אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן ל

סימן כט

הרמב"ם פ"א מהלכות מטמאי משכב ומושב (הלכה י"ד) כתב וז"ל רוק הזב וש"ז ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכל שהוא במגע ובמשא הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור ומ"ר וש"ז א"א שלא יהיה צחצוחי זיבה כל שהוא. וכתב הכ"מ דכיון דר' יהושע נתן טעם לש"ז דמטמא אף במשא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה כ"ש משמע לרבינו דה"ה למ"ר והגם דבנדה (דף נ"ו) מייתי לה מדתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו אפשר לתרץ דגמ' יליף מוזאת לומר דאפי' ר"א דמטהר ש"ז ממשא הכא מודה מריבויא דוזאת אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע דא"א בלא צח"ז ה"ה למ"ר עכ"ד. ולכאורה יש להקשות להרמב"ם מהא דאמר בזבחים (דף ע"ט) חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור בד"א שנתן לתוכו מים אבל לא נתן לתוכו מים אפי' עשירי טמא ראב"י אומר שלישי אע"פ שלא נתן לתוכו מים טהור מאן שמעת ליה דאמר מין במינו לא בטיל ר"י כו' ופרש"י דכשלא נתן לתוכו מים אלא מ"ר של אדם טהור להוציא את של זב הנבלעים בו טמא דמב"מ לא בטל. ויקשה דכיון דכל טומאת מ"ר הזב הוא משום דא"א שלא יהיה בהם צח"ז כ"ש ואין הצח"ז מתבטל בהמ"ר משום שתחלת ביאתו לעולם הוא בעירוב כמ"ש המרדכי הובא במל"מ וא"כ יתבטל במ"ר של אדם טהור דהוי מין בשאינו מינו צח"ז במ"ר והגם שכל מ"ר הזב מטמא במגע ובמשא מ"מ לא חשיב מב"מ וכמ"ש התוס' בחולין (דף ק"ח) ד"ה אמאי מותר וז"ל כיון שהחלב הנפלט מן הבשר לא נעשה נבלה אלא מטעם בשר המעורב בו אין לו דין חלב טמא אלא מתבטל בחלב שביורה כמו שמתבטל טעם בשר האסור ולא חשיב מין במינו כו'. וה"נ כל טומאת המ"ר אינו מצד עצמו אלא משום צח"ז שבו וא"כ מוכרח מזה דגם ר' יהודא ת"ק דראב"י סבר דמ"ר הזב טמאים בעצמן מקרא דוזאת ולא משום עירוב צח"ז לחוד ודהש"ס סבר הכי ומנליה להרמב"ם לומר שכל הטומאה אינו אלא משום עירוב צח"ז ולא מדרש וזאת שהביא הש"ס וגם אי נימא דלעולם דריש מוזאת אלא דיהיב הרמב"ם טעמא דמש"ה מרבינן להו משום דא"א בלא צח"ז וכ"כ הכ"מ יקשה דלמה שבק הרמב"ם עיקר הדרש שהביא הש"ס מוזאת וכתב טעם עירוב צח"ז שלא הוזכר בש"ס: ויתכן ליישב כל זה לענ"ד דס"ל להרמב"ם דבודאי א"א למ"ר בלא צח"ז והא דמייתי הש"ס הא דתניא וזאת לרבות מ"ר דלכאורה קשה קרא למה לי דהא בלא"ה מטמא משום תערובת צח"ז ע"כ צ"ל דאתיא כוותיה דר"י דסבר מב"מ לא בטיל (וסתם סיפרא ר' יהודא הוא כמ"ש שבת דף קל"ז וש"נ) ומש"ה אצטריך קרא דוזאת לומר שיש במ"ר טומאה עצמיית דממילא אינם מתבטלין במ"ר של טהור ובלא הריבוי דוזאת לא היה טומאתן אלא משום עירוב הצח"ז והוו מתבטל במ"ר של טהור. ולפום דפסק הרמב"ם כרבנן דמב"מ ב דממילא אין נפקותא אי יש בהם טומאה עצמיית או משום עירוב הצח"ז לא אצטריך קרא דוזאת ומש"ה כתב טעם תערובת הצח"ז דלדידן א"צ לרבות מוזאת ולא אתי קרא להכי וניחא ההיא דזבחים (שם) דלר"י דמב"מ לא בטיל דריש מקרא דוזאת לומר שיש במ"ר טומאה עצמיית והוי מב"מ. ולדידן ליכא נפקותא אם יתערב בה מעט מים שיש בהם כדי לבטל הצח"ז כ"ש ואין בהם כדי לבטל המ"ר דז"א דגם אי הטומאה הוי משום עירוב צח"ז צריך שיהא כדי לבטל המ"ר (שתחלת ביאתן בתערובות) וע' יו"ד (סימן צ"ב) גבי ביטול איסורין וחנ"נ יע"ש. ועמ"ש המל"מ דאי הא דאמרינן דבטומאת משא לא שייך ביטול דטומאה כמאן דאיתא היא הוי מה"ת בלא"ה ניחא הא דש"ז של זב מטמא במשא. ויש להעיר בזה מהא דאמר בב"ק (דף כ"ה) והא האי תנא דלא דריש דיו כו' וקא מייתי לה בין למגע בין למשא ואמאי נימא אהני ק"ו למגע אהני דיו לאפוקי משא כו' ולא קאמר דטומאת משא ידעינן בלא"ה לפי שא"א בלא צח"ז ובטומאת משא לא שייך ביטול ולטומאת מגע הוא דאצטריך ק"ו. והארכתי כדברי המל"מ במק"א:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה