שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן יט
ב"ה יום א' י' למב"י תרמ"ד. לאחי החריף ובקי מו"ה משה צבי הירש נ"י:
הגיעני מכתבו מ"ש בדברי הר"ן בנדרים (דף ל"ד) בהא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה, דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילוי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגיא דב"מ ומצי למעבד הכי דה"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא ה"נ הקדש קני ואיהו מעולם לא קני. דלכאורה צ"ע דהא רבא סבר (ב"מ ח') דל"ק חבירו לפי מ"ש התוס' (דף י' ד"ה איתיביה) שקבלה מר"נ ודצ"ל דכיון דבהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הוי כמו שמסר להדיוט דקנה וכמ"ש אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום והאריך עפ"ז בדברי הה"מ (פ"ט ממכירה) אי אמירה לבד בהקדש הוי מדבריהם שאין זה כנדר גמור. הנני להשיבו דז"א דהא פרש"י טעמא דלא אמר כלום משום דכיון דיהביה ליה קניא ממ"נ אי קניא קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קניא קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הוה ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי וקניא האי במאי דעקרה מידא דקמא לשם קניה וא"כ לא שייך זה הכא דאי נימא שהוא קנאה ומסר אח"כ להקדש הדר ה"ל כגזבר של הקדש שלא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותו קאי דמקמי הקדש שלו היתה והוי כככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה ואי לא קנאה במה נעשה הקדש דהכא ליכא טעמא דעקרה מידא דקמא לשם קניה:
והנה לכאורה יש להוכיח דלמ"ד מגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ה"ה דכשמגביה מציאה להקדש ל"ק הקדש מהא דקאמר בירושלמי דפאה (פ"ד משנה ב') רשב"ל משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו ממציאה מ"ט ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וגו' ר' יונה אמר רב הושעיא בעי מה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא אם בחוץ לארבע אמות ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקימנוה במקדיש ראשון ראשון הרי דיליף מזה שאדם זוכה לחבירו ממציאה ולא מחלק לומר דהקדש שאני. אמנם בירושלמי דגטין (פ"ח הלכה ג') וב"מ (פ"א הלכה ד') לא מייתי מזה אלא שזוכה במציאה תוך ד"א ולא יליף מהך קרא שזוכה לחבירו דהא לקמן בירושלמי דפיאה (שם ה"ו) אמר ר"ל גופיה דאין אדם זוכה לחבירו במציאה ומוכח לכאורה מזה דהקדש שאני. אמנם י"ל דכיון דבירושלמי דב"מ איתא בזה הלשון התיבון והכתיב ואני בעניי הכינותי וגו' והיכי אם בנתונין בתוך ידו עשיר הוא אי בשאינם נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דשא"ש הוי אומר בנתונין בתוך ד"א שלו. מש"ה לא מוכח שזוכה לחבירו די"ל שהיה תוך ד"א ונתכוין לזכות לעצמו ותיכף אח"כ הקדישו ומה שאמר ואני בעניי הכינותי היינו לפי שלא בא עדיין לתוך ידו ובתוך ד"א מיד הקדיש ואפשר ג"כ שאמר מקודם לכשאזכה בזה תהא הקדש דחל עליה הקדש כיון שבידו לזכות בו וכמ"ש הרא"ש בנדרים שם ונעשה הקדש ברגע ראשונה משא"כ בירושלמי דפאה דקאמר אם בתוך ד"א עשיר הוא וס"ל דכיון שעכ"פ זכה מתחלה לא יתכן לישנא דואני בעניי שפיר מוכיח מינה בזוכה לחבירו ושהקדיש קודם שזכה לעצמו. וגם דברי הירושלמי דגיטין יש ליישב ובלא"ה י"ל דהתם שאני דמש"ה לא מצי יליף מינה שזוכה לחבירו במציאה כיון דטעמא דמ"ד ל"ק חבירו הוי משום דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שהיו יכולין לזכות במציאה ולא שייך זה גבי דוד שהקדיש השלל שמצא במלחמה קודם שזכה (וכמ"ש המפרשים דהיינו כשהיה במלחמה וראה ממון רב והקדישה לשמים) שאינו חב לאחרים כמ"ש בסנהדרין (דף כ') ושאר ביזה שבוזזין מחצה למלך ומחצה לעם וכמ"ש במתני' וכל העם בוזזין ונותנין לו ואף אילו זכה אחר היה מחצה למלך וא"כ לענין המחצה ודאי אינו חב לאחרים וחל ההקדש (וי"ל ג"כ דממילא חל ההקדש על כולו מיגו דזכה בעד הקדש למחצה וכבר נעשה חפץ של הקדש ומש"ה אף החצי האחרת אינה של הפקר ונעשית של הקדש ויש להאריך בזה) ומש"ה לא מוכח מינה שזכה לחבירו. וגם שאני דהמע"ה דהוי כגזבר של הקדש ויד הקדש ממש וכמ"ש הנו"ב (מהד"ת יו"ד קנ"ד) דגבאי לא מקרי מגביה מציאה לחבירו והוי כעני ממש וכמ"ש בש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק פ"ו דגבאי יכול לזכות בחוב במעמד שלשתן. והכא בנדרים הא לא מצי מיירי בגזבר. ולעולם בכ"מ דמי הקדש לחבירו ועמ"ש המפרש דט"ס הוא בירוש' דפאה הא דקתני אדם זוכה לחבירו ממציאה (ופירש מ"ש במקדיש ראשון ראשון דהיינו שהקדיש קמא קמא דמטא לתוך ידו) ולפמ"ש אי מיירי שהקדיש השלל שמצא במלחמה בלא"ה לא מוכח מזה וא"כ מדברי הירושלמי אין הכרעה לברר אי יש עדיפות בזה לענין לזכות להקדש אמנם מצד הסברא יש לחלק ולומר דהקדש עדיף משום דהוי כעין מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שזוכה לנפשו במה שמקדיש והוא לדידיה זכות שמקדיש דבר שהיה יכול לזכות בעצמו ושאני בזוכה להדיוט דהגם שמחזיק לו טובה בעד זה שזכה בעבורו מה שהיה יכול לזכות לעצמו והוי כעין מ"ש במגילה (דף כ"ו) וכמה דוכתי אי מתנה הוי כמכר יע"ש מ"מ כיון שאין להמגביה אלא ט"ה בעלמא שמחזיק לו טובה אמרינן מאי חזית לזכות לזה ולחוב לזה והוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משא"כ בהקדש שהוא זכות גם להמקדיש וכמ"ש וגם לא שייך לומר מאי חזית לזכות להקדש ולחוב להדיוט דודאי הקדש עדיף (וגם קיי"ל בב"ק (דף כ' דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי דדעת שכינה איכא) וא"כ י"ל דהקדש שאני אמנם מלשון הר"ן בנדרים מבואר דס"ל דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולא מטעם דהקדש שאני (מטעם דמיפטר מפרוטה דר"י שעוסק בצורך מצוה שזוכה לצורך הקדש ליכא זכות לנפשיה דשעת הזכייה הוא רגע קטן וגם עמ"ש התומים סי' ס"ו גבי השוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' וגם אינו מצוה כ"כ שיזכה לצורך הקדש):
:
והנה לפמ"ש בחידושי הגרע"א ליישב קושיית התוס' בב"מ שם די"ל דרבא דדחי לעיל ההוכחה וס"ל דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו היינו בלא עשאו שליח דוקא אבל בעשאו שליח מהני ולא קשה מפועל ולזה פריך רק לר"נ מדקאמר הא מציאה דהכל עניים אצלה ומביא ראיה ממתני' דמיירי באומר תנה לי דמוכח דס"ל דאף כשעשאו שליח שא"ל תנה לי לא קנה חבירו יע"ש. ניחא בפשוט דהכא גבי הקדש דכהדיוט מדעת דמי הוי כעשאו שליח דקנה חבירו אליבא דרבא. אמנם לענ"ד מוקשה דברי הגרע"א דהא לפי"ז לא הוה צריך רבא לדחות דהכא היינו טעמא משום דמיגו דזכי לנפשיה כו' דהא תיפוק די"ל דמש"ה בזמן שהן מודין או שיש להם עדים חולקין בלא שבועה לפי שעשאו שליח וכמ"ש הש"מ בשם ה"ר יונתן שאומר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי והחצי השני לצורך שמעון חבירי כמו שצוני ושמעון טוען כמו"כ כו' ע"ש וגם סתמא דמילתא כששניהם הגביהו ביחד כאו"א בעד עצמו ובעד חבירו וששניהם הסכימו לזה הוי עשאו זל"ז שלוחין שכאו"א יגביה אדעתא דהכי (ומדעדים יודעין זה ודאי דהכי מיירי) ומוכח דלפום מה דדחי רבא ל"ק חבירו אף בעשאו שליח. וצ"ל כמ"ש הראשונים שאינו אלא דיחוי בעלמא ובאמת ס"ל לרבא דקנה חבירו. ולכאורה קשה לפרש"י דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק משום דלא עשאו שליח דהא ר"נ קאמר על המשנה דאמר תנה לי שעשאו שליח דל"ק חבירו מטעם תופס לבע"ח וכבר תמהו כן המפרשים. ובשלמא הא דפריך מדא"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעה"ב י"ל דהיינו משום דלא עשאו שליח להגביה המציאה דרבא לטעמו (דף י"ב) דלא כר"פ דמוקי ששכרו ללקט מציאות ומש"ה הוצרך לומר דשאני פועל כו'. וליישב זה י"ל דדוקא גבי תופס לבע"ח הוא דפרש"י דחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס ואילו עשאו שליח מהני ומשום שיש על מה לחול ענין שליחות כיון שגם קודם התפישה יש להבע"ח ענין וזכות וחלק בהחוב. דשייך בשוה לכל הבע"ח קודם התפישה וכיון שחל שליחותו נעשה כידו דשייך טפי בגדר שליחות כיון שאינו הפקר לכל ועיין ב"ק (דף ע') גיטין (דף מ"ח) ולעולם גבי מציאה לא קנה חבירו אף כשעשאו שליח שאין כ"כ על מה לחול ענין שליחות כיון שאין לו שום יד בהמציאה קודם שזוכה בה והוא הפקר לכל ול"ש לומר שנעשה שליח קודם שזכה בעבורו (וכעין מ"ש גיטין דף כ"ט דמילי לא מימסרן לשליח) ומש"ה גם התוס' לא הקשו על פרש"י אלא מפרק הכותב גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק אפילו עשאו שליח אבל ממציאה לא מקשי מידי. (ובב"ק דף ע' ד"ה כיון דכתיב קבילת עילאי פרש"י וז"ל וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ח ודל"מ אף שעשאו שליח ומצאתי שכבר הביא מזה בתומים) והגם דאדרבא מצינו עדיפות היכא שיש גם להשליח זכות בו דאי בעי זכי לנפשיה י"ל שאינו בגדר שליחות כ"כ לזכות בדבר הפקר שאין לו שום ענין זכות בה. ודלפום מה דקיי"ל דל"א דקנה מיגו דאי הוי בעי זכי לנפשיה אדרבה יש עדיפות בחוב שיש להבע"ח זכות וחלק בה דשייך טפי בגדר שליחות ויש להאריך וליישב מה שנראה סותר לזה ועמ"ש במק"א ועמ"ש הקצה"ח (סימן ר') להוכיח מהסוגיא דנדרים הנ"ל כדברי הרשב"ם והתוס' בב"ב (דף ע"ט) בהא דהקדיש בור ואח"כ נתמלא מים אילן ואח"כ נשא פירות מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן דהיינו משום דל"א שיקנה חצר הקדש דחצר משום יד אתרבאי ולא מצינו יד להקדש. דלדעת הרמב"ן שכתב לתרץ דאף אי קני חצר להקדש אין מעילה בזכייתה יקשה דא"כ בככר של הפקר היכי מעל ע"י זכיה שזכה הקדש ע"י ד' אמותיו כיון שאינו אלא ע"י זכיה ולא הוקדש ע"י אדם אלא ע"י זכיה במה שהגביה מציאה להקדש ומוכח דכל היכא דזכי הקדש אית ביה מעילה והא דפליגי בקדשי עכו"ם אי אית ביה מעילה וממעט לה מדכתיב מקדשי בני ישראל נראה לפמ"ש התוס' בזבחים (דף מ"ה) דהיינו דוקא בקדשי מזבח אבל בקדשי בד"ה כ"ע מודו והך דככר דהוי קדשי בד"ה לא בעינן מקדשי בנ"י עכ"ד. ויתכן לומר דהרמב"ן יפרש כפי' הרא"ש שאמר לכשאזכה בככר זה תהא הקדש וחל הקדש כיון שבידו לזכות בו וא"כ זכה בככר והקדישה והוקדש ע"י אדם וגם להר"ן עדיף כשאדם זוכה מן ההפקר בעד הקדש דלא הוי כקדיש ממילא אלא שהוא זכה בעד הקדש ועדיף מאלו זכתה חצר הקדש בעצמה:
ועמ"ש התוס' בזבחים (שם) דלחד תירוצא אליבא דרבנן אפילו קדשי בד"ה גמרינן מתרומה למעט עכו"ם ור' יוסי הוא דאמר בד"א בקדשי מזבח דלא גמר בד"ה מתרומה. ועפ"ז י"ל דר' יוסי דאמר המקדיש את השדה והאילן מועלין בהן ובגידוליהן מפני שהן גידולי הקדש לטעמיה דלא גמר קדשי בד"ה מתרומה ומועלין בו אף כשהוקדש ממילא ולחכמים דאפילו קדשי בד"ה גמרינן מתרומה ואין מועלין אלא כשהקדישו אדם מבנ"י אין מועלין אף בגידולי הקדש וכמו גידולי תרומה דהוי חולין מה"ת ורבנן הוא שגזרו וכמ"ש בשבת (דף י"ז) וש"נ ועיין ברמב"ם. והא דמודה ר' יוסי בבור ושובך יתכן לומר דהיינו משום דשובך ואח"כ נתמלא יונים הוי ראוי למזבח לקרבן וכן הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים לפי מ"ש הש"מ בשם גליון להקשות על פרשב"ם דבור מלא מים אינו ראוי למזבח דמים מכונסין פסולין לניסוך המים דמי מעין בעינן. דהא אמרינן פרק לולב וערבה דנשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור ומי כיור שאר מימיות הן ולא מי מעיין דקיי"ל כחכמים דפליגי על ר' ישמעאל בזבחים (דף כ"ב). ועמ"ש התוס' במעילה ודף י"ב ד"ה כל) דנפקא ליה בפרק לולב וערבה שממלא דוקא ממעין בית השילוח מדכתיב ושאבתם מים בששון והתוס' לטעמייהו דמפרשי בסוכה שם דקאמר מנה"מ דמי השילוח בעי ומפרש מדכתיב ממעיני הישועה אבל רש"י ז"ל פירש דקאמר מנה"מ דתוקעין ומריעין בשאיבת המים של ניסוך וכ"כ הש"מ בשם הר"ן ותוספי הרא"ש. וכן מ"ש הרשב"ם שאין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת המים שבעזרה וכ"כ התוס' במעילה שהקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים. לכאורה צ"ע דהאמרינן (שם) במים לרבות שאר מים ואפילו מכונסין וכ"כ הרמב"ם (פ"ו ממעה"ק הלכה ו') שכל המימות כשרין לרחיצת הקרב והכרעים:
[וע"ש במל"מ שתמה מה שהשמיט הרמב"ם הא דתנא דבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי. ואולי י"ל דס"ל דכיון דמי כיור כשר לניסוך המים ולריב"ב ריש תענית (דף ב') הוי כמאן דכתיב מים בתורה וכן ר"ע סבר כוותיה ש"מ דמי כיור כשרין הגם דכתיב מים סתמא. וגם י"ל דקשיא ליה להרמב"ם קושיית התוס' מהא דאמר בסוכה (דף י"ג) ובחולין (דף ס"ב) ולא ניחא ליה במה שתירצו התוס' דכך שמו מי כיור בשעת מ"ת דהא קאמר התם כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה ובאה תורה והקפידה עליו זהו שם לווי ומי כיור לא נשתנה שמו קודם מ"ת אלא משניתנה תורה והתורה לא קראו בשם לווי וגם לא כפלה התורה הרבה הלשון במים דנימא דקפיד רחמנא דוקא אסתם מים ומפרש דאתי כרבא דפליג על אביי ולא מחלק בין היכא שנשתנה שמו קודם מ"ת ועיין שבת (דף כ"ז) תוד"ה מניין לרבות. ויותר י"ל דדייק הרמב"ם מלשון הש"ס דקאמר למימרא דלא מים חיים נינהו והתניא כו' במים לרבות שאר מים וק"ו למי כיור מאי ק"ו למי כיור לאו דמים חיים נינהו לא דקדיש וקדושי מעלייתא היא והא חנא דבי שמואל מים שאין להן שם לווי יצאו מי כיור שיש להם שם לווי ומדהאריך הש"ס בלשונו להקשות וקדושי מעלייתא היא ולא הקשה בקצרה והא תנא דבי שמואל כו' מוכח דלא פריך הש"ס על הא דקאמר דמי כיור כשרין לרחיצת הקרב וכרעים דאמרינן דבמים לרבות שאר מים ושהכל כשר לה והא דתנא דבי שמואל לא אתמר עלה אלא על מקרא אחר וע"ש בפרש"י ותוס' א"נ י"ל דהוי בפלוגתא וכמ"ש דמוכח דמי כיור כשר גם היכא דכתיב מים. ולא פריך הש"ס אלא על הא דקאמר וק"ו למי כיור דקדיש ודיש בזה מעליותא דהא כיון דמי כיור יש להם שם לווי ויש מקום דפסלינן לה. א"כ יקשה דנהי דהכא מי כיור כשרין לזה עכ"פ ליכא במי כיור עדיפות ומעליותא ואינו נופל בזה לשון ק"ו דאדרבה יש בזה גריעותא והוי רבותא להכשיר ומוכיח דה"ק וק"ו למים חיים הראויין לכיור. וא"כ אדרבה מוכח מהסוגיא דמי כיור כשרין לזה וא"ש]: והגם די"ל דכיון דלכתחלה היו רוחצין באמת המים שבעזרה אין מי הבור עומדין למזבח וגם לניסוך המים אינן עומדין דלכתחלה ודאי מצותו ממי מעין וממילא מי הבור אין עומדין רק לבדק הבית. אכתי י"ל לפמ"ש הש"מ דגם מי הבור ראוי למזבח דמש"ה מודה ר' יוסי בבור ושובך משום דבקדשי מזבח אין מועלין בקדשי עכו"ם אפילו לר' יוסי וכמ"ש התוס' שם ומש"ה לא קאמר הש"ס אלא דמודה בבור ושובך ולא קאמר נמי דמודה באשפה ואח"כ נעשה זבל דכיון שאינו ראוי למזבח לא הוקש לתרומה. והא דאמר גבי שדה ואילן הטעם מפני שהן גדולי הקדש הגם דבלא"ה לא הוו קדשי מזבח היינו לומר שיש בזה עדיפות דהוי גדולי הקדש וא"א לחלוק בזה ולומר שלא ימעלו בהן. וכן היה נראה לכאורה:
אמנם מפשטות לשון הש"מ בשם הר"נ משמע דר' יוסי מודה דבמה שחצר הקדש זוכה אין מעילה בזכייתה גם כדלא הוי קדשי מזבח גם די"ל דלכ"ע אין מי הבור עומדין למזבח וכמ"ש משום דמצותו לכתחלה ממי מעין. גם דדוקא כשהקדיש שובך מלא יונים ובור מלאה מים הוא די"ל דהוי לקדושת מזבח משא"כ כשהקדיש שובך ואח"כ נתמלא יונים בור ואח"כ נתמלאה מים דנהי שקדושין ממילא מטעם חצר הקדש אין בהמים קדושת הגוף אלא קדושה בעלמא ולא דמיא לתרומה. וא"כ מוכרח לומר דגרע טפי היכא דקדיש ממילא מקדשי עכו"ם:
ולכאורה י"ל דגם אי לכ"ע מועלין בקדשי בד"ה בקדשי ארמאי מ"מ י"ל כמ"ש הרמב"ן דאף אי קני חצר להקדש אין מעילה בזכייתה והא דמועלין בקדשי ארמאי י"ל דהיינו משום דאמרינן במעילה (דף י"ט) דאקשה רחמנא למעילה לסוטה ולעכו"ם ולתרומה. לסוטה דאע"ג דלא פגם גבי הקדש נמי נתנה טבעת בידיה מעלה כי אקשה רחמנא לעכו"ם דעד דאית בה שינוי גבי הקדש נמי עד דביקע בקרדום ויפגום יע"ש. ומש"ה אמרינן דכיון דכתיב לה' לרבויי לא גמרינן מתרומה אלא דומיא דתרומה דקדישא קדה"ג אבל קדושת בדק הבית לא מקשינן לענין זה לתרומה ואיכא להקיש לע"ג כדיליף הש"ס מדכתיב וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחר הבעלים (ובלשון הכתוב אינו כן כמ"ש בגליון) וע"ש בתוס' דהוי שינוי רשות בלא הנאה שמשנה עצמו מרשות הקב"ה ומעבודתו לרשות עבודת הבעלים ועשתרות ואף אני אביא במעילה כשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר ונותן ומשאיל חפצים של הקדש להדיוט [ועמש"ש להעיר מההיא דסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) דמעיקרא הוה תקיף יצרא דע"ג]. וכיון דקיי"ל ביבמות (דף מ"ז) דארמאי שחוזר לסורו ועובד לבעלים ועשתרות יש לו דין מומר לעבודת הבעלים א"כ מוכלל בכלל הכתוב וימעלו באלהי אבותיהם גם גרי הע"ג הקדמונים שחזרו וזנו ועבדו עבודת הבעלים ועמ"ש התוס' בב"ק (דף פ"א ד"ה למעוטי) שיכול לומר לאבותינו דא"ק כי אב המון גוים נתתיך ועמ"ש הב"ח הובא בט"ז או"ח (סימן מ"ו ס"ק ה') ובמ"א שם (ס"ק י') דכיון שהוא ע"י בחירתו אין לו לומר ברכת שעשני לפי שלא עשאו הי"ת מתחילת בריאתו לזה ועמ"ש התוס' ע"ג (דף ה' ד"ה אין) בשם ה"ר אלחנן ובאה"ע (סימן א' ט"ז ס"ק ס') ומש"ש מההיא דשבת (דף קמ"ו) דמזלייהו הוי אי הוו נמי בגוף אחד ועמ"ש התוס' בקדושין (דף ע'). וא"כ מעיקרא היה ארמאי עובד הבעלים והכניס עצמו בבחירתו לרשות הקב"ה והגם שצריך לכתחלה ב"ד של ג' אכתי הוא בעצמו מכניס עצמו בבחירתו לרשות גבוה. והגם דעיקר הכתוב דוימעלו וגו' מיירי בשבטי ישראל הם ג"כ קיבלו התורה מרצונם וע' חגיגה (דף ג') שנקרא אברהם אבינו נדיב שהיה תחלה כו' שנדבו לבו להכיר בוראו ולקבל עליו עול מצות. ואיכא למילף מינה למעילה שמעל גם היכא שארמאי הקדישו ועל ידו נעשה חפצי הקדש וגבוה (ואיכא מ"ד דאיתיה בתרומה דנפשיה) משא"כ כשנעשה הקדש מאליו ולא הוקדש ע"י אדם דלא משכחת לה לא בקרא דוימעלו באלהי אבותיהם ולא בתרומה, ובכ"ז לא מסתבר לומר כן ומשום דהגם שקיבלו התורה מרצונם כבר היו עומדין וקדושין מקודם לשמים. וגם דקרא מיירי בעבודת הבעלים ומולך ועשתרות וכדומה דלכ"ע ב"נ מוזהר עליה [וע' נ"ב חיו"ד סימן קמ"ח] וא"כ אף אם הכתוב כולל גם גרי ע"ג הקדמונים אכתי לא שייך לומר שהכניסו את עצמן ברשות הקב"ה. דהא גם קודם לזה היו ברשות הקב"ה והוזהרו שלא לעבוד לבעלים. וא"כ אם נבא להקיש חפצי הקדש דמעילה לישראל העובד בעלים שמשנה עצמו מרשות הקב"ה ועבודתו שהוא בדמיון חפצי גבוה. נלמד מזה שיש מעילה גם בדבר שלא הוקדש ע"י אדם כמו שעומד כל אדם ברשות הקב"ה ומוזהר שלא לעבוד לבעלים. וליכא למימר דעדיף כשהוקדש ע"י אדם משום דמשכחת שעשאה ארמאי לאליל הבעל ולא שנעשית ממילא דהא היה בה תפיסת יד אדם עיין ע"ג (דף מ"ו) וכן גבי סוטה עמ"ש התוס' בכתובות (דף ג') גבי ביאת ארמאי. דז"א דהיקש מעילה לפ"ג היינו שהוקש חפצי הקדש להאדם העומד ברשות הקב"ה ועע"ג. וכן ההיקש לסוטה היינו מה שמועלת בבעלה שנעשית אשתו בקדושי התורה. וא"כ דמי כשנעשה הקדש ממילא לקדשי ארמאי. וביתר הדברים מה שהאריך אחי שיחי' בדברי הר"נ הנ"ל לא אוכל להאריך מפני טרדותי כעת ועוד חזון למועד: