שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן מ
ובהאי ענינא יש לבאר מ"ש בתשובת הרשב"א (חלק ד' סימן ר"מ) במי שלוה מנה מחבירו והודה במקצת ונתחייב שבועה (בימים הקדמונים] והערים ונתן אותו מקצת שכפר בו ברשות המלוה במקום המשתמר ואח"כ נשבע שפרעו ואח"כ לקחם הלוה ממקום שנתנם שם דמסתברא שעבר על שבועתו כשנשבע זה שפרעו שאין זה פרעון שאין חצרו קונה לו בכה"ג כו' וכתב וז"ל ואפילו הניחם במקום שרואה אותם שם המלוה לא קנתה לו חצרו שסבור שהם שלו ולא של זה שנתנה שם ובכה"ג לא קנתה לו חצרו דחצרו כידו ואילו הגביה מעות של הפקר וסבור שהם שלו לא קנה כדגרסינן ביבמות (דף נ"ב) העודר כו' וכסבור שלו הן ל"ק והיינו נמי דאמרינן בב"ק (דף קי"ח) בגוזל את חבירו והבליעו לו בחשבון לא יצא ואוקי לחד לישנא דמנא ורמא לידיה עכ"ל ולכאורה תמוה דהא חצרו וידו קונה לו של"מ ושאני הגבהה ועודר כו' דהוי מעשה קנין בעלמא וצריך דעת וכוונה ויתכן ליישב לענ"ד שסמך הרשב"א עצמו עמ"ש מקודם שאין חצרו קונה לו בכה"ג דחובתו הוא שזה מערים שתקנה לו חצרו כדי שיפטר הוא ויפסיד בעל החצר וכיון דהוי שלא מדעתו דכסבור שלו הוא לא קנה אלא בתורת זכיה ושליחות דל"מ כשהוא לחובתו והא דמדמה לה להמגביה מעות של הפקר וסבור שהם שלו היינו שבא להוכיח מזה דהיכא שסבור שהם שלו חשיב כשלא מדעתו ודגם הגוזל חבירו והבליעו לו בחשבון אין ההקנאה זכות להנגזל דהשתא שכבר המעות תח"י עדיפא ליה שיעמוד ברשות ואחריות הגזלן עד שימנה ויתוודע לו והגם דזכות הוא להנגזל שיזכה בדמים ושיצא הגזלן חובת השבה שאם לא יצא י"ח השבה פעמים דמחמת כיסופא ממנע ולא ישיב לו דמי הגזילה וע' בפרש"י שהיה בוש לומר הרי גזלתך ובכלל הא דהגוזל את חבירו כו' הוי גם כשאינו יודע שגזלו כמ"ש בב"מ (דף ס"ד) דלמא מגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון דתניא כו' וע"ש בפרש"י אכתי י"ל דלא חשיב לה זכות כיון שאינו נותן לו דבר אלא שמחזיר לו גזילתו ועדיפא ליה שיהא עדיין באחריות הגזלן והגם שכתב הר"ן בענין כתיבת פרוזבול דכל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יותר על הזכות זכין לאדם שלא בפניו ועמ"ש בזה לעיל (סימן ט"ו) אין לומר דא"כ ה"נ הוי זכות מה שמחזיר לו הגזילה וכההיא דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו דקא מזכי ליה ע"י שליח וכמ"ש הרשב"א די"ל דשאני התם גבי פרוזבל דמה שמזכהו קרקע כל שהו זכות הוא לו וגם אין החוב גדול שכדין הוא עושה פרוזבל שיוכל לתבוע מעותיו ויקיים מצות פריעת בע"ח דהן שלך צדק כו' (ומש"ה לפרש"י כופהו שיאמר אעפ"כ כו') וכן ההיא דהולך מנה לפלוני הוי זכות לו מה שזוכה בעבורו שלא יוכל לחזור ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך וע"י הזכיה יבא ליד המלוה והאחריות עדיין על הלוה (ואף אילו לא היה חייב באחריותו היה לו זכות שעי"ז יבא לידו ומש"ה מייתי הרשב"א מההיא דהולך מנה לפלוני דאע"ג דקא מזכי ליה ע"י שליח לא מפטר מיניה ולא כתב דמש"ה לא מיפטר מיניה דאלו הוה מיפטר מיניה תו לא היה זכות אלא חובה) משא"כ הכא שכבר הוא בידו ואינו מרויח כלום במה שיזכה לו ידו דהשתא שכבר נתן לו בלא"ה ישאר שלו ולא יוכל הגזלן לחזור ולתבוע הימנו ומה איכפת ליה אם לא יקנה עדיין עד שיתוודע לו ושיהא עדיין באחריות הגזלן והגם דמעות הוי דבר שאינו מסויים עיין (סימן רצ"ב סעיף י') ובנדון הרשב"א ודאי הוי חוב גמור ועמ"ש התוס' בגיטין (דף ע"ה) ד"ה מכלל דכיון שע"י הפרעון צריך להחזיר הבית לא הויא נתינה וה"נ לא הוי פרעון כיון שיפסיד עי"ז [ואף כשיערים ליתן יותר כדי שיוכל לכפור חוב הוא לו וגבי גזלן י"ל דכשמבליע יותר מעט הוי זכות לו הזכיה יותר מהמגיע לו ותו זכה לו ידו של"מ]. וכיון דהרשב"א לא חשיב לה זכות מש"ה ל"מ שלא מדעתו והיינו מ"ש דחצרו כידו ומשום דליכא מתורת זכיה ושליחות דחובתו הוא וצריך שיהא בתורת יד דהיינו מדעתו דוקא והכא לא חשיב זכיה מדעתו דאילו הגביה מעות של הפקר וסבור שהם שלו ל"ק וכההיא דהעודר כו'. ומש"ה כתב הרשב"א שם מקודם דחצרו מדין שליחות איתיה דמקודם דאיירי כשהניחם במקום שאין המלוה רואה אותם והוי שלא מדעתו ממש פשיטא דליתיה אלא מדין שליחות: ולכאורה קשה דהא כדאיכא דעת אחרת מקנה קנה גם היכא שלא נתכוין לקנין וכמ"ש הרשב"א בעצמו בגיטין (דף כ') והכא לא חשיב לה ד"א מקנה כיון שסופו מוכיח עליו שהיה כוונתו ליקח מאותו מקום בחזרה שאם היה דעתו לשלם לו היה נותנם לידו ומדמה לה למעות של הפקר הגם שהוא מעות שלו ובא לרשותו משום שלא נשאר בידו לפרעון חובו והיה הערמה בעלמא לחובתו וא"כ יקשה הא דמייתי מהא דהגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון דהא התם איכא ד"א מקנה בלא הערמה ובודאי קנה בלא כוונת קנין וע"כ צ"ל דמ"ד לא יצא היינו משום דלא מקיים מצות השבה בלא דעת בעלים ולא מוכח מינה לחוב ומלוה. ובמק"א בתשובה הארכתי בביאור שיטות הראשונים אי מהני ד"א מקנה והרב הגאון ר' ישראל יהושע שליט"א הרב דק"ק קוטנא כתב לי בתשובתו (כ"ג תמוז תרל"ט) דמדברי הרשב"א בב"ב (דף מ"א) והובא בש"מ מבואר שחולק על הראב"ד שכתב דד"א מקנה שאני אלא דגם אי האי גברא הוה ידע כיון דרב ענן לא ידע הו"ל כעודר כו' וסבור שהן שלו וכ"כ בפ' הספינה (דף פ"ה) במדד הלוקח דכל שלא נתכוין לקנות במדידה ל"ק וצ"ל שאינו סותר למ"ש הרשב"א פ"ב דגיטין גבי שאני זקן דידע לאקנויי שבד"א מקנה א"צ כוונת זוכה דשאני התם שא"ל הזקן שיקנה לו הקלף אלא דהוה ס"ד דסתם אדם אינו יודע להבין בטוב שהוא זוכה בדבר שעתיד לחזור ושפיר אמרי' דלא גרע מדעתא קלישתא דחרש וקטן דמהני בד"א מקנה כיון דידע עכ"פ שזה מקנה לו אבל היכא דכסבור שהוא שלו לגמרי ולא נתכוין כלל לקנות ל"מ גם בד"א מקנה והביא מ"ש הב"י בבד"ה (ס"ס קפ"ט) א שאם משך או הגביה מטלטלין ולא נתכוין לקנות לא קנה ותמה על הקצה"ח ונה"מ שלא הרגישו בכ"ז עכ"ד הגאון שליט"א. ולפ"ז א"ש בפשוט דברי הרשב"א הנ"ל שלא קנה הנגזל בלא כוונת קנין הגם דאיכא ד"א מקנה ושגם רשותו וידו אינו קונה כה"ג של"מ. ולפום דקיי"ל כמ"ש הראב"ד דמהני ד"א מקנה וכמ"ש בקצה"ח דכיון שהמקבל עושה הקנין אלא שהוא מחוסר כוונה מהני ד"א מקנה מצד זכיה וידו ורשותו קונה לו בתורת זכיה ושליחות של"מ בכל גונא. אמנם לענ"ד י"ל דלעולם ס"ל גם להרשב"א דד"א מקנה שאני ומ"ש הרשב"א דמסתברא שלאחר שבנו ונודע לו לרב ענן החזיק בו רב ענן קודם שמיחה חבירו והלכך אילו היה מכיר בו חברו ה"ל כמ"ד ליה לך חזק וקנה והא אחזיק קודם שחזר בו. י"ל דהיינו משום דמשמע ליה מלשון הש"ס דקאמר מחילה בטעות היא דהיינו כההיא דמחילה בטעות דב"מ (דף ס"ו) שהיה דעת קונה ודאי ס"ד שהיה בלא כוונת קנין תיפוק ליה דאף אי בעלמא מחילה בטעות הויא מחילה הכא ל"מ כיון שלא היה ד"א מקנה [וכשאין דעת קונה אינו בגדר מחילה בטעות אלא שאין שום כוונה ודעת לקנין. וללשון הש"ס מחילה בטעות הוי בתורת מחילה וסילוק בעלמא ולא בתורת הקנאה וד"א מקנה. אך בע"כ היה ענין הקנאה]. ומההיא דמדד הלוקח לא מוכח מידי כמ"ש בנה"מ דה"נ י"ל שהמוכר לא נתכוין במדידה זו להקנות לו רק למדידה בעלמא וגם ליכא אומדנא דמוכח לומר שאילו היה יודע שהמוכר מכוין להקנותו בזה היה גם הוא רוצה לקנות מיד שלא יוכל לחזור בו ודעת שניהם היה לקנות בשעת חלות הקנין. ולפ"ז גם מההיא דיו"ד (סימן קל"ב) דאע"פ שהגביהו בשעה שמודד ל"ק מפני שלא היה כוונתו רק למדידה לח מוכח לומר דהיינו משום שאינו בתורת זכיה ושליחות דבלא"ה נהי דדעת המוכר הוא שיקנה מיד בשעת מדידה כדי שיוכל ליקח מעות היין בהיתר דעת הקונה הוי טפי שלא יקנה עדיין וכדי שיהיו המעות אסורין לישראל המוכר ומ"ש בבד"ה (ס"ס קפ"ט) דמדברי הטור שכתב (בסימן קצ"ד) שאם כתב לו השטר אחר שקיבל המעות והחזיק בו כמה שנים ולא לשם קנייה כי היה סבור שיספיק לו שטרו ובא אחר והחזיק בו זכה יש ללמוד שאם משך או הגביה מטלטלין ולא נתכוין לקנות ל"ק. לכאורה הוכחת הב"י מוקשה דהא שאני התם דליכא ד"א מקנה משום דכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה דמש"ה ל"מ אף כשיכתוב שטר לראשון קודם שיחזיק בו אחר וצ"ל דס"ל דה"נ בכל מכר ליכא ד"א מקנה וכמו שביארו דכיון שהלוקח יכול לחזור בו גם המוכר רוצה שיוכל לחזור בו. והשתא לפמ"ש דגם הרשב"א מודה דמהני ד"א מקנה הדר יקשה הא דמייתי מהגוזל את חבירו כו'. וכדי ליישב זה צ"ל דס"ל להרשב"א דהכא ל"מ ד"א מקנה ע"פ סברת הנה"מ דבמתנה אמרינן דד"א מקנה אותו שאני דהא המקבל אילו היה יודע מזה ודאי היה רצונו לקנות ואומדנא דמוכח הוי בכל דוכתי כאילו נתרצה משא"כ במוכר ולוקח דשמא אין רצון הלוקח לקנות עדיין שיתחייב בדמיו ואפשר דעתו שלא יעשה קנין עדיין כדי שיוכל נחזור בו עדיין וה"נ ל"מ ד"א מקנה דשמא אדרבא ניחא ליה טפי שלא יקנה עדיין ושעמוד באחריות הגזלן עד שיתוודע לו ומש"ה לא יצא כשהבליע לו בחשבון לפי שלא נתכוין לקנות ואינו מטעם מצות השבה ומש"ה מדמי הש"ס גניבה לגזילה: ועמ"ש בקצה"ח (סימן רס"ח) דמ"ש במהרי"ט דכיון דחצרו קונה לו של"מ כ"ש ידו הוי במחלוקת רש"י ותוס' בכתובות (דף ל"א) דפרש"י דאי בעי גחין ואכיל למטה מג' דלא הוי הגבהה והקשו התוס' דמה הגבהה שייך בדבר שהוא תופס בידו או בפיו כו' ולפרש"י דידו אינו קונה מדין רשותו ובעי הגבהה שלשה ואינו אלא בתורם קנין הגבהה הוי כמו משיכה שאינו קונה של"מ. והנה"מ כתב דידו לא גרע מחצרו כשכל החפץ מונח בחלל ידו ואם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו לא קנה רק מטעם הגבהה. ולכאורה לפמ"ש הש"מ בטעם פרש"י דלא קנה משום שאין דרך קנין בפה י"ל דידו קונה לו אף בלא הגבהה ומשום דהוי דרך קנין ומש"ה הגם שהחתיכה כולה בפיו לא קנאה [אך משכחת שמקצת החתיכה היא חוץ לפיו דהוי כתופס רק מקצתו בידו ובשעת לעיסה כבר אפסדה ואינה ראויה וקודם הלעיסה היא מחוברת למקצת החתיכה שחוץ לפיו] ועמ"ש הנה"מ (סימן קצ"ח ס"ק ג') ומ"ש בהא דאם מדד לוקח קנה אע"פ שלא נתכוין דהוי משום ידו דלא גרע מחצרו שקונה של"מ וצ"ע דהא אם לא היה כולו בחלל ידו אלא מקצת (ובולט לצד ידו) וכדרך מדידת התבואה הא הוי הגבהה בעלמא דלא קני של"מ:
ועפמ"ש בפרש"י שם בכתובות יתכן ליישב הא דפרש"י בפסחים (דף כ"ט) בדין הוא דאפילו תוך זמנו מותר באכילה והקשו התוס' דאי אפשר שלא יהא שלו בשעת אכילה שאם נתן לו הא"י הרי הוא שלו [ולכאורה י"ל דכיון דחב"פ אינו ברשותו של אדם וחמצו של ישראל אסור בהנאה אינו זוכה בחמץ הא"י וכמ"ש הש"מ בכתובות שם ד"ה מודה ר' נחוניא בשם הקונטרסין דלא שייך לומר גבי חמץ כיון דאגבהיה קנייה כיון שאסור בהנאה ודלא כשיטת הרמב"ם דקנה חב"פ היה לוקה דמהני בחמץ קנין וזכיה וכסברת הר"נ ע"ג (דף מ"ב) ומשום דשאני התם דמצי זכה בה ישראל לאלתר אחר שיבטלנה הא"י. אך ז"א דאיך יתכן להתיר משום זה באכילה דהא ממילא השתא שמותר באכילה יש לו זכיה בגווה ותו הויא שלו]. וי"ל דלפרש"י לטעמיה משכחת דגחין ואכיל למטה מג' דלא קנה במה שנתן בפיו ואינו שלו וגם אין דרך קנייה בפה והא דקאמר דמכי לעסיה קנייה פי' הש"מ דלפרש"י היינו שחייב מדין מזיק ולא שייך זה הכא, וגם י"ל דכיון דיליף שאור דאכילה משאור דראייה לא איכפת לן גם אם קנייה ברגע הלעיסה וכיון שבשעת אכילה וכבר הוא בפיו עדיין הוא של אחרים הוי בכלל אבל אתה אוכל חמץ של אחרים וגם דכשאוכל בלא לעיסה אינו שלו עד רגע הבליעה [ומש"ה גם התוס' נקטו בלשון קושייתם דהרי חייב באחריותו ולא משום דמכי לעסיה קנייה] וכיון שאין דרך קנייה בפה לא זכה בשום קנין וכמ"ש הש"מ דלא מצינו בדרכי הקניות אלא משיכה והגבהה ובפרט כשיאמר שאין רצונו לקנות ולזכות בהאוכל ושיהא עדיין ברשות הנותן שאם ירצה הנותן יצוה עליו לחזור ולפלוט המאכל וחיוב אחריות ליכא כיון שהא"י נותן לו במתנה. והתוס' לטעמייהו דקנייה בפיו בלא הגבהה וא"כ הוא שלו קודם רגע האכילה מיד כשנותן בתוך פיו וכן משכחת שנא יהא שלו בשעת אכילה לפרש"י כגון שהזמינו הא"י על ככרו וע' נדרים (דף ל"ד) לאפוקי דאי אזמניה עלה וע"ש בפרש"י ור"ן אי ההיא שעתא נמי ככרו דנותן היא ובאה"ע (סימן כ"ח סעיף י"ז) ומ"ש התוס' בעירובין (דף ע"ג) ד"ה בני חבורה ומ"ש בתשו' מהרי"ט בזה וי"ל דס"ל לרב אחא בר יעקב דהוי עדיין ככרו של בעה"ב ולא קנייה בפיו לפרש"י שאין דרך קנייה בפה [ועד רגע הבליעה אינו שלו ואפשר שגם בבליעה כדמצי לאהדורי ויקיאנה לא יהא שלו] וגם י"ל דפרש"י לטעמיה דישראל מא"י לא קנה אלא בכסף וע' בכורות (דף ג') וגם כשקנה ממנו לא קנה כ"ז שלא נתן לו הכסף והגם דפרש"י בבכורות (דף י"ג) ד"ה כלל כלל לא עד שתבא לרשותו של ישראל לא קני וכמ"ש הח"ס יו"ד (תשובה ש"י) שאם לקח הדבר הנקנה לביתו ממש פשיטא שהוא שלו ובזה ביארתי ליישב קושיית מהרי"ט אלגזי בסוגיא שם אכתי היינו דוקא כשפרע לו המעות ג"כ ולפרש"י דלא חשיב פיו כבא לרשותו מדצריך הגבהה ודאי דל"ק בלא כסף ועכ"פ פשיטא שיוכל לומר שאין רצונו לקנות בהנתינה לפיו [וי"ל ג"כ דס"ל לפרש"י כשיטת ס' יראים הובא במ"א (סימן תרל"ז) ומצאתי שקדמוני בזה בהגהות לאב"מ (סימן תשובה ט') וביארתי במק"א דפרש"י לטעמיה בגיטין (דף ל"ח) ע"ש] והתוס' ס"ל דלא משכחת שלא יהא שלו בשעת אכילה ושדרך קנייה בפיו ושאינו יכול לומר שאין רצינו לזכות כיון דמעשיו סותרין דיבורו. ובמק"א ביארתי עוד בזה:
וע"ש מ"ש הרשב"א עוד דההיא דנדרים דקניא דרבא ע"כ לא אשתבע דפרעיה אלא דיהב ליה. ולכאורה לפי הגירסא שלפנינו משמע דהוי פרעון מעליא כדקאמר אשתבע דפרעיה ופטר עצמו במ"ש דיהבת לך זוזך ולפנינו הגירסא דאשתבע דפרעיה וגם לפמ"ש הר"נ דלא גרסינן דפרעית לך דהא איהו לאו בתורת פרעון שקליה י"ל דגם אי הוי פרעון מעליא הוי לשון השבועה בשקר דהא לאו בתורת פרעון שקליה. אך כיון שהיה סבור שהוא של הלוה והקנה הוא דבר בפ"ע ואינו כולו בחלל ידו והיה הערמה בעלמא כדי שיחזור ויטול ממנו פשיטא דגם המלוה לא ניחא ליה לקנות ולא הוי פרעון [וע' מד"ר ויקרא פ"ו]: