אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מד

סימן מג

לאחי הרב הה"ג מהר"ש זלמן נ"י כעת הוא הרב דק"ק ראהאטשאוו ברייסין: הגיעני יקרת קונטרסו בדבר האשה שנתגרשה ולאחר נשואיה לבעלה השני נתוודע שהעדים החתומים על הגט אשר נתייחדו ג"כ לעדי מסירה היו קרובים זה לזה מצד האם והאריך בקונטרסו לצדד להקל להתירה להשאר תחת בעלה השני וכפסולי דרבנן שאם ניסת לא תצא והביא מ"ש הנה"מ (סימן ל"ו) ג"כ להקל והנני בזה להשיבו הנלע"ד ולהשתעשע בדבריו הנחמדים: והנה דבר מה שהאריך לבאר אם יש לצרף מה שראו הרבה אנשים כתיבת ומסירת הגט ושמעו ציווי הבעל לכתוב וכן הסופר דבשליחותא דבעל קעביד לפמ"ש הפנ"י בגיטין (דף י"ח) דכל ההיקש דשלשה לשנים שאם נמצא אחד קו"פ עדותן בטילה אינו אלא בדבר עדות גמור משא"כ בגט שאין העדים כותבין שנעשה בפניהם דבר כמו בשאר עדות ורק מדרבנן נפסל גם בגט משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא וכ"כ הפנ"י (דף ל"ו) דעדי הגט לא הוי כעדות דעלמא שנוסח הגט הוא לשון הבעל וחתימת עדים לא הוי אלא שיהא מוכח מתוכו שנכתב בציווי הבעל ומש"ה א"צ שיהא עדות שאילה"ז וכשר כת"י ולא מיפסל משום מפיהם ולא מפי כתבם לשיטת הרמב"ם וכזה כתב התו"ג בחידושיו (דף פ') להשיב עמ"ש הנוד"ב דכתיבת מקום עמידת העדים בגט הוי כדי שיהא עדות שאילה"ז דז"א דעיקר עדותם הוי שנכתב בציווי הבעל וכיון דאפי' עמפ"ע ומפי כתבם כשר דהא אומר אמרו כשר כ"ש דא"צ שיהא עשאילה"ז ובגוף הגירושין אנן סהדי שנמסר לידה כמ"ש הר"ן פ' המגרש:

ולענ"ד קשה שלא הביאו דברי הנמ"י בסנהדרין פאד"מ שכתב להיפוך וז"ל וכן גט דמכשרינין אפי' אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דל"צ דו"ח כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכתב שם מקודם דהא דבעי דו"ח הוי כדי שיהא עשאי"ל ע"ש הרי דמה"ת הוי צריך דו"ח ועשאי"ל ומתקנת חכמים הוא להכשיר בלא זמן. אמנם לכאורה קשה דכיון דתקנ"ח הוא לכתוב זמן בגט (משום ב"א או משום פירי) וזה שינה מתקנתם ולא כתב זמן וא"כ יפסול הגט לגמרי ואם ניסת תצא ולמה יתקנו חכמים להפקיע קדושין בגט זה שלא נכתב כתקנתם וצ"ל דכיון שגם לכתחלה א"צ שיכתוב בזמנו כתבנוהו ומהני מתק"ח וא"כ תק"ח לכתחלה שא"צ דו"ח מש"ה לא מיפסל גם כשלא נכתב זמן כלל והגם דבכתיבת זמן בגט אף כשלא נכתב בזמנו כתבנוהו הוי יותר מתוקן לענין דו"ח מ"מ לא פלוג רבנן כיון דבלא"ה א"צ דו"ח ולפי"ז מ"ש הנמ"י וכן גט דמכשרינין אפי' אין בו זמן ע"כ כוונתו ג"כ לכשיש בו זמן ונא נכתב בזמנו כתבנוהו ולפי"ז קשה דא"כ בכל גט דעלמא יופקעו הקדושין ולא יהא לה דין גרושתו וע' ש"מ ריש כתיבות בשם הרמב"ן דהיכא דאפקעינהו רבנן לקדושין קדושין נעקרין לגמרי ולא מתסרא לכהן וקרובים אלא מדבריהם וא"כ כל גרושה האידנא לא תיאסר לכהן וקרובים אלא מדבריהם וגם תימה לומר דהוי תק"ח לכתחלה לגרש בגט שיפקיע קדושין למפרע ושיהא בעילותיו בעילת זנות למפרע. ואי כוונת הנמ"י הוי דוקא בגט שאין בו זמן וכשכתוב בו זמן אף שיכולין לומר אחרנהו וכתבנוהו הוי בדו"ח יקשה אמאי לא קאמר הש"ס דמש"ה תקנו זמן בגיטין כדי שיהא עשאי"ל ולא נצטרך להפקיע הקדושין למפרע וגם יקשה למה תקנו להפקיע קדושין בגט זה שלא נכתב כדין וכבר כתב הש"מ דמש"ה בטבע במשאל"ס לא אפקעינהו רבנן לקדושין משום עגונות משום דבכדי לא הפקיעו רבנן לקדושין. (והפ"י כתב מסברת עצמו ג"כ דהוי תקנה דרבנן ותמה עליו הנ"ב מהא דפריך (דף ל"ג) מי איכא מידי דמדאורייתא בטל לגיטא כו' ולא אסיק אדעתיה סברת כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ולמה לא הוקשה לו מכל גיטין דעלמא שמפורש במשנה שהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ולענ"ד זה י"ל דלהס"ד היינו אומרין שצריך לכתוב בזמנו כתבנוהו ומתני' דבלא זמן הולד כשר היינו כשיש ע"מ ומשום דר"מ ס"ל ע"ח עיקר א"נ דבלא דו"ח דהוי ספק אין לפסול הולד):

וכדי ליישב כ"ז י"ל בדעת הנמ"י דנהי שצריך דו"ח מה"ת מ"מ כיון שגם בלא דו"ח אינו כמגרש בלא עדים אלא שפסול משום דאפשר שאינו אמת (והדו"ח מברר האמת) וחכמים שהכשירו להגט והפקיעו לקדושין לא הפקיעו הקדושין לחלוטין אלא דלפום החשש שמא לא נכתב כד"ת בציווי הבעל מ"מ תוכל להנשא שהפקיעו הקדושין ואם חתמו כד"ת בציווי הבעל הגט כשר וא"צ להפקעת קדושין ומש"ה לא הוי בעילותיו בע"ז למפרע לפי האמת שנכתב כד"ת ואסורה לכהן ולקרובים מה"ת כיון דליכא אלא חשש מיעוט בעלמא שמא אינו אמת ובלא הפקעה לקדושין היתה אסורה להינשא משום דסמוך מיעוטא לחזקת א"א ולענין להינשא לכהן ליכא חזקה להתירה דהא בחזקת א"א היתה ושתיאסר לכהן אחר גירושין ותו אזלינן בתר רובא שנחתם כד"ת ואסורה מה"ת לכהן ואדרבה הוחזקה למגורשת ולא לפנויה שהיתה בחזקת א"א ולא דמי להא דגיטין (דף ל"ג) גבי בטלו אינו מבוטל דהתם הוי בודאי הפקעה קדושין למפרע (וכן בהא דאומרת טמאה אני לך שכתב הר"ן סוף נדרים דהא דשריא לבעלה היינו מטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא היינו ג"כ דוקא אם האמת כדבריה דהר"ן כתב מטעם נאמנות ולא משום דשאחד"א ומש"ה אסורה לעלמא דשמא עיניה נתנה באחר ולא נטמאה וא"צ להפקעת קדושין ולא באו להפקיע הקדושין לחלוטין אלא דאי קמי שמיא גליא שנטמאה הופקע הקדושין למפרע ומש"ה ניחא מה שהקשו מה הועילו חכמים בתקנתם דהא תוכל לומר טא"ל ונטולה בהדדי דכיון שאסורה לאחר דשמא משקרת ולא נפקע הקדושין ואגידא ביה י"ל ע"ד בעלה היא נודרת ומיפר ועמ"ש התוס' בנדה (דף מ"ו) ד"ה כדר"פ דאע"ג דהכא לא הוו אלא נשואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ"מ נודרת על דעתו וה"נ מיפר לה כיון שהיא זקוקה לו והוא בעלה ואסורה לאחרים ועדיף מנשואין דרבנן וגם אם תפרש שאינה נודרת על דעתו לא חילקה תורה בזה כמבואר בגמ' ותוס' יע"ש):

והגם שהפנ"י כתב דהא דבעי עשאילה"ז לא הוי משום חשש שקר דהא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והא דלא הוי עדות היינו מגזה"כ. לענ"ד י"ל שצריך דו"ח כדי לברר שהוא אמת ומ"ש דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד היינו דחתימתן הוי כמו שהעידו בע"פ לפני ב"ד ולא מיירי מענין דו"ח שא"צ דו"ח ואם לא נכתב בזמנו כתבנהו הוי כעדות בע"פ בלא דו"ח. (עוי"ל דמה"ת שצריך דו"ח צריך קיום שאמת הדבר שחתמו ויתיישב קושיית התוס' כתובות (דף כ"ח) דכל אדם שירצה יזייף ויחתום ויגבה מה"ת דבריש גיטין מוכח דאפי' כשאין מכירין החתימה הוי מה"ת כמו שנחקר עדותן בב"ד דלפי"ז לא יגבה מה"ת בלא קיום כשטוען מזוייף דבעי דו"ח ומדרבנן שא"צ דו"ח הם אמרו שצריך קיום והכי קאמר כיון דעדים החתומים כו' דתק"ח שא"צ דו"ח ותו ליכא חשש מה"ת דהא אם אינו אמת הפקיעו הקדושין שעל דעתם שייך לומר ורבנן הוא דאצריך ומשום עיגונא אקילו בה רבנן הגם דלפי"ז בלא קיום שאינו כתק"ח לא יפקיעו לקדושין הכא משום עיגונא הפקיעו ע"פ ע"א):

ובש"מ כתובות כתב דיש מתרצין דלאו משעת קדושין נפקע למפרע אלא השתא משעת מעשה וכ"ז שלא נעשה המעשה שלא קיבלה גט באונס כה"ג חייבת בחנק ואינו מובן דהאמרינן בנדרים (דף כ"ט) ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וא"כ אפי' קדשה ע"ד כן שבבוא מעשה כזה יופקע הקדושין להבא צריכה גט וז"א גט מה"ת ואולי ה"פ דכיון שמקדש אדעתא דרבנן והוי כמתנה בפירוש שמקדש ע"פ רצונם ותיקונם והוא שאמר ה"ז גיטך אם לא באתי כו' ולא בא בעל הגט משום דאדעתא דהכי שיארע לו אונס לא גירש והשתא שתיקנו רבנן דהוי גט הוי כמו שהיה בדעתו ורצונו שכשיתן לה גט כזה אף אם יארע לו אונס תהא מגורשת ואהני מחשבתו ורצונו בשעת הקדושין שתתגרש בגט כזה דכשמגרשה עתה בגט זה הוי כאילו גמר בדעתו לגרש אף אם יארע לו אונס דהא ע"ד כן קידשה שתתגרש בגט זה ותו גם עתה מגרש על דעתו הראשונה וגמר בדעתו לגרש כה"ג וכיון דמקדש אדעתא דרבנן הוי כאילו פירש בהדיא שיהא ענין האישות ע"פ רצון ותק"ח וכן במעשה הגירושין יסכים לחק"ח. ואולי ה"נ י"ל דכיון דקיי"ל בגיטין (דף ס"ו) דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי יכתבו ויחתמו וע' ר"נ בנדרים (דף ל"ו) ובש"ע (סימן קמ"א סעיף י"ט) וכיון דחכמים הכשירו גט בלא זמן אמרינן דהגם שהוא בלא דו"ח ואפשר שנכתב ונחתם בלא ציווי הבעל מ"מ כיון דהוי כפירש בהדיא שענין האישות יהא ע"פ תק"ח וחכמים הכשירו זה הגט הוי כאילו הרשה וצוה לעדים לחתום אך ז"א דכיון שבשעת קדושין לא אסיק אדעתיה מזה לא הוי ככל השומע קולי אלא ככל הרוצה לחתום דל"מ בגט:

והנה מ"ש הנוד"ב שגם בכתיבת זמן לא יתוקן מוקשה דהא יכולין לכתוב בזמנו כתבנוהו וכן הק' בתו"ג גם דבכתיבת זמן יזכרו לומר שכתבוהו בזמנו ובלא כתיבת הזמן לא יזכרו מתי נכתב ומ"ש הנוד"ב לצדד להקל בשינה מקום עמידה בגט מומר שמסלק הכתובה קודם הגט וא"צ גט לגביית הכתובה וא"צ שיהא עדות שא"י להזימה לענ"ד ז"א לפמ"ש הנ"י בשם הרמב"ן והובא בב"י דמש"ה קיי"ל אין בודקין כו' דבזה"ז דמי טפי לד"מ דהא רובא דנשי אית להו כתובה הלכך אפי' ארוסה דל"ל כתובה לא מפלגי בה דאילו ד"נ ליתנהו בזה"ז ע"ש וע' ב"ש אה"ע (סימן י"ז ס"ק ס"ג) דלאוסרה על בעלה צריך דו"ח דכיון שאינה נוטלת כתובה הוי ד"נ וא"כ אדרבה אי ליכא נ"מ לענין כתובה הוי גט כד"נ אפי' בזה"ז ובעי דו"ח ועשאי"ל והגם דל"ש כאשר זמם הכא דלא הוי אלא כעין ד"נ צריך לברר עדותן ואם יוכלו להזיד יראו ויפחדו להעיד שקר והיינו דו"ח לברר האמת ובד"נ ממש גזה"כ שיתקיים כאשר זמם ממש והך הזמה הוי רק שיהא דו"ח דבעי בד"נ וע"י שיוכלו להזימם יתברר האמת ואף לתירוץ שני דתוס' ריש מכות דגבי עדות בן גרושה ל"ח בעשאילה"ז ולא קאי עלה כאשר זמם מ"מ גבי גט או צריך דו"ח י"ל שצריך שיוכלו להזים כדי שיהא דו"ח ולא כדי שיתקיים דין הזמה וכאשר זמם גם דכיון שלא ניתנה כתובה לגבות קודם גירושין אלא שצריך לשלם כדי שיגרש אכתי שייך להגט ובלא"ה דמי לגט ארוסה כמ"ש הנו"ב בעצמו). והנה מ"ש התו"ג בשם הר"ן פ' המגרש דאנן סהדי שנמסר לידה ובזה ל"ש עשאי"ל צ"ע דלפמ"ש הנ"י הוי זה מתק"ח שא"צ דו"ח ועשאי"ל ומש"ה כתב דמודה ר"א דגט חתום בעדים כורת אע"פ שלא נתן בע"מ דבידוע שהבעל מסרו לה וכאילו הן עצמן מעידין על המסירה. והנה לכאורה בל"ז ל"ש הזמה שיתברר שקרם שלא צוה הבעל דהא אין כותבין זמן שא"ל הבעל לכתוב וכדקיי"ל (סי' קכ"ז סעיף ו') שכותבין מניסן ובלוד (ואמרו לפלוני ויחתמו מהני וע' (סי' ק"כ) אי מהני אף בפקח שגירש ע"י כתב) אך מה"ת היה אפשר שיצטרכו להזכיר זמן ומקום שא"ל הבעל. ומ"מ י"ל דכיון שהגט אינו בלשון עדות ראי' אלא כעדות קנין שהוא לשון הבעל וגזה"כ שצריך חתימת עדים א"צ דו"ח שחתמו בציווי הבעל:

והנה דברי הב"ש הנ"ל סותר לכאורה למ"ש בעצמו (בסי' י"א ס"ק י"ג) דשני עדי כיעור מצטרפין כמו בד"מ והא דצריך דו"ח משום דמה"ת אפי' בד"מ בעי דו"ח ומשום נעילת דלת הוא דא"צ דו"ח וא"כ ניחא הא דלאוסרה על בעלה צריך דו"ח ולענין עדות להתירה להינשא א"צ דו"ח דכיון דמדעל"ג ודייקא ומנסבא דמי לד"מ דגם בזה הקילו חכמים שא"צ עדות גמורה. ולכאורה י"ל עוד דבזה"ז דליכא ד"נ ולמ"ד כתובה דרבנן כדעת רוב הפוסקים מה"ת אף ד"מ ליכא ומדרבנן ד"מ א"צ דו"ח מש"ה הוי גט מעליא בלא דו"ח אף מה"ת אך ז"א דנהי דרבנן תקנו לחיוב כתובה מ"מ כיון שכתב לה כתובה כבר הוא חייב לה כבע"ח דעלמא שתובעת ממנו ממון ויש בזה ד"מ אף מה"ת ודמי למקדש במעות שקנה בקנין מעמ"ש דהקנין מדרבנן דמ"מ הוי הקדושין מה"ת כיון דעכ"פ הוי הממון שלו ולהב"ש (סי' י"ז) אדרבה דמי לד"נ כדליכא ד"מ. ועמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ח') ד"ה מיתבי (והובא בב"י) דבעי דו"ח לאוסרה על בעלה דלא גרע מגזילות וחבלות והוכיחו מדמוכח בסוגיא שהיא מותרת לבעלה כשהוכחשו וקשה דהא שם קיימינן בזמן שיש ד"נ והביא עדים שזינתה להמיתה וא"כ י"ל דמש"ה בעי דו"ח כד"נ משא"כ האידנא דליכא ד"נ. וממ"ש התוס' דלא גרע מגזילות וחבלות ולא הזכירו ד"נ מבואר דס"ל שאינו ענין לד"נ אלא לד"מ ומ"ש הב"ש דגם אם היא מותרת אינה נוטלת הכתובה י"ל דכיון שיכולה למכור הכתובה במקח מועט בט"ה וכמ"ש בב"ק (דף פ"ט) ובמשנה דמכות (דף ג') מדמה לגזילות וחבלות דבזה ל"ש נעילת דלת ואדרבה יש לעשות דו"ח שלא תיאסר בנקל וא"כ מה"ת צריך דו"ח כיון שהעמידו חכמים בזה על ד"ת (ומ"מ י"ל דכיון שאינו ד"מ ממש רבנן הוא דאסמכוהו לזה ותקנו שצריך דו"ח). וצ"ע מ"ש הנ"י בשם רמב"ן הנ"ל דהלכך אפי' ארוסה דל"ל כתובה לא מפלגינן בה דמנלן הא דהא י"ל דהאידנא לא דמי לד"נ ומש"ה א"צ דו"ח כשאין לה כתובה וי"ל (וע' קצה"ח סי' ל' ס"ק ב' בדברי הנ"י סנהדרין הנ"ל ובנה"מ שם):

ובנ"ד שהיו קרובים זל"ז מצד האם ע' תומים שהביא סמך מיומא (ס"ו) דקרובי האם פסולין דרבנן. ולענ"ד קשה לכאורה ההיא דיומא שם דמעיקרא מאי קסבר לומר דהאומר לאביו היינו לאביו ממש דהאמרינן בסנהדרין (דף פ"ה) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית (ולכאורה ודאי שבו מיד כשראו מרע"ה והבינו טעותם) ואין להרוג את אביו כיון שאפשר באחר ואין לומר שהיה הוראת שעה דהא מרע"ה אמר להם איש את אחיו ואת רעהו ולא אמר את אביו, ואולי נימא דכיון שנעשו גרים במעמד הר סיני אין להם אב ואם שיחייב בהכאתם ע' יבמות (דף כ"ב) וע' פר"ד (דרוש א') (והא דמשה ואהרן נחשבו קרובים כמ"ש זבחים (דף ק"ב) וכמה דוכתי היינו לפי שנקדשו למקום מעולם וע' סוטה (י"ב) שנולד מהול וצ"ע ההיא דב"ב (דף קנ"ט) משה ואהרן אין מעידין לחותנם כו' דהא יתרו גר היה) וא"כ אזדא לכאורה מ"ש התומים להוכיח דקרובי האם מדרבנן דאל"כ גם אחיו מאמו הוי קרוב לפסול לעדות וכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה דלפ"ז לא נפסלו אפי' קרובי האם שלהם כמ"ש יבמות (כ"ב צ"ח). גם י"ל כיון דמיתת סייף היה הוראת שעה כפרש"י שנידונו במיתת ב"נ הגם דב"נ א"צ התראה והכא הוי דוקא בעדים והתראה מ"מ א"ש כיון שב"נ נהרג ע"פ קרוב ונידונו במיתת ב"נ בסייף וי"ל ג"כ שהיה הוראת שעה ולא היה מיתתן ע"י העדים דוקא. ובלשון השו"ע (סימן ל"ג סעיף י') ואפי' משה ואהרן אינם כשרין להעיד זה לזה כו' אמנם בש"ס שם איתא דאלת"ה משה ואהרן לחותנם כו' ודאפי' קרובי אישות גזירת מלך הוה, וצ"ע כמ"ש:

וע"ד מ"ש כ"א הרב שי' בקונטרסו להוכיח מהירוש' דיבמות בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דבעי מהו שיעידו פדות אחת ותעלה להם עדות אחת דכשאין הפסול ידוע אינו מבטל להעדות, בחידושיי הוכחתי מהירושל' כהנה"מ דעבד שאינו בגדר עדות אינו מבטל להעדות וכאשה וקטן ודחיתי די"ל משום שאין הפסול ידוע כסברת התוס' בסנהדרין (דף ל"א) ובקצה"ח הקשה בהא דסנהדרין (דף כ"ג) בשני כתי עדים שצריך לברר דהא אם יפסל כת זו ממילא יפסל גם כת שנייה מדין נמצא א' מהם קו"פ. ולכאורה י"ל לפמ"ש הקצוה"ח שאם בשעת ראיה היו עדיין כשרים ולא הגידו כאחד לא נתבטל העדות שגם כשיפסול כת א' שנפסלו בין שעת ראיה להגדה כגון שנעשו קרובים ע"י אישות לא יופסל כת שניה שלא הגידו בב"א וכן י"ל בפסול עבדות שאינו מבטל עדות הכשרין וע' פרש"י בערער דפגם משפחה: ובדברי הירושלמי הנ"ל תירץ בש"ק דמיירי בד"מ אליבא דר' יוסי ומלבד דהוי דלא כהלכתא מוקשה לפי"ז לשון הירושלמי מ"ש מאחר שאילו ימצאו העדים זוממין אין נהרגין ומ"ש לפרש דאף הכא הו"ל עדות שאאילה"ז דהא לא ידעינן הי מינייהו כשר שישלם משום שהעיד שקר ובעי אי גם בעדות ממון בעי עשאילה"ז. לענ"ד ז"א דהא בד"מ שפיר ישלמו כשיזימו שניהם כיון דחד מינייהו הוי עבד של השני (וכמ"ש ושחררו זא"ז) והוי נכסים דרבים וא"כ בהזמת שניהם משלמין מהנכסים שאם יטעון אני העבד ולא עשיתי בעדותי כלום הא אין הנכסים שלו אלא של השני והוא הרב וגם הוא הוזם והנם די"ל דלא שייך לומר מה שקנה עבד קנה רבו דכבר נפקע שעבודו דהא נתיאשו זה מזה דלכאו"א מינייהו הוי ספק שמא חבירו הוא האדון ולר' יוחנן בירושלמי פ"ד דב"ק ופ"ו דסנהדרין עבד היוצא כו' ונמצאו עדיו זוממין זכה בעצמו הגם דהוי יאוש בטעות וגם לפמ"ש הראשונים בהא דב"ב (דף ג') עבדא הוא שלא נתיאשו מהורדוס שמצפין היו שירד מגדולתו הכא אינו מצפה שיבא אליהו ויאמר שהוא האדון כיון שאינו יודע שהיה חבירו עבדו מעולם וע' גיטין (דף מ"ב) ת"ש כהנת שנתערב ולדה כו'. ולכאורה קשה דאי מעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה אף אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא כבר נפקע שעבודו ביאוש ולפרש"י גם מעוכב גט שחרור ע"י הפקר הוי בכלל האיבעיא וי"ל דהתם בעודם קטנים ואין יאוש קטן מפקיע השעבוד קודם שהגדילו התערובת אבל הכא ע"כ הן גדולין שכשרין לעדות וא"כ נפקע השעבוד ע"י יאוש]. מ"מ נהי שנפקע שעבודו יכולין ליקח ממנו שאם יטעון עבד אני א"כ גם הנכסים אינו שלו אלא של רבו שהוא היורש מאביו:

וע' תמורה (דף ח') דקאמר מאי קשיא לך אפי' דילן נמי ירעו לא מצינו מדחית ליה לכהן דלא אית כאן ספק כהונה הני ספיקות מדחו לכהן כל חד וחד א"ל לכהן דאנא כהן ואנא כהן ומדלא מפרש שנולד בכור באותו העדר הנשאר להם בירושה דממ"נ מדחו לכהן דהעבד אין לו בנכסים מוכח דילפינן מה בנך בברור לך גם לענין למעט מגוף הקדושה וכשאינו ברור מי בעליו פטור מבכורה אלא דכיון שהוא ספק מי הוא בן האדון הדין וסד"א שיתבע הכהן מכאו"א לפי שהוא ספק. וכשלא נשאר נכסים אחרים נהי שנפקע שעבודו הוי הנכסים של הרב ואף אי נימא דיחלוקו והנכסים של שניהם יכולין להשתלם מהם בהזמתן שאם יאמר עבד אני אין הנכסים שלו ומדקאמר הירושלמי דליכא בתורת הזמה ע"כ דמיירי בד"נ והא דבעי בירושל' י"ל דסד"א דמשכחת תורת הזמה כשיבא אליהו ויאמר שזה הוא הכשר (דעל גילוי מילתא בעלמא לברר מי הוא הכשר וכה"ג סמכינן על אליהו ולא אמרינן לא בשמים הוא וע' חולין (דף ל"ז) יבמות (דף ק"ב) רש"י שבת (דף ק"ח) ומש"ש ועדיף מהא דסנהדרין (דף מ"ב) שצריך לברר כוונתם שבאו להורגה). ובד"מ י"ל דסבר הירוש' דפשיטא שעולה עכ"פ לעד אחד:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה