אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן מא

סימן מ

ויש להעיר בהאי ענינא מהא דקאמר בב"ק (דף ע"ד) מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו כו' מצאו לר' יהושע א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות א"ל למה א"ל שסמיתי את עינו א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים וקשה לענ"ד דהא כבר נתיאש ר"ג שהיה סבור שכבר יצא לחירות ובירושלמי פ"ד דב"ק (הלכה ח') ופ"ו דסנהדרין דעבד היוצא ליהרג [בימים הקדמונים] ונמצאו עדיו זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ר"ל אמר יאוש טעות הוא ויקשה לר' יוחנן דאמר זכה בעצמו אע"ג דהוי יאוש בטעות דא"כ כבר יצא טבי לחירות [והרב הגאון דפיעטרקוב זלה"ה כתב לי שכבר הקשה כן גאון ספרדי בס' חקרי לב ושלדעתו י"ל דלא נתיאש עדיין משום דכ"ז שלא עמד בדין אינו בר חיובא לענין קנס והא דקאמר ר"ג שיצא לחירות היינו בלשון עתיד ואינו מספיק לענ"ד דהא גבי גזל חמץ. ועעה"פ קאמר דכי מטא עידן איסורא מייאש והיינו ברגע שקודם ביאת האיסור דאח"ז איסורו ל"ש יאושו וקניית הגזלן, וה"נ כיון שחשב שב"ד יחייבוהו להוציא אותו לחירות וגם הוא היה שמח בדבר בודאי נתיאש ועמ"ש התוס' בב"ק (דף ל"ג) ובגליון הש"ס אי בהא דכתיב תחת עינו ולא תחת עינו ושינו גלי קרא שזוכה בשחרורו לאלתר. אמנם לפמ"ש בירושלמי (ספ"ג דכתובות) בלשון מצאתי עילה לשחררו וע"ש שפטור גם מלצאת ידי שמים י"ל דגם ר"ג אסיק אדעתיה שמודה בקנס פטור אלא שהיה סבור שחייב לשחררו לצי"ש וממילא יכול לשחררו וליכא מ"ע כו' ולא נתיאש ממנו אלא שהיה בדעתו לשחררו וכיון דלא פקע שעבודו מדינא אלא שגמר במחשבתו להוציאו לחירות אינו בגדר יאוש. עוי"ל דכיון דתיכף שהודה ואמר שסמיתי את עינו א"ל ר"י אין בדבריך כלום אין ביאושו כלום שנתברר לו תכ"ד שיאושו היה בטעות וקודם הודאתו לא היה מוכרח לשחררו אלא שהיה מתאוה לזה ברצונו וגם להברייתא דא"ל שכבר הודית ודאפי' אתו עדים בתר הכי פטור לא נתיאש מקודם שלא היה ברור לו שיבאו עדים לחייבו ולא דמי לעבד היוצא כו' שכבר נגמר דינו]:

ולפמ"ש במה"פ ליישב מה שלא הזכיר הרמב"ם דינא דעבד היוצא כו' דלפום שיטת הבבלי בפ' השולח דס"ל לר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור עדיין הוא ברשות רבו ואינו יכול לזכות בעצמו ושיטת ר' יוחנן בירושלמי הוא כשיטת הירושלמי דר' יוחנן אמר שא"צ גט שחרור וא"כ לא אגיד ביה והלכך זכה בעצמו י"ל דלשיטת הירושלמי לא נתיאש ר"ג עדיין וכמ"ש בלשון מצאתי עילה לשחררו ושיוכל לשחררו כדי לצי"ש ולהש"ס דילן דמשמע שנתיאש וחשב שכבר יצא לחירות ס"ל שאינו יכול לזכות בעצמו לפי שצריך ג"ש. אמנם דברי המה"פ צ"ע לענ"ד דגם כשהוא מעוכב ג"ש מצי זכי בעצמו להפקיע שעבודו וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק בשם הראב"ד להוכיח דאם תפס קמי הודאה בקנס לא אמרינן דתפיסה קמי הודאה כעדים דמיא דהא טבי הוי כתופס קמי הודאה שהרי גופו אצלו היה כו' ע"ש הרי דחשיב תפוש בעצמו גם כשמעוכב ג"ש וא"כ גם לסוגיית הבבלי זכה בעצמו וא"י להשתעבד בו וממילא יכול לשחררו. ועמ"ש הר"ן פ' השולח בהא דפסק הרי"ף כר"ע דאמר צריך גט שחרור דהגם שאין דנין ד"ק בבבל הכא הרי העבד תופס בעצמו וזכה בעצמו וצריך רבו לכתוב לו ג"ש [ולא כתב דאדרבה פסק כר"ע דאף יוצא בשו"ע צריך ג"ש דממילא לא הוי תפוס בעצמו וא"צ לכתוב לו ג"ש משא"כ להמכריעין דבשו"ע א"צ ג"ש יצא לחירות לפי שהוא תפוס בעצמו דפשיטא ליה דגם כשצריך ג"ש זכה בעצמו]. ועמ"ש התומים (סימן ל"ח) במעידים שהפיל שן עבדו והוזמו דלא הוי כאשר עשה הואיל ומחוסר עדיין ג"ש ומ"מ חשיב תפוש בעצמו. וי"ל דמש"ה פריך הש"ס אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי דכיון דע"כ אתי כמ"ד שצריך ג"ש מדלא הוי כאשר עשה ממילא כ"ז שלא עמד בדין לא חשיב בר חיובא [ולכאורה קשה הא דפריך הש"ס אי דלא קא מודו להו בתראי בחבלה דמי כולי עבד לרב בעי שלומי ולא מתרץ דאתי כמ"ד א"צ ג"ש וה"ל כאשר עשה שהעבד תפוס בעצמו ואין משלמין אלא דמי עין דלא הוי כאשר עשה שעדיין לא שילם להעבד. ובזה לא יתכן תירוץ התומים דפריך רק להגדיל התמיה דהכא בסיפא שפיר קשה. ומ"ש התומים דכיון דדמי שן ועין לא נתקיים עדיין לא חשיב כאשר עשה הגם שנתקיים ענין החירות צ"ע דאכתי מאי פריך הש"ס דדלמא פטורין לשלם את שכבר עשו וכיון שאין חיוב הדמים מענין הפקעת העבד י"ל שפטורין מלשלם דמי העבד כיון שכבר עשו והוציאוהו לחירות. אמנם הרשב"א גיטין (דף ל"ז) כתב בשם הרמב"ן וז"ל דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתיאשו בעלים ממנו זכה הא"י בגופו למעשה ידיו דעבד עצמו לא זכה במע"י עצמו ביאוש בעלים לפי שלא פקע ממנו אלא קנין פירות אבל גט שחרור הוא צריך כו' אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש לא קני ליה כו' שהרי משעת יאוש זכה עבד בעצמו והרי הוא בן חורין גמור כו' יע"ש הרי דס"ל דכל היכא שהעבד מעוכב ג"ש לא חשיב תפוס בעצמו והארכתי בזה במק"א:

שוב ראיתי לחותני הגאון זצ"ל בספרו (חלק חו"מ סימן ק"ח) שתמה ג"כ על המה"פ דכיון שנפקע ממנו שעבודו ואין עליו רק איסור בעלמא שאסור בב"ח עד שיכתוב לו ג"ש אמאי לא יוכל העבד לזכות בעצמו השעבוד שהפקיר האדון. וכתב ליישב דר' יוחנן בירושלמי סובר כמ"ש בירושלמי דכלאים דיש יאוש לקרקע וה"נ מהני יאוש בעבד ומש"ה זכה בעצמו משא"כ לסוגיית הש"ס דילן דקרקע אינה נגזלת וכן פסק הרמב"ם וכיון דלא מהני יאוש בקרקע ל"מ ג"כ יאוש בעבדים כמ"ש הש"כ (סימן שסג) ממילא ליתא לדר' יוחנן דאמר עבד היוצא כו' זכה בעצמו כיון דל"מ יאוש בעבדים. וגם זה צ"ע לענ"ד דגם מסוגיית הש"ס דילן מבואר דמהני יאוש בעבדים וכמ"ש התוס' בב"ב (דף מ"ד) דמוכח מהש"ס דמהני ביה יאוש וי"ל דהיינו משום דנהי דהוו עבדים כמקרקעי לענין גזילה ואונאה ושבועה וכדומה היינו לפי שמוכר לו גוף העבד ולא שעבודו בלבד שקודם המכירה הוא נוטל גט שחרור מרבו ראשון ואח"כ יוצא לחירות בג"ש מרבו שני וגוף העבד דומה לקרקע משא"כ כשמתיאש מעבדו שנפקע שעבודו בלבד וצריך ג"ש [וגם למ"ד שא"צ ג"ש י"ל דס"ל דכיון שביאוש נפקע השעבוד ממילא אינו קרוי עבד מגזה"כ דעבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד] י"ל דהשעבוד שעליו הוא ענין ממון בלבד ככל מטלטלין כיון שלא נפקע בזה גוף העבד וא"כ לכ"ע מהני יאוש לענין הפקעת השעבוד ויש להאריך בדברי הש"כ שם וצ"ע. ועפמ"ש יתיישב מה שהקשה חה"ג זצ"ל שם על דברי הר"ש והרע"ב דמפרשי ההיא דמוע"ק (דף ה') דמשום יאוש בעלים נגעו בה שמתיאשים הבעלים ממנה והו"ל כמיצר שהחזיקו בה רבים אסור לקלקלו דקשה הא לא מהני יאוש בקרקע וכן הקשה בנה"מ (סימן שע"א) ממה שכתב התה"ד הטעם בהא דמי שאבדה לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ד' דהוא מטעם דהוי יאוש דהא אין יאוש לקרקע. ועפמ"ש י"ל דכיון שלא נקנה גוף הקרקע לרבים אלא שהחזיקו בה רבים להילוך מהני בזה יאוש דדוקא גוף הקרקע ברשות בעלים עומדת משא"כ חזקת הילוך שבה וכהא דמהני יאוש לענין השעבוד שעל העבד:

[ולכאורה י"ל לפמ"ש בגיטין (דף מ"ז) לעולם דישראל ולקטינהו כו' נהי דמפקרי אדעתא כו' וכתבו התוס' דהיינו משום דהוי הפקר בטעות ובירושלמי דפאה (פ"ד ה"ה) ר' יוסי בשם ר' יוחנן כמ"ד אין קנין כו' ופירש במה"פ דהוי כאוקימתא דרבה בבבלי דמיירי בשדה דע"ג ולקטינהו ישראל והא דקאמר לעולם דישראל ולקטינהו עו"ג כו' הוי דיחויא בעלמא. דהירושלמי אליבא דר' יוחנן לטעמיה שזכה בעצמו אע"ג דהוי יאוש בטעות משא"כ לשיטת הבבלי. אך ז"א דשאני יאוש מהפקר וכמו שביאר חה"ג זצ"ל שם בטעם הדבר דיאוש בטעות מהני ולא דמי להפקר]:

ולכאורה י"ל לפמ"ש הקצה"ח דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכ"כ הנה"מ (סימן רס"ג) ותירץ בזה קושיית התוס' בב"ק (דף קט"ז) בהא דקאמר אדעתא דאריא אפקריה כו' דכיון שניצל בעצמו מפי ארי הרי כלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה ועמ"ש במק"א ליישב בזה קושיות התוס' ב"ב (קל"ח) ומש"ש ליישב סוגיות הש"ס הסותרות לזה ועמ"ש הש"מ בב"מ (דף כ"ו) בשם הריטב"א ומ"ש הרמב"ן במלחמות דמש"ה לא קני אבידה ביאוש כשלא נתיאש עד אחר שכבר בא ליד המוצא דכיון שנעשה שומר של בעלים ה"ל אבידה זו כאילו הוא ברשותם בעלים לגמרי ויאוש הבא לאחר מכאן אינו יכול להפקיע מהם אבידה זו שהיא ברשותו שאין יאוש מפקיע ממונו של אדם שהוא ברשותו וכבר תמה ע"ז בקצה"ח (סימן רנ"ט) דמצינו בדוכתי טובא דיאוש מהני אף ברשותו ממש וביאר כוונת הרמב"ן דכיון שהשומר אינו מיאש וידו כיד בעלים יאוש דבעלים לא מהני ולענ"ד המעיין בלשון הרמב"ן והש"מ יראה שאין לשונו סובל זה הפירוש. ולכאורה י"ל כוונתו דלא מהני היאוש משום שלא בא לרשות זוכה דכיון שיד שומר הוא כיד בעלים לא חשיב בא לרשות זוכה במה שבא ליד השומר שלענין זה האבידה ידו כיד בעלים. והשתא י"ל דה"נ לא מהני יאוש האדון עד דאתי לרשות זוכה וגם לפמ"ש חותני הגאון זצ"ל שם להכריע דיאוש מהני אף היכא דלא אתי ליד זוכה אכתי י"ל דשאני יאוש דעלמא דכשמיאש ממנו כבר נסתלק שם בעלים ממנו לגמרי והוי כהפקר מיד אע"ג שלא בא לרשות זוכה משא"כ ביאוש דעבד שעדיין, הוא ברשות רבו לענין שצריך ג"ש אלא שיכול העבד לזכות בעצמו השעבוד שהפקיר האדון י"ל דכל כמה שלא בא לרשות זוכה לא נסתלק רשות רבו ממנו גם דכיון דהוי יאוש בטעות דאגלאי למפרע שהיה בטעות גמור דוקא אם כבר זכה העבד בעצמו בשעת היאוש נסתלק רשות בעלים ממנו משא"כ אם בשעת היאוש לא זכה העבד בעצמו ואחר שנודע לבעלים שהיאוש היה בטעות גמור אז הוא שרוצה העבד לזכות בעצמו ודאי י"ל דל"מ [ומ"ש מהירוש' דיבמות פ"ד י"ל דהתם קודם שהפילה אפשר שלא היתה עומדת להפיל משא"כ הכא דהוי בטעות גמור למפרע ובלא"ה יש לדחות לענ"ד]. גם דהכא קיימינן לר' יוחנן בירושלמי דאמר זכה בעצמו ואיהו סובר בנדרים (דף מ"ד) דכל המפקיר בפני ג' הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר ובתוס' בשם ר"ת דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה ומכ"ש יאוש דבעי אתי לרשות זוכה וגם לפום דקיי"ל כר' יוחנן גבי ר"ל דפליג עליה בירוש' וקיי"ל כרבנן וכריב"ל דהוי הפקר מיד אכתי הכא גבי יאוש דעבד ושהוא בטעות גמור ודאי די"ל שצריך שיבא לרשות זוכה וכמ"ש:

והשתא י"ל דדוקא עבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו זכה בעצמו משום דאתי לרשות זוכה דכשנתיאש האדון זכה העבד בעצמו ונתכוין לזכות בעצמו לפי שהוא בעצמו יודע שהעדים הם שקרנים וסבר דאתו עדים ומזמי להו וכהא דאמר בכריתות (דף כ"ד) על מימרא דר' יוחנן דשוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו דמסתברא טעמא דר' יוחנן כגון דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמר רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים וממילא הוא מתכוין לזכות בעצמו כדי שיפקע שעבודו ויצא לחירות ובעל העבד טועה וחושב שאמת העידו ונתיאש הימנו וכיון שנתכוין העבד לזכות בעצמו כבר בא לרשות זוכה משא"כ הכא שלא נתכוין טבי לזכות בעצמו דהגם שידע גם הוא דברי ר"ג שכבר הוא משוחרר ובודאי היה חפץ להתקדש ולהתחייב במצות (שע"י הפקעת השעבוד יוכל לשחררו) שעבד כשר היה וע' בסוכה (דף כ') מ"מ לא נתכוין לזכות בעצמו לפי שבודאי לא ידע הדין יותר מר"ג וחשב גם הוא שכבר יצא לחירות מן הדין וא"צ לזכיה והוי כעודר כו' וכסבור שלו הוא דלא קנה ואחר שנודע לר"ג שלא יצא לחירות מן הדין שוב לא הועיל הזכיה והוי יאוש בטעות שלא בא לרשות זוכה וכלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה ותו לא מצי זכי בעצמו ולפ"ז צ"ל שגם בעצמו לא זכה כ"ז שלא נתכוין לזכות בעצמו הגם דבעלמא רשותו וידו קונה לו בלא כוונה. וי"ל דהיינו משום שעדיין צריך ג"ש מרבו ואינו יכול לזכות בעצמו אלא להפקיע שעבוד הרב וכיון שיש עדיין רשות רבו עליו צריך שיכוין לזכות בעצמו:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה