שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מה
להרב מו"ה יצחק דובער נ"י אב"ד דק"ק בארנוב: מכתב רו"מ הגיעני ואת אשר שאל לדעת חות דעתי להלכה למעשה בדבר המעשה שבא לפניו כי בעיר ריקא הסמוכה למחנו בארנוב אין כותבין גיטין והיה שם שכ"מ אשר רצה לגרש אשתו שלא תזקק לחליצה ונסע רו"מ לשם עם הסופר והעדים וצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואח"כ באו לבארנוב וכתבו וחתמו שם הגט ובלשון הגט כתבו למנין שאנו מונין כאן בארנוב ואח"כ נסעו למקום השכ"מ ונתן הגט לאשתו כדת והכתיבה והנתינה היה ביום אחד והוא דין מפורש באהל (סימן קפ"ז סעיף ו'). ועתה יש מפקפקים על הגט ממ"ש הגט פשוט בסימן הנ"ל (ס"ק כ"ב) שצריך לכתוב בסוף הגט קודם חתימה גיטא דנן צוה עלינו הבעל פלוני ביום פלוני בעיר פלונית לכתוב גט לאשתו פלונית ונתאחרה כתיבתו עד יום פלוני בעיר פלונית ואם לא כתבו הכי יש לפוסלו משום דמחזי כשקרא ובשעת הדחק והוא מקום עיגון שא"א להשיג גט אחר שיהיה כתוב בו בסוף הגט גיטא דנן כו' יש לדון ולסמוך אסברת המכשירין הסוברין דכותבין סתמא מניסן ובלוד:
הנה בעובדא דידן אין לפקפק כלל ויפה הורה רו"מ דהמעשה שבא לפניו היה שעת הדחק שהיה גט שכ"מ ולא היה אפשר לכתוב צוה עלינו הבעל בעיר פלוני כיון שבאותה העיר אין כותבין גיטין והיה צריך לשאול פי רבנים מובהקים איך לכתוב א"כ בכה"ג גם הג"פ מודה והגם שהנתינה היה ג"כ במקום שציוה הבעל לכתוב מ"מ אין נ"מ בזה וכן כתוב בתשובת שב יעקב דכותבין מניסן ובלוד אף אם חוזר ונותן אח"כ בירושלים עיי"ש. אך גם בגוף הדין של הג"פ גם שלא בשעת הדחק יש לפקפק דמדסתם בשו"ע וגם כל האחרונים לא הזכירו מזה ודאי דלא סבירא להו כן ומה שהביא בג"פ ראיה מדברי הנ"י בב"ב פרק ג"פ ד"ה כי היכי דלא מתחזי כשקרא. לענ"ד יש להכריח מן הש"ס ומדברי הנ"י בעצמו להיפוך והוא מדאמרינן ביבמות (דף קט"ז) אמר רבא אף לדידי דל"ח הכא חיישינן דלמא בגמלא פרחא אזיל א"נ בקפיצה א"נ מילי מסר להו כדא"ל רב לספרי כי אתניכו בשילי כתבו בשילי ואע"ג דמימסרן מילי בהיני ופירש"י ואע"פ שלא היה עמהם שמא מתחלה אמר להם בעירו כתבו גט לאשתי ואח"כ הלכו העדים לסורא וכן הנ"י שם פירש כלשון רש"י ממש יעו"ש. וקשה אי ס"ד כדברי הג"פ שצריך לכתוב בתוך הגט שצוה עלינו הבעל בזמן ועיר פלונית ונתאחר כתיבתו איך חייש רבא דלמא מילי מסר דהא אי אפשר לחוש לזה כלל שאם אמר להם בנהרדעא כתבו גט לאשתי ואח"כ הלכו העדים לסורא וכתבו שמה היה להם לכתוב בסוף הגט שצוה להם הבעל בנהרדעא ביום פלוני ואף אם לא מפסיל הגט משום זה אכתי מוכח מדלא כתבו כן כי היכי דלא יהיה מחזי כשקרא שבסורא גופא צוה להם הבעל. ולולי פרש"י והנ"י היה אפשר לדחות קצת הוכחה זאת ולפרש דחיישינן שמא מילי מסר להם בסורא גופא מקודם והם כתבו זמן הכתיבה ובזה א"צ לכתוב שצוה הבעל להם ביום פלוני דדוקא אם צוה במקום אחר מחזי כשקרא וכמבואר בדברי הראשונים דבשינוי המקום הוי יותר מחזי כשקרא אבל לפמ"ש רש"י והנ"י בעצמו דחיישינן דמסר מילי בעירו בנהרדעא מוכח דאף שהיה במקום וזמן אחר מ"מ אין צריך שיזכירו זה בתוך הגט ומש"ה לא נזהרו לפרש מילי מסר בסורא גופא: ומ"ש הנ"י בפרק ג"פ וז"ל כי היכי דלא מתחזי כשקרא אם נכתוב יום אחר שלא יהיה בו המתנה ולא הכתיבה ומה"ט גופה צריך להזכיר מקום שנמסרו להם בו הדברים ומקום שנכתב בו שאם לא יכתוב אלא אחד מהן מחזי כשקרא ומפסיל כדמוכח בגיטין שיאמרו לו איך אמרת בהיני ולא נכתב בהיני או הלא במקום שילא אמרו לכם עכ"ד הנ"י אף אם נפרש שהוא מוכרח להזכיר המקום והזמן שנמסרו בו הדברים אין מזה ראיה כלל לגבי גט דשאני שטר הקנאה כמו מתנה ומכר ואפי' שטר הלואה שעיקר המעשה נעשה באותו יום הקדום שאז הלוה לו ומכר או נתן רק שבהלואה אינו טורף ממשעבדי עד שיכתב את השטר ואין השטר אלא לעדות וראיה ולפרסם מה שראו ביום הקודם בעת שהלוה לו וכה"ג ומש"ה צריכין להזכיר אותו היום שהוא גוף העדות ובלא"ה מחזי כשקרא שלא יזכירו אלא זמן חתימתן משא"כ בגט ל ציווי הבעל גומר הגט והנתינה היא הגומרת וציווי הבעל אינו אלא לכתוב לו את הגט ולחתמו וא"צ שיזכירו יום ומקום הציווי שאין העדים באין בחתימתן להיות לראיה על הציווי בלבד אלא שהציווי היה שיוכלו לחתום ושוב יהיה גט כשר שיוכל ליתן ליד האשה ומש"ה א"צ להזכיר בגט מתי צוה אותם משא"כ בשטר הלואה וכדומה שכל עדותן וחתימתן אינו אלא לראיה מתי היה ההלואה או הקנין ומכר שכבר נגמרו ולפי"ז אין הוכחה גם מדברי הרשב"ם ד"ה כי יתביתו בשילי שיש לכתוב במקום פלוני כתבנו הך מה שראינו במקום פלוני דדוקא בשטר מכירה מתנה והלואה הוא דבעינן לכתוב כן ולא בגט. וכן מ"ש בפרישה והסמ"ע (סימן מ"ג ס"ק ל"ט) דהרבה גאונים סברו דכותבין שני המקומות זה הוא ג"כ דוקא בשטר ולא בגט. ומ"ש הנ"י בלשונו כדמוכח בגיטין אינו אלא דשם מוכח דמפסיל אם לא כתב המקום שנכתב בו כמו שהוא ולא בא להוכיח מסוגיא דגיטין שאם לא כתב מקום מסירת הדברים פסול דזה לא מוכח כלל משם (ואין לפרש דמוכיח מדקאמר אלא לאו סופר וקשה אכתי מה קמ"ל היינו שינה שם עירו דמאי שנא כיון ששינה המקום שצריך לכתוב אע"כ שכתב גם מקום אמירת הבעל ומש"ה איצטריך לאשמעינן דאף שנכתב מקום האמירה כדין מ"מ כיון שנכתב מקום הכתיבה שלא כדין פסול דז"א דהא שפיר קמ"ל מתניתין שינה מקום הכתיבה דהוי גווני אחריתא משינה מקום עירו וגם אף אי מיירי שכתב גם מקום האמירה מ"מ לא מוכח מידי הא שכתב הנ"י שאם לא נכתב אלא אחד מהן מחזי כשקרא ומפסיל דהא י"ל שכותב כן לכתחלה ומהא דשינה מקום הכתיבה תצא לא מוכח מידי דמקום הכתיבה הוא עיקר וגם דשינה גרע מאילו לא כתב כלל):
והוכחת הנ"י מגיטין מוקשה דשם מיירי בשינה המקום ולא הזמן ומש"ה פסול וכמ"ש הרא"ש שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר משא"כ הכא אם לא נכתוב אלא אחד מהן דליכא זה החשש דהא היה באותו מקום בזמן הנכתב בשטר וכל החשש אינו אלא משום דמחזי כשקרא אך יש לפרש דכיון שצריך לכתוב הזמן ויום הקני' כדי שלא יהיה במתנתו לאחר מאותו יום ואילך כלום אם יודעין אותו היום מש"ה צריך שיכתוב ג"כ מקום שנמסרו בו הדברים שלא יהיה נראה כשקר שכותב היום הקודם והמקום של עכשיו וזה שפיר מוכח מסוגיא דגיטין וא"כ דברי הנ"י אינו אלא אם רוצה לכתוב זמן הקנין משא"כ אם אינו רוצה לכתוב אלא זמן ומקום הכתיבה לבד י"ל דבזה לא מחזי כשקרא:
אך עדיין קשה דהא לא מוכח מסוגיא דגיטין רק שאם שינה מקום הכתיבה וכתב זמן הכתיבה לבד כמו שהוא פסול ולפי שיאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר אבל הכא שיהיה נכתב זמן ומקום הכתיבה כפי האמת ואם יכתב ג"כ שראו המלוה או המכר בזמן הקודם אף שלא יכתב המקום שראו ונמסר להם כלל מ"מ ליכא למיחש כ"כ שיאמר להם עמנו הייתם במקום אחר דהא אף בלא כתיבה נוכל לאמר שבאותו הזמן הקדום היה במקום אחר שהמקום הנזכר בתוך השטר אינו אלא מקום הכתיבה ואף אם משמע להנ"י מדהוצרך לאשמעינין דשינה מקום הכתיבה פסול ע"כ מיירי שנכתב מקום הציווי וזמנו ג"כ מ"מ לא מוכח מידי מזה דאם נכתב זמן ומקום הכתיבה כהוגן ושראו המלוה בזמן קודם ולא הזכירו אותו המקום שפסול די"ל דזה לא מחזי כשקרא דמעצמנו נוכל לאמר שכמו שהיה זמן אחר היה ג"כ מקום אחר אלא שלא היה צורך בדבר להזכירו משא"כ בהא דגיטין שהיה במזרח וכתב במערב שהזכיר בפירוש מקום הכתיבה בשינוי ויש להאריך בזה ועכ"פ אין הוכחה מדברי הנ"י למ"ש הג"פ כלל:
(ובתומים סי' מ"ג ס"ק כ"ד) הביא להקשות דברי הרא"ש אהדדי דכתב בפ' הזורק עלה דאמרינן כתיבו בהיני אע"ג דמסירי לכו מילי בשילי דטעמא שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר ובפ' ג"פ נתן הטעם משום דמחזי כשקרא. ולענ"ד מיושב בפשיטות דהא אם יכתבו המקום והזמן שנמסר להם לא יוכלו לאמר עמנו הייתם במקום אחר דהא באותו היום באמת היו בשילי ודוקא משום דמחזי כשקרא צריך לכתוב בהיני לפי שהוא מקום הכתיבה אבל בגיטין כתב הרא"ש וז"ל והא דקאמר אלא אסופר לאו דוקא אלא משום חששת העדים דצריך לכתוב בשטר שם עיר שהעדים חתומין בו אפילו נכתב בעיר אחרת שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר והיינו דכיון שהסופר צריך לכתוב זמן ומקום שהעדים חותמין כדא"ל רב לספרי כו' (וגם דבגט א"א לכתוב זמן שאמר הבעל דהוי גט מוקדם דפסול שיש חשש שמא יחפה וכמ"ש התוס' דנכתב ביום ונחתם בלילה חיישינן שימסור בצינעה לחפות עליה ויעיין מ"ש הג"פ שלזה הוצרך הה"מ ליתן טעם משום דמחזי כשקרא דמש"ה אף ע"י שליח דקלא אית ליה וליכא חשש שמא יחפה מ"מ צריך שיכתבו זמן החתימה) ומש"ה אם היה במזרח וכתבו במערב הוא פסול גמור שיאמרו עמנו הייתם באותו יום שנכתב במקום אחר דהא כתב זמן הכתיבה וגם דמה שכתב במערב אינו כלל מקום אמירת הבעל ג"כ והא דמייתי כדא"ל רב לספרי כו' אינו אלא כדי שנוכל לפרש מתניתן דקאי אסופר ולא אבעל ויעיין מ"ש הרא"ש בב"ק פ' מרובה (ע') דההיא דאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו כתיבו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מחזי כשקרא אף למ"ד בעלמא למחזי כשקרא ל"ח התם איכא למיחש לפסול העדים כי ימצא שלא היה באותו מקום ביום שנכתב בו והוא דוקא התם שאין יודעין יום ההקנאה אבל בכתיבה זמן ומקום הראשון בשילי וכגון בשטר שאין בו אחריות או במכר הוי משום מחזי כשקרא בעלמא:
והנה עפמ"ש הרשב"ם שכותבין במקום פלוני כתבנו הך שראינו במקום פלוני יש להבין מה שפירש בד"ה להנך דכתבי אקנייתא כותבי שטר מתנה שאין כתוב בה אחריות כו' אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות לא יכתב אלא יום שעומד בו עכשיו כו' מנ"ל הא דהא שפיר י"ל אף בשטר שכתוב בו אחריות וה"פ אי ידעיתו יומא דקניתו בו כתבו היינו שיכתבו שניהם זמן הקנין כדי שלא יוכל ליתן מאותו הזמן ואילך לאחר וגם זמן הכתיבה כדי שלא יטרוף מלקוחות הקודמים לכתיבת השטר ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה לבד והא דקאמר כי היכי דלא מתחזי כשקרא היינו משום דזה טעם כולל אף להיכי דאין בו אחריות אך כאשר נשים לב לסוף דברי הרשב"ם שכתב אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות לא יכתוב כו' ולא כתב כן אף בשטר מתנה שיש בו אחריות וכמו שמבואר בתחלה דדוקא שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות (והיינו כמבואר בחו"מ סי' קט"ז בהג"ה שם בשם המגיד פי"א ממלוה דדוקא מוכר אבל נותן מתנה בעדים אינו טורפה בלא שטר דמתנה אין לה קול אלא בשטר ומש"ה במתנה שיש בו אחריות יש לחוש שיטרוף מלקוחות משעת הקנין שעדיין לא נכתב, ובתומים סימן הנ"ל (ס"ק ה') הקשה דבמתנה וכי בדברים בעלמא יכול לשעבד נכסיו ומוכרח לומר בקנין שהקנין שעבד נכסיו וא"כ קשה הא קנין יש לו קול וסתם קנין לכתיבה עומד ואית ליה קלא ודוחק לומר דס"ל להה"מ בשם הרשב"א כדעת הרא"ש דכל קנין שלא נכתב לבסוף לית ליה קלא. ותירץ כמ"ש הכנה"ג שאם הקנין הוא לצורך הדבר דלולי כך לא היה הדבר נקנה לא אמרינן בו סתם קנין לכתיבה עומד עכ"ד התומים. אך עדיין יקשה דברי הרשב"ם כאן דהכא הוי קנין שנכתב לבסוף והיה קנין שעמד לכתיבה ומ"מ אין להם לכתוב זמן הקנין משום דאתי למטרף לקוחות מאותו הזמן ואין לומר משום דהקנין מצד עצמו אינו עומד לכתיבה ורק לפי שהיה המדובר ביניהם שיכתבו העדים לכן כותבין עתה מש"ה לית ליה קלא דז"א דסוף סוף היה הקנין עומד לכתיבה ואית ליה קלא, ובמרדכי כאן כתב בשם הרשב"ם וריב"א דדוקא בשטר אקנייתא דמתנה כו' וכן בשטרי מקח פן יטרוף מן לקוחות שלא כדין ותמוה דהא במכירה טורף מלקוחות אף בעדים בלא שטר משום דמאן דזבין בפרהסיא זבין וכן מ"ש בשם ר"י דל"ש מכר ומתנה דקנין לכתיבה עומד מוקשה ויש להאריך) דכשיש בו אחריות אתי למטרף לקוחות מזמן הכתוב בשטר שלא כדין ומוכרח לאמר דלענין מתנה שיש צורך בדבר לכתוב יום הקנייה כדי שאם יתן מהיום ההוא ואילך לאחר לא יהיה כלום מש"ה צריכין לכתוב שניהם זמן הקנין וזמן הכתיבה משא"כ שטר הלוואה שיש בו אחריות לאיזה צורך יכתבו שני זמנים כיון דע"כ יכתוב זמן הכתיבה ומאי יכתוב עוד זמן ההלוואה ולא מבעי' לדעת הרי"ף וש"פ שהובא בש"ך (סי' ק"ד ס"ק כ') דמלוה בשטר אע"פ שהיא מאוחרת קודמת לגבות מבני חרי ממלוה ע"פ המוקדמת דא"כ אין תועלת לידע שזמן הלואה בעדים היה קודם דאכתי יגבה המלוה בשטר המאוחר אחר זמן הלואה תחלה אף מבני חרי ולענין שיהיה לו קדימה על מלוה ע"פ מאוחר אין נ"מ דהא בלא"ה. עתה כותבין השטר ומלוה בשטר מאוחרת קודם למלוה ע"פ מוקדמת אך גם לדעת רב האי גאון כדפסק בשו"פ דלפי"ז יש תועלת שידעו שזמן הלואה היה מקודם מ"מ בשביל חששא זו לא צוה רב להסופרים לכתוב זמן ההלואה, אבל במתנה באחריות אף שצריך לכתוב זמן ויום כתיבה צריך לכתוב גם זמן המתנה למען ידעו כי כבר נתן לו מאז ולא יוכל אח"כ ליתנו לאחר ומ"ש הרשב"ם בתחלת דבריו שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות היינו דבזה אינו כותב אלא יום הקניה בלבד ובמתנה באחריות כותב שניהם ובמלוה באחריות הותב יום הכתיבה וחתימה לבד וממוצא הדברים מובן דאף מ"ש הרשב"ם בד"ה כי יתביתו במקום פלוני כתבנו מה שראינו במקום פלוני היינו דוקא כגון מתנה שיש צורך לכתוב מקום וזמן ההקנאה (ומ"ש או שטרי הלואה קאי על מקום הכתיבה שבהלואה אינו מזכיר יום ההלואה כלל ומשמע דאף אם היה במקום אחר אין צריך להזכיר) ואף אי נפרש דקאי על הלואה ג"כ מ"מ בגט א"צ להזכיר כלל כמו שבארתי לעיל החילוק ושהוא מוכרח מסוגית הש"ס ואף לדעת האגודה דעדי גיטין צריכין דו"ח זה לא שייך אלא בכתיבת זמן ציווי הבעל ולא בזמן כתיבת העדים לחוש בזה דהא מה שתיקנו זמן בגיטין אינו משום דו"ח כלל ומ"מ לכתחלה יש לחוש לדברי הג"פ במקום שאין שום דחק ובמקום הדחק אין לחוש לזה דגם הגט פשוט מודה בזה ויפה הורה רו"מ:
ידידו אלי' באאמ"ו הרב רנ"ה שי':