אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן כא

סימן כ

הרמב"ם כתב (פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה א') וז"ל א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל, וכתב המל"מ וז"ל כתב הרב בעל החינוך שאם מכרו שניהם לוקין אע"פ שלא הועילו מעשיהם ולא ידעתי מנ"ל דהא רבינו כתב (בפ"ו מהלכות בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכתב הרב גבי מעשר בהמה שאינו לוקה על המכירה וכן נראה שהוא דעת רבינו שהרי לא הביא לאו זה בפי"ט מהל' סנהדרין:

וראיתי להגרע"א (מערכה י"א) שכתב לתרץ משום דביסוד הפלוגתא דאביי ורבא בתמורה באי עביד אי מהני או לא נזכר מפורש הדין בהרמב"ם. אלא שמדברי הרמב"ם שכתב דמעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל ודכשמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כו' הוציא הלח"מ דברי הה"מ דס"ל בדעת הרמב"ם דפסק כאביי. והביא מה שהקשו על הרמב"ם (פ"ג מעבודת יוה"כ) שכתב ואח"כ מערב ב' הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם. דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דם הפר וכו' שיהיו מעורבים ואנן קיי"ל כרבא לגבי אביי. וכתב דלפי המבואר בחולין (דף ע"ח) דלמ"ד דחוששין לזרע האב ע"כ דס"ל כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא ולרבנן דמתניתין ע"כ דס"ל כר' יאשיה ממילא לפום דקיי"ל דאו"ב בזכרים הוי ספק ע"כ דמספקינן אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן וממילא הוי ג"כ ספק אי קיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני דאם או"ב אינו נוהג בזכרים ממילא קיי"ל דלחלק צריך קרא ודלקח מדם הפר היינו ביחד ומייתר הם וע"כ דבעלמא אי עביד מהני. ואם הדין דאו"ב נוהג בזכרים וממילא קיי"ל דלחלק ל"צ קרא א"כ אצטריך הם לומר דעולין אין מבטלין זא"ז וממילא קיי"ל דאעל"מ. ומש"ה פסק הרמב"ם דהמוכר מע"ב אינו לוקה מספיקא דשמא קיי"ל כאביי דלא לקי היכא דלא מהני מעשיו. ומ"ש שמערב דם הפר ודם השעיר היינו משום דס"ל דגם לר' יונתן שיוצא אם זה בפ"ע וזה בפ"ע מותר ג"כ לערבם וממילא הדין דמערבין דיוצא בודאי משא"כ כשאינו מעורב דהוי ספק דשמא קיי"ל כאביי ומש"ה פסקי הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות אין מעשיהם מועילים מטעם ספק דשמא קיי"ל כרבא והא דחוזר מספק היינו משום דהוי ספק איסור וכדקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל אף דהוי רק ספק דשמא זכה בחלקו ממש. ושפיר פסק החינוך דלוקה דממ"נ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא רק שצריך להחזיר מספיקא. עכ"ד הגאון זצ"ל שם ובתשובותיו (סימן קכ"ט):

ולענ"ד קשה על דבריו ממ"ש המהרש"ל ביש"ש דיני ברירה (ב"ק פרק ה') בסוף הענין וז"ל שכבר פסק להדיא גבי הלוקח יין בפ"ז מהלכות מעשר דבדאורייתא לא אמרינן ברירה ואפילו לקולא אשכחן דלא ס"ל ברירה שפסק האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל ואי מספקא ליה מניין להוציא ממון מחזקת בעליו נימא הממע"ה ועמ"ש בשעה"מ (פ"ג מגירושין) להקשות ע"ז מהסוגיא דר"פ כל הגט ובבכורות דקאמר וצריכא דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא ופרש"י דהו"א בההיא קאמר ר"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא ועכצ"ל דליכא לומר בזה הממע"ה משום דאיכא מצות יובל ואע"ג דגבי ספק בכור קיי"ל דפטור מפדיון מטעמא דהממע"ה אע"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמש סלעים מספק משא"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהיו מחזירין זל"ז ומתחלה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה"ג כיון דאיכא מצוה לא אמר המע"ה יע"ש. וא"כ קשה דאי נימא דמספקא לן אי קיי"ל כאביי ודמהני מעשיו מה שמכר לצמיתות למה תחזור השדה לבעליה ביובל דהא הממע"ה כיון דאיכא פסידא חזרת השדה לבעליה ושאני ההיא דהאחין שחלקו דליכא פסידא כל כך. ועמ"ש הר"נ בנדרים (דף ז') להוכיח מסוגיא דחולין (דף קל"ד) דספיקא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספק ממון דעלמא דאזלינן לקולא לנתבע ועמ"ש הש"ך יו"ד (סימן רנ"ט ס"ק י"ד) והכא כ"ע מודו דהוי ספיקא דממונא הגם שיש בזה ענין מצוה אמנם לכאורה י"ל דהוי בפלוגתא דלר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי והמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא וקורא ודגם כשחוזר ביובל יש להלוקח קנין גמור עד שנת היובל יש לומר שהשדה עומדת בחזקתו ושאין להוציא מידו מספק משא"כ לר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי תחזור השדה ביובל לבעליה מספק דלא שייך לומר הממע"ה והעמד קרקע בחזקת בעליה כיון שגם חזקת הלוקח אינה ודאית שאם צריך להחזיר השדה ביובל אין לו בה אלא ק"פ ואינו מוחזק גמור בקרקע גם קודם שנת היובל כיון שאין לו בה קנין הגוף ואינו מוחזק גמור בקרקע. ומש"ה בסוגיא דגיטין ובכורות שם דקאמר אליבא דר' יוחנן דסבר ק"פ כקה"ג ושהשדה עומדת בחזקת הלוקח ודמ"מ משום ספיקא מחזירין זה לזה ביובל הוצרכו לומר דהיינו משום דליכא פסידא והיכא דאיכא פסידא הממע"ה. משא"כ לפום דקיי"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי תחזור השדה ביובל לבעליה מספק הגם דאיכא פסידא:

ועמ"ש המל"מ להסתפק במוכר שדהו בזמן היובל אם יכול הלוקח לחפור בה בורות שיחין ומערות והביא מ"ש הרמב"ם (פכ"ג ממכירה) ושנראה מדברי הראב"ד והה"מ שם שעושה בשדה כל חפצו אע"פ שידוע שיחזור הקרקע לבעליה ביובל ותמה ע"ז מהא דאמר בירושלמי (ס"פ השולח) קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא בר ממל על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו. וא"כ בודאי לא נחשב הלוקח מוחזק כל כך בקרקע. אמנם לכאורה יש ליישב דברי הראב"ד והה"מ דכוונת הירושלמי הוא שאם קנה שדה ביובל היינו בשנת היובל עצמה דפליגי בה רב ושמואל בערכין (דף כ"ט) דרב אמר מכורה ויוצאה וכשמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין שדה הדרא ומטלטלין מיקנו וכדפרש"י. ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר והיינו דא"ר אילא קנה קרקע אלא שחוזר ויוצא מיד [ומש"ה נקט לישנא ביובל ולא בזמן שהיובל נוהג] וממילא קנה מטלטלין בהדה. ופריך על דעתך יחפור בה בורות שיחין ומערות מיד ברגע ראשונה שקנאה לפי שעה וכיון דפשיטא שאין לחפור בה בורות אף ברגע ראשונה א"כ לא קנה קרקע אף לפי שעה. והשיבו דלעולם קנה קרקע לפי שעה ומה שלא יחפור בה בורות היינו משום דהתורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ואינו יכול לחפור בה כיון שתיכף צריך לשוב לאחוזתו ולעולם כשקונה קודם שנת היובל רשאי לחפור בה דלא גרע מקונה לזמן קצוב. ולהך פירושא א"ש הא דפריך יחפור בה כו' דפשיטא ליה שאסור לחפור בה בורות כיון שיוצאת מיד. ולפירוש המל"מ קשה מהיכן פשיטא ליה כולי האי שאין לחפור בה בורות בזמן שהיובל נוהג עד שמכריח מזה דל"ק קרקע. [ומ"ש בירושלמי שם אייתי ר' יעקב בר אחא שמועתא קדמיהון ולא ידע דעוד אינון פליגין ר"י אמר מביא וקורא ר"ל אמר אינו מביא וקורא יתכן לפרש גם אי נימא דקאי אפלוגתא דלעיל דהיינו דקאמר דהא בהא תליא דלר"ל שגם קודם שנת היובל אין לו בה קה"ג ממילא בשנת היובל עצמה שיוצאת מיד לא חשיב קנין כלל ולא יתכן להיות שוה הקנין בשנת היובל עצמה לקונה קודם שנת היובל]. אמנם הרשב"א כתב פ' השולח בד"ה אבל יש קנין לערבי בא"י לחפור שיחין ומערות וז"ל כלומר שאינה כקנין פירות לבד שא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות ואף הלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה אלא כקה"ג דמי ויכול לחפור בה וכאותה שאמרו בירושלמי דפרקין קנה שדה ביובל כו'. וכבר תמה בש"ק על הירושלמי שם דאיך מייתי ראיה לסתור דהא מסקינן לכ"ע הקונה שדה ביובל אסור לחפור בה בורות [וגם אם נפרש דמיירי בשנת היובל עצמה יקשה הוכחת הרשב"א]. ונלע"ד לפרש דברי הרשב"א שמביא מן הירושלמי הוכחה למ"ש מקודם שהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אינו יכול לקלקלה ולחפור בה. וקאמר שיש קנין לערבי בא"י לחפור בה בורות משום שאינו מחויב להחזירה למוכר ביובל וכמ"ש הירושלמי מקודם עמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות הא אם נמכרה חלוטה היא דהיינו במוכר לארמאי שהוא לצמיתות וע"ש בק"ע ועפ"ז מבואר מדברי הרשב"א דמפרש דברי הירושלמי כהמל"מ ואסור לחפור בה כשצריך לחזור ביובל דגזה"כ ושב לאחוזתו בעינו ואפשר שאם חופר בה צריך לסתום ולמלאות החפירות עד שישוב כבתחלה. וא"כ לא נחשב הלוקח מוחזק כ"כ בקרקע משא"כ לפי מ"ש הראב"ד והה"מ:

ויש להעיר בזה מדברי הטו"א באבני מלואים מגילה (דף ג') שהקשה דכיון דכל דין מוקפין חומה שאנו דנין בא"י הוא מטעמא דאזלינן בתר רוב עיירות שקדמה היקפן לישיבתן (לפום מה שכתב דלא כהר"ן) הא קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ואמאי הבית חלוט לסוף שנה מן הסתם בעיר חומה וכן דאין יוצא ביובל וניחוש שמא קדמה ישיבתה חומתה. ותירץ דהיכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא ומש"ה הבית חלוט בה ואינו יוצא ביובל משום דאין כאן חזקה דממונא למוכר המסייע למיעוט והגם דקיי"ל קרקע בחזקת בעלים עומדת מ"מ הא מכירה גמורה היא ובבתי חצרים גזה"כ היא שיוצא ביובל ונגאלת לעולם ומ"מ כבר יצתה ע"י מכירה גמורה מחזקת בעלים יע"ש. ומוכח מזה שיצתה מרשות המוכר לגמרי ודרשאי לחפור בה בורות כו' דאי אסור לשנות בגוף הקרקע לא יצתה הקרקע מחזקת המוכר. או דנימא דנהי דגזה"כ ושב לאחוזתו בעינו מ"מ יצתה לגמרי מחזקת בעלים וכמ"ש בב"מ (דף ק"ט) התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא הוא (ומתרץ הכי אליבא דרבא הגם דקאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל) והגם דבכור נוטל פ"ש בשדה החוזרת לאביו ביובל ואינו חשוב ראוי אלא מוחזק מ"מ יצתה מחזקת המוכר ולא שייך לומר דמסייע חזקת המוכר למיעוטא שגם אם יוצאת ביובל יצתה קודם שנת היובל מחזקת המוכר:

ועפמ"ש יש ליישב הסוגיא דב"ב (דף קכ"ז) וקדושין (דף ע"ח) דא"ל רנב"י לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכירא למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה. והקושיא מפורסמת דהא לפום דקיי"ל כחכמים במשנה דבכורות (דף נ"ב) מתנה כמכר ויוצאה ביובל וא"כ ליכא מיגו דיהיב ליה במתנה שתצא מידו ביובל ולא הוה ידעינן שנאמן לומר שהוא בכור שישאר בידו לעולם הפי שנים. ואין לומר דאי בעי יכול להתנות שתהא שלו לעולם ולא יחזור ביובל דז"א כמ"ש הראשונים דלא מהני תנאי בזה וכמ"ש הנמ"י והש"מ בב"מ (דף ע"ט) בשם הרשב"א דלכ"ע אין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ:

ועפמ"ש יתכן ליישב לענ"ד דכיון דמיירי קרא דיכיר לתת לו פי שנים בצריך היכירא כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט שפיר פריך יכיר למה לי דהא גם בלא קרא פשיטא דכה"ג שאומר האב שהוא הבכור הוי עכ"פ ספק שמא בכור הוא וכיון דפשיטא שנוטל פי שנים משום מיגו דיהיב ליה במתנה א"א לומר דבלא קרא סד"א שיחזור ביובל ומשום דלא מהני נאמנות האב במינו דאי הוה בעי יהיב ליה במתנה אלא עד שנת היובל דהא פשיטא דתו א"א להוציא מידו מספק בבוא היובל כיון שהוא מוחזק מכבר והוא טוען ברי בשם האב שהוא בכור והן טוענין שמא דליכא למימר שחזקתו בקרקע אינו ודאים שאם אינו בכור עומד הקרקע לצאת ממנו ביובל דז"א לפמ"ש שגם אם יוצא ביובל מ"מ עומדת עד היובל בחזקת הלוקח ומקבל מתנה ולא מיבעיא לפמ"ש התוס' בגיטין דדוקא בההיא דהכותב לבנו מהיום ולאח"מ קיי"ל כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל אבל בעלמא קיי"ל דכקה"ג דמי ודהגם דקאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל לרבא לא סבירא ליה הכי. דא"כ ודאי ניחא דהכא דקאי אליבא דרבא פשיטא דא"א להוציא מידו מספק כיון שהוא מוחזק מכבר דאי ק"פ כקה"ג דמי נחשב המקבל מתנה ודאי מוחזק בקרקע. וגם אי נימא דס"ל דלאו כקה"ג דמי ג"כ א"א להוציא מידו מספק. וגם הא א"ר חסדא דמחלוקת ביובל שני אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתייהו וכ"כ הרמב"ם. והיש"ש בב"ק כתב שמה שחילק הרמב"ם בין יובל ראשון ליובל שני מסברת עצמו חילק כך והקשה ע"ז כיון דילפינן מקרא ממספר שני תבואות וגו' דמה שעתיד לצאת ביובל לא חשיב ללוקח אלא שיש בו קנין פירות והגוף הוא למוכר כדלעיל א"כ מה מהני סמכה דעתיה סוף סוף אינו שלו ולמה מניחים אותו לקרות מן האדמה אשר נתת לי קריאה לבטלה. ותמוה דהא דברי הרמב"ם מפורשין בגמ'. (ואולי היה לפניו גירסא אחרת) ויתכן לומר טעם וסברת הדבר דכיון דזביני מעליא הוא ויובל הוי אפקעתא דמלכא מש"ה הוי מכירה גמורה דהא המוכר סילק א"ע לגמרי מן השדה והקנה אותו קנין הגוף לחלוטין ומה דהוי אפקעתא דמלכא שיוצא ביובל מגזה"כ אינו מגרע כח הלוקח קודם שנת היובל. משא"כ ביובל שני שכבר הורגלו להחזיר קרקעות וסמכה דעת המוכר שבודאי תחזור לו דממילא תו לא כוון המוכר להקנות ולא הלוקח לזכות אלא עד שנת היובל והוי כמפורש בהדיא שמוכר לו לזמן קצוב עד היובל ותו לא הוי אפקעתא דמלכא לחוד אלא שכל המכירה הוא לזמן קצוב ע"ד שיחזיר לו ביובל ומש"ה מביא ואינו קורא. וא"כ הכא שאומר ברי לי ע"פ אמירת האב שהוא בכור והוא שלו ויודע הדין שלא יוכלו להוציא ממנו לעולם מספק וגם דעת האב להקנות לו שיהא שלו לעולם בודאי נחית בקרקע ע"ד לזכות בה לעולם והוי כיובל ראשון והוי כמו שיש לו קה"ג עד היובל דממילא גם אי קמי שמיא גליא שאינו בכור לא תצא ממנו ביובל אלא משום אפקעתא דמלכא וא"כ א"א להוציא מידו מספק דשמא בכור הוא:

וע"ש בלשון הרמב"ם ז"ל אבל אם חזר ומכרה ביובל שני ה"ז מביא ואינו קורא שהרי סמכה דעתו שאין לו אלא הפירות ומבואר דמפרש דדוקא כשחזר ומכרה ביובל ב' ושכבר מכר פ"א וחזרה לו ודלא כפרש"י ד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות והגם שהוא לו פעם ראשון יודע הוא שתחזור לו הקרקע שכבר הורגלו בכך וקצת משמע כפירוש הרמב"ם מדקאמר לא קשיא הא ביובל א' ודוחק לאוקי כל הני מתנייתא ביובל ראשון שמנו ישראל שכבר חלף ועבר (ולשיטת ר"ת בגיטין (דף ל"ו) דבבית ב' נהג יובל ביובל א' של בית שני לא סמכא דעתייהו כיון שמקודם לא נהג היובל]. אמנם לפ"ז מוקשה לכאורה הא דקאמר דאי לאו דא"ר יוחנן ק"פ כקה"ג דמי כו' לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. דהא לפ"ז לכ"פ שפיר מייתי בכורים דהא דוקא כשכבר מכר פ"א וחזרה לו הוא דאינו קורא. ובלא"ה קשה דהא באחין שחלקו לא דמי למוכר דעלמא שסמכה דעתו שאין לו אלא הפירות ונחית בקרקע לקנות רק עד היובל. משא"כ באחין שחלקו דבודאי דעתם שישאר שלהם לעולם כיון שגם אם יחזירו ביובל יחזרו ויחלקו בשוה ולא ירויחו בזה וא"כ בודאי ניחא להם שכאו"א יזכה בקרקע לעולם והדר מה שחוזרין ומחזירין זל"ז ביובל אינו אלא גזה"כ ואפקעתא דמלכא בעלמא. וצ"ל דאכתי כיון שיודעין שיצטרכו לחזור ולחלוק ביובל וכמו שחזרה אותה הקרקע בעצמה בשנות היובל הקודמים מאחי אבותיהם לאבותיהם ממילא לא נחית דעתייהו לירד בקרקע לקנות קנין עולם לחלוטין כיון שיודעים שיצטרכו לקיים מצות יובל מספק ולא יוכל אחד מהם לומר דקים ליה שהוא שלו משעה ראשונה ושלא החליפו חלקיהן. דכיון שאין ברירה הדבר בספק שמא החליפו חלקיהן:

ועפ"ז יש מקום לומר גם בהך שאומר אביו שהוא בכור דאי לא הוה כתיב קרא דיכיר שנאמן אביו לומר שהוא בכור הוה סד"א שיוצא ממנו ביובל כיון שגם בכור מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו וכמ"ש בבכורות (שם) מאי אין חוזרין אין חוזרין לבטלה וכ"כ הרמב"ם וא"כ לא נחית בקרקע אדעתא לקנות קנין עולם כיון שיצטרך לחזור ולחלוק ותו ממילא לא נחשב מוחזק בקרקע במה שהחזיק עד היובל. וממילא גם אי נימא דמה שחוזר ביובל משום דאין ברירה והוי ספק שמא החליפו חלקיהן ונטל חלק אחיו היינו דוקא משום דליכא פסידא במה שיחליפו חלקיהן וכדי לקיים מ"ע דיובל משא"כ היכא דאיכא פסידא כי הא דהכא שאם יחזיר החלק שנטל שוב לא יטול החלק שכנגדו משום שהדבר מוטל בספק אם בכור הוא ממילא אין להוציא מידו מספק ולא יחזיר החלק שנטל או שלענין זה יחזיר החלק שנטל ליטול החלק שכנגדו לקיים מצות יובל מספק משום דליכא פסידא ולא יפסיד החלק שכנגדו משום דבמקום פסידא אין להוציא מחזקתו מספק. אכתי מסתבר לומר דכיון שצריך להחזיר ולהחליף חלקו ביובל לא נחית בקרקע לקנות קנין עולם ולא נחשב מוחזק בקרקע והדר יש להוציא מידו למ"ד דלאו כקה"ג דמי. והגם דיש לומר דהכא שאם יצטרך להחזיר ולהחליף חלקו ביובל יסתעף מזה פסידא דשוב לא יטול החלק שכנגדו ממילא, אמרינן שא"צ להחליף חלקו וממילא נחית בקרקע אדעתא לקנות קנין עולם ונחשב מוחזק בקרקע במה שהחזיק עד היובל. אכתי הסברא נותנת לומר דלא עדיף ספק בכור מודאי בכור ולא חשוב טפי מוחזק בקרקע מודאי בכור:

אמנם אכתי י"ל כמ"ש דכיון שהוא מוחזק מכבר וטוען ברי בשם האב והן טוענין שמא פשיטא דגם בלא קרא ידעינן דא"א להוציא מידו מספק בפרט אי נימא דקאי למ"ד ק"פ כקה"ג דמי וליכא למימר דכיון דאיכא ספק ספיקא שמא אינו בכור ואת"ל שהוא בכור שמא נטל חלק חבירו תו לא נחשב כמוחזק. דז"א לפמ"ש הש"ך דחזקת ממון אלים מס"ס וגם לדעת הסוברין דבס"ס מוציאין מיד המוחזק הכא ליכא אלא חד ספיקא וכבר הוא מוחזק גם אי מתנה בעלמא הוא בידו וכמ"ש ואם הוא בכור בודאי הוא מוחזק אף אי קמי שמיא גליא שנטל חלק חבירו כיון שהחזיק בקרקע כדין ואף אם יתפוש ממנו האח האחר י"ל שמוציאין מידו כיון שכבר החזיק זה בה מקודם ותפישה שלא ברשות אחר שנולד הספק בקרקע וטוען שמא פשיטא דלא מהני ועיין בנה"מ דיני תפיסה. וגם עיין בחו"מ (סימן ע"ה סעיף כ"ג) דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפילו קרוב שלו היו משביעין אותו היסת [בימים הקדמונים] וע"ש בש"כ (ס"ק פ"ב פ"ג) ובחידושי הגרע"א כתובות (דף ע"ה תוד"ה מי ששנה זו) דברי ע"פ קרוב הוי ברי ומש"ש ובפרט הכא שכולן הן בני אב אחד דלא מסתבר לומר שהוא משקר ואומר על בנו הפשוט שהוא הבכור. דפשיטא דגם בלא קרא חשיב עכ"פ טענת ברי מה שטוען ע"פ האב שהוא בכור והוא מוחזק בקרקע ונחית בקרקע כדין ואין להוציא מידו בטענת שמא שלהם (ונתעוררתי בזה מרב גדול בתורה מהא דקאמר בב"ב (דף קל"ה) בהא דהאומר זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ומוקי דקאמרי אידך אין אנו יודעין ואמר רבא ז"א מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי. וש"מ שאין הספק יכול לטעון טענת ודאי ע"פ האח שהוא אחיהם. ולענ"ד אדרבה מוכח מדאמר ז"א מנה לי בידך כו' ואטו לא אסיק אדעתיה לומר דשאני הכא שהספק עצמו אינו יודע ומדמוכיח מזה דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור עכצ"ל דסבר דלמ"ד חייב, ה"נ יחייב ומשום שהספק יוכל לטעון טענת ברי ע"פ האח. והכא דפריך יכיר למה לי הא קאי אליבא דרבא ולדידיה חשיב כטענת ברי. וע"ש בגליון מדברי התוס' בגיטין (דף כ"ו) ויש ליישב הגירסא שלפנינו ואכ"מ]. וגם כשיש הרבה אחין ליכא למימר דכיון שרוב האחין הן פשוטין היינו מעמידין אותו בחזקת פשוט. דז"א כיון דמיירי בצריך היכרא שאין מוחזקין באחד מהן מי הבכור מי הפשוט ואדרבה משמע שהוחזק שאחד מהן הוא בכור ממילא כשאומר האב שהוא בכור פשיטא דגם בלא קרא לא היו מוציאין הקרקע מידו מספק וגם א"ה בממון אחה"ר:

ואין להקשות ולהשיב ע"ז דכיון דקיי"ל דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ממילא אי לא הוה כתיב קרא הוה סד"א שאין האב נאמן לומר שיטול פי שנים ושיחזיק בקרקע גם עד שנת היובל משום דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה. די"ל שהוא משקר ואומר שהוא בכור כדי שלא יצא ממנו ביובל וגם עד שנת היובל לא יטול חלק בכורה משום די"ל שהאב משקר ולא יחזיק בנכסים מספק שאחר מיתת האב כולן מוחזקין בנכסים בשוה. דז"א דהא כבר פירש הרשב"ם (דף קל"ד) בהא דקאמר זה בני נאמן ליורשו ופריך ליורשו פשיטא דהיינו דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא וירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מיכן אתא לאשמועינן דאע"ג דאין יכול להקנותו נאמן הא לאו מילתא היא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימר מיגו יע"ש. ולא אמרינן דליכא מיגו שמשקר ואומר בני הוא לפי שהוא סבור שבזה יזכה אף בנכסים הבאים לאחר מיכן. וכבר הקשה כן התומים בכללי מגו (ס"ק צ"ב) וכתב ליישב דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה דמש"ה לא מהימן לומר דידי קאכלי במיגו דאי הוה בעי טען לפירות ירדתי לפי שבא לתבוע גם הקרקע היינו היכי דא"א לעשות שניהם. משא"כ בזה האומר זה בני שיוכל לעשות שניהם ליתן לו כל אשר ימצא לו אז במתנה ומ"מ לומר זה בני כדי לזכות לו נכסים שנפלו אח"כ דאטו בשביל שהוא בנו לא יוכל ליתן לו במתנה מש"ה נאמן על נכסים שיש לו עכשיו במיגו דיכול ליתן לו במתנה ולומר זה בני ואין זה מיגו לח"ט יע"ש. וא"כ ה"נ כיון שיכול לעשות שניהם לאמר שהוא בכור וליתן לו במתנה אינו מיגו לחצי טענה והגם דדברי התומים צע"ק במה שכתב דאין סתירה מה שנותן לו במתנה למה שאומר שהוא בנו וכי אין אב נותן מתנה לבנו. דהא כיון שאינו רוצה ליתן לו במתנה מעכשיו אלא שיחול המתנה מהיום ולאח"מ יש בזה סתירה למה שאומר שהוא בנו דכשהוא בנו בלא"ה יירשנו לאח"מ והגם דפעמים שכותב נכסיו לבנו לאח"מ היינו כשרוצה לתת לו בזה זכות יותר ממה שהיה מגיע לו כפי הדין בירושתו. ועיין פרשב"ם ד"ה הכותב נכסיו לבניו משא"כ הכא שאינו רוצה ליתן לו זכות יותר מכפי המגיע לו בירושתו כשהוא בנו. אמנם לענ"ד בלא"ה י"ל שאינו סותר מה שנותן לו במתנה למה שאומר שהוא בנו די"ל דמש"ה נותן לו במתנה לפי שאין אנו מאמינים לו ויוכל לומר הוא בני והנני נותן לו ג"כ במתנה כדי שיטול חלקו. משא"כ במיגו דאמר לפירות ירדתי דלא שייך זה. וא"כ ה"נ יוכל לומר שהוא בכור והנני נותן לו ג"כ במתנה לפי שאין אתם מאמינים לי ומש"ה י"ל דבכה"ג שפיר נאמן במיגו: ולכאורה יש מקום לדחות ההוכחה מדברי הרשב"ם דשאני התם שנאמן ליורשו בנכסים שיש לו עכשיו שנגיד לו הדין שאינו נאמן בנכסים הבאים לאחר מיכן וגם מעצמו יחקור וידע הדין וכשיודע שאינו נאמן אלא בנכסים שיש לו עכשיו תו נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה. משא"כ הכא שאומר שהוא בכור דשפיר י"ל שמשקר כדי שלא יוציאו מידו גם ביובל ומשום שיודע דממילא לא יוציאו מידו מספק גם בבוא היובל תו לא מהימן משום דהוי מיגו לח"ט. אמנם לפמ"ש התומים דהכא מהני לפי שיוכל לעשות שניהם ובלא זה היינו אומרים שמשקר לפי שאינו יודע הדין וגם אם עתה נגיד לו שלענין זה אינו נאמן עביד אינש לאחזוקי דבוריה ועיין (סימן ל"ג סעיף י"ב) ובש"כ שם בכוונת העיטור. ה"נ ממילא דמהני וכמ"ש: וכן לפמ"ש שם התומים די"ל דלשון מיגו באומר זה בני הוא לשון מושאל והוי כאומר שנותן לו במתנה וזכה במה שיש לו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכדמהני מה שכותב ונתתי לו ד' אמות בחצירי אע"ג דלית ליה קרקע דכיון שמודה שיש לו קרקע אפילו יש כמה עדים שמכחישין אותו הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכמ"ש התוס' בב"ב (דף מ"ד) ד"ה דלא ובדף (קמ"ט) ד"ה ואי ובב"ק (דף ק"ד) וכמה דוכתי וכן כשאומר זה בני אף דבאמת אינו בנו זכה בנכסיו מטעם הודאת בע"ד וא"כ לא קשה דהוי מיגו לחצי טענה דאנן לאו מתורת מיגו מזכינן ליה רק מתורת מתנה והודאה ומהני הודאה על הנכסים שיש לו ולא על מה שיפלו לו אח"כ. וא"כ ה"נ עכ"פ יהא שלו עד היובל דהוי כמו שאומר שנותן לו במתנה ומטעם הודאת בע"ד והדר אין להוציא מידו מספק דשמא בכור הוא וכמ"ש. אמנם בלשון הרשב"ם מפורש להדיא דלא הוי מטעם הודאת בע"ד אלא שהוא נאמן מטעם מיגו ומשום דמה ליה לשקר כיון שיכול ליתן לו במתנה:

ועמ"ש הגאון ח"ס זצ"ל בתשובה (ק"א וקע"ג) להוכיח כמ"ש הסמ"ע (סימן ר"ג ס"ק י"ט) דכשהקנה מעות ומטלטלין ביחד בק"ס קנה גם המעות משום דשייך בהו קנין הגבהה או משיכה ומש"ה אמרינן שחל עליהם הקנין דק"ס במיגו שחל על המטלטלין משא"כ בדבר שלב"ל דלא שייך ביה שום קנין לא אמרינן מיגו ולא קנה רק הדבר שב"ל דמוכח הכי מהא דמשני דאצטריך קרא דיכיר לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ופריך לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי וקשה דהא מודה ר"מ דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ואי הוה יהיב ליה במתנה הוה מצי הדר ביה קודם שבאו הנכסים לעולם ואצטריך קרא דיכיר שהתורה האמינה אותו ושוב אינו יכול לחזור שאינו חוזר ומגיד וצ"ל דפריך דכיון דלא מיירי בגברא ערטילאי ויש לו גם עתה מעט נכסים ומיגו דחייל אדשב"ל שלא יוכל לחזור בו חייל נמי על הנכסים שלב"ל ולא יוכל לחזור בו כיון דלר"מ גם הנכסים שלב"ל בר קנין נינהו אלא שיכול לחזור בו מהני טעם מיגו דחייל אדשב"ל שלא יוכל לחזור גם מהנכסים שלב"ל ודוקא לרבנן דהנכסים שלב"ל לאו בר קנין נינהו ממילא לא קנה אותם גם כשמקנה אותם בהדי נכסים שב"ל ומש"ה אצטריך לדידהו קרא דיכיר עכ"ד. ולענ"ד דבריו הקדושים מוקשין דהא שפיר פריך לר"מ יכיר ל"ל דהא מסברא הוה ידעינן שנאמן ע"י מיגו ומה לו לשקר במה דאמר שהוא בכור כיון שבידו ליתן לו במתנה גם הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן ומה איכפת ליה להאב אם יוכל לחזור בו קודם שיבאו הנכסים לעולם כיון שהוא דבר התלוי בדעתו ורצונו ובודאי לא ישקר בשביל כן ומדאומר שהוא בכור בודאי האמת כדבריו וגם בלא קרא נדע מסברא שהוא נאמן וממילא שוב לא יוכל לחזור בו. ואין לומר דסד"א דמש"ה הוא משקר ואומר שהוא בכור לפי שרצונו הוא ליתן לו לחלוטין שלא יוכל לחזור בו עולם וחושש שמא ישתנה דעתו עליו. דמלבד דלא מסתבר לומר כן נוסף לזה הא כבר כתב הש"מ ד"ה ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן וז"ל וא"ת אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבאו לידו וכ"ת שמא תכנס בו דעת אחרת ולא ירצה לתת לו באותה שעה הא השתא נמי אע"פ שאמר בכור הוא אכתי יכול להעבירם מתח"י ולתתם לאחרים ע"ש וכיון שאם ישתנה דעתו עליו יוכל למצוא אופנים ותחבולות לחזור בו בודאי לא יתכן לומר שהוא משקר בחנם. ואין להקשות דכיון די"ל שהוא משקר כדי שלא תצא מידו ביובל והוי מיגו לחצי טענה ליכא סברת מה לי לשקר אלא דפריך דתיפוק דמהני מטעם הודאת בע"ד ודממילא לא תצא ממנו מספק דשמא הוא בכור וכמ"ש וכיון דל"מ אלא משום הודאת בע"ד הוה סד"א דמצי הדר ביה קודם שבאו הנכסים לעולם. דז"א דהא לר"מ קיימינן ואיהו הא סבר בבכורות (דף נ"ב) דמתנה אינה חוזרת ביובל ותו איכא סברת מלל"ש. וגם אליבא דרבנן מפורש ברשב"ם דהוי מטעם סברת מלל"ש. ומשום שיוכל לעשות שניהם וכמ"ש. [ועמ"ש הנוד"ב (חו"מ תשובה כ"ו) דהגם שהסמ"ע כתב דלגבי דשלב"ל ודאי דלא אמרינן שקנה מתוך שחל על מה שב"ל לא כתב כן בהחלט ולתירוץ הראשון אין חילוק בין מטבע לדשלב"ל ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז הא דמתרץ דאצטריך קרא לנכסים שנפלו לאחר מיכן דהא אכתי יכול להקנותם בהדי מה שבא לעולם. ואולי י"ל דגם להסוברין כן היינו דוקא היכא שמקנה אותם ביחד משא"כ כשאומר בזה בכור ובאמת אינו בכור אלא שזכה בנכסיו מטעם הודאת בע"ד והוא אינו מזכיר בדבריו לשון מתנה וקנין תו לא זכה מטעם הודאת בע"ד אלא הנכב"ם]:

ויש לעיין במ"ש הר"ן פרק עשרה יוחסין בשם הרמב"ן דמהא שמעינן שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע שנתנו במתנה ושמעתין מוכחא שיכול ליתן לו במתנה אע"ג שאינו יודע כמה יפול לו ומדר"מ נשמע לדרבנן בדשב"ל ודבר שאינו קצוב. ועפמ"ש הח"ס י"ל לכאורה דכיון דבעצם הנכסים בר קנין נינהו לר"מ אלו היה יודע קצבתם [וגם יוכל להודות לו אלף אלפי דינרי זהב] ממילא השתא שמקנה אותם בהדדי בהדי הנכסים הקצובים שיש לו חל הקנין מתוך שחל על זה. ודהוי מטעם מיגו או דגם לסברת וטעם הודאת בע"ד י"ל כן. ושאני כשמחייב עצמו לכסות חבירו או לזונו חמש שנים שאינו קצוב שמא יתייקרו דהגם שמוכלל בזה החיוב לזונו היום מ"מ אינו מחייב עצמו בדבר קצוב וכלל חיובו הוא דבר שאינו קצוב משא"כ הכא שמקנה לו הנכסים שיש לו ג"כ. ועמ"ש בב"י מההיא דכתובות (דף ק"ב) דמוקי כגון דגרשה ואהדרה יע"ש והגם דלפ"ז יכול לחייב א"ע גם שלא בשעת קדושין כשיחייב א"ע אז גם בדבר קצוב י"ל דניחא ליה טפי לאוקי כדגרשה ואהדרה וגם עמ"ש הש"כ בזה. אמנם מסתבר לומר דכיון דהוי טעמא משום דהוי אסמכתא בעלמא ל"מ מה שמקנה בהדה דבר קצוב וגם לפמ"ש הנוד"ב גבי דשלב"ל הכא מודה דלכ"ע אין בזה שום עדיפות. וגרע גם מדבר שאינו בר קנין כלל:

וגוף מ"ש התומים להוכיח מדברי הרשב"ם (דף ל"ג ד"ה והדרי) שכתב דמיגו דמצי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעט כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא דבהכי הוי חזקה כי אמר אכלי טובא ודידי אכלי מהימן דס"ל דמיגו לח"ט לא אמרינן. לכאורה י"ל [דעדיפא נקט שיש לו מיגו מעליותא שיהא לו ג"כ טענת חזקה בקרקע] דשאני התם שעיקר טענתו הוא להחזיק בקרקע ול"א מינו שהיה יכול לטעון דבר המבטל עיקר הטענה שלו וגרע מחצי טענה משא"כ באומר זה בני דאדרבה רצונו שיירש הנכסים שיש לו הוא עיקר נגד הנכסים שיפלו לו אח"כ שאינו יודע אם יבאו וכמה יפלו לו ושפיר מהני מיגו לענין הנכסים שיש לו עתה וי"ל עוד בכמה אופנים אך אין צורך לזה דכבר נתבאר ד דהגם דל"א מיגו לח"ט הכא ודאי נאמן מטעם מיגו וכמ"ש:

ויתבן עוד ליישב דמש"ה איכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה הגם דמתנה חוזרת ביובל לפי מ"ש בירושלמי (פ"ב דמעשרות הלכה א') על המשנה דהיה עובר בשוק ואמר טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין שאין המתנה קובעת למעשר כמו המכר דשמואל אמר דר' מאיר היא דר"מ אמר אין מתנה כמכר ור' יוסי אמר ד"ה היא וכמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות ומש"ה הקילו בזה. ומדלא קאמר דדוקא לענין חזרה ביובל הוא דאמרי רבנן שהמתנה כמכר משום דהוי גזה"כ תשובו לרבות את המתנה משא"כ לענין קביעות למעשר מוכח דסבר דלרבנן ילפינן מינה בכל דוכתא שהמתנה כמכר וכן מוכח מההיא דערכין (דף ל"א) לצמיתות רבות את המתנה כו' אפילו תימא ר"מ שאני הכא דרבי רחמנא לצמיתות כו' והא גבי יובל דכתיב תשובו לרבות את המתנה ור"מ לא קא מרבי אלא הא ודאי דלא כר"מ וש"מ דר"מ דס"ל מסברא שאין לדמות מתנה למכר לא מרבה מתנה ורבנן ס"ל שיש לדמות מתנה למכר וכדקיי"ל במגילה (דף כ"ו) כמאן דשרי מתנה ומשום דאי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה הדר הוה ליה מתנה כזביני וגם בההיא דב"מ (דף ט"ו) פסק הרמב"ם דהוי כמכר ועיין בטוש"ע (סימן שע"ד סעיף ד') ומה שהקשה הטו"א במגילה כתבתי ליישב במק"א. והשתא לא מיבעיא לפמ"ש הב"י אה"ע (סימן ט"ז) בדעת הרמב"ם דס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקראי דודאי אמרינן דמש"ה מתנה כמכר משום דאי לאו דהו"ל הנאה כו' אלא גם אי קיי"ל דלא דרשינן טד"ק אכתי כיון דמוכח דלא מרבה מתנה אלא כשיש לדמות מתנה למכר בכל דוכתא ממילא י"ל דכיון דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל קרא דתשובו לרבות את המתנה לא מרבי אלא היכא שנותן לו מעכשיו במתנה ומשם שגם מצד הסברא הוי כזביני דאי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה משא"כ הכא שאינו נותן לו מתנה מעכשיו מחיים אלא שיטול פי שנים בנכסיו לאח"מ שנותן לבנו זה לפי שאוהבו יותר משאר בניו ולא מוכח דהו"ל הנאה מיניה חילוף המתנה אלא כשנותן לו עתה מחיים ולא כשלא יטול אלא אח"מ שאינו מפסיד לעצמו אלא לבניו וכיון דליכא סברא לומר דהוי כזביני מסתבר לומר דז"א בכלל ריבוי הכתוב ועיין בירושלמי (פ"א דמע"ש הלכה א') בהא דאבל נותנין זה לזה מתנת חנם מתני' דר"מ דר"מ אמר אין מתנה כמכר א"ר יוסי ד"ה היא הכא כהדא דתני כו'. וכן בפ"ד דמע"ש (הלכה ב') עלה דהפודה מע"ש שלו כו' בין שניתן לו במתנה יע"ש. ומבואר מזה דלא הוי גבי יובל גזה"כ בעלמא אלא משום דבכ"מ הוי מתנה כמכר ועכ"פ י"ל דקרא לא מרבי מתנה אלא מתנה מעכשיו דהוי כעין מכר ולא מתנה כזו [ועמ"ש הט"ז או"ח (סימן רמ"ו ס"ק ג') דגם כשמוליך בחנם ודאי הוא לתשלומין על איזו טובה שעשה לו ועיין ב"מ (דף ל"ה) וע"ג (דף כ') ד"ה רי"א ובב"מ (דף י') גבי תופס לבע"ח כשהוא שליח בחנם ומש"ש ובב"ק (דף ע"ט) גנב ונתן במתנה כו' ובש"מ בשם הרשב"א תמה מהיכי תיתי שתהא מתנה בכלל מכירה כו' וע"ש מ"ש בשם הראב"ד). ויש להביא ראיה לזה מהא דאמר בגיטין (דף כ"ה) וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא. ולכאורה תמוה דהוי דלא כהלכתא דהא קיי"ל כחכמים דמתנה חוזרת ביובל. והיש"ש בב"ק דיני ברירה האריך לתמוה מזה עמ"ש התוס' דאור"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה. דא"כ יקשה למאי הוצרך לומר הס"ד דסד"א דמתנה אינה חוזרת ביובל דלא כהלכתא דהא כבר שפיר עבד צריכותא דסד"א דהיינו משום דבעינן לה לשמה וצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה אבל גבי אחין ה"א דיש ברירה ולא הוו לקוחות אלא יורשין מתחלה דפשיטא שאין חוזרין ביובל. ומוכרח לומר דאין חילוק בין גט לשאר ברירה ואי יש ברירה הוברר מתחלה משעת כתיבה והוי כאילו נכתב לשמה ודוקא משום דאין ברירה לא הוי לה לשמה ומש"ה הוכרח לומר דסד"א דמתנה אינה חוזרת כר"מ ומש"ה הגם דל"א ברירה ודומה ללקוחות אין חוזרין משום שלא קנו אותן בדמים משא"כ לחכמים דמתנה כמכר ואינו תולה בלקיחת דמים פשיטא דגם האחין חוזרין ביובל מאחר דאין ברירה ואינם יורשים ממש יע"ש. ועדיין יקשה דמהכ"ת סד"א לומר דמתנה אינה חוזרת דלא כהלכתא דפשיטא דקיי"ל כחכמים דר"מ. וגם דא"כ לא הוצרך לומר דינא דהאחין שחלקו כו' ויותר הו"ל להשמיענו דהלכה כחכמים וממילא הוה ידעינן דאחין שחלקו מחזירין זל"ז. וגם דעכ"פ יקשה לשיטת התוס' בשם ר"י. וגם יקשה להיש"ש קושיית התוס' בד"ה ואי אשמועינן שדה משום דלחומרא דהא לקולא נמי שמעינן ליה דאין ברירה בבכורות (דף נ"ו) דאמר אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה כו' ומוכרח לומר כתירוץ התוס' דמ"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דומיא דבנך מה בנך ברור לך אף צאנך בברור לך ודגם כשיש ברירה אינו ברור לך (דלא כהיש"ש) וא"כ אכתי יקשה בהא דבכורות שם דקאמר אבל שדה מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל אבל ירושה ומתנה לא למאי הוצרך לומר דלא כהלכתא כיון דבלא"ה יש צריכותא דסד"א דהתם דומיא דבנך כו'. וגם עמ"ש התוס' בגיטין (דף מ"ח) ובבכורות (דף נ"ב) דדוקא ר' יוחנן אית ליה דמחזירין זל"ז ביובל ושאר אמוראים סברי דאע"ג דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דא"ר דליהדר ירושה ומתנה לא וכבר תמה ע"ז היש"ש שם דא"כ פסקינן דלא כרבנן דמתנה חוזרת:

ועמ"ש המרדכי פרק המקבל (סימן שצ"ה) דחילוף דחילוף בית נמי מיקרי זביני כדאמר האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל משום דאין ברירה ומעיקרא זה נטל חלק הראוי לזה זה נטל חלק הראוי לזה והחליפו והו"ל מקח וממכר דאמר רחמנא דתחזור ביובל יעו"ש ולפ"ז יקשה דאי אין ברירה לא הוי מתנה אלא חליפין דהוי כמקח וממכר. ועיין בפרשב"ם ב"ב (דף ק"ז) ד"ה כלקוחות דמי יע"ש ויש להעיר ממ"ש תלמידי הרשב"א הובא בב"י חו"מ (סימן רכ"ז) דאין אונאה לחליפין לעולם אף כשמקפיד עליהם משום דממכר כתיב וחליפין לאו ממכר הוא ועיין בתשובת רשד"ם (תשובה שפ"ג) שגם כשמחליפין למקח וממכר ולא לצורך תשמישם אין בו אונאה. ומההיא דב"ק (דף ע"ט) גנב והחליף לא מוכח מידי לפמ"ש הרשב"א שם גבי מתנה יע"ש וכן מההיא דב"מ (דף י"א) חליפין דרך מו"מ הוא לא מוכח מידי דהתם היינו שנראה כמוכרן לו. אמנם בביצה (דף ל"ה) המחליף פירות עם חבירו כו' ופרש"י דהיינו מקח [ועיין פ"ז או"ח (סי' תרצ"ה ס"ק ה') ועיין נדרים (דף מ"ז) דיליף דחילופין לאו כגידולין מהא דמכרן וקידש בדמיהן יע"ש]. ועכ"פ חליפין הוא דהוי ולא מתנה וצ"ל דדוקא למסקנא אליבא דר' יוחנן הוי כן משא"כ להס"ד וכן לאמוראי דפליגי עליה ס"ל דלא הוי חליפין שנותן לאחיו חלקו באותו שדה בעד מה שאחיו נותן לו חלק השותפות שלו בהשדה שנוטל הוא לחלקו. ומשום דדוקא כשנוטל זה שדה יפה וזה שדה רעה ולפי ערך פחיתות דמיה הוא נוטל יותר במדה או גם כששניהם יפות אלא שהן מסוגים שונים יש מקום לומר שהוא חליפין כעין מכר. משא"כ כשחולקין בשוה שדה אחת בשיעור מצומצם ממש שחילוף כזה שהוא מחליף שדה באותה שדה ממש אלא שע"י החלוקה בהכרח זה נוטל מצד צפון וזה מצד דרום וכדומה ואין שום נפקותא וקפידא אצלו ליקח איזה צד מהשדה אין בזה גדר וענין מכירה כלל. והיינו דקאמר בלשון הש"ס אבל ירושה ומתנה לא ומשום דסד"א לומר דסבר יש ברירה ומ"מ פסול לפי שאינו מבורר בשעת כתיבה וא"כ הוי ירושה והדר קאמר דאף אי אין ברירה סד"א דלא הוי מכר אלא כעין מתנה. ולא כמתנה דעלמא דהויא כמכר ומשום דהוי כעין מכירה דאי לאו דמטא ליה הנאה כו' וקיבל הנאה בחליפיו והכא שקיבל בחליפיו אותו הדבר ממש אין בזה שום שיתוף וענין מכירה והוי כעין מתנה כזאת שלא קיבל בחליפיו דבר כיון שגם במה שקיבל אין בזה ענין מכירה. ואילו היה כל מתנה חוזרת ביובל אף מתנה שאין בה סוג וענין מכירה ה"נ יחזור ביובל אף בחליפין כזו שאין בה בה סוג וענין מכר. ומש"ה סד"א דכשחלקו שדה אחת בשוה ולא יפה כנגד רעה אין מחזירין זל"ז ביובל [ואי נימא דדוחק לומר דלא משכחת דמייתי בכורים אלא כשחלקו בשוה יפה כנגד יפה מוכח דגם כשחלקו יפה כנגד רעה לא הוי כמכירה והיינו מ"ש הש"ס אבל ירושה ומתנה דכשחלקו יפה כנגד יפה הוי כירושה ממש וכשחלקו יפה כנגד רעה הוי כמתנה נצטרך לומר דגם חליפין ומתנה שיש בה ענין מכירה א"ח ביובל]. ובמק"א ביארתי ליישב הא דקרי לה להאחין שחלקו בשם מתנה ועכ"פ נשמע מדברי התוס' הנ"ל שיש מתנה שא"ח ביובל לפום דינא וא"כ מיושב הא דקאמר דאיכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה וכמ"ש:

ובלא"ה לק"מ לפמ"ש בב"מ (דף ע"ט) מנין למוכר שדהו לששים שנה שא"ח ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות כו' יצתה זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת וכ"כ הרמב"ם ומסתימת לשונם משמע לכאורה דה"ה כשמוכר לכמה מאות שנים כל שהוא לזמן קצוב וכ"כ החינוך וא"כ אי בעי יהיב ליה במתנה לכמה מאות שנים דודאי אין סברה לחשוש שמשקר בשביל שרוצה שגם אחר אלפי שנים לא יחזיר ליורשיו [דגם בנותן לזמן רב כזה שלא תחזור לו אלא ליורשיו אינה נצמתת גם אם ימכרנה המקבל מתנה לאחר וכמבואר בסי' רמ"ח ושיוכל ליתן באופן שיוכלו יורשיו להוציא מיד הלוקח]. אמנם לכאורה יש לדייק דדוקא נקט לס' שנה מדפריך סוף סוף לכי מטו שיתין שנין קא הדרא ארעא למרה וקא כליא קרנא ולא משני דזבין ליה לאלף שנין דפשיטא די"ל דנהי דסבר רב לא מכלינן קרנא מ"מ אין לחוש למה שיהיה אחר אלף שנים. וכבר אסיק אדעתיה לחלק בין זמן ארוך לזמן מועט וכמ"ש התוד"ה במוכר שדהו לס' שנה דקס"ד דכיון דלזמן ארוך מכר לו לא חשיב כליא קרנא וא"כ מדלא מתרץ דזבין לזמן ארוך יותר דודאי לא חשיב כליא קרנא מוכרח לומר דכשמוכר לזמן ארוך הרבה חשיב לצמיתות. ופשיטא דכשמוכר שדהו בזמן בית ב' דידעי לאימת חרוב וכמ"ש בנזיר (דף ל"ב) ועמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ו) ומוכר לו לזמן ארוך שיודע שבין כך יתבטל היובל דחשיב לצמיתות ומש"ה קאמר בב"ב (דף קי"ב) פנחס דזבין מזבן לא מצית אמרת דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל כו' ולא משכחת דזכין לזמן ארוך שלא יחזור ביובל. ולס' שנה לא חשיב לצמיתות שרגיל שתחזור להמוכר בעצמו (ועיין יבמות ס"ד גיטין כ"א) ותו אין לחלק גם כשהמוכר זקן בימים כיון דשיעור זמן כזה הפחות מימי שנות חיי האדם לא חשיב לצמיתות משא"כ בזמן ארוך הרבה ושיעברו כמה יובלים ולא יחזור ליורשי המוכר ודאי חשיב לצמיתות:

ויתכן עוד לומר דמ"ש הראשונים שאין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו דכתיב כי לי הארץ הוי בפלוגתא ואתיא כוותיה דר"א דאמר אין קנין לפ"ג בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר לה' הארץ משא"כ לרבא דאמר דאע"פ שאין קנין לע"ג בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לע"ג בא"י לחפור בה בורות כו' שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וקרא קאי לענין קדושת הארץ ה"נ י"ל דמהני תנאי שלא יוצא ביובל (למ"ד דתנאו קיים) שהוא מתנה על מה שהוא שלו דכתיב והארץ נתן לבני אדם. וההיא דב"מ (ע"ט) וגיטין (מ"ח) ת"ש הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא ולא משני כשהתנה משום דבעי לתרץ גם אליבא דר"א. וא"כ ניחא ההיא דב"ב (קכ"ז) דהתם הא קאי אליבא דרבא ולרבא לטעמיה מהני תנאי ביובל ואי בעי יהיב ליה במתנה ושיתנה שלא יחזירנה ביובל:

ונתבאר דלא מוכח מהסוגיא דב"ב לומר שנחשב מוחזק בקרקע ושאין להוציא מספק מחזקתו בבוא היובל ועמ"ש המרדכי פרק השוכר את האומנין (סימן שנ"ז) בראובן שהשכיר בית לשמעון דשמעון יכול להכניס את לוי תחתיו וז"ל ועוד ראיה מדתנן בערכין מכרה לראשון במנה ומכרה ראשון לשני במאתים אינו מחשב אלא עם הראשון שנאמר לאיש אשר מכר לו כו' וכל מוכר שדה בשעה שהיובל נוהג אינו אלא כשכירות בעלמא הואיל וסופו לחזור ביובל ואפ"ה חזינא שיש לו רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות בעלים כו'. יע"ש בשם מהר"ם ז"ל ועיין מ"ש הקצה"ח (סימן שט"ז ס"ק ב') בטעם המרדכי פ' חז"ה שחולק ע"ז ודבהקדים שכרו א"י להשכירו לאחר והא דיובל שאני שבונה והורס הוא כשלו ממש ובמק"א ביארתי ליישב קושיות הקצה"ח ומבואר דהוי במחלוקת ולדעת מהר"ם הוי כשכירות בעלמא ול"א דזביני מעליא שאינו אלא אפקעתא דמלכא [ודההיא דב"מ דף ק"ט דקאי אליבא דרבא ס"ל דק"פ כקה"ג לפמ"ש התוס'. והכא מוכיח ממשנה דערכין אליבא דר"ל]. וכן מוכח ממ"ש בתשובת כרשב"א (חלק ה' תשובה ר"ט) וז"ל אם משכונא זו היא לזמן כו' הא לאו הכי הרי היא המשכונא כמכר כו' ועוד תדע שאין לנו לומר שאינו שלו וכמו שלמד אותה ר' יוחנן בב"ק (דף ס"ט) מדכתיב כי יקדיש את ביתו קדש ודרשינן מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו ומה ביתו שלו אף כל שלו ואפ"ה אדם מקדיש שדה מקנה ואפילו בזמן שהיובל נוהג וכדכתיב ואם משדה מקנתו יקדיש איש ואע"פ דחוזר לבעלים ביובל ועוד דגם הבעלים יכולין לגאול אחר שתי תבואות אלמא כשלו חשבינן ליה ע"ש. ומבואר מזה דגם אליבא דר' יוחנן דסבר ק"פ כקה"ג דמי לא הוי קונה שדה בזמן שהיובל נוהג אלא כמשכנתא לזמן ולא מחלק לומר דשאני התם דהוי זביני מעליא אלא דהוי אפקעתא דמלכא מגזה"כ וכמ"ש בב"מ שם וצ"ע. ועמ"ש הרמב"ם (הלכות ערכין פ"ד הלכה כ"ב) האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והיא תח"י הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים והראב"ד השיג שהאשה יותר מוחזקת שיד הבעל כיד האשה ועדיף נמי מידה והרי הוא זוכה לעצמו בה בשביל פירותיו. ומבואר מזה שנחשב מוחזק הגם שאין לו אלא ק"פ דלאו כקה"ג דמי ושעומד לצאת ממנו ביובל לפום צד הספק שתצא לכהנים. ואולי לזה דעת הרמב"ם שלא נחשבת האשה מוחזקת לפי שלצד הספק שתצא לכהנים עומד לצאת ממנה וגם שהוא ת"י הבעל שאין לו אלא ק"פ ומש"ה אם קדמו הכהנים והחזיקו בה א"י להוציא מידם. וגם להראב"ד שנחשבת האשה מוחזקת י"ל דהיינו לפי שלא היה של ככהנים מעולם וגם אם תצא לכהנים אין לכהנים שום זכות בקרקע קודם שיגיע היובל משא"כ במוכר קרקע שהיתה מקודם של המוכר וגם סופה לחזור לו די"ל שלא נחשב הלוקח מוחזק כ"כ. והדר י"ל כמ"ש הגרע"א בדעת הרמב"ם הא דאם מכר לצמיתות תחזור השדה לבעלים ביובל דהיינו מטעם ספק דשמא קיי"ל כרבא:

וגם י"ל לפמ"ש המל"מ (פט"ו מהלכות טוען ונטען הלכה י"א) בדברי הרשב"א שכתב דכשבאו שנים ואמרו תנאי היה במכר ושנים אמרו לא היה תנאי דכיון שיש כאן מכירה ודאית אלא שיש כאן שתי כתי עדים כת א' אומרת שיש להסתלק מחמת התנאי וכת א' אומרת שאין לו להסתלק מוקמינן ארעא ביד הלוקח. דהיינו דוקא בספק הבא מכח תרי ותרי דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המכר שהוחזק ביד הלוקח קיים אבל בספיקא דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים י"ל דאוקי ארעא בחזקת מרא קמא יע"ש מה שהאריך בדברי הרשב"ם והתוס' בב"ב (דף ל"ב) יעש"ה. וא"כ י"ל דה"נ דכשיש ספק במציאות אם האמת כדברי האב שהוא בכור חוקי ארעא בחזקתו משא"כ הכא דהוי ספיקא דדינא דשמא קיי"ל כרבא יוצאת מיד הלוקח המוחזק וחוזרת לבעליה שהוא מרא קמא שלה [ועיין בב"ק (דף ט') דלמ"ד האחין שחלקו לקוחות אינו נוטל כלום ולמאן דמספקא ליה אי כיורשין דמי נוטל רביע הגם דלמ"ד לקוחות הן נמי הוי ספק שמא זכה בחלקו ממש ומשום דשאני ספיקא דדינא. אך בלא"ה מיושב בפשוט דהתם שעשאו אפותיקי מהכ"ת נימא שאותו הקרקע הוא שהיתה שלו ובודאי נפלה לחלקו גם השדה שלא היתה אפותיקי. גם דלמ"ד דכלוקח שלא באחריות דמי וכדפרשב"ם דהוי כאילו אמרו זה לזה איני מקבל אחריות חלקך עלי ממילא גם אי היה מקום לומר דקמי שמיא גליא שזאת השדה נפלה לחלקו אכתי לא יוכל לתבוע מאחיו כיון דגמר והקנה לו חלקו שלא יוכל לתבוע ממנו. ומש"ה לרב אסי הוי ספק השקול וליכא תרי ספיקי לומר דכיורשין דמיו. וע"ש בתוד"ה רב אסי מספקא ליה שהקשו לפרש"י בלשון ראשון שנוטל חלקו בקרקע או במעות משום דמספקא ליה אי כיורשין הוו אי כלקוחות שלא באחריות הוו דא"כ מנ"ל להש"ס שמספקא ליה. לרב אסי כלל ביורשים דילמא פשיטא ליה דלאו כיורשים נינהו אלא מספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות אי כלקוחות שלא באחריות וכן הקשו בבכורות (דף מ"ח). ולענ"ד יתכן ליישב פרש"י דלא הו"מ לומר דמספקא ליה אי הוו כלקוחות באחריות או שלא באחריות דכיון שאין לו שום תביעה על הקרקע אלא דהוי ספק שמא צריך לשלם לו מצד קבלת אחריות ממילא הממע"ה ואינו נוטל כלום מספק ודוקא משום דמספקא ליה אי הוו כיורשין ושנתבטל החלוקה והוי כמו שלא חלקו מעולם ושהקרקע עדיין עומד בחזקת שניהם הוא דלא אמרינן הממע"ה כיון שיש לספק שעומד גם בחזקתו]. אמנם כבר הבאתי מ"ש היש"ש דהא דמחזירין זל"ז ביובל היינו דוקא משום דליכא ספיקא ומ"ש השעה"מ דהיינו משום דליכא פסידא שהרי מחזירין זל"ז ומתחלה ודאי חלקו בשוה ומוקשה לענ"ד מ"ש הגרע"א להוכיח מזה דמספק צריך להחזיר ביובל דמנלן להוכיח מזה שגם במקום פסידא צריך להחזיר ולא אמרינן הממע"ה ובלא"ה דוחק לפרש כוונת הרמב"ם דהיינו משום דמספקא ליה כמאן הלכתא:

ולענ"ד יתכן ליישב דלעולם דעת הרמב"ם הוא לפסוק כרבא דלא מהני מעשיו ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומ"ש הרמב"ם והחינוך שהמוכר מעשר לא קנה לוקח ולפיכך אין המוכר לוקה עליו לפי שלא הועילו מעשיו כמו מוכר חרמי כהנים של"ק לוקח וכמו מוכר יפת תואר של"ק לוקח ביארתי מכבר וכן מצאתי כעת בנוד"ב מהד"ת (אה"ע תשו' קכ"ט) דגם לרבא דלקי הגם דל"מ מעשיו היינו דוקא היכא דהא גופיה דלא מהני הוא רק משום דרחמנא אמר לא תעביד אבל היכא דמעשיו בטלים בלא"ה אף אם לא אזהר רחמנא ע"ז גם לרבא אינו לוקה ומש"ה בחרמי כהנים דאף אי לא אזהר רחמנא לא ימכר אעפ"כ לא היתה מכירתו מכירה שהרי מכר דבר שאינו שלו רק של הכהן לא לקי וכסברא זו כתב גם הגאון המקנה ז"ל בקדושין (דף ס"ז) גבי כהן שקידש גרושת אחיו דמודה רבא דלא לקי דכיון דבלא זה אין קדושין תופסין לא עשה כלום יע"ש. אמנם ע"ש הנוד"ב שם לפרש דעת הרמב"ם שהוא פוסק כאביי ומה שכתב שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח טעמו בזה הוא ממה שכלל הכתוב בדיבור אחד הפדיון והמכירה ודכיון שלא יגאל כולל שניהם הפדיון והמכירה דין שניהם שוה וכיון שהפדיון אפילו אי עביד לא מהני דילפינן עברה מבכור הה"ד המכירה. מוקשה לענ"ד דמלבד שהוא סותר לדברי הה"מ שכתב (פ"א מהלכות גזלה הלכה ט') דס"ל כרבא ועמ"ש המל"מ (פ"ח מהלכות מלוה) וכן ביאר הרמב"ן בספר המצות ומצוה רכ"ז) והרא"ה ז"ל בספר החינוך שדעת הרמב"ם שאם מכר לצמיתות אין מעשיהן מועילין הוא משום שפוסק כרבא דאעל"מ ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא יע"ש. מוקשה לפ"ז מ"ש הרמב"ם בלשונו אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים של"ק לוקח וכמוכר יפ"ת דלאיזה ענין דימה אותם זה לזה דהא מוכר חרמי כהנים ויפ"ת הוי מטעם אחר חרמי כהנים מטעם שהוא של הכהן ואינו שלו ויפ"ת מגזה"כ והכא הוי משום דלשון לא יגאל כולל שניהם:

ובישוב דעת הרמב"ם נלע"ד דפוסק כרבא וכמו שהוא כלל מונח בכל הש"ס [ולאביי שאין פדיון מועיל לבכור משום דא"ק בהווייתם יהו אבל מותר למכרו א"א למילף במעשר עברה עברה מבכור שגם אם מכרו ל"ק לוקח וכבר הרגיש בזה הנ"ב יע"ש] ומה שאינו לוקה היינו משום דהוי כמוכר חרמי כהנים ויפ"ת שאינו לוקה ומשום דדוקא כשמוכר דבר שהוא שלו אלא שמצד דין התורה לא מהני המכירה שלו ומשום דכל דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הוא דאמרינן דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ כשמוכר דבר שאינו שלו שאף בלא מה שאסרה התורה אין בזה גדר מכירה כלל ואינו לוקה שהמוכר דבר שאינו שלו לא מכר כלל וחרמי כהנים הוי כמוכר של אחרים ואין במכירה כלום וכן מכירת יפ"ת שאינה שלו לשום קנין שאף להשתמש בה אינו יכול רק שיכול לישא אותה הוי כמוכר ישראל חבירו שאין תופס בזה מכירה כלל וכתב הרמב"ם שגם המוכר מע"ב תמים דומה לזה דהוי ג"כ כמוכר דבר שאינו שלו וכהא דאמר גבי בכור חי דלא הוי ממון בעלים כשהוא תם אלא בזה"ז דכיון דלא חזי להקרבה אית להו לכהנים זכייה בגווייהו אבל בזמן שבהמ"ק קיים לית לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימרין ואילך. והגם דמחלק הש"ס דשאני מת"כ דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו הא קאמר שם בב"ק (דף י"ג) בהא דבן עזאי אומר לרבות את השלמים דהוי ממון בעלים למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אמרת ממון בעלים הוא בכור מבעיא אלא א"ר יוחנן למעוטי מעשר דלא הוי מחיים ממון בעלים יע"ש. והגם דפרש"י ד"ה בכור מבעיא ובבכור בח"ל קאמר עמ"ש הש"מ בשם הרא"ש שהקשה על פרש"י אפילו בכור בא"י נמי גרוע טפי משלמים מהאי טעמא ועוד אמאי לא קאמר למעוטי בכור בא"י ופירש דה"ה אפילו בכור בא"י נמי הוי ממונו מהאי טעמא ורבינא דאוקמה לעיל בבכור בח"ל לטעמיה דס"ל דבכור חשיב משלמים ע"ש ומבואר מזה דס"ל להש"ס דמה שאינו יכול למכור מע"ב הוי משום דלאו ממון בעלים הוא ובמק"א הארכתי בזה בסוגיית הש"ס דתמורה (דף ח') דמותיב מהא דרש"א בהמתה פרט לבהמת בכור ומעשר ובדברי הכ"מ שכתב דמדאורייתא לא מתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה מההיא דבכורות (דף ל"ב) מניין למע"ב של יתומים כו' ובדברי הרמב"ם (פ"ד ממעילה הלכה ח') שכתב דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודלא הוו ממון בעלים וזה שכתב הרמב"ם בלשון ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ול"ק לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים כו' והקשה הנוד"ב שאם הוא פוסק כרבא הלא הוא מפורש בדברי רבא ואיך הוא תולה זה בסברת עצמו, ועפמ"ש מיושב שבא הרמב"ם לחדש לפי מה שמוכח מסוגיית הש"ס שהמוכר מעשר לא עשה כלום והוי כמוכר דבר שאינו שלו שאין בזה גדר מכירה כלל ודמי למוכר חרמי כהנים ויפ"ת ודממילא אינו לוקה ולא נחשב כדבר שהוא שלו אלא דל"מ מעשיו משום דא"ר לא תעביד אלא דגלתה לנו התורה לומר דהוי כמוכר דבר שאינו שלו שאין בזה גדר מכירה ולפיכך אינו לוקה:

ועפ"ז מיושב בפשוט מ"ש החינוך לדעת הרמב"ם שהמוכר שדהו לצמיתות שניהם לוקין אע"פ שלא הועילו דבריהם דהיינו משום שפסק כרבא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומ"ש (במצוה שס"א) שהמוכר מעשר אינו לוקה היינו משום דהוי כמוכר דבר שא"ש וכמ"ש משא"כ במוכר שדהו לצמיתות דלא מיבעיא לפמ"ש הרמב"ן בסה"מ שם בשם הרמב"ם שמתנין ביובל ע"מ שלא תחזירנו ביובל כדרך שאמרו בשביעית והיינו משום דפסק כרבא דכי לי הארץ הוי לענין קדושת הארץ ומ"מ שלו הוא ובידו להתנות דא"כ ודאי חשיב מוכר דבר שהוא שלו אלא שלא הועילו מעשיו כשמכר לצמיתות שלא דרך תנאי. אלא גם לפמ"ש החינוך דלא מהני תנאי ביובל וכ"כ המג"א שטעות נופל בספר אשר הגיע ליד הרמב"ן ושגם לדעת הרמב"ם ל"מ בזה תנאי, אכתי לא נחשב מוכר דבר שאינו שלו הגם דכתיב כי לי הארץ דהא שלו הוא ובידו למוכרו עד היובל וגם למוכרו לס' שנה ויותר שאינו חוזר ביובל וגם כשמוכר לו סתם שחוזר ביובל יחזור ויהא שלו וכיון דמכירה הוי אלא דהוי גזה"כ שאינה נמכרת לצמיתות מש"ה היו לוקין אע"פ שלא הועילו דבריהם [ועמ"ש המל"מ מההיא דזבחים (דף ט') דקאמר ליהוי מעשר למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקא עליה בלא יגאל והרמב"ם לא כתב בלשונו אלא המוכר מעשר שאינו בגדר מכירה וכמ"ש משא"כ גואל מעשר דהוי ג"כ איסורא כמכירה וכדמוכח בסוגיא דתמורה וברמב"ם ודל"א דאתי קרא דלא מהני בה גאולה ומכירה וכיון דהא דל"מ פדייה וגאולה הוי מגזה"כ ולא משום שאינו בגדר גאולה שפיר לקי אליבא דרבא וכמ"ש התוס' בתמורה בשם רבינו ברוך שאם פדה בכור או מעשר היה לוקה אליבא דרבא משום דעבר אמימרא דרחמנא. וא"ש דקאמר בזבחים שם למלקא עליה בלא יגאל והיינו למ"ד דעק"ש הוי מעשה הגם דלא אתעבד בדיבוריה מעשה וע"ש בנוד"ב ויש לי אריכות דברים בזה ואכ"מ]. ומתיישב מה שהביא מ"ש הכ"מ (פ"ג מהלכות מלוה) והוא מתשובות הריב"ש דדעת הרמב"ם הוא לפסוק כרבא ומ"ש מדברי הרמב"ם שפסק שמערב ב' הדמים ומזה משניהם ביארתי במק"א ליישב ולא העתקתים בזה לבל יארך הענין יותר מהמדה:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה