אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן כ

סימן יט

ב"ה יום א' י"ב למב"י תרמ"ה. להרב הה"ג ר' זלמן סענדר נ"י כהנא שפירא הרב דק"ק מאלטש:

קבלתי מכתב כת"ר והתענגתי בקראי דבריו היקרים. ודבר מ"ש מעכ"ת במכתבו ליישב דברי הרמב"ם שכתב (פ"ז מהלכות תמידין ומוספין) שאם נקצר העומר ביום כשר ושהוא דוחה את השבת והקשו עליו מהסוגיא דמנחות (דף ע"ב) דקאמר אס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש. די"ל לפמ"ש התוס' ביבמות (דף ה') דהא דלא ילפינן דאין עשה דוחה ל"ת מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו משום דשאני התם דאפשר לשורפו אח"כ ובשבת (דף א כ"ה) קאמר דמש"ה אין ש"ק דותה יו"ט משום דשבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ומוכח מזה דסבר דאי הוי ל"ת לחוד היה דוחה הגם דאפשר לשורפו אחר יו"ט. ובמנחות שם מבואר דמה שאפשר להקדימו או לאחרו שוה לענין דחיה מדפריך מהקטרת חו"א. והשתא י"ל דהסוגיא דמנחות אתיא כאמוראי דפליגי על רב אשי וס"ל דאף ל"ת לחוד לא דחי משום דאפשר לשורפו אח"כ. והרמב"ם פסק כרב אשי ומש"ה דוחה השבת הגם שאפשר לקצור מע"ש. והגם דהכא הוי לענין דחיית שבת מ"מ י"ל דתליא אי דוחה לל"ת היכא דאפשר להקדימו או לאחרו. עכ"ד כת"ר שי':

לע"ד אין זה מספיק ליישב דברי הרמב"ם גם אי נאמר שיש מקום לדמות דחיית שבת דדומיא דתמיד בעינן לדחיית יו"ט. לפי מה שביארתי בחידושי עמ"ש הש"כ (יו"ד סימן רס"ב) להוכיח מהסוגיא דמנחות שאם עבר ומל תוך ח' לא יצא דלשיטת הסוברים דנימול תוך ח' כשר וא"צ להטיף דם ברית יקשה אמאי דחי מילה שבת לימהליה מע"ש כדפריך אמאי דחי שבת ניקצריה מע"ש [ותמה שם על הרמב"ם בדין קצירת העומר הנ"ל יע"ש]. ותמה בשאג"א (סימן נ"ב) על דברי הש"כ דולטעמיך אפילו את"ל דאם נימול תוך ח' לא יצא אכתי תקשה אמאי מילה דוחה שבת לימהליה אחר שמונה דלכ"ע מילה כשרה היא. ואין לומר דדוקא אם היה יכול להקדים למולו מע"ש לא היה דוחה את השבת משא"כ כשאינו יכול למוהלו מקודם אלא אחר השבת דאין ראוי לאחר ולהחמיץ את המצוה עד לבתר זימניה דהא זריזין מקדימין למצות. דהא לאו מילתא היא דודאי לר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת ה"נ כשא"א לעשותה מע"ש ואפשר לעשותה לאחר שבת אינה דוחה את השבת. דאי נימא שיש חילוק בין כשיכול להקדים בין כשיכול לאחר לענין דיחוי שבת יקשה הא דקאמר סבר לה כאידך דר"ש דתניא אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה ולא היה ממתין להן עד שתחשך דהא שאני הקטרה דאע"ג דאפשר לאחר מקדימין להו משום דזריזין מקדימין למצות אבל בקצירת העומר שפיר איכא למימר דאי נקצר שלא כמצותו כשר ליקדם ליה אקדומי ואין כאן שום חסרון אדרבה יש כאן זריזות יעש"ה. וכתבתי ליישב לענ"ד דפשיטא דאין להקשות שלא ידחה שבת מה שכתוב בתורה וביום השמיני ימול ושלא ימולו אותו בשמיני אלא בתשיעי שלא ככתוב בתורה. והא דמייתי הש"ס מהקטר חלבים היינו משום דגבי קדשים הלילה הולך אחר היום ונחשב כיום אחד וגם בלילה יומו הוא ואינו דוחה את השבת אלא משום דחביבה מצוה בשעתה ומייתי מינה לקצירת העומר דדחיא שבת משום דחביבה מצוה בשעתה אע"ג דכשירה מע"ש. ומשום דאין חילוק בין כשיכול להקדים או כשיכול לאחר היכא דהוי באותו היום ממש משא"כ לענין מילה דיום תשיעי הוי יום אחר וחלוק מיום השמיני לא שייך להקשות שלא ימולו בשמיני ושימולו ביום שלאחריו. וא"כ דוקא מהקטר חלבים הוא דבעי הש"ס להוכיח דדוחה את השבת משום דחביבה מצוה בשעתה הגם שאפשר להקטיר בלילה שהוא יומו ממש. שבקדשים לילה הולך אחר היום כמבואר בחולין (דף פ"ג) וכמה דוכתי אבל משריפת קדשים ביו"ט לא מוכח מידי מהא דאמר רב אשי טעמא דהוי יו"ט ל"ת ועשה הא לאו הכי הוה דחי הגם דאפשר לשורפו אחר יו"ט דה"נ פליג על הסוגיא דמנחות דלאו מילתא היא דשאני התם דלא אפשר לשורפו בלילה שלאחריו וכ"כ הרמב"ם שאין שורפין את הנותר אלא ביום בין בזמנו בין שלא בזמנו וכן הפיגול אינו נשרף אלא ביום. ועמ"ש הנו"ב מהד"ת (חלק או"ח סימן צ"ו) ומש"ש. וא"כ אינו יכול לשורפו אלא למחר שהוא יום אחר חלוק. ומש"ה היה מקום לומר שדוחה ללית כדי שיוכל לקיים מצות שריפה באותו יום שאם ימתין עד למחר לא יקיים המצוה באותו יום אלא למחר ומש"ה קאמר דוקא משום דהוי עול"ת. משא"כ גבי קצירת העומר שאם נקצר ביום כשר לא ידחה השבת כיון דאפשר להקדים ביום שקודם הלילה דאדרבה יש כאן קדימה והוי באותו יום ממש. ומ"ש הש"מ בביצה (דף ח') לענין כיסוי הדם ביו"ט דהגם דאפשר לקיים את שניהם דימתין לערב ויכסה אתי עשה ודחי לל"ת כיון דאי אפשר לקיים שניהם לאלתר והביא בשם הראשונים להוכיח זה מדאצטריך קרא לומר שאין ש"ק ביו"ט דמשמע דאי לאו קרא אתי עשה דש"ק ודחי ל"ת דיו"ט הגם דאפשר לעשה זה להתקיים למחר. ולא דחי דשאני כיסוי שיכול לכסות לערב וא"צ להמתין עד למחר. היינו משום דלענין כיסוי הדם אין הלילה הולך אחר היום וגם הלילה נחשב כיום המחרת ממש. ועכ"פ לא מוכח מידי דרב אשי פליג על הסוגיא דמנחות. וליישב דברי הרמב"ם ביארתי מכבר בחידושי לחדש לפענ"ד דשיטת הרמב"ם הוא דהגם שהעומר כשר אף אם נקצר כמה ימים קודם מ"מ לא קיים מצות קצירה אלא ביום שלפניו ושלאחריו דכיון שהלילה הולך אחר היום אף שאין היום הולך אחר הלילה שלאחריו הוא נחשב כאותו יום ממש לענין קדשים וקיים מצות קצירה ביום וכדמשמע בלשון הסוגיא דהוי כהקטר חלבים שמקיים מצות הקטרה בלילה ומש"ה פריך בפשיטות נקצריה מע"ש כיון שקיים גם למצות קצירה ומסתברא דכשקוצר זמן רב מקודם לא קיים מצות קצירה הגם שקיים מצות הבאה וכמ"ש (בדף ס"ו) יכול יקצור ויביא אימתי שירצה יספור ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור אי מהחל חרמש תחל לספור יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא ת"ל מיום הביאכם אי מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה כו' יכול יקצור ויביא ויספור בלילה ת"ל מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום. ומבואר בכתוב שהספירה יהא סמוך לקצירה והיינו דוקא כשקוצר ביום שלפניו והספירה הוא תיכף בלילה שלאחריו שנמשך אחר היום ונחשב כיום אחד משא"כ כשקוצר כמה ימים מקודם דלא מתקיים מ"ש מהחל חרמש בקמה תחל לספור ולא קיים:

מצות קצירה אף שהעומר כשר. והא דפריך אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש היינו בע"ש ממש שמקיים אז מצות קצירה הגם דהוי שלא כמצותו לכתחלה אבל אי לא הוי אפשר לקצור מע"ש אלא כמה ימים קודם שפיר דחי שבת ומשום שלא היה יכול לקיים מצות קצירה מקודם וגם בלא"ה כבר נתבאר דהיכא שיכול לקצור באותו יום י"ל טפי שלא ידחה משא"כ כשיצטרך לקצור ביום אחר חלוק:

ואין להקשות דא"כ מאי פריך נקצריה מע"ש דהא בע"ש הוא אז יום ראשון של פסח דהוה יו"ט ולא הוי מלאכה שאפשר לו לעשות מע"ש שגם יו"ט אסור במלאכה והגם דשבת חמיר טפי מיו"ט מ"מ כיון שיש איסור מן התורה לקצור גם ביו"ט למה יעשו איסור שלא בזמנה ושפיר דוחה שבת דהוי זמן עיקר מצותה לכתחלה. די"ל דכיון דקאמר דראב"ש בשיטת ר"ע אמרה וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה וכתבו התוס' דלא סבר כר"ע אלא בההיא דכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש כו' דפליג ר"א ולא סבר כוותיה דשמותי הוא אבל בההיא דמה חריש רשות ס"ל כר' ישמעאל ולא כר"ע דמוקי קרא לחריש של ערב שביעית. וה"נ בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בשבת (דף קי"ד) א נדרים ונדבות קריבין ביו"ט סבר ר"א בר' שמעון בביצה (דף י"ט) כר' ישמעאל דנו"נ קריבין ביו"ט דלכם אפילו לגבוה והותר ביו"ט כמו מלאכת אוכ"נ ושפיר קאמר דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש דהיינו ביו"ט בהיתר דקצירה ביו"ט שרי מן התורה לצורך אוכ"נ בפרט כשאינו קוצר רק קצירה מועטת לצורך הבאת העומר והא דקאמר בחגיגה (דף י"ח) וחג הקציר כו' אילימא ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי. היינו דוקא בקוצר כל שדהו כדרך קצירת שדה ובלשון הרמב"ם מפורש טעם איסור הקצירה לפי שאפשר לעשותו מעיו"ט. וממילא הכא בקצירת העומר לפי מה שנתבאר שא"א לקיים מצות קצירה מקודם מותר לקצור ביו"ט כיון דמלאכת גבוה שרי ביו"ט. והגם שאין הקצירה לצורך היום אלא לצורך מחר שהוא שבת האמרינן בפסחים (דף מ"ו) דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט אף לחול ופרש"י דשבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרווייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר. ומתוס' כתבו בד"ה ואי אמרת דחשיב כמו אוכל נפש דיו"ט וא"כ מותר לקצור ביו"ט לצורך מחרתו שהוא שבת כיון דצורך גבוה דמי לצורך אוכ"נ והוי כצורך יו"ט וכדי שלא יצטרך לדחות את השבת והשתא ניחא דהרמב"ם לטעמיה שפסק כר"ע דנו"נ אינם קריבין ביו"ט דלכם ולא לגבוה ושפיר דוחה את השבת הגם דנקצר ביום כשר כיון שאינו יכול לקיים מצות קצירה אלא בע"ש דהיינו יו"ט שיש בו ג"כ איסור מן התורה לקצור לצורך העומר דהוי מלאכת גבוה ולא לצורך אוכ"נ וגם לפמ"ש התוס' בביצה (דף י"ב) דהוי לאו הבא מכלל עשה דאין לוקין עליו אכתי אין לעשות איסור שלא בזמנה ומש"ה דוחה השבת דהוי זמן עיקר מצותה לכתחלה. ואין להקשות דאכתי יוכל לקצור בהיתר מע"ש ושיקצור באותו קצירה גם לצורך אוכ"נ דתו לא הוי אלא ריבויי שיעורא בעלמא. דלק"מ לא מיבעיא לפמ"ש הב"י או"ח (סוף סימן של"א) בשם הר"נ פ"ב דביצה יע"ש דגם לדעת הרשב"א דאף בשבת הוי רק מדרבנן י"ל דהכא אסור מן התורה אף ביו"ט דהא בלא"ה השיריים נאכלין לכהנים והקומץ לבד הוא שקרב ומ"מ יאסור מה"ת משום דעיקרו לגבוה וכמו נדרים ונדבות וכמ"ש התוס' בביצה (דף כ"ז) דגם כשמסיק תרומה ביו"ט לצורך תבשילו בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאלו כולו של גבוה וה"נ כיון דעיקר הקצירה הוא לצורך גבוה לא הוי כמו ריבויי שיעורא בעלמא די"ל דמה שעושה מלאכה לצורך היום הוא עיקר וגם מה שהוא מרבה יוכל להשתמש לצורך אם יצטרך לזה משא"כ הכא דא"א לומר שיהא עיקר הקצירה דצורך גבוה טפל למה שאוכל מעט ממנו וגם לפום דמסקי התוס' בביצה להקשות על תירוץ רבינו יצחק ודלא בטיל צורך הדיוט אצל צורך גבוה וגבי שלמים שאני דעיקר ההקרבה הוא בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו אכתי א"א לומר שיהא עיקר הקצירה שהוא לצורך גבוה טפל לצורך הדיוט שיחשב ריבויי שיעורא בעלמא. גם דהא דממלאה כל התנור פת כו' היינו לפי שנאפה כאחד והכא אחר שקצר לצורך אכילה הוי מלאכה דאיסורא מה שקוצר עוד והבאת שנים בשני עוקצין אסור מה"ת וגם לא יוכל לאכול כולו אף כשיצטרך לזה דהא צריך להביא העומר:

ובלא"ה ניחא לפי מ"ש התוס' בביצה (דף ג') מן הירושלמי דדריש מדסמיך ושמרתם את המצות לקרא דאך אשר יאכל לכל נפש דאותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך (וכמ"ד דשימור דלישה הוי שימור) ומלאכות שמקודם לכן אסורות וא"כ קצירה ביו"ט אסור מה"ת גם לצורך אוכ"נ ומ"מ למ"ד נו"נ קריבין ביו"ט קאמר נקצריה מע"ש דהיינו ביו"ט ומשום דכל האיסור לצורך אוכ"נ אינו אלא לפי שאפשר לעשותו מעיו"ט. ובזה מיושב הא דפרש"י ר"פ אין צדין דגים דאע"ג דשחיטה ואפייה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו"ט טעמא משום דאי אפשר מעיו"ט דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום והקשו עליו התוס' דאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לעשותו מערב יו"ט לאי אפשר ודוקא במכשירין יש חילוק. וי"ל דדעת רש"י ז"ל הוא דכיון דגלי קרא לאסור מלאכות שקודם לישה ודמלאכת אוכ"נ שרי ומכשירי אוכ"נ אסור כשאפשר לעשותן מעיו"ט גלי קרא דהמלאכות שקודם לישה הוי כמכשירי אוכ"נ ובודאי לא חמירא קצירה ממכשירי אוכ"נ דשרי כדא"א לעשותו מעיו"ט ומש"ה פרש"י דשחיטה חייש למכמר בשרא כו' ומש"ה שרי הגם דהוי הכנה בעלמא כמו קצירה. ועל בישול לא הוצרך ליתן טעם משום דהוי מלאכת אוכ"נ ממש ולא הכנה בעלמא [דאחר קצירה ושחיטה אינו עומד עדיין לאכילה כדרך אכילתו עד שיעשה עוד מלאכות משא"כ אחר הבישול]. ומש"ה לענין קצירת העומר דא"א לקיים מצות קצירה קודם יו"ט הוי מלאכה שא"א לעשותה מעיו"ט והוי ביו"ט היתר גמור כיון דמלאכת גבוה הותר כמלאכת אוכ"נ וממילא הגם שאסור במלאכת אוכ"נ משום שאפשר לקצור מעיו"ט הכא דא"א לקצור מקודם שרי ולא שייך לומר דכיון שאסור לצורך אוכ"נ אסור גם לצורך גבוה דהתם אפשר מעיו"ט והכא לא אפשר משא"כ לפום דקיי"ל דנו"נ א"ק ביו"ט דלא שייך לומר שיקצור מע"ש ביו"ט ושיקצר באותה קצירה גם לצורך אוכ"נ דהוי ריבויא בשיעורא בעלמא דז"א דהא לפמ"ש אסור הקצירה לצורך אכילה מה"ת ומשום שאפשר לקצור מעיו"ט לצורך אכילה וגם לפום דמשמע בלשון הרמב"ם (פ"א מיו"ט) דסבר שאין איסור הקצירה לצורך אוכ"נ אלא מדרבנן ניחא כמבואר לעיל:

ועפמ"ש דביום שלפניו קיים גם למצות קצירה מדוקדק הא דפרש"י במכות (דף ח') וז"ל אם מצא חרוש א"צ לחרוש אבל קציר אפילו מצא קצור מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם את עומר. ולא פירש משום דאפילו מצא קצור מקודם השבת מצוה לקצור בליל שבת. וכמ"ש שאם קצר ביום שלפניו לשמה כבר קיים מצות קצירה:

ועפ"ז מיושב גם מה שהקשה הטו"א בר"ה (דף י') בהא דתנן אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם הבאת העומר ר' יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר דהא כיון דקצירה והבאה היה ביום אחד קצירה בליל ט"ז והבאה ביום שלאחריו וכיון דהשרשה תלוי במנין הימים לכל חד כדאית ליה השתא ממ"נ אי אמרינן מקצת יום ככולו לענין קליטה והשרשה כבר נקלט תחלת ליל ט"ז קודם קצירת העומר דהא א"א לצמצם שיהא הקצירה ברגע כניסת הלילה ואי לא אמרינן מקצת היום ככולו לא ישריש עד העת ורגע של יציאת יום ט"ז ולא משכחת שישריש בין קצירה להבאה ובמאי פליגי. ועפמ"ש מיושב דכיון שנקצר ביום שלפניו כשר וקיים מצות קצירה משכחת השרשה אחר קצירה וקודם הבאה. והתוס' כתבו בד"ה מאי קודם וז"ל ונראה דגרס מאי קודם לפסח וקאי אהא דתנן ואסור לקצור קודם לפסח ר' יונה אמר קודם קצירת העומר והא דקתני קודם לפסח משום דביו"ט ליכא קצירה ומיד בליל ט"ז קוצרין העומר כו'. והיינו משום שאם קצרו קידם הפסח לא קיים מצות קצירה ולא הוי בכלל קצירת העומר. ולפמ"ש הטו"א ליישב קושייתו ע"פ הירושלמי או דבעי מקצת היום דוקא (וי"ל ג"כ דכשאינה קולטת לג"י שוב אינה קולטת ומ"מ אפשר דידעינן בבירור שנשרש מקודם) י"ל דמ"ש קודם קצירת העומר היינו דוקא בזמן קצירה לכתחלה בזמנו בלילה ולא מהני מה שנקצר ביום הגם שכשר. אמנם לדעת הגאון טו"א בשו"ת ש"א החדשות (סימן ה' ו') יע"ש שכתב לחזק קושייתו דלא משכחת השרשה בין קצירה להבאה לכאורה מוכח כמ"ש דמהני לענין זה מה שנקצר ביום שלפניו:

ובתוד"ה אף דלילה ביום לא הקשו דמאי פריך לימא דמתני' דנקצר ביום כפר היינו ביום שלפניו כהקטר חלבים ותירצו דלענין קצירה לא שייך לחלק בין יום שלפניו ליום שלאחריו כדילפינן בריש פרקין קצירה וספירה. ויתכן לפרש כוונתם דלענין קצירה ל"ש לחלק ואי כשר ביום שלפניו וקיים מצות קצירה ה"ה ביום שלאחריו שהוא באותו היום ובזמן הבאתו. אמנם קשה לפמ"ש (ודף ס"ו) בתוד"ה זכר למקדש הוא וז"ל ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות יע"ש. וא"כ קשה דאדרבה זמן קצירת העומר יהא ביום שלפניו אף לכתחלה דהכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור דהיינו לאחר קצירה וכיון שהספירה הוא סמוך לחשיכה ממילא הקצירה הוא קודם לזה ביום ממש. ואולי י"ל כוונת התוס' דלעולם בזמן הבית זמן ספירה בתחלת הלילה כדכתיב מיום הביאכם שלא הוכשרה ספירה אלא משיגיע יום הבאה ודוקא בזה"ז דליכא הבאה כתבו דסמוך לחשיכה עדיף משום תמימות וכן נראה ממ"ש הר"נ עמ"ש התוס' דכיון דמדרבנן הוא עדיף לספור ביום א' בספק חשיכה כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי וכתב שאין להכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזה"ז שהוא מדרבנן טפי מבספירה דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה [ועמ"ש התוס' נדה דף ע"ב ומש"ש]. אמנם אכתי גם לפום דקיי"ל דסופר בלילה עדיף שיספור בתחלת הלילה ממש דכל מה דאפשר להיות תמימות עדיף וא"כ הקצירה הוא קודם לזה בבין השמשות והא דקתני מתניתין כיון שהחשיכה אומר להן בא השמש אומר הין בא השמש אומר הין י"ל דאינו בלילה ממש וכדקאמר ריש ברכות וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמש הוא והאי וטהר טהר יומא דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא ופירשו התוס' דהיינו תחלתה של שקה"ח והוא תחלת הכנסתו ברקיע ועדיין יש שהות ביום ה' מילין עד צה"כ ודוקא התם קאמר א"כ לימא קרא ויטהר כו' משא"כ הכא די"ל דהיינו בביה"ש. אמנם קשה לפ"ז הא דקתני ודוחה את השבת דבביה"ש הוי ספק יו"ט ספק שבת ועיין כריתות (דף י"ז) וגם לפ"מ שביארתי דל"ש להעמיד ביה"ש בחזקת יום אכתי אינו אלא ספק שבת ואי זמן מצותה לכתחלה הוא בביה"ש אין לאחרה לדחות את השבת. וצ"ע לפמ"ש דעדיף שיספור בתחלת הלילה. ול"ל דהאי ודוחה את השבת היינו אם לא הספיק לקצור בביה"ש דא"כ אדרבה הקצירה כמצותו אינו בשבת ממש. (וגם צריך להבין דעת הסוברין דסמוך לחשיכה עדיף דהא בזה"ז הוי זכר למקדש ואז ספרו בלילה וכמ"ש. וי"ל קצת דס"ל דבזמן הבית מתקיים תמימות גם בספירה משחשיכה לפי שלא עבר עליו אלא מקצת הלילה ולא מן היום כלל [ועמ"ש התוס' בהא דספירת ערב לאו ספירה] דכשהקריבו העומר היה יום הבאה עיקר וחשיב תמימות כל שיש יום ההבאה בשלימות. ובזה"ז דליכא הבאת העומר אין יתרון להיום על הלילה וככל ימי הספירה ומש"ה לא הוי תמימות אלא בספירה סמוך לחשיכה דגם כשעבר רגע מן הלילה תו לא הוי תמימות. א"נ דבזה"ב שהיה מצות קצירה והספירה מתחלת ממנו י"ל שנחשב תמימות ע"י התחלת הקצירה קודם מעט]:

ועפמ"ש יש ליישב הקושיא המפורסמת היכי מפרשי הצדוקין דס"ל ממחרת השבת היינו שבת בראשית הא דמה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה דלדידהו לא משכחת קצירת העומר בשבת. די"ל דסברי דאדרבה מצות קצירה הוא בסוף היום שלפניו וכדי שיהא תמימות ממש בספירה ועיקר זמנו בשבת ואדרבה אתי הדרש לדידהו שלא לומר דקצירה בלילה דוקא שלא לחלל שבת וספירה אח"כ הגם דלא הוי תמימות ממש אתי הדרש לדידהו לומר שדוחה שבת. אמנם בלא"ה לק"מ דהצדוקין אינם מוכרחין לדרוש כן שאין זה מפורש בכתוב ועיין הוריות (דף ד') טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה איכא שבת בזמן דליכא חרישה ליכא שבת כו' וע"ש בתוד"ה בעי ר"י וא"כ מצו דרשי להא דבזמן דאיכא חרישה כו' לפי טעותם ומש"ה אמר ר' ישמעאל אמרה תורה הבא עומר בפסח וב' הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחלת רגל כו' שאינו דרך דרש והוא תשובה גם לצדוקין לפי שהוא דבר מחויב מצד הסברא ולא הכריח מכח הדרש דמה חריש רשות כו' שלזה לא יודו הצדוקין החולקין לפי טעותם על הדרש ופשוט דלק"מ וגם בלא ההיא דהוריות אין הכרח לדידהו לדרוש כן. ובלא"ה ניחא דהא כיון דמשכחת חרישה דמצוה לצורך כיסוי וכהא דאמר בחולין (דף פ"ד) מאי ודאי דכיסוי דלא דחי שבת לאו השוחט לחולה בשבת וכן משכחת ששחט סמוך לכניסת שבת וצריך לכסות בשבת או שכסהו הרוח וחזר ונתגלה בשבת למ"ד שצריך לכסות והא דלא דחי הכי בחולין (שם) בפרט דקאי התם אליבא דר' יוסי דאמר הכי יע"ש ור' יוסי הא ס"ל דביה"ש הוא כהרף עין וא"כ משכחת ששחט בסוף היום קודם ביה"ש וקודם שהספיק לכסות עבר ביה"ש וצריך לכסות בשבת והיינו דקאמר כסוי שאין ודאי דוחה שבת ומאי קאמר הש"ס לאו השוחט לחולה בשבת כתבתי ליישב במק"א] ועיין פסחים (דף מ"ז) דקאמר ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור ובתוד"ה כתישה כתבו דהגם שא"צ אלא לעפרה והחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור היינו דוקא בבית דמקלקל הוא משא"כ בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה ואפילו אי הוי הסם דם צפור חייב אי חריש בארעא דיליה יע"ש. והא דקאמר מה חריש רשות אף קציר רשות היינו כהא דאמר במכות (דף ח') מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי מצא קצור אינו קוצר יצא קצירת העומר שגם אם מצא קצור מצוה לקצור לשמה. וא"כ הצדוקים לפי טעותם דסברי דלא משכחת לה קצירת העומר בשבת מצו דרשי מה קציר רשות דלא משכחת שעושה המצוה בשעת קצירה דגם כשקוצר לצורך מצת מצוה או מנחות אינו מקיים המצוה בשעת קצירה ואינו אלא הכשר מצוה בעלמא אף חריש רשות יצא כשחורש לצורך כיסוי וכגון דבעידנא דחריש קמכסי בעפר תיחוח דל"צ כתישה שהוא חריש דמצוה וידחה את השבת לפי טעותם [ולא משכחת מצוה בקצירה כשנשבע בכולל לקצור בשבת שאין השבועה חלה] וכ"ז אינו אלא לפלפולא וכמו שנתבאר דבפשיטות לק"מ:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה