שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן לט
ב"ה יום א' כ"ז תמוז תרל"ח שעדליץ. להרב הגאון ר' ברוך צבי הירש הרב דק"ק פיעטרקאב:
קבלתי יקרת מכתבו וקראתי דבריו הנחמדים כו'. ודבר מה שכתב מעכת"ה בההיא דפסחים (דף ל"א) דקאמר תנן עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת עכו"ם מישראל לא קני ולא קאמר דמש"ה מותר בהנאה משום דכי מטי עידן איסורא כבר נתייאשו הבעלים והוי הפקר וזכה העכו"ם בתורת חצר ולא עשאה הכתוב לחמץ כאילו הוא ברשותו אלא כשלא זכה אחר בהחמץ. די"ל דאי אפשר שיקנה בתורת חצר כמ"ש הט"ז חו"מ (סימן קפ"ט) מדברי הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה) שרשות הנפקד שהחמץ מונח שם הוי רשות המפקיד. לענ"ד ז"א דדוקא בפקדון אמרינן כן כמבואר בלשון הרשב"ם דמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים משא"כ במלוה על המשכון שלא קיבלו מידו בתורת פקדון רק תורת משכון על החוב שבודאי לא הקנה העכו"ם רשותו להישראל. ומיושב מה שהעיר מעכ"ת מההיא דב"ק (דף מ"ט) וכמובן:
ובלא"ה לא יתכן לתרץ כן דהא כבר הביא הקצה"ח שם בשם המהרי"ט דכיון שהמפקיד מקנה הפקדון נימא חצירו ומתנתו באין כאחד דהא לא הוי חצירו אלא כל זמן שהחפץ הוא של המפקיד. וי"ל בדעת הט"ז כמ"ש הש"כ (סימן ר"ב ס"ק ג') דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו ולא כשחצרו ומתנתו באין כאחת והריטב"א קדושין (דף כ"ז) ד"ה מנהני מילי אמר חזקי' דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערי מצורות כתב וז"ל וליכא למימר דהתם מדין חצרם זכו בהם שהמה חצר המשתמרת דלישנא דעם ערים משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימה כלל ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצר יע"ש. ולכאורה הוא סותר למה שכתב בד"ה איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא וז"ל וכי תימא ותפשוט ליה ממתניתין דלא בעינן צבורין דאי צבורין למה לי מדין אגב ליקני מדין חצר הא ליתא דמאן לימא דמתניתין בקרקע המשתמרת כו' ומבואר שקונה כה"ג בתורת חצר וא"כ משכחת שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת דחצרו ומתנתו באין כאחד. וכדי ליישב זה י"ל דס"ל שלא קנה כשבא קנין החצר והדבר הנקנה כאחת אלא דאמרינן דקנה המטלטלין ברגע שלאחריו אחר שקנה החצר ואז קונה המטלטלין שבו והיינו דקאמר דמצד קנין חצר לא הוי הזכייה כאחת שקנה מקודם החצר וברגע שלאחריו קונה המטלטלין שבו וגבי צבורין קשיא ליה למה לי מדין אגב לקני מדין חצר שיקנה ברגע שלאחריו אחר שיקנה החצר. והנה הגם דאמר בנדרים (דף מ"ח) לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוה הדר סודרא למריה וע"ש בר"נ דה"ה בקנין משיכה וחזקה וכמ"ש בכתובות (דף פ"ב) וכ"כ התוס' ביבמות (דף צ"ג) ד"ה קנויה דמש"ה כשאמר קנה בחזקה לאחר ל' לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה והמשיכה והוחזר הסודר ליכא למימר דה"נ כיון שלא קנה מדין חצר בעת שהקנה לו המטלטלין לא יקנה גם אח"כ בעת שכבר החצר שלו שכבר פסק ההקנאה. דז"א די"ל דכמו דמשיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כשעומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין דהו"ל כמשיכה אריכתא ה"נ כשאומר לו שיקנה המטלטלין בתורת חצר לא פסק ההקנאה גם ברגע שלאחר קנין החצר [ועיין:
בנה"מ (סימן קצ"ז ס"ק ד') מההיא דריש המפקיד דבעומדת בחצירו קנה בכל גונא]. ולדעת הש"כ צ"ל דכיון שלא קנה מדין ותורת חצר בשעת ההקנאה לא קנה גם אח"כ ועפי"ז מבואר דדוקא במכירה והקנאה הוא דשייך לומר הכי אבל מהפקר קונה אף אם לא היתה חצירו מקודם דגבי זכיה מהפקר לא שייך לומר שפסק מעשה הקנין ברגע שלאחריו כיון דחצרו קונה לו מאיליו וכן מבואר בש"כ (סימן ר' ס"ק ה') בשם הר"ן דלא אמרו קנין ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו הא אם קדם כלי לא לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי ודוקא במתנה ומכר אבל במציאה. אין חילוק וכמ"ש הר"ן הובא בש"מ ב"מ (דף י') וז"ל והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו של כלי קנוי להם הילכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת ע"ש וע"כ צ"ל הא דלא אמרינן אף במתנה שמקנה לו הכלי ומקומו כאחד דכשנעשה הכלי שלו גם המקום שלו והוא עומד עתה בתוך ד"א דהיינו משום דחצרו ומתנתו באין כאחד לא אמרינן ובמציאה והפקר אין מקום הכלי קנוי לה. וא"כ הכא כשהלוה את ישראל על חמצו והרהינו אצלו כי מטי עידן איסורא ונתיאשו הבעלים יזכה העכו"ם בהחמץ בתורת חצר דאף אם נאמר שהקנה רשותו מקום החמץ להישראל בעל החמץ אכתי עתה שנעשה החמץ הפקר תו לא הוי חצרו של ישראל וממילא החצר של העכו"ם שהוא לא הקנה המקום אלא לבעל החמץ ולא להפקר ותו חצירו קונה לו אח"כ מאליו ולא הוי חצר שאינן משתמרת הגם שהעכו"ם סובר שעדיין החמץ הוא של הישראל כיון דבין כך וכך היא משתמרת וכשנעשה הפקר ממילא נעשה מקום החצר של עכו"ם כבתחלה. ומ"ש מעכ"ת דשפיר פריך הש"ס בפסחים משום דעכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו מיירי בכל גווני וכהא דב"ק (דף מ"ט) דמשני דליתיה בחצרו. ז"א מספיק דאכתי מאי פריך הש"ס כיון די"ל דמיירי כשהוא בחצר המשתמרת של עכו"ם וסתמא הכי הוה (וכן בשו"ע מוכח דבלא אמר מעכשיו אסור בכל גונא) ומוכח לכאורה שצריך לכוין לקנות ולא זכי לו חצרו שלא מדעתו:
והש"מ בב"מ (דף כ"ה) והובא בקצה"ח (סימן קצ"ח) כתב בהא דתנן מצא בגל ובכותל ישן והקשו דליקני ליה חצרו לבעל הגל וז"ל ובתוס' חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו ומהאי טעמא ניחא הא דבעי במסכת קדושין אי בעיא צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני ליה חצרו אלא ש"מ דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלים באין לחצר עכ"ל. וקשה דנהי דלא קני בעת שנעשה חצרו יקנה אחר שכבר נעשה חצרו ואין טעם וסברה לומר דלא קנה כל שהמטלטלין מונחין שם מכבר ובתחלת דבריהם ביארו דהיכא שאין החצר שלו לא קני והיינו משום דבשעת תחלת הקנין עדיין אין החצר שלו ויקשה דנימא שיקנה אחר שנעשה החצר שלו, וגם סותרין דבריהם שכתבו תחלה דל"א חצרו קונה של"מ ומשמע דמדעתו קונה אף כה"ג ומהא דקדושין הוכיחו דלא קני אף מדעתו. ויתכן ליישב זה דסבירא להו דגבי מכירה לא קנה כה"ג בתורת חצר אף מדעתו דבשעת הקנין אין החצר שלו עדיין ודגבי זכיה מהפקר יכול לזכות מדעתו אחר שנעשה החצר שלו ודוקא שלא מדעתו ל"ק אף בהפקר. ובהג"א וז"ל דלא שייך לומר חצרו קונה לו של"מ וזכה בו הראשון שקנה הגל והכותל כיון דאינו הוה כשאר מציאה לא זכה דכשקנאו אז לא העלה על לבו לקנות המטמון הלכך לא זכה אלא בדבר שרצה לקנות וחצרו קנה לו בדבר הבא לחצרו אח"כ אבל כאן שהיתה בו מקודם ולא נתכוין לא המוכר למכור ולא הקונה ליקח לא קנה וכ"כ המרדכי יע"ש. ולכאורה לפ"מ שכתבו דכיון שאינו דבר ההוה כשאר המציאות שפעמים הויה לבא לא זכה בו [וכעין מ"ש התוס' דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם] א"צ לחלק בין דבר הבא לחצרו אח"כ. ואולי כוונתם דהגם דחצרו קונה של"מ היינו משום דמסיק אדעתיה שיפלו ויבאו מציאות לחצרו שהוא דבר הבא לחצרו אח"כ ולא מסיק אדעתיה לקנות ולזכות במטמון שלא העלה על לבו לחשוב שכבר טמון דבר בחצרו. ואולי גם התוס' חיצוניות כוונתם עד"ז. אמנם מפשטיות לשונם משמע דס"ל דכשאין החצר שלו מקודם ל"ק חצרו וכדמוכח ממ"ש להוכיח מההיא דקדושין (]וקצת י"ל דס"ל דל"ק כשיכול להיות שלא ימצאנה כו' וקשיא להו שיזכה הישראל שקנה הגל והכותל דאיכא דעת אחרת מקנה דעדיף דקנה אע"ג שאינו עומד בצד השדה ולפום דפרש"י של אמוריים שהורישו אבותינו ג"כ נימא שבעת החלוקה זכה כאו"א בחלקו וכשקנה החצר קנה כל מה שבתוכו וכשמכר לאחר קנה גם זה מתורת חצר בד"א מקנה וכן היורש ממנו ותירצו דכיון שבשעת הקנין עדיין אינו חצרו ל"ק ואחר שנעשה חצרו תו ליכא ד"א מקנה ולא קני בתורת מציאה בעלמא כיון שאינו הוה כשאר מציאה. ודס"ל דליכא ד"א מקנה אלא שיקנה כל הטמון בתוכו בתורת חצר ולא בתורת קניינים אחרים וצ"ע]:
והנה כבר הקשה בקצה"ח ע"ד הש"כ מכמה סוגיות דמוכח דמהני כשחצרו ומתנתו באין כאחד. ולכאורה מסתבר לומר דכיון דקיי"ל דחצר איתרבאי משום יד ולא גרעה משליחות יש לחלק בין היכא שעומד בצד חצרו דהוי דומיא דיד וידו וחצרו באין כאחד וכהא דגיטין (דף ע"ז) שנעשה תיכף ידה. משא"כ כשאינו בצד חצרו דלא הוי אלא בתורת שליחות וכשלא היתה חצרו רגע מקודם אין כאן משלח ושליח ודוקא כשכבר היתה חצרו נחשבת שלוחו ואי אפשר שבהרגע שנעשית חצרו תחשב שלוחו. ועפ"ז יש ליישב לענ"ד הא דאמר בגיטין (דף כ"א) כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו כו' אמר אביי מכדי חצר מהיכא אתרבי מידה מה ידה דאיתא בין מדעתה ובין בעל כרחה אף חצרה דאיתא בין מדעתה ובין בע"כ והא מתנה מדעתה איתא בע"כ ליתא והתוס' הקשו בד"ה אטו שליחות דהאמרינן בפ"ק דב"מ דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו אע"ג דלא הויא דומיא דידה דמתנה ליתא בע"כ תתגרש מכח שליחות. ועפמ"ש י"ל דאי אפשר שתתגרש מכח שליחות כיון שלא היתה חצרה מקודם ובזה השטר מתנה תתגרש ובזו הרגע הוא שנעשה חצרה ולא הוי שלוחה דבשליחות צריך שישלח המשלח רגע מקודם והכא עדיין לא היתה חצרה ומש"ה צריך שיהא דומיא דידה דאז הוא די"ל שנעשה תיכף ידה וגבי מצא בגל דאפשר שלא ימצאנה לעולם דהוי רק דומיא דשליחות ולא הוי דומיא דיד ל"מ כשאין החצר שלו מקודם]. ולכאורה י"ל עוד דמש"ה כשכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בו משום דגט שאני דהוי גזה"כ דיליף מקרא דמרבה חצרה דפריך הש"ס על הא דקאמר גגה חצרה וקרפיפה מניין ת"ל ונתן מ"מ חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה [והגם דמה"ת אין לבעל פירות בנכסי אשתו כבר כתבו התוס' בגיטין (דף מ"ז) ד"ה ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא דדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וכה"ג איירי קרא וכיון שהדרך ומנהג הוא שיזכה בנכסי אשתו ע"ד כן ניסת לו ונתנה לו במתנה גמורה והדר זכה הבעל בהו מה"ת ויתיישב בזה קושיית הפנ"י בקדושין (דף כ"ג) על מ"ש הרשב"א בהא דאר"מ דל"מ תנאה כשא"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו דטעמא דר"מ משום דה"ל מתנה עמ"ש בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים והקשה דהתינח בעבד אבל באשה דמדאורייתא יש לה קנין בלא בעלה וחכמים תקנו דמה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ האמרינן בכתובות (דף נ"ו) דלר"מ בדרבנן תנאו קיים. ועפמ"ש י"ל דדוקא כשנושאה ע"מ שלא יזכה בפירות ליכא בזה אלא תנאי בדרבנן משא"כ השתא שכבר ניסת לו ע"ד כן ונתנה לו במתנה כבר הוא שלו מה"ת (וכעין הא דהמקדש בכסף שקנה בקנין מעמ"ש שמקודשת מה"ת לפי שכבר הכסף שלו אף שקנה ע"י קנין מדרבנן) וכשמתנה שלא יהא לבעלה רשות בו הוי מתנה בדאורייתא שתנאי בטל לר"מ. והשתא י"ל דגם בהא דמרבה קרא חצרה צ"ל דהיינו משום דגיטה וחצרה באין כאחד ובלאו הכי לא הוה מרבה קרא לחצרה משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה דדרך נשים שנותנות פירות לבעליהן וע"ד כן ניסת לו וכבר זכה הבעל מה"ת ולא ניחא ליה להש"ס לאוקי דהוי גזה"כ בעלמא לומר דמהני כשנתן לחצרה הגם שקנה בעלה אלא דמהני משום דהוי חצרה שלה] ורבא לטעמיה דמתרץ דגיטה וחצרה באין כאחד ומוכח מזה דבגט גזה"כ דמהני כה"ג ולא ס"ל לחלק בין היכא שהיה שלה ונעשה חצרה כבתחלה ע"י סילוק כח ורשות הבעל ובין היכא שלא היה שלה מעולם ועתה במתנתו הוא שנעשה חצרה דס"ל לרבא דלא שנא ודגבי גט דהוי חצר דאיתתא מהני כשגיטה וחצרה באין כאחד (ודלא יליף לענין זה מציאה מגט) ומש"ה אמר רבא לטעמיה דקנאתהו ומתגרשת בו:
והנה לכאורה גבי גט א"א שיקנה לה אח"כ אם לא זכתה בגט ברגע הראשון שנעשה חצרה דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע כיון שלא נתגרשה בשעת נתינה אמנם י"ל דכיון שנעשה חצרה באותו שעה בהשטר מתנה אלא שאינה קונות הגט עד רגע שאחריו וידוע בשעת נתינתו שיוקנה לה ברגע שאחריו הוי כנותנו אז בידה ונמשך הנתינה גם על רגע שלאחריו וכעין מ"ש בתוד"ה ותיזל דלא הוי כמו טלי גיטך מעג"ק כו' ושאני חצרה הבאה לאחר מכאן שבשעה שנתן הבעל הגט בהחצר לא היה חצרה ולא היה עומד שיקנה לה הגט והחצר. וממילא אי נימא דגבי מכר ומתנה מהני חצרו ומתנתו באין כאחד גם היכא דלא הוי בתורת יד אלא בתורת שליחות ומשום שלא פסק הקנין גם ברגע שלאחר קנין החצר ה"נ יקשה קושיית התוס' דתתגרש מדין ותורת שליחות גם כה"ג שבמתנתו הוא שנעשה חצרה ולא יקנה לה בתורת שליחות עד רגע שאחריו וכמ"ש:
וקצת יש מקום לומר בטעם וסברת הדבר דלא קני כשחצרו ומתנתו באין כאחת ולא קני המטלטלין אחר קנין החצר ברגע שלאחריו די"ל לשיטת הסוברין (סימן ר"ג סעיף י') דהחליף מעות ומטלטלים ביחד הואיל וחליפין אינן קונין במעות נתבטל כל הקנין ה"נ כשמקנה לו קרקע ומטלטלין כאחת כיון שלא קנה מטלטלין בתחלת הקנין כשלא אמר קנה אגב קרקע לפי שעדיין אינו חצרו נתבטל גם קנין הקרקע דבקנין אחד הוא ותו לא שייך לומר שיקנה המטלטלין אחר קניית החצר והגם דכיון שאם יקנה הקרקע יקנה גם המטלטלין ברגע שלאחריו אפשר שיהא הקנין בשלימות ולא דמי למעות דא"א שיקנה בהן חליפין אכתי י"ל דכיון שבשעת חלות הקנין נתבטל מקצתו נתבטל כולו ועפ"ז יתיישב מה שהקשו על הש"כ מההיא דב"מ (דף י"א) שאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וע"ש שקנה בתורת חצר אף שהיה קנין החצר ומטלטלין כאחד. די"ל דשאני התם דלא שייך לומר שיתבטל גם קנין המקום והחצר דהא כבר ביאר הרשב"ם הטעם דקני את וחמור לא קנה כלום דכיון ששיתף לשניהם בקנין אחד לא היה דעתו להקנות זה בלא זה וזה שייך בקנין קרקע ומטלטלין כאחד מתורת חצר ולא הכא דהוו שני קנינים מופרדים מקומו מושכר לו בשכירות והמעשר נתון לו והמקום הוא שלו והמעשר אינו שלו ואין לו במעשרות אלא טובת הנאה בלבד וע' רשב"ם ב"ב (דף קכ"ט) ד"ה אבל באדם אחד ושתי שדות ומש"ה לא יתכן לומר שיתבטל גם שכירות המקום ומש"ה קונה המעשר אח"כ. והנה הגם שדעת הסמ"ע הוא דקיי"ל לדינא שלא נתבטל כל הקנין ומשום דמטבע ישנו בתורת קנין ושייכי בקנין דמשיכה וכה"ג וה"נ מטלטלין ישנן בתורת קנין מ"מ הנוד"ב נסתפק בזה לדינא וע' ש"מ ב"ב (דף קכ"ט) ד"ה אבל ב' שדות דאף לאותו שאמר בלשון מתנה הוי בפלוגתא דקני את וחמור אע"ג דהתם מה שנתן בתורת ירושה הוי בר קנין אילו נתן בתורת מתנה וע' ש"מ ב"ב (דף קמ"ח) ד"ה הא דתניא מקצת לראשון וכלן לשני כו' וקשיא לן כיון שאינו יכול לחזור בו בראשון משום דהויא לה מתנה במקצת בקנין כשנותן את כלן לשני ה"ל כמו קני את וחמור כו' וי"ל כיון שהנכסים הללו ראויין להיות נקנין לזה אם לא נתנן לראשון לא שייך בה את וחמור והארכתי בזה במק"א. ועכ"פ לא לא שייך זה בההיא דפסחים שהלוהו על חמצו כיון שנעשה הפקר וחצר הכנעני קונה לו (וכן במצא בגל דבודאי החצר שלו). אמנם יותר י"ל שלא נתבטל קנין הקרקע והחצר ומ"מ לא קני אח"כ המטלטלין כיון שלא קנה בתורת חצר בשעת ההקנאה וכמ"ש לעיל ודממילא גבי זכיה מהפקר לא שייך זה וא"כ מדלא קנה חצרו החמץ של הפקר מוכח שאין לו קנין חצר שלא מדעת: ומ"ש מעכת"ה די"ל שבעל החמץ אינו מתיאש כשיש מעות הכנעני המלוה ביד הישראל והגם שהחמץ שוה יותר עכ"פ אינו מתיאש כנגד מעות המלוה שאם לא יחזיר לו המלוה החמץ אחה"פ ישאר המעות בידו. לענ"ד ז"א דאכתי החמץ הוי הפקר ואינו ברשותו תוה"פ ומה בכך שיש בידו מעות המלוה וכן מבואר בב"ק (דף ס"ו) דפריך בהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל דכיון דמטא עידן איסורא ודאי מיאש ואס"ד יאוש קנה דמי מעליא בעי שלומי הרי דחשיב יאוש גם כשיתחייב הגזלן לשלם לו דליכא למימר דפריך דכיון שאומר לו הש"ל וא"צ לשלם לו תו ודאי מיאש דהא י"ל דמש"ה א"א לחייבו בתשלומין שאם יתחייב לשלם תו לא חשיב יאוש ולא קנה (והוא כעין מ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ו) דיה עלה עליה זכר פסולה הגם דלא ניחא ליה לפסול הפרה בשביל דבר מועט דכיון דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה אין להכשירה וה"נ י"ל דא"א לחייבו בתשלומיין ולהוציא ממון מבעליו] דבודאי לא יתכן לומר דהכא אין בעל החמץ מתיאש כדי שישאר מעות המלוה בידו דהא אין היאוש מרצונו ומאיליו הוא מתיאש כדמטא עידן איסורא וגם בלא"ה יפטור לשלם לו. והנה כמו"כ ליכא למימר דמש"ה אינו מתיאש משום דאחה"פ מותר בהנאה דא"כ מאי פריך הש"ס שיאסר בהנאה דהא כיון שיאסר בהנאה אחה"פ שוב יתיאש לפי שלא יהיה שוה לו כלום גם אחר החזרה ואין לומר דפריך שפיר דהשתא שמותר בהנאה אינו מיאש (וכעין סברת התוס' הנ"ל והא דקאמר ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ולא קאמר דמש"ה עובר בב"י משום דאילו לא היה עובר בב"י היה ברשותו שהיה יכול לשהות החמץ עד אחה"פ י"ל דכיון שמחוייב לקיים מ"ע דתשביתו ואינו יכול להשהותו אחה"פ בלא"ה אינו ברשותו] דהא אכתי בפסח אינו ברשותו ופקע רשות הלוה דהוי אפקעתא דמלכא [ומש"ה גם לדעת הנ"ב שמותר בהנאה להנגזל קאמר דכיון דמטא עידן איסורא מיאש] וא"כ זכה הכנעני המלוה בהחמץ בתורת חצר. וקצת י"ל דכיון שעשאו הכתוב לחמץ כאילו הוא ברשותו ועובר עליה בב"י ה"נ אין להתיר בהנאה משום דהוי אפקעתא דמלכא כל היכא דאי לאו שאינו ברשותו מצד האיסור היה עומד ברשות הישראל דלא זכה המלוה אלא מצד שנפקע רשות הישראל מצד האיסור ובההיא דב"ק מיאש כי מטא עידן איסורא גם בזמן ההיתר ברגע הסמוך לזמן האיסור. והכא דלא מיאש מיניה משום דאחה"פ מותר בהנאה ולא הוי הפקר אלא משום אפקעתא דמלכא הדר י"ל דכיון דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו חשיב כאילו הוא ברשותו ממש לכל דבר. אמנם עמ"ש הצל"ח שאם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרו לא"י אחר חצות ומשכו הא"י לרשותו קנאו הא"י מן ההפקר ושוב אין הישראל עובר עליו משום ב"י דלא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אלא כ"ז שלא נכנס לרשות אחר לחלוטין ועמ"ש המק"ח (סימן תמ"ט ס"ק א') דכשהחנות של א"י אף שהפועלים של ישראל כי מטא עידן איסורא מיאש וזכה חצרו להא"י ונעשה חמצו של א"י ומותר ועמ"ש (סי' ת"מ ס"ק ה') יע"ש:
ומ"ש מעכת"ה די"ל לפי המבואר בירושלמי כתובות פ' הכותב (הלכה ג') א"ר יוסי אפילו נתנן לתוך כליו לא זכה בהן דהוה סבר מימר דאינון דידיה ולית דידיה וכן הוא בירושלמי פ"ג דסנהדרין (הלכה ה') וכן עפמ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי דהא דחצר קונה לו של"מ היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני דה"נ מש"ה לא זכה הכנעני המלוה בחמץ שידע שהוא בחצרו ולא נתכוין לקנות. לדעתי ז"א דשאני התם שיודע שיוכל לקנות ואחזיק אדעתא דארעא ואינו מתכוין לקנות השטר משא"כ הכא דהוי כמו שהכנעני איני יודע אם הוא בחצרו דכיון שסובר שהוא של הישראל ואין בכחו לזכות הוי כמו שאינו יודע אם הוא בחצרו שאינו יודע שיוכל לזכות בו ואם ידע הכנעני שנעשה הפקר ושיוכל לזכות בו היה מכוין לזכות בהחמץ כדי להרויח מה ששוה החמץ יותר וכן מוכרח מההיא דב"ק (דף מ"ט) דפריך תקני ליה חצרו הגם שידע שהוא בחצרו ולא כיון לזכות דכיון שלא ידע עדיין ממיתת בעל המשכון ושיוכל לזכות בו הוי כמו שלא ידע שהוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות. וגם לדברי הירושלמי לא דמי דהתם. עכ"פ ידע שיוכל לזכות ולא כיון לזכות הגם שהיה סבור שא"צ להחזיק כיון שהן משדה שלו מ"מ ידע שיכול להחזיק בהן משא"כ הכא שלא ידע שנמצא הפקר בחצרו והוי כמו שלא ידע אם הוא בחצרו. וגם הוי שם בירושלמי שם בפלוגתא דאמוראי דאיכא מ"ד דזכה כה"ג:
וגם י"ל בטעם הירושלמי דמש"ה קאמר שם בכתובות על המשנה דהניח פירות התלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה דר' יוחנן אמר אפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו דהוה סבר דאינון דידיה ולית אינון דידיה דהוי משום דהוי חוב לבע"ח בזכיית ותפישת היורשין וא"כ אין החצר זוכה להיורשין בתורת שליחות כיון שחב לאחרים והוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים [ועמ"ש בתשובת הגאון רע"א ז"ל הובא בפ"ת אה"ע (סימן ק"ב ס"ק ד') ובחו"מ (סימן ק"ה ס"ק ג') מה שחקר בזה ודלא מוכח מהא דחצרו קונה לו מציאה לשיטת הרמב"ן דמציאה לא מקרי חב לאחרים ודגם לשיטת התוס' אין ראיה יע"ש] ואין החצר זוכה להם אלא מדין ותורת יד ועמ"ש הנמ"י בשם הרנב"ר דחצר המשתמרת למי שהוא זכות לו כידו היא ויד אריכתא היא ועמ"ש הנה"מ (סימן ר') בשיטת הרא"ש דעומד בצדו דהוי דומיא דידו בסמוכה מטעם ידו הוא] והשתא י"ל דכיון דהוה סבר דאינון דידיה ולא כיון להחזיק ולזכות בהן והוי שלא מדעתו דתו אינו זוכה לו מדין ותורת יד אלא בתורת שליחות ומשום דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דהכא הוי חב לאחרים בתפישתן ואין החצר זוכה להן בתורת שליחות תו ליכא לא משום יד ולא משום שליחות. וכן מיושב הא דקאמר בירושלמי מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית כ ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו (פירש הפ"מ דאע"ג דלכתחלה אסור ללקט פירותיו בשביעית דהפקר לכל הן אם ליקט ונתן לתוך כליו זכה) ר' יוסי סבר מימר אפי' נתונים בתוך כליו לא זכה סבר דינון דידיה ולית אינון דידיה ולא כיון לזכות בהם וכיון דהוי שלא מדעתו לא זכו לו כליו שהוא מתורת חצר מדין ותורת יד ולא זכו לו בתורת זכיה ושליחות כיון דלכתחלה אסור ללקט פירותיו בשביעית ואין זה זכות כ"כ (וי"ל ג"כ דהתם גרע טפי דסבר דאינון דידיה ואילו ידע דלית אינון דידיה דרחמנא אפקרינהו לא היה רוצה לזכות בהן כיון שאין לעשות כן לכתחלה). ולפ"ז ה"נ בהכנעני שאינו מטעם שליחות אלא בתורת יד שפיר י"ל דכיון שלא כיון לזכות בהחמץ לא זכה ועמ"ש הנה"מ (סימן ר' ס"ק ט"ו) ליישב מיש ביו"ד (סימן קל"ב) דאע"פ שהגביהו בשעה שמודד לא קנה מפני שלא היה כוונתו רק למדידה דהיינו דכיון דשלא מדעתו לא הוי בתורת יד ליכא גביה לא משום יד ולא משום שליחות. ועמ"ש המח"א (קנין חצר סימן י"ב) עמ"ש באו"ח (סימן רמ"ו) שאם השאילה או השכירה לו והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בסבת יאמר בהמתי קנויה לו כדי שינצל מאיסור שביתת בהמתו ובמ"א שם (ס"ק י') שצ"ל בהמתי קנויה לך בפניו כדי שיתכוין לקנות וכתב להשיג ע"ז דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן דעת המקבל וכמ"ש הנמ"י ב"ב פ"ב בשם הראב"ד והרשב"א בגיטין (דף כ') יע"ש. ולפמ"ש הנה"מ מבואר דכיון שאינו בתורת שגיחות צריך שיתכוין לקנות וכמ"ש המ"א מלשון ההגמ"ר ועמ"ש הקצה"ח (סי' ער"ה ס"ק ד') בשם תשובת מהר"י מינץ גבי הקנאת פרה להפקיע מקדושת בכורה דלא קנה כשלא נתכוין לקנין ע"ש בטעם הדבר וע' בח"ס (תשובה שי"ג) שכתב כסברת הנה"מ. וע"ש בנה"מ בשם מהרי"ט דידו ורשותו קונה שלא מדעתו ושאני ההיא דהעודר בנכסי כו' וכסבור שהן שלו דלא קנה דהוי מעשה קנין ולא קנה אלא מדעת ובכוונה. ועמ"ש המח"א קנין משיכה (סימן ד') שהביא מהתוס' דגיטין (דף ס"א) וכמ"ש מהרי"ט והביא דברי הירושלמי דשביעית וכתב לבאר פלוגתת ר' ירמיה ור' יוסי דר' ירמיה סבר שזכה משיתנם לתוך כליו מדין חצר ומשום דמדין שליחות זכין לאדם שלא מדעתו ור' יוסי סבר חצרו מדין יד קאתי וכשם שאם אחזם בידו וסבור שהוא שלו ל"ק כך חצרו. ולענ"ד י"ל דלכ"ע זוכה חצרו בעלמא של"מ וטעמא דר' יוסי הוי משום דהכא אין חצרו זוכה לו בתורת זכיה ושליחות משום שאינו זכות כ"כ וכמ"ש: