שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מב
להרה"ג מ' יהודא זימל ליבעצקי מקארעליץ כעת בפאריז: הגיעני יקרת דבריו והנני בזה להשיבו הנלע"ד כמבוקשו. דבר מה שנסתפק רו"מ בענין חיוב פדיון אשתו כשהבעל טוען שנשבית בפשיעתה והיא מכחישתו אם דומה לאיני יודע אם פרעתיך והביא מדברי ההפלאה בשו"ע (סי' פ"ח) שהקשה דכיון דהיא טוענת ברי שלא נבעלה ברצון נהי דלענין איסורא מחמרינן לענין ממון הא קיי"ל באיני יודע אם פרעתיך דחייב. לדעתי דברי ההפלאה אינו ענין לנ"ד דהתם בנשבית וספק אם נבעלה ברצון שפיר הקשה דהוי כא"י א"פ כיון דבודאי חל החיוב מרגע ראשונה שנשבית קודם שנבעלה דהא ודאי ברגע ראשונה לא נבעלה (ובפרט בבן נצר שדרכו לשלוח ע"י עבדיו וחיישי' שנבעלה ברצון לפי שהיא סבורה שישאנה ויבעלה אחר שיביאוה לביתו ואז אפשר שתיבעל ברצון) משא"כ הכא דאם נשבית בפשיעתה לא חל עליו מעולם חיוב הפדיי' י"ל דהוי כא"י אם נתחייבתי לך. ומ"מ מסברא י"ל דכיון דלא נזכר חילוק מפורש בגמ' ודעת הב"מ הובא בפ"ת שחייב לפדותה אפי' נשבית מכח גרמא שלה ומסברא הוא דאמרי' שפטור כדי שלא תפשע ותגרום לבעלה היזק בכל עת וכמ"ש בשם המעיל צדקה. אינו אלא כשודאי שפשעה ואם נפטור אותו מרפואתה כשא"י שמא נחלתה בפשיעתה יפטור א"ע הבעל בכל עת בטענה שמא אכלה דברים המזיקים לבריאותה ושזה גרם לה החולי (ובדברי ההפלאה הנ"ל אין להוכיח מדפריך מהא דאם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו דלא מתרץ שחייב לפדותה משום דהוי א"י א"פ. די"ל דפריך ממ"ש ואותבינך כו'):
ומ"ש רו"מ מדברי הש"מ בב"מ (דף י"ב) בשם הרמ"ך להסתפק במגורשת ואינה מגורשת אם יש לבעל פירות וחייב בפרקונה וע' אב"מ (סי' קל"ט). ודמסוגיא דגיטין (ע"ז) מוכח שיש לו פירות. דאלת"ה מאי פריך לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא בעי רבא ביבמות (דף קי"ח) המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו והוי ספיקא אם זכות הוא לה. ולפמ"ש הרא"ש דרבא ס"ל ג"כ דעבחז"ל כבר קנתה מקום הגט משעת חתימה וכיון דהוי ספיקא אי זכות הוא לה הויא ספק מגורשת ושפיר קאמר דתיזל ותיחוד ותפתח דל"ש לומר מה שקנתה אשה קנה בעלה אי אין לבעל פירות כשמגורשת מספק. וכבר הביאו דלמ"ש הרדב"ז דכשאינו מגרשה על תנאי לא הוי זכות אף במקום יבם י"ל דהכא גירשה השכ"מ בלי תנאי עכ"ד. גם זה אינו ענין לנ"ד דהתם י"ל דאוקמה אחזקה שהיתה אשתו והכא הספק אם הוא בכלל חיוב הפדיי'. ומהא דגיטין לא מוכח מידי ל מיבעי להריטב"א דלענין ממונא עבחז"ל ולא לענין איסורא ושבודאי אינה מגורשת מצד זיכוי העדים והוי כל הספק שמא זיכה לה הבעל פירות מש"ה בחזקתו עומדת הפירות ואינו נפקע מספק דשאני ספק גירושין די"ל דלא תקינו לבעל פירות כדי"ל שכבר נתגרשה משא"כ הכא שבודאי אינה מגורשת עדיין (וגם שאני ספק דמציאות מהכא דהוי ספיקא דדינא דשמא קיי"ל דחוב הוא לה). וגם להתוס' בב"מ (דף כ') דה"ה לענין איסורא ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, אכתי כיון דהוי תקנה בעלמא היכא דהוי ספק בעלמא לא אמרי' שאין לבעל פירות משא"כ ספק גירושין דעלמא (וע' ריטב"א גבי עבד דלענין היתר בבת ישראל י"ל דל"א עבחז"ל. והגם דבעבד מצינו טפי דיצא לחירות וצריך ג"ש גם באשה יש לחלק ולומר כמ"ש. ושמעתי מקשין מהא דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה דאיסורא לא מורית לברי' וה"נ כבר נפקע שעבוד הגוף ויש ליישב ועמ"ש במק"א אי עבחז"ל דוקא בהלואה מתקנ"ח ולא במכר ומכ"ש בגט ושחרור ולר"מ דע"ח כרתי עבחז"ל בכל מקום) והאב"מ כתב דל"מ גט שחרור היכא דל"מ אלא לסלק השעבוד דל"א גיטו וידו באין כאחד אלא כשנעשה בזה בן חורין ולא כדהוי בתורת מתנה בעלמא. וי"ל דכיון דכשיבא הגט לידו יהא משוחרר לגמרי גם קודם ביאת הגט לידו זוכה לסלק השעבוד וכן גבי זכיית פירות לאשה גם שהזיכוי הוי ע"י אחרים והמקנה בקדושין (דף ט') הקשה דאיך י"ל בשחרורי עבדים דעבחז"ל דהא בעי שליחות הבעל בחתימת העדים כמ"ש הרא"ש בגיטין (דף כ"ב) וה"ה בשטר שחרור וקיי"ל בגיטין (דף כ"ד ס"ד) דאין שליח הולכה נעשה שליח קבלה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והיאך יזכו בחתימתן להעבד דהא זכי' הוי מדין שליחות. ולענ"ד י"ל דכיון דפרש"י הטעם שאינה ראוי' לחזור אצל שולחה ולומר עשיתי שליחותך שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה היינו דוקא היכא דחוב הוא לה ול"מ אלא משום דשליח כמותו והוא נעשה בעל המעשה משא"כ כדמהני מתורת זכי' דאף שהוא מטעם שליחות דבזה ודאי ניחא ליה מ"מ א"צ לומר שהוא כמותו ולא נעשה בעצמו בעל הדבר אלא דמהני משום דזכין לאדם שלא בפניו ושפיר מצי שליח לזכות לאחר:
והנה בלא"ה מיושב ההיא דגיטין דשפיר פריך מה שקנתה אשה כו' דהא בעינן מטא לידה ולא מהני כי מטא לידה אחר מיתה. דאלת"ה יקשה אמאי לא מוכיח ביבמות שם (דף קי"ח) דהמזכה גט לאשתו במקום יבם לא הוי זכות לה ממשנה דגיטין (דף כ"ח) דמיירי במקום יבם ע"ש. ומ"מ בטל הגט אם כבר מת בשעה שבא הגט לידה ואינו נותן לה אלא לפי שהוא בחזקת שהוא קיים וא"כ אף אי זכות הוא לה יש לבעל פירות כיון דלא מטא לידה מחיים אי נימא שקנה בעלה ואינו חצירה ודוקא כדמטא לידה מחיים זכתה למפרע משעת חתימה דעבחז"ל. ומ"ש בקצה"ח (סי' קפ"ח) דמהני גם כדמטא לידה אחר מיתה דהא אפי' מכרו לאחר נמי עבחז"ל למפרע כל דמט"ל בסוף כבר השיב עליו בנה"מ שם וגם שאני מכרו לאחר דשפיר הוי מטא לידי' אח"כ כשהוא ברשותו כיון שזכה למפרע ונתבטל המכירה שמכר לאחר בינתים ולא פקע רשותו בשעה דמטא ליד המקבל. משא"כ כשמת דודאי ל"מ מה דמטא גיטה לידה אח"כ (בפרט בגט דבעי נתינה ואף טגמעג"ק ל"מ). וכן מוכח מהא דפריך בגיטין (דף ט') ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאח"מ כו' כי קתני מילתא דליתי' בשטרות מילתא דאיתי' בשטרות לא קתני דשלח רבין כו' שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ואס"ד דמהני מטא לידי' אחר מיתה הא לא מוכח מהא דשלח רבין אלא שאין כותבין ונותנין אבל אם כתבו וחתמו קודם י"ל דעבחז"ל ומהני מה דמטא שטרא לידי' אח"מ משא"כ באומר תנו גט זה שאף שכבר נכתב הגט מחיים לא יתנו לאח"מ אע"כ דפשיטא דל"מ מה דמט"ל אח"מ:
והנה לפמ"ש שם בקצוה"ח דשליחות לא בטיל אף אחר מות המשלח אלא משום דפקע רשותי' יע"ש נסתר לכאו' מה שהוכיחו התוס' בקדושין (דף ע"ח) ד"ה ל"צ דגוסס מגרש את אשתו מהא דמוכח בגיטין (דף כ"ח) דאי ידעינן בודאי שעדיין הוא גוסס נותנו בחזקת שהוא קיים והוי גט, דהא י"ל דמיירי שבשעת כתיבת הגט לא הי' גוסס ואח"כ הניחו גוסס שאינו נותן לה הגט משום דחיישי' שמא מת דתו א"י ליתן הגט משום דמיתת הבעל מתיר ולא אגידא בו כלל משא"כ אילו היינו יודעין שהוא בחיים אף שהוא גוסס יכול השליח ליתן לה כיון שבשעת כתיבה ושליחות לא הי' גוסס וכמ"ש הפר"ח (הובא בקצה"ח) שהעלה כדעת הרמב"ם וכתב דאפי' גוסס דאינו בר גירושין אם עשאו שליח קודם ואח"כ נעשה גוסס מהני שליחותי'. ומוכח מדברי התוס' דלא סברי כן. אמנם י"ל דקשיא להו לפרש"י דנתינה דגוסס אינו כלום דה"נ לא יתן לו הגם שכתב ונתן הגט לשליח מקודם דהוי כמו אם הי' בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ אחזו חולי שטות דגם לדעת הרמב"ם דאם נתנו השליח הוי גט מה"ת פסול מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין וה"נ יפסול מדרבנן שלא יאמרו גוסס בר גירושין:
ובקצה"ח סי' ר"נ הקשה לשיטת רש"י מהא דאמרי' בב"ב (דף קל"ז) ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת שכ"מ מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה הדר בי' אביי מההיא כו' לא ס"ד דתנן כו' זה גיטך לאח"מ לא אמר כלום. ופרשב"ם וש"מ דלאחר מיתה קא מגרש לה דאי עם גמר מיתה הוי גט אמאי קתני לא אמר כלום. ולפרש"י דגוסס אין במתנתו וגטו כלום אפי' עם גמר מיתה נמי לא הוי גט דה"ל גוסס ואין לומר משום דהתם כבר נתן הגט בידה בעודו בריא דהא בנכסים כשנפלו כשהוא גוסס נמי כבר נתן בעודו בריא. ולפמ"ש יש ליישב דכיון שכבר נתן הגט בידה בעודו בריא מהני וחל הגירושין אח"כ כשהוא גוסס שהוא עודנו בחיים ואגידא בו דשייך לגט אלא שאין אז במעשיו כלום וכשנתן הגט מקודם מהני משא"כ התם כנכסים שנפלו לה כשהוא גוסס דנהי דסבר אדם מקל דשלב"ל מודו דלא קני כשבאו הנכסים בשעה שא"י להקנות ודוקא אם הקנה לו מקודם נכסים שישנם כבר בידו ומתנה שיחול הקנין בהיותו גוסס מהני לפי שכבר נתן מקודם בשעה שהי' בר קנין משא"כ כשלא הי' לו עדיין אז הנכסים ובשעה שנפלו לו הנכסים הוא גוסס ואינו בר הקנאה מודו כ"ע דל"מ. וא"כ שפיר פריך דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום דמשמע שפסול מה"ת דהא מה"ת הגט כשר (וגם התוס' שהקשו מגיטין לא הקשו אלא שיפסול מדרבנן כמ"ש):
והנה יש ליישב קושיית התוס' על פרש"י מההיא דגיטין לפמ"ש הש"מ בב"מ (דף קי"ד) וע"ש בתוס' דאליהו החיה בנה של האלמנה דלא מת ממש ולמ"ד כהן אסור בגוסס צ"ל כיון שהי' סופו לחיות כחי דמי יע"ש. והנה אף דהתם הילפותא מדכתיב להחלו וסופו להיות חלל וכמ"ש בנזיר (דף מ"ג) ובפרש"י ע"ש כמו"כ י"ל דמש"ה אין מעשיו כלום משום דעומד למות וכמת דמי (וע' סוטה (דף כ"ה) בענין כל העומד ומש"ש) וניחא ההיא דגיטין שהוצרך לומר טעמא שרוב גוססין למיתה דאילו היה רוב לחיים והיינו תולין שעדיין גוסס הוא הוי גט דממילא בר גיטא הוא כיון דרובא לחיים וחי הוא ודוקא משום דרוב גוססין למיתה נחשב חלל לענין טומאה ואמרי' ממילא דהיה שאין במעשיו כלום. אך ע' סנהדרין (דף ע"ת) דגוסס ביד"ש נחשב כחי לחייב את ההורגו ובתוס' שם:
והנה ע"פ מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל י"ל דלטעמייהו בב"מ (דף ט"ו) א"ב דמית לוקח מ"ד ניחא לי' דלא ליקריי' גזלנא הא מית לי' כו' ופרש"י דמית אחר שלקחה והקשו התוס' דמיד שקנה הגזלן זכה הלוקח ואטו משום דמית בתר הכי פקע כחו אלא י"ל דמית קודם שלקחה הגזלן מנגזל ולקמן דקאמר א"ב דמית גזלן צ"ל שהי' חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל דהתוס' לטעמייהו דמהני מעשיו ומתנתו. ורש"י לטעמו דסבר שאין במעשה הגוסס שלקח השדה וכיון לזכות להלוקח כלום ואם הי' חולה בעלמא דרוב חולין לחיים הא חושב לקום מחליו וניחא ליה דלא לקריוה גזלן. ועכצ"ל דגם כשמת אחר שלקחה לא נתכוין להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו ומש"ה גם בהא דמית לוקח מפרש דבתר הכי פקע כוחו, ולהתוס' לטעמייהו דגוסס דבריו קיימין מפרשו בענין אחר: