ"ש המח"א דאע"ג דבשאר מת"כ כתו"מ כיון דאין לבעלים בהן אלא ט"ה אם תפס הכהן שלא מדעת בעלים א"מ מידו אף למ"ד ט"ה ממון היינו משום דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן אבל בפדה"ב דכ"ז שלא באו ליד כהן ממונא דבעלים הוא אם תפס הכהן הה"ס לא זכה בהם. והקשה ע"ז מהריט"א (דף נ"א) מהא דקדושין (דף ו') אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי כו' בפדה"ב אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ופריך מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה עמלה"ח שמה מתנה אפי' כולהו נמי ואי קסבר לא שמה מתנה אפי' תרומה נמי לא דלפי"ז מאי קושיא דהא שאני תרומה דמשעה שהפרישה נעשה ממון כהן ואין לבעלים בה אלא ט"ה ואף שנתנה בתנאי דעמלה"ח דלא הוי מתנה מ"מ כיון שביד הכהן לזכות בה לגמרי ושלא יחזירנה דתקפו כהן א"מ מידו אף אם יקיים התנאי ויחזירנה הוי מתנה בעלמא ושפיר יצא ידי נתינה משא"כ בפדה"ב שאם לא החזיר גזל הוא בידו. ומסיק דפדה"ב הוי כשאר מת"כ דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן ואם ת"כ א"מ מידו יעו"ש שהאריך והשתא י"ל שלא יוכל ליקח מידו וליתן לכהן אחר הגם דקודם ל' שלא חל החיוב לא הפריש ולא נעשה ממון כהן מ"מ כיון שלא יוכל לתובעו מיד דהא כתב הרא"ש והריטב"א והביאם באבני מלואים (סימן כ"ח) דאפי' לרב שאינו לשום מתנה מ"מ אינו פקדון אלא שחייב להחזיר דלשום הלואה ניתנו ויש לו רשות להוציאם ומש"ה יכול לקדש בו את האשה. וא"כ הוי כסתם הלואה שזמנה ל' יום ולא יוכל לתובעה ממנו מקודם וכיון שיהא בידו הה' סלעים בשעה שכבר חל עליו חיוב פדיון וגם בשעת הפרשת הה"ס קודם שיבא ליד כהן י"ל דהכא שקיבל ממנו לשם פדיון דשארית ישראל כו' שוב א"מ מידו הגם שהפריש סלעים אחרים וגם אי יוכל לתובעה ממנו קודם הפדיון אף שהוא בתוך ל' משעה שנתנו לו וכאלו התנה שיהא בידו הפקדון עד שיצטרך ליתן לכהן אחר לפדות אכתי כיון שכל תביעתו הוא שיתן לכהן אחר והוא קיבל לשם פדיון י"ל דא"מ מידו והגם דאליבא דרב קיימינן ע' בש"מ דלפרש"י מודה רב דכשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה והכא לפמ"ש דליכא ט"ה דממון בפדה"ב אלא החזקת טובה בעלמא י"ל דמודה שיש משום חסרון אמנה וע' בשו"ע (סעיף ד') ומ"ש המרדכי הובא (סימן רס"ד). והכהן אינו מחוייב להחזיר להבעלים לצורך פדיון הגם שאין פודין במלוה שיש לו אצלו שיוכל הכהן לייחד המעות בעין ויהיה אצלו פקדון ושוב יוכל לפדות בזה וגם אי נדחוק לומר דכיון שאינו מייחד המעות אלא בעבור עצמו שיחזור ויתנה לו אין ממש במעשיו והוי כהערמה בעלמא וע' גיטין (כ') דלא ידע לאקנויי בדבר שחוזר לו מיד ויהא נחשב כמלוה בידו כמקודם וא"כ יהא מוכרח להוציא המעות מידו וליתנם לבעלים כדי שיוכל לפדות בהם וכשיבא ליד בעלים יוכלו לתפוש וליתן לכהן אחר. אכתי י"ל דהכא ודאי היה מקבל מידו וכמ"ש לעיל:

ועמ"ש המח"א שם (הל' זכיה ומתנה סי' ח') לענין צדקה שכופין ויורדין לנכסיו אם בא עני ותפס מנכסיו אי זכה בהם והביא מהירושלמי דדמאי פ' המקבל דקאמר ריב"ח אמר נותן מעשרות בט"ה מתני' פליגא על ריב"ח דתנן קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר הרי אפי' בדאיכא ט"ה נוטלין ממנו בע"כ כשאינו רוצה ליתן כל עיקר ותירץ בזה קושיית התוס' בב"מ (דף ו') למ"ד ת"כ א"מ דהאיכא ט"ה דהתם ג"כ אינו רוצה ליתן כל עיקר מפני שהוא ספק. ולענ"ד י"ל דשאני הסם שכבר אין לו שום ט"ה שאינו יכול ליקח כסף כדי ליתן לכהן זה דא"כ יהא הכהן נהנה מדעתו ורצונו דהא יכול ליתן לכהן אחר (ועמ"ש בהא דתרי עבדי הוו שחרר חד ונפיק בחד דשייך ל"ת שיש חנינה מה שמשחרר לזה) וא"כ אף ט"ה דהחזקת טובה אין לו שאינו יכול ליתן לכהן מדעתו דא"כ הוא נהנה ממנו מה שנותן לו וע' נדרים (פ"ה) בר"ן ד"ה רבא אמר ומש"ש ומ"ש הירושלמי דוקא באומר אי אפשי כו' י"ל דס"ל שאם רוצה ליתן וליקח דמי ט"ה יוכל לומר שיטול מי שירצה או יחלקו ביניהם והוא לא יתערב בדבר ושהנוטלין יתנו לו דמי ט"ה כפי מה שהיה יכול ליקח כדי שלא יהנו ממנו כלל ומש"ה כשאומר אי אפשי כו' נוטלין ממנו בע"כ כיון דהשתא אין בידו שיתן לאיזה כהן מדעתו. עוי"ל כוונת הירושלמי דמתרץ דלעולם הנוטלים יתנו לו דמי ט"ה כפי מה שהיה יכול ליקח מקודם כדי שלא יהנו מממונו ודקתני יטלו על כרחו אין הכוונה שלא ישלמו לו גם דמי ט"ה אלא שהוא אומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר וע"ז קתני שיטלו על כרחו ולעולם ישלמו דמי ט"ה כשיעור שישומו כמה דמים היה יכול ליקח בזה ולא מפרש כסוגיית הש"ס דאף דמי ט"ה אין נותנין לו:

ועכ"פ מיושב דברי התוס' שם בב"מ ואדרבה יתיישב עפ"ז מה שתירצו שלא יוכל לתובעו רק דמי ט"ה שיש לו בו והקשו ע"ז ממ"ש התוס' בחולין (דף קל"א) דדבר שיש בו ט"ה אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו דעפ"ז י"ל דכיון שאם יחזור לו שוב יפטור מליתן מספק ודוקא לפי שזה תפס א"מ מידו ואם יחזור לו הדר פקע חיובו וישאר תח"י וגם אין הקושיא שיוציא מידו ליתן מיד לכהן אחר דמה ירויח בזה מש"ה לא יוכל לתובעו רק דמי ט"ה שיש לו בו ולא שיחזיר לו הספק בכור דדוקא כשרוצה ליתן לאחר יוכל להוציא מזה שחטף לפי שיש לו בו ט"ה ולא כשישאר תח"י ולא יתן לכהן אחר דתו ודאי א"מ מידו:

ודבר מ"ש המח"א לענין צדקה כשאינו רוצה ליתן לשום עני דמהני תפיסת העני בפרט כשהוא קרובו שהוא קודם לכל אדם ומ"ש ר"י שאם אסר הנאתו על כל העניים נוטלין ממנו בע"כ. י"ל דמהני תפיסה (גם לפמ"ש לענ"ד דמדברי הירושלמי לא מוכח כ"כ) משום דגבי צדקה ליכא ט"ה דממון שאינו יכול ליקח מן העני או קרובו פרוטה בעד מה שיתן חוב הצדקה שלו לזה העני ולא לאחר דא"כ הוא פוחת פרוטה ואינו נותן החוב שעליו בשלימות וליכא אלא ט"ה דהחזקת טובה בעלמא ולא ט"ה דממון כמו בתו"מ וגם שאני חיוב תו"מ שאינו מחוייב רק ליתן לכהן יהיה מה שיהיה משא"כ במצות צדקה שאינו יכול ליתן לעני אחד ולקפוץ ידו מתת לעניים אחרים ואף שפעמים שיוכל לומר אני רוצה ליתן לעני אחר מ"מ החוב הוא להספיק די צרכי העניים ולתועלת המקבלים וע' (סי' רנ"ז) ועיקר הידור מצות צדקה הוא כשהנותנה אינו יודע והנוטלה א"י ממי נוטלה שיתן לארנקי של צדקה ושאני מעשר עני המתחלק תוך הבית שיש בו ט"ה לבעלים כדפרש"י שא"ל הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני שהוא מתבואה (ואינו דבר קצוב נדבת כסף) משא"כ גבי צדקה שאין בו ט"ה דממון כזה ובפרט כשהוא קרובו שכל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחלה וכמ"ש בנדרים (דף ס"ה) דבודאי מהני תפיסתו כה"ג והא דפליגי בב"מ (דף קי"ד) אי מסדרין לבע"ח (שאינו מטעם מ"ע דפריעת חוב לחוד ע' תוס' ב"ק (ט') אלא לפי שהוא ממון המלוה) היינו משום דלאו עלי' קא רמי להספיק כל צרכי מזונו וכסותו ומוטל על הציבור בכלל:

וע' בקצה"ח (ס"ס ער"ו) בשם השל"ה שאם מת ונשאר אחריו מעות מעשר אין היורשין יורשין אותם כיון דט"ה אינו ממון והוכיח מדברי המרדכי פ"ק דב"מ ודלא כהש"כ והקצה"ח הוכיח כדעת השל"ה מהא דנדרים (דף פ"ד) דאפי' לבעלים אין להם ט"ה במעשר עני אלא בימות הגשמים דכתיב ונתת וא"כ כשמתו הבעלים דלא כתיב ונתת אלא לבעלים אין ליורשין זכות ט"ה וצריכין ליתן לעני הנמצא ראשון או לבזבז לפניהם ומי שירצה יטול. ולענ"ד יש ליישב דעת הש"כ דשאני התם דדוקא בימות הגשמים משום דרמי כתיב ונתת וכתיב והנחת ומשני כאן בימה"ח כאן בימה"ג ובימות החמה כתיב והנחת בשעריך ושקל כל מאן דבעי ואין לו זכות לחלוק למי שירצה אלא צריך להניחו בשדה וכל מי שירצה יטול משא"כ הכא די"ל שהם בעצמם מחלקין הממון ושיש להם זכות ט"ה ובנה"מ הוכיח כדברי הש"כ ממ"ש (סי' רי"ד סעיף ה') בהג"ה שלא קנה שמעון האויר של ביתו ובסמ"ע בשם הרשב"א דהאויר שעל ביתו ממילא משוייר דלא נכנס בכלל המכירה ומש"ה א"י למכרו ולא יעלה על הדעת לומר דכשמת לא ירשו יורשיו את האויר אע"כ שיורשין כל מה שהוא של המוריש. ולענ"ד אי מהא י"ל דשאני התם דהגם שאין באויר ממש מ"מ האויר הוא שלו ואין לשום אדם רשות ושייכות בהאויר משא"כ הכא שעצם המעות מעשר אינו שלו אלא של עניים והגם שאין להם בעלים מיוחדים מ"מ המעות שייך להעניים אלא שיש לו בהן זכות ט"ה לחלק למי שירצה ושפיר י"ל דכשמת בטל כחו וזכותו ונשאר לבעלי הממון ודוקא דבר שהוא שלו בפ"ע היורשין יורשין אותו גם כשאין בו ממש להקנותו. משא"כ הכא שהמעות הוא של עניים אלא שיש לו זכות פ"ה בהמעשר שלו לחלק למי שירצה ועפמ"ש יש לחקור ולבאר בהדין המבואר (סי' רנ"ט סעיף ה') דמי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו נקראים היורשים מוחזקים כו' וע"ש בט"ז וש"כ, דלכאורה אם תפס העני אין מוציאין ממנו לדעת הרמב"ם שאם ת"כ א"מ מידו ובפרט דגבי צדקה אין לו ט"ה דממון וכמ"ש ואם יחזור לבעלים שוב יפטור ליתן לאחר ובפרט יורשין שאינם יורשין הט"ה וכמ"ש (סוף הענין נאבד):

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה