אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מג

סימן מב

מה שהשבתי להרה"ג הנ"ל: הגיעני יקרת קונטרסו ואשר אותה נפשו להשיבו בארוכה ע"ד מ"ש הרמ"א באה"ע לסי' מ"ב סעיף ד') שאם מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כ"ז שאין השטר מקויים אין לחוש לקדושין אם אחד מהם אומר מזוייף הוא, והוא מדברי ההג"מ בקדושין והש"כ בחו"מ (סי' מ"ו ס"ק ט') השיב ע"ז וכתב דיש להוכיח דגם כשהלוה טוען שהשטר מזוייף א"צ קיום מה"ת ודלא כשיטת ה"ר אביגדור ומסיק וז"ל אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדים שקידש את פלונית והוזכר שם שנכתב ברשות האשה אף שאין יכונין לקיימו והאשה טוענת מזוייף הוי קדושין דמדאו' לא בעי קיום ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו דכל כמה דלא מקיימים לי' לאו שטרא מעליא הוא והלכך בממון וכה"ג מוקמינן לי' אחזקתא מ"מ ודאי ספיקא הוא אף לאחר תקנתא דרבנן הוה ספיקא דאורייתא והב"ש (סי' קמ"א ס"ק ע' וס"ק מ"ו) (וסי' קמ"ב ס"ק ה') חולק ע"ז והנה התוס' בב"ק (דף קי"ב) ד"ה מקיימין כתבו בשם ר"י דבכל ענין מקיימין דקיום שטרות דרבנן וכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום מה"ת ומדרבנן הוא דצריך הלכך מקיימין שלא בפני בע"ד. ושם קאמר דאפי' עומד וצוח ופרש"י שהבע"ד צווח אל תקיימוהו מזוייף הוא אין חוששין הרי דשיטתם דא"צ קיום מה"ת גם כשטוען הלוה מזוייף (והגם דברשב"ם ב"ב (דף ל"ב) דגם שטר פרוע שנמחל שעבודו בכלל שטרא זייפא מ"מ משמע דמיירי גם כשטוען מזוייף ממש) וכבר הביאו שהוא סותר למ"ש התוס' בכתובות (כ"ח) ד"ה קיום דדוקא כשמודה שכתבו וטוען שהוא פרוע א"צ קיום אלא מדרבנן ועמ"ש התוס' כתובות (י"ט). ומ"ש כת"ר ליישב דלמ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו הוא שכתבו דמה"ת א"צ קיום אף כשטוען מזוייף ומש"ה כשמודה שכתבו א"צ קיום אף מדרבנן. אינו מספיק דא"כ יקשה קושיית התוס' להך מ"ד דא"כ מה"ת יוכל כל אדם לזייף ולכתוב ולחתום מה שירצה ולגבות בו:

ולענ"ד ליישב כוונת התוס' כמ"ש הרשב"א ובש"מ וז"ל ומשום דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד ועדי קיום לאו אמנה שבשטר הן מעידין אלא אכתב ידי עדים וא"כ והועד בבעליו מאי שייך לגבי קיום עכ"ל. ולכאורה מוקשה מה שכתבו שני פעמים מובדלין בעירוב בחד טעמא דהא כאו"א הוא טעם בפ"ע אי משום דהוי כמו שנחקרה עדותן מה"ת וצורך הקיום אינו אלא מדרבנן אי משום דלאו אמנה שבשטר הן מעידין. ונלע"ד דכוונתם ליישב מה שמקיימין שלא בפני בע"ד גם כשזה צווח שהשטר מזוייף שצריך קיום מה"ת משום דלאו על מנה שבשטר הן מעידין דכיון דבלא ערעור הוי כמו שנחקרה כבר עדותן בב"ד מה"ת ממילא גם כשהבע"ד מערער וצריך קיום אין העדות על מנה שבשטר אלא על כת"י עדים ולא שייך בזה והועד בבעליו משא"כ אילו היינו אומרין שצריך קיום שטרות מה"ת אף בלא ערעור ואין בשטר ממש כל שלא נתקיים לא היה שייך לומר שאין מעידין על מנה שבשטר כיון שקודם הקיום היה השטר כמאן דליתא ולא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ אין השטר גומר חיוב ממון בלא קיום וקרינן בה והועד בבעליו דהוי כמו שמעידין על מנה שבשטר. וזה ג"כ כוונת התוס' דכיון דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד מה"ת כשאינו טוען מזוייף וא"צ לקיים מה"ת אלא כשזה מערער א"כ אין העדות על מנה שבשטר אלא לברר שהוא כת"י העדים דלא שייך בזה והועד בבעליו (כיון שיש כבר דין שטר גם קודם הקיום) וא"ש:

וכן יש לבאר מ"ש התוס' בכתובות (דף י"ח) ד"ה ואאמע"ר דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דאף כשזה טוען מזוייף שצריך קיום מה"ת לא פ"ד לפסול השטר כיון שאין אנו באין לפסול השטר מטעם חשש זיוף דהא כתב ידן הוא אלא שאומרים אנוסין היינו ודוקא אילו היה קיום שטרות מה"ת אף בלא ערעור דלא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד היה סברא לומר פ"ד כדי לפסול הפטר גם כשאומרים שהיו אנוסים. כיון. שעדיין לא נחקרה עדותן וי"ל שהיו אנוסים מחמת נפשות אבל השתא דבלא ערעור א"צ קיום מה"ת וכיון שנתברר שאינו מזוייף בטלה טענתו וערעורו ולענין מה שאומרים שהיו אנוסין הא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד שא"צ קיום אלא לענין חשש זיוף וכיון שהוא כת"י לא אמרינן פ"ד לפסול השטר כיון דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"ש:

וקשה לע"ד ההיא דגיטין (ח') בעבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסיי קנויין לך דאמר רבא עצמו קנה נכסים לא קנה, ופריך כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח רש"א לעולם הוא ב"ח כו' והאר"י בר מניומי אר"נ אע"פ שקילס ר' יוסי את ר"ש הלכה כר"מ כו' דמאי קושיא דהא שאני התם שלא הזכיר שם הקרקע ששייר וכגון דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר ומה"ת לא קנה נכסים ומש"ה לא יצא ב"ח מתוך שלא קנה הקרקע (ועמ"ש הרמב"ן נדרים (פרק ז') בהסוגיא דמנחות (ק"ח) וע' גיטין (דף ס"ו) ובריטב"א) משא"כ הכא דהא דלא קנ נכסים מידי דהוי אקיום שטרות אינו אלא מדרבנן ומה"ת כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי מש"ה לא אמרינן דמתוך שלא קנה נכסים אף עצמו לא קנה וכבר חקר המל"מ (פ"ו) ממכירה אם הקנה קרקעות ומטלטלין במעות כאחד אי נימא דכיון דלא קני מטלטלין מתק"ח אף קרקע ל"ק או נימא דכיון דד"ת מעות קונות לא חשיב קני את וחמור. והביא מ"ש המהרי"ט בקדושין (דף ז') בהא דבתך ופרתך בפרוטה דמשמע דאם אמר בשתי פרוטות מקודשת הגם דהו"ל קני את וחמור דפרה בכסף לא מקניא דצ"ל דכיון דשייך בו קנין משיכה וק"ס לא חשיב כחמור ומ"ש הב"ש באה"ע (סימן ל"א ס"ק י"ז) דמש"ה לא דמי לקני את וחמור כיון דמה"ת מעות קונות (ולסברת מהרי"ט יתיישב גם לר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת. ועמ"ש הראשונים דהאיבעיא הוי משום דקנין הפרה אינו מצטרף עם קדושי אשה וכשרוצה לקנות בפרוטה זו גם הפרה לא הוי קדושין ולא כתבו בלא"ה דכיון דל"ק פרה בפחות מש"פ הוי קני את וחמור וגם כשמקדשה בחפץ דחיישינן שמא חציה ש"פ במדי פרה ודאי לא קנה ומוכח כמהרי"ט): ולכאורה יש להוכיח כמ"ש הב"ש הנ"ל מהא דאמר ב"ב (דף קמ"ג) שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא דא"ר עילאי מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה הרי דלא חשיב קני את וחמור משום דמה"ת הוי תרומה הגם דמדרבנן לא הוי תרומה. אמנם לכאורה יש מקום לדחות לפמ"ש הנו"ב חו"מ (תשובה מ"ב) להקשות לשיטת רבינו שמחה דמעות שאני דעכ"פ יש בהו קנין משיכה דא"כ מאי מייתי מהא דאין לך מר בקישות אלא פנימי שבו לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו ותורם דהא שאני מר שבקישות דאיתה בתרומה דנפשה משא"כ חמור דלאו בר קנין הוא כלל וכתב ליישב דהמקשה היה סובר שהמר אינו אוכל כלל ולא שייך אף בתרומה דנפשיה והתרצן חידש שיש בו תורת אוכל ולהכי מה"ת תרומתו תרומה שאם לא היה נחשב כלל לאוכל לא הוי תרומה אף מה"ת יע"ש. והשתא י"ל דהכי קאמר שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליתא הוי ובא לומר דאוכל הוא ושייך בתרומה דנפשיה לתרום מיניה וביה ומש"ה לא דמי לקני את וחמור ולעולם היכא דל"ק מדרבנן הוי כמו דל"ק מה"ת לענין שיבטל קנין השני. אמנם לשיטת החולקין על רבינו שמחה מוכרח מהסוגיא כדעת הב"ש וא"כ הדר יקשה מאי פריך דהא שאני הכא דמה של"ק נכסים אינו אלא מדרבנן ומש"ה לא מבטל לקנין עצמו ולא אמרינן דמתוך של"ק נכסים ל"ק עצמו: וליישב זה יתכן לומר לכאורה דכיון דטעמא דק"ש הוי מדרבנן וא"צ קיום מה"ת הוי כמ"ש הרשב"ם ב"ב (דף ק"ע) והביאו הש"כ משום שלא נחשדו לעשות שטרות מזוייפים ולא שייך זה בעבד דהא עבדים הם בחזקת גנבים וזייפנים וכמ"ש בב"ב (דף צ"ג) דכולהו הכי איתנהו שהם גנבים (והא דע"ג ע"א עמ"ש התוס' ב"ב נ"ה) וממילא בעבד צריך קיום מה"ת לענין נכסים ושפיר מקשה והש"מ בכתובות (דף י"ח) הביא בשם שיטה ישנה וז"ל והדאמרי' בפ"ק דגיטין כל נכסיי קנוין לך מהו ומסקי' עצמו קנה נכסים ל"ק אלמא פלגינן דיבורא ואין הממון מצרף התם משום דקיום שטרות דרבנן והם אמרו והם אמרו וקשה דא"כ מאי פריך כמאן כר"ש כו' דהא שאני התם דמה"ת לא קנה נכסים כששייר קרקע כ"ש וצ"ע. ולשיטת ה"ר אביגדור שכשטוען כנגדו שהוא מזוייף צריך קיום מה"ת בלא"ה יתיישב מ"ש כמאן כר"ש דאמר פ"ד דלר"מ יקשה אמאי קאמר רבא שקנה עצמו בכל גונא אף כשהאדון טוען שהוא מזוייף שאינו נאמן על הנכסים מה"ת. אמנם לכאורה י"ל דכיון שבלא ערעור הוי כמו שנחקרה עדותן מה"ת גם כשבעל העבד מערער שצריך לקיימו לא איפלג דיבורא בעצם השטר שהשטר קיים גם לענין הנכסים אלא שצריך עדי קיום על הנכסים (שלא נתבטל קנין הנכסים בעצם אלא שאין העבד נאמן ע"ז וצריך קיום ולענין עצמו הוא נאמן ולפי מה שאנו מאמינים אותו קנה גם הנכסים ולא בטל השטר בעצם אלא דלא מהימן לענין נכסים) משא"כ בשייר קרקע כ"ש שנתבטל בעצם קנין הקרקע המוכלל בשטר וכיון שבטל מקצתו בטל כולו וכן כתב לב' ב"א והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאיפלג דיבורא בעצם ודוקא אילו היינו אומרין שצריך קיום מה"ת ולא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד גם בלא ערעור וא"כ לא נגמר מעשה השטר על הנכסים כ"ז שלא נתקיים שבלא קיום אין בשטר כלום איפלג דיבורא בעצם כהא דכתב נכסיו לב' בני אדם כו' וא"כ י"ל כחילוק הש"מ גם לשיטת ה"ר אביגדור. אמנם יקשה הא דפריך בגיטין כמאן כר"ש כו' וכמבואר דבודאי לא דמי ובפרט דהכא לא נתבטל בעצם הקנין נכסים אלא שאינו נאמן לענין נכסים ולא דמי כלל לשייר קרקע כ"ש וצ"ע (וקצת י"ל דהוי בפלוגתא דתנאי בכל הש"ס וע' ב"ק ע"ב וסוכה כ"ג ומש"ש אי בתר מה"ת אזלינן ולמ"ש בירושלמי פ"ק דפסחים דר"מ מחשיב כשל תורה כיון שצריך קיום מדבריהם הוי כמו שאין בשטר ממש, ודוחק):

ועמ"ש הרשב"א שבועות (ל"ג) וז"ל דהכא מסתברא דבשטר שאינו מקויים וכשתבעו ואמר פרעתי וקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואיתנהו לסהדי ואילו אתו ומסהדו הוי ההוא אורכתא שרירא כו'. ולכאורה כיון דמה"ת א"י לומר פרעתי במיגו דמזוייף ליכא לכפירת העדים אלא מדרבנן והתוס' כתבו דכדמהני עדותן לחייב מדרבנן הוי ג"כ כפירת ממון כדאמרי' ה"מ בעד מיתה כו' ולהסוברים דע"א נאמן לנחלה מה"ת י"ל שפיר דבתר מה"ת אזלינן ומש"ה נחשב עד כדחזי מה"ת ורבנן הוא דפסלוהו וגבי כופר במלוה שיש עלי' שטר ביארתי דר"פ לטעמו לא קאמר טעמא דשטר הוי ש"ק (כר"ה ברי' דר"י) דלטעמיה דאזיל גבי משחק בקוביא בתר מה"ת וא"כ ע"כ מיירי במחל השעבוד דאלת"ה גם ממון שיש עליו עדים הוי ש"ק הגם דחכמים הפקיעו השעבוד וחשיב כמחל השעבוד אכתי הוי ש"ק מה"ת וכיון דמיירי במחל השעבוד גם שטר לא הוי ש"ק. (ולכאורה י"ל דמה שא"נ לומר פרוע דשטרא בידי מאי בעי היינו משום שירא ממנו שיתבע אותו פעם אחר ומש"ה כשיש מיגו דנאנסו ליכא להך חזקה וכדפרשב"ם ב"ב (דף ע') וכיון דרבנן אמרו שיכול לטעון מזוייף יהא נאמן לומר פרוע מה"ת דליכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי שאינו ירא ממנו שיודע הוא שיוכל לטעון מזוייף וב"ב (דף קכ"ח) ביארתי בדברי הבעה"ת שלדבריו שפרע בפני עדים ליכא חזקה דשטרא בידי מ"ב שלא היה ירא ממנו ומש"ה טוען פרוע ולא הוי מיגו במקום חזקה אך ז"א דהא יש לחוש שמא ימצא עדי קיום ובודאי מהר בשטרו) וא"כ עדיפא הו"ל להרשב"א לאוקי כשתבעו ואמר מזוייף הוא ואילו אתו ומסהדי הוה ההוא אורכתא שרירא ללישנא בתרא וכמ"ש הרשב"א מקודם שכותבין במלוה בשטר אפי' כפריה והוא דנתקיים בחותמיו כדרך שהוא יכול להקנותו ואע"פ שא"י להקדישו דמ"מ לא מיחזי כשיקרא ודאף כשטוען מזוייף הוא כיון שהעדים מקיימין כת"י לא מחזי כשקרא וכותבין אורכתא והוי כפירת ממון מה"ת שצריך לקיימו מה"ת כשטוען מזוייף הוא והרשב"א גופיה סובר כן כמש"ל וצ"ע:

ולפמ"ש הרמב"ם דעדות בשטר אינו אלא מדרבנן וע' ט"ז (סי' כ"ח) שכתב דשאני גט ושטר מכר דגלי קרא דמהני לא יקשה קושיית התוס' שיוכל כל אדם לזייף ולחתום עדים מה"ת בשטר הלואה כיון דל"מ חתימת עדים אלא מדרבנן והם אמרו שצריך לקיימו ומ"ש דמדאורייתא א"צ קיום היינו במקום דמהני שטר מה"ת בגט ומכר ואכתי קשה שיחתום עדים בשטר מכר (ואי דוקא בגיטין מהני עדות בכתב מה"ת יש לפרש קיום שטרות דרבנן בגט דהוי מה"ת ומש"ה הימנוה רבנן בדרבנן הגם דהכא כל השטר ל"מ אלא מדרבנן מ"מ הימנוה רבנן כיון דבמקום דמהני מה"ת א"צ קיום אלא מדרבנן). וע' (סי' ק"ח סעיף ט"ז) וש"כ (ס"ק ל"ב) שהקשה בבד"ה דהא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולהרמב"ם צריכין לזכור ענין השטר ובטל חשש זיוף השובר וי"ל דכיון דטעמא דמקבלין הוי לפי שאין באין להעיד על מנה שבשטר אלא על כתב יד עדים. והכא שהעדים שחתמו בעצמן מקיימין אותו צריכין שיזכרו ענין השטר והעדות בעצמן תו על מנה שבשטר הן מעידין ויש ג"כ ריעותא שלא הוציאו בחיי אביו דמוכח שהשובר מזוייף וכאילו טוען הבע"ד מזוייף (וגם טענינן ליתמי) וצריך בפני בע"ד דקרינן בו והועד בבעליו וגם לדעת הסוברין דלא גרעו מעדים דעלמא וא"צ לזכור ענין השטר י"ל דכיון שיש ריעותא והוכחה שהוא מזוייף גם בלא ערעור וטענה לא הוי כמו העדות בב"ד וממילא בלא הקיום הוי השובר כמאן דליתא והוי כמעידין על מנה שבשטר שבלא עדותן לא היה בשובר ממש והשתא מפקיעין חיוב מנה שבשטר. וע' ש"כ (סימן מ"א ס"ק ב') שתמה עמ"ש הרמ"א שאפי' נמחק לגמרי כיון שהעדים יודעין מה היה כתוב בו מעידין אף שלא בפני בע"ד וביה"ת כתב די"ל דשטר אינו מוציא ממון כעין מ"ש התוס' חולין (צ"ו) ומש"ה מקיימין אך מהרשב"א מוכח דדוקא כשאין מעידין אלא על חתימת יד עדים מעידין שלא בפני בע"ד וגם טעם דק"ש מדרבנן בעלמא לא שייך הכא. (וע' ש"מ ב"ב (ז') בשם שיטה ישנה שאם עדים לפנינו ומעידים על חתימתם אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן): ולכאורה יש להקשות לפמ"ש הש"כ (סימן מ"ו) הנ"ל מהא דאמר בקדושין (דף ס"ה) היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי וסהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ופרש"י אי דאית ליה סהדי להאי שאמר בפנינו קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי מי מצי אמרה כו' דתהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק ולפמ"ש הש"כ יקשה דהא מצי לאוקי הברייתא שיש לכאו"א שטר חתום בעדים שקידש אשה זו ואין חתימת העדים מקויימין וגם אינו מצוי לקיימן שהוא ממקום רחוק שבאו ממדה"י ולזה צריכה ב' גיטין הגם שהאשה מכחשת ואומרת אלו שני עבדי משום דמדאורייתא לא בעי קיום ויש לחום לקדושין. ומ"מ מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק משום דבממון מוקמינן אחזקתא וכ"ז שלא נתקיים אינו כלום וכיון שבם האשה מוחזקת בחבילה אינם יכולין להוציא ממנה בשטר שאינו מקויים וגם אם נאמר דכיון שהיא אשתו ממילא החבילה שלו ולא שלה וגם אם יכתוב בהשטר שהחבילה שלו מ"מ לא מהני לענין ממון::

ויש ליישב דמש"ה לא מוקי הש"ס הכי דכיון דכל מה שחוששין לקדושין הכא שלא נתקיים השטר אינו אלא מספק הדר יקשה למה צריכה ב' גיטין לא תצטרך אלא גט אחד ואח"כ תהא מותרת לינשא מטעם ס"ס דשמא השטר מזוייף כדבריה ואף אם נחוש להשטר שמא השטר הראשון הוא אמת ונתקדשה להראשון וכבר נתגרשה, ממנו ואף אם אין הכרח לומר ששני השטרות מכחישין זא"ז דיש לחוש שנתקדשה לזה ונתגרשה ואח"כ נשאה זה ושלא נכתבו בזמן אחד אכתי מה שצריכה גט מכאו"א אינו אלא מספק שמא זה הוא האחרון ואין לחוש לזה כשאין השטר מקויים דאיכא ס"ס:

ואין להקשות ע"ז דהכא הוי ס"ס דסתרי אהדדי דאי נימא שלא תצטרך גט מזה מטעם ס"ס כמו"כ לא תצטרך גט מהשני מטעם ס"ס וכיון דע"כ היא צריכה גט מאחד מהן הי מינייהו מפקת לומר דמזה צריכה גט ומזה א"צ גט ודמי למ"ש התוס' בנדה (דף כ"ז) ד"ה חומר ודף (כ"ט) ד"ה תשב שאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כו' וא"א למיזל בתרווייהו לקולא דסתרי אהדדי ומבואר מדבריהם דגם כשאינו סותר אלא לספק אחד חשיב ב' קולי דסתרי אהדדי [ודלא כמהר"ם שיף בב"ק (דף י"א) ד"ה קא מטהרת דכדאיכא ספק אחד שאינו סותר ס"ס הראשון לא הוי ב' קולי דסתרי אהדדי], וא"כ הגם שיש ספק שאינו סותר להס"ס הראשון דשמא השטרות מזוייפים חשיב ב' קולי דסתרי אהדדי ועמ"ש התוס' בביצה (דף י"ד) וכמה דוכתי דגם בספיקא דרבנן הוי כה"ג לחומרא ועמ"ש הט"ז יו"ד (סימן שט"ז ס"ק ה') יעש"ה:

[ועמ"ש הגר"ע זצ"ל להוכיח שאסור להטיל מום בזה"ז אף בספק בכור ושאסור באכילה בדיעבד הגם דהוי ספיקא דרבנן מהמבואר בשו"ע (סימן שי"ד סעיף י') ישראל לא נחשדו על הבכורות אפי' שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו ומבואר מזה דאם הטיל בו מום אסור באכילה. ולענ"ד צ"ע בזה דלכאורה יש לדקדק מדפרש"י בכורות (דף ל"ה) כל הא דאר"ח אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו דהיינו כגון רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דאמרי' אחד לו ואחד לכהן ואם שלו הוי ספק שמא יצא ראשון כו' ומדהוצרך לפרש דוקא בכה"ג דהוי מילתא דלא שכיחא שילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחת ולא ניחא ליה לפרש דמיירי בכל ס' בכור שאינו ידוע אם בכרה וילדה (ובלשון הש"ס שנולד בי ישראל ובפרש"י גרס דשל ישראל הוא וגם ללשון הש"ס יש לבאר הא דנקט לישנא הכי) עכצ"ל דכיון דמיירי בזה"ז לא הוה צריך להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכוונה כיון דהוי ספיקא דרבנן ודוקא רחלה שלא בכרה וילדה ב' זכרים דאסור להטיל מום בשניהם שאם נתיר להטיל מום מספק הי מינייהו מפקת דהספק שוה בשניהן ואם יטיל מום בשניהן ודאי עביד איסורא מש"ה צריך להעיד עליו וגם הוי כאיקבע איסורא וא"כ גם בשו"ע י"ל לכאורה דקאמר שנאמן לומר שנפל בו מום מעצמו אף היכא דאין להקל מטעם ספיקא וכגון דאיקבע איסורא ודא"א להקל בזה ולהחמיר בזה וא"א להקל בשניהם דודאי עביד איסורא]:

דז"א די"ל דשאני הנך שיוכל להיות תרי קולי דסתרי אהדדי בגוף אחד וכמ"ש המהרי"ט בההיא דבכורות (דף מ"ב) דאשת טומטום חולצת ולא מתייבמת הגם דאיכא ס"ס משום דהוי ס"ס דסתרי אהדדי דכמו"כ תינשא לשוק מטעם ס"ס ויוכל להיות ב' קולות דסתרי אהדדי בגוף א' אם תינשא לשוק ותתגרש ואח"כ תנשא ליבם משא"כ הכא שלא יוכל להיות ב' קולי דסתרי אהדדי שבלא גט לא תוכל להנשא דאין כאן ס"ם אלא ספק גמור ואם יגרשנה אחד שוב תהא מותרת להנשא מטעם ס"ס. ועמ"ש הטו"א ר"ה (דף כ"ט) ד"ה טומטום אינו מוציא לא את מינו דהיכא דסתרן אהדדי אפי' בשנים לא אזלי' להקל כדתנן בנדה (דף נ"ט) שאם השאילה חלוקה לישראלית טהורה שתיהן טמאים ולא אזלי' להקל שמא כל חדא וחדא טהורה היא משום דהוי ב' קילי דספרי אהדדי. ולענ"ד אכתי שאני התם דא"א לטהר שניהן דחדא ודאי טמאה היא וא"א לטהר אחת ולטמא אחת דמאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך ועמ"ש התוס' (דף ס') ד"ה באנו דמה"ט מטמינן ב' טהורין שהלכו בב' שבילין ובאו לשאול בב"א כי היכי דלא ליהוי כי חוכא כו' מ"מ הוי חוכא דאמאי תלינן טפי בטמא מבטהור כו' משא"כ הכא דלא מיחזי כי חוכא ולא סתרי אהדדי כדנימא דאחר שתתגרש מאחד מהן מאיזה שיהיה שוב תהא מותרת להנשא מטעם ס"ס:

והנה עפמ"ש מיושב גם לפמ"ש הב"ש (סימן מ"ב ס"ק ז') דכשאומר ע"א שנתקדשה בפני ב' לא תנשא לכתחלה דמ"מ שפיר פריך מינה למ"ד מקדש בע"א א"ח לקידושיו דאא"ל דצריכה ב' גיטין כדי שתנשא לכתחלה שהעיד ע"א שנתקדשה בפני ב' (ואכתי לא מסיק אדעתיה סברת הכחשה) דיקשה תסגי בגט א' לכתחלה כיון דליכא ב' עדים ואין לומר דמש"ה תיקנו שיגרשו אותה שניהם כדי שלא יאמר כאו"א שיגרשה השני ותתעגן ולא תותר להנשא דז"א שאם היו מגרשין אותה שלא ברצונם בע"כ א"צ לתת לה כתובה ויותר י"ל שלא תצטרך אף גט אחד כיון שיש הכחשה בין השטרות ומודה הש"כ דא"ח לקדושין בשטר שלא נתקיים ויש הכחשות וריעותות המראין שהוא מזוייף דאין לאוקי כשאין הכחשה בין השטרות שאין כתוב בהם זמן ידוע דאפשר שנתקדשה לשניהם בזא"ז שגירש זה ונשא זה דמדפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וע' פרש"י מבואר דמוכרח לומר שיש הכחשה ביניהם מדלא מוקי שאינם מעידין על זמן הקדושין. ודכיון שצריכין דו"ח היכא דהיא מכחשת ובדבר שנראה רמאות א"ח כה"ג לקדושין:

ולכאורה קשה הא דפריך אי דאית ליה סהדי להאי כו' מי מצי אמרה אלו ב' עבדי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה בספק דמאי קושיא דהא גם אם נתקדשה לזה אפשר שהחבילה שלה, והריטב"א פירש דאי איכא סהדי שזו אשתו וזו חבילתו מי מצי אמרה חבילה שלי וקשה דמנ"ל לומר שמעידין ג"כ שהחבילה שלו דהא י"ל דאיכא סהדי לכל חד שקידשה ולא על החבילה דהא בלא"ה לא מיירי דאית ליה סהדי על כל דבריו וכמ"ש הריטב"א שאין לו עדים על מה שאומר שחבירו הוא עבדו דא"כ היו שניהם צריכין גט שחרור זה מזה מן הספק. וגם למ"ד נתיאשתי מפלוני עבדי א"צ גט שחרור יצטרך ג"ש דזה שיודע שהוא עבדו אינו מתיאש ממנו ואף שהוא במדה"י ואין לו ראיה ויש עדים שאומרים להיפוך שהוא עבד מ"מ לא מיאש. וכהא דאמר בכריתות (דף כ"ד) דלא מיאש דסבור דלמא אתו עדים ומזמי להו וה"נ חושב שיוכל להתברר הדבר ועכצ"ל דלא מיירי שיש ליה עדים על כל דבריו:

ויתכן לענ"ד ליישב זה לפ"מ שהקשה התומים לשיטת הסוברים דכשזה טוענו דוקא וזה מודה שוה לא הוי הודאה ממין הטענה אמאי גובה כתובתה מן החבילה דהא הוי כטענו בחטין והודה בשעורין שהיא תובעת החבילה ולא דמי כתובה וכבר העיר בזה הש"מ בב"מ (דף ט') ויתכן ליישב זה לפמ"ש הקצה"ח (סימן פ"ח ס"ק ט') בשם המלחמות דמש"ה פטורה משעורין משום דמאי חזית דאזלת בתר הודאת הנתבע לחיוב זיל בתר הודאת התובע לפטור וע"ש מדברי התוס' בגיטין (דף מ') והשתא י"ל דהכא דאיכא סהדי שזו אשתו וזו חבילתו והגם שהעדים מכחישין זא"ז מחזקינן שאחת מהכיתות מעידין אמת [וכמ"ש הראשונים דמש"ה פריך מי מצי אמרה כו' דהגם שמכחישין זא"ז לא מחזקינן כולם לשקרנים]. וא"כ ממ"נ אם החבילה של ראובן יש להאמין להעדים שאומרים זו אשתו וחבילתו של ראובן וכיון שיש עדים המעידין שזו אשתו וחייב בכתובתה אזלינן בתר הודאתו לחיוב כיון שהעדים אומרים כן ואם החבילה של שמעון האמת כעדי שמעון שזו אשתו וחבילתה וחייב בכתובתה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ וכן ניחא לפום דקאמר אלא לאו בעד אחד דכיון דע"א זוקק לשבועה והכא הנתבע מודה בחיוב כתובה ליכא למימר מאי חזית דאזלית בתר הודאת הנתבע לחיוב זיל בתר הודאת התובע לפטור דהא עדות העד מכריע לחיוב והשתא א"ש דמכריח הש"ס שהעדים מעידין ג"כ שזו חבילתו שאם אינם מעידין אלא שזו אשתו הדר יקשה שיפטור מכתובה משום דהוי טענו בחטין כו' דליכא הכרעה לחיוב מהעדאת העדים דהא אפשר שהיא אשתו של ראובן והחבילה של שמעון וכיון שאינה גובית כתובתה אלא משום הודאת בע"ד הדר הוי כטענו בחטין כו':

ובזה יש ליישב קושיית הרשב"א בהא דמסיק צריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה ור"מ הוא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מיתמי אבל מיניה מודו רבנן דמשתעבדי (ועמ"ש התוס' יבמות דף צ"ט) יע"ש ועפמ"ש י"ל דלפום דמסיק דה"ק צריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובתה כו' וא"צ לומר שיש עד בדבר ואינה גובית כתובתה אלא ע"פ הודאתם והדר יקשה דהוי כטענו חטין והודה בשעורין מוכרח לומר דאתיא כר"מ דמטלטלי משתעבדי לכתובה ואם היא אשתו החבילה משועבד לכתובתה ובין לפי דבריה ובין לפי דבריהם החבילה הוא שלה וכעומד ברשותה ומש"ה אדרבה זיל בתר הודאתו לחיוב שלפי הודאתו הוא כעומד ברשותה (והוי כתפשה וגם דממילא הוי טפי כגבוי ולא שייך כ"כ טעם מחילה) משא"כ לרבנן דלא משתעבדי לכתובה ואינה גובית ממטלטלין אלא מיניה וכמו בע"ח אינו בתורת שעבוד אלא בתורת גביה ועומד החבילה ברשות הבעל לפי דבריו אינה גובית כתובתה מן החבילה משום דהוי כטענו בחטין כו' ויש להאריך בביאור הסברא (ומה שאינה מפסדת כתובה במה שמכחשת ואומרת זה עבדי כו'):

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה