שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן יז
בשו"ע או"ח (סימן תרפ"ח סעיף ו') יום ט"ו שחל להיות בשבת אין קורין המגילה בשבת אלא מקדימין לקרותה בע"ש כו' ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת וכדאמר בירושלמי ויעשו אותם בשבת א"ל ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים הוא. והט"ז והמ"א הביאו בשם הרלב"ח שכתב להאריך בראיות שהסעודה ומשלוח מנות הכל הוא בשבת והוכיח זה מהא דאמר במגילה (דף ל') איתמר פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין פרשת זכור ושמואל אמר מאחרין רב אמר מקדימין כי היכי דלא תקדום עשייה לזכירה ושמואל אמר מאחרין אמר לך כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין. והך דעבדי בחמיסר לאו היינו קריאת המגילה דלכ"ע מגילה בשבת לא קרינן ועוד דקריאת המגילה לאו היינו עשיה אלא זכירה ומוכח דהא דעבדי בחמיסר היינו סעודת פורים ומשלוח מנות ומוכח דתלמודא דידן פליג על הירושלמי. ולכאורה מוכח מדברי הש"ס דגם כשחל להיות י"ד בשבת (בזמן הש"ס שהיה חל לפעמים בשבת) עושין העיירות הסעודה בשבת מדקאמר דחל להיות בשבת עצמה ר"נ אמר עדיין היא מחלוקת וכפרש"י דאף בזו אמר רב מקדימין כדי שתקדם זכירה לעשייה דעיירות. אמנם לכאורה י"ל דגם להש"ס דילן דוקא מוקפין עושין הסעודה בשבת כשחל ט"ו בשבת ומשום שאינם יכולין לאחר ולעשות הסעודה לאחר השבת שאינו אז זמן שמחה כלל גם אי נימא דמה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא דיבר הכתוב וכמ"ש הר"נ. משא"כ כשחל י"ד להיות בשבת י"ל שעושין העיירות הסעודה בט"ו אחר השבת כיון דהוי זמן משתה ושמחה והוא זמנן של מוקפין וגם לעיירות הוא יום שאסור בהספד ותענית כדכתיב במג"ת את יום י"ד ואת יום ט"ו יומי פוריא אינון דלא למספד בהון דהיינו לאסור את של זה בזה ושל זה בזה. והא דאמר רב פורים שחל להיות בשבת מקדים וקורא משבת שעברה זכור כדי שתקדם זכירה לעשייה דעיירות י"ל דרב אזיל לטעמיה דאמר במו"ק (דף ח') מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ודלא כשמואל ור"ח דאמרי טעמא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה וע"ש בתוד"ה מפני ביטול פו"ר שכתבו דלדידיה אינו אסור לערב שב"ש ועיין במג"א (סימן תקמ"ו ס"ק א') שכתב ליישב בזה מ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ז) דמותר לישא בלא סעודה דהיינו משום דהתם קאי אליבא דרב ורב יליף מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וה"ק דשמחת הסעודה שאתה עושה יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי. ולפום דקיי"ל כשמואל דס"ל הטעם דאין מערבין שב"ש אפילו נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה. ומדוייק בזה מ"ש התוס' בכתובות שם בלשונם דאע"ג דאמר ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחוש"מ כו' יע"ש משום דדוקא להך ילפותא שרי נישואין לחוד בלא סעודה. וכיון דלרב מותר לערב שב"ש דבחג דוקא יש גזה"כ מש"ה לדידיה עושין הסעודה בשבת משא"כ לדידן דקי"ל שאין לערב שב"ש ממילא קיי"ל כמ"ש בירושלמי שאין לעשות הסעודה בשבת עכ"פ כשיכולין לאחר ולעשות משתה ושמחה אחר השבת. והא דאמר שמואל דעשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין היינו משום דמוקפין אינם יכולין לאחר ולעשות הסעודה אחר השבת שאינו זמן שמחה כלל. ולכאורה י"ל ג"כ דמש"ה אמר דאתיין בהדי הדדי ולא אמר שקדמה זכירה לעשיה משום דגם שמואל דאמר דמשגחינן גם על מוקפין מודה דמשגחינן גם בפרזין ואין סברא לומר שהפרוזין ישגיחו לענין קריאת פ' זכור על המוקפין לבד אלא דאמר דהגם שתקדום בפרזים עשייה לזכירה כנגד זה יקדימו מוקפין זכירה לעשייה ועשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין שהזכירה הוא בין עשיה דפרזים לעשיה דמוקפין והא דקאמר דעבדי בחמיסר היינו שזמנם הקבוע הוא בחמיסר ודממילא כשחל בשבת יש לעשות הסעודה ביום א':
ולכאורה י"ל לפמ"ש הטו"א להקשות בהא דאמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב. דאלא מעתה הא דדרשינן שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית ה"נ נימא דבליל פורים מותר בהספד והא לילו הוי כיומו לכל דבר ותירץ דודאי כל מה דתקנו רבנן וכן דברי קבלה כעין דאורייתא הוא ומיהו לענין מצות שמחה של יו"ט אין מצות שמחה נוהג מה"ת בלילי יו"ט ראשון כדאמר בסוכה (דף מ"ח) והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון לשמחה או אינו אלא לרבות ליל יוט"ר ת"ל אך חלק הרי דליל יוט"ר חלוק מיומו לענין מצות שמחה ומש"ה לענין מצות שמחת פורים אינו נוהג אלא ביום דומיא דמ"ע דקום ועשה של תורה יע"ש. ובדבריו ז"ל יש מקום ליישב מה שנהגו לעשות סעודת פורים גם בליל ט"ו ועמ"ש התה"ד (סימן ק"י) שעושין רוב הסעודה בלילה לפי שביום הן טרודין במשלוח מנות ומתנות לאביונים ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג ועיין מ"א (סי' תרצ"ה ס"ק ה') ועדיין צ"ע מה שמאריכין אז בסעודה כיון שכבר עבר זמן מצות שמחה:
ועפ"ז י"ל לשיטת פרש"י בפסחים (דף ע"א) שאינו מרבה אלא לילי יו"ט האחרון לשמחה ויו"ט האחרון גופיה לא וגזה"כ שהלילה בכלל שמחה שנגרר אחר היום שלפניו וכמו בקדשים שהלילה הולך אחר היום והיום שלאחריו אינו בכלל מצות שמחה וכן ליל יו"ט ראשון אינו בכלל וע"ש בתוס'. ומ"ש במק"א ליישב והשתא י"ל דליכא מצות שמחה בליל י"ד ואיכא למצות שמחה בליל ט"ו שנגרר אחר היום שלפניו וכמו ליל יו"ט אחרון וכעין של תורה ומש"ה ממשיכין הסעודה הרבה בלילה והשתא י"ל דכשחל פורים בשבת שעושין הסעודה אחר השבת כמ"ש בירושלמי מדכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלויה בב"ד יצא זה ששמחתו תלויה ביד"ש ומשום דלא אפשר לעשותו גם אחר שכבר יצא ידי ג' סעודות של שבת ומשום דאכתי בלא"ה יום שמחה הוא וגם כבר שבע הוא מסעודת שבת ואם יעשה אח"כ סעודת פורים לא יעשה סעודות שבת כהוגן ובהכרח עושה הסעודה אחר השבת. דמ"מ עדיף לעשותו במוצאי שבת בלילה דהוי בכלל מצות שמחה של היום הקודם משא"כ כשיעשה הסעודה למחרתו ביום ראשון דלא שייך כלל במצות שמחה. והגם דאמר בשבת (דף קי"ט) לעולם יסדר אדם שולחנו במוצ"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית וללוות השבת ביציאתו דרך כבוד. יכול לשמוח אז בסעודת פורים וליכא משום עייה שב"ש. והגם דאמר בכתובות (דף ה') אר"ז גזירה שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך מוצ"ש שיהא טרוד וישכח שהוא שבת הא קאמר התם אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף התם דלנפשיה לא טריד הכא דלאחרים טריד א"נ התם אית ליה רווחא הכא לית ליה רווחא וא"כ ה"נ הגם דלית ליה רווחא כשיהיה הסעודה בלילה מיד אחר השבת ליכא למיגזר כיון דלנפשיה לא טריד (ובעיוה"כ היו רגילין להרבות בעופות ומ"מ לא חיישינן. ואין לומר דלפי שהוא ימי הדין ותשובה מש"ה ל"ח שיבא לשכוח ולשחוט בשבת דהא הש"ס בכתובות אינו מחלק בזה). וכדל"ח להסוברין שעושין הסעודה בשבת הגם דחייב לבסומי בפוריא ויש לחוש טפי לשכחה. והגם די"ל דכשעושין בשבת מכינים הכל מע"ש משא"כ כשעושין במוצ"ש שאין מכינין מע"ש אכתי ליכא למיחש וכמ"ש:
ואם נימא הכי שעושין הסעודה במוצ"ש יתיישב בלא"ה הא דקאמר דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין לפמ"ש שהלילה נגרר אחר יום שלפניו לענין מצות שמחה והגם דאכתי קדמה זכירה לעשייה שהוא בלילה שלאחריו י"ל דמ"מ קאמר דבהדי הדדי קא אתיין כיון שהוא נחשב יום אחד לענין זה. דהא גם כשעושין הסעודה בשבת עושין הסעודה אחר הזכירה שאין עושין משתה ושמחה אלא אחר התפלה וקריאת התורה ובפרט קריאת פ' זכור דהוי מה"ת ומ"מ נחשב כדאתיין בהדדי וה"נ כשעושין הסעודה בלילה השייך ליום שלפניו לענין זה ע"פ סברת הטו"א דכעין מצות שמחת יו"ט מה"ת תיקון. אמנם מלשון השו"ע משמע שאין עושין הסעודה עד יום א' בשבת ולא במוצ"ש ומשום דבכל השנים מתחילין הסעודה ביום וגם יהא פנאי יותר להכין הסעודה שאם יבשלו מע"ש יתקלקל ויפיג טעמו. וגם שבמוצ"ש רגיל הוא להיות שבע מאכילת ג"ס בשבת ויש ליישב עוד קושיית הטו"א לפמ"ש בשו"ע שגם בליל י"ד ישמח וירבה קצת בסעודה וכן מבואר בלשון התה"ד שכתב משעת קריאת המגילה עד לילה סעודת פורים שהן שני לילות ויום אחד ע"ש. והשתא י"ל דהא דקאמר דסעודת פורים שאכלה בלילה לא יי"ח היינו שאם לא עשה סעודה אלא בלילה ולא ביום לא יי"ח דכתיב ימי משתה ושמחה ולא שיהא בלילה לבד וצריך שיהא בלילה וביום וכן איסור עשיית מלאכה והספד איכא בין ביום בין בלילה ומש"ה קאמר דלא הוה אפשר למיכלה באורתא שצריך לעשות סעודה גם ביום. והנה גם לפ"ז י"ל דכשחל פורים בשבת שמה שעושין הסעודה אחר השבת הוא בתורת תשלומין יכול לעשותו גם בלילה במוצ"ש ודהכי עדיף טפי לפי שהוא סמוך לזמן מצותו. אמנם כבר נתבאר דמלשון השו"ע משמע שעושין הסעודה ביום המחרת:
ולכאורה יש להוכיח שא"צ לעשות משתה ושמחה בלילה מהא דקאמר דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין שאם צריך לעשות משהה ושמחה בלילה אכתי קדים עשיה דלילה לזכירה ועדיף להקדים פ' זכור. אמנם י"ל דס"ל דלא הוי בזה קדמה עשיה לזכירה משום דעיקר עשיה ביום ונחשב כדאתיין בהדדי שהזכירה והקריאה הוא בין העשייה דלילה להעשייה דיום. ועפ"ז היה מקום לומר דהיינו טעמא דר"נ דאמר עדיין היא מחלוקת ודגם כשחל להיות בשבת עצמה מקדימין אליבא דרב דהיינו כי היכי דלא תקדום עשייה דלילה בעיירות לזכירה ורב הונא דאמר לד"ה אין מקדימין סבר אליבא דרב דלא הוי בזה קדימה עשיה לזכירה משום דעיקר עשייה ביום. ובזה היה מתיישב מה שהקשה הנוד"ב (תשובה מ"ב) בהא דאמר טעמא דרב דמקדימין כי היכי דלא תקדום עשייה לזכירה דטעם זה מספיק רק לפרזים וצ"ל דהואיל ופרזים מקדימין שוב גם מוקפין מקדימין ולמה לנו לומר כן והלא רב ס"ל דגם עשייה וזכירה בהדדי ג"כ לא עבדינן כדפליג לקמן בפורים שחל להיות בשבת וא"כ הוה ליה לפרש כאן טעמיה דרב כי היכי דתקדים זכירה לעשייה דטעם זה מספיק גם למוקפין יע"ש. ועפ"ז היה מקום לומר דגם מה שמקדים וקורא כשחל להיות בשבת עצמה היינו כדי שלא תקדום עשייה לזכירה לפום הך מ"ד אליבא דרב דקפיד שלא תקדום עשייה דלילה לזכירה. ובהא דשמואל י"ל ג"כ לפמ"ש די"ל שמאחרין הסעודה וקאמר דאתיין בהדדי שהזכירה הוא בין עשיה דפרזים לעשייה דמוקפין וא"כ במוקפין לא קדמה עשייה דלילה. א"נ דהגם שעושין סעודה גם בלילה מ"מ כשחל בשבת אין עושין סעודת פורים אלא ביום שהוא עיקר הסעודה וכמ"ש התוס' (דף ד' ד"ה חייב) דעיקר הסעודה ביממא הוא (ומבואר מקום ג"כ שיש מצוה גם בלילה אלא שאינו עיקר הסעודה) והזמן גדול שיוכל לסעוד בו כמה פעמים. ובלילה שאינו זמן עיקר הסעודה אין עושין אותו אלא בחול ולא בשבת דבלא"ה סועד לכבוד שבת. ואין עושין בו אלא הסעודה העיקרית ומש"ה ניחא הא דפרש"י ד"ה עדיין היא מחלוקת. כדי שתקדם זכירה לעשיה דעיירות ולא פירש כי היכי דלא תקדום עשיה דלילה. א"נ דסבר דכיון דעיקר הסעודה ביום הוא פשיטא דנחשב לכ"ע כדאתיין בהדדי לפי שהוא בין העשיה דלילה להעשיה דיום שהוא אחר התפלה. והא דלא מפרש טעמא דרב כי היכי דתקדום זכירה לעשיה י"ל דכיון דאתמר פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין כו' משמע דלהך מ"ד נקיט אליבא דרב דוקא כשחל בע"ש ולא כשחל בשבת ולא קפיד אלא שלא תקדום עשיה לזכירה. וגם אי נימא דס"ל אליבא דרב דגם כשחל בשבת מקדימין ג"כ ניחא דהא איהו ס"ל דלא משגחינן במוקפין שקדם בהו זכירה לעשיה ואי הוה קאמר טעמא דרב כי היכי דתקדום זכירה לעשיה הוי סד"א לדייק מזה דדוקא כשחל להיות בע"ש מקדימין ומשום שאם לא יקדימו לקרות פ' זכור לא יקדם גם במוקפין זכירה לעשיה ודכשחל להיות בשבת דבמוקפין קדם זכירה לעשיה אין מקדימין ולזה קאמר טעמא דרב כי היכי דלא תקדום עשיה לזכירה לומר דאזלינן בתר עיירות ולא משגחינן במוקפין. ועכ"פ כיון שהיה מקום לטעות בדבריו אילו אמר טעמא דתקדום זכירה לעשיה אין קושיא מה שאמר כי היכי דלא תקדום עשיה לזכירה גם אי סבר שצריך שיקדם זכירה לעשיה. ובתוד"ה עדיין הקשו דאמאי לא פריך מברייתא דקתני איזהו שבת שניה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפילו בע"ש ולרב הו"מ למימר ואפילו בשבת שלאחר כך. וכתב הנוד"ב דלק"מ דלהכי לא תני דאפילו חל להיות בשבת שלאח"כ משום דאז דוקא בפרזים הדין כן ולא במוקפין ומש"ה נקט בע"ש שגם למוקפין מקדימין. ולענ"ד מיושב דברי התוס' דהו"מ למימר ואפילו חל בשבת שלאח"כ וממילא הוי ידעינן דמוקפין אין מקדימין כיון שפורים שלהם הוא אחר השבת וכשחל פורים שלהם בשבת מקדימין. וגם לענין קריאת פ' זכור לא גרירי בתר עיירות הגם דאפשר שיהא הקריאה בשוה כיון דתלי בזמן פורים שלהם וכן חלוקין בזמן קריאת המגילה:
וקצת משמע מהש"ס דילן דסבר ג"כ שאין עושין הסעודה בשבת מדפריך (דף ד') על הא דאריב"ל פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום מאי אריא פורים אפילו יו"ט נמי וע"ש בתוס' דדוקא בשבת שאין קורין המגילה וליכא פרסומי ניסא. וצ"ע מאי פריך הש"ס דהא אצטריך פורים דסד"א דכיון דמחייב אינש לבסומי בפוריא וגם אין הלכותיו חמורות שאיסור מלאכה אינו אלא מצד המנהג וכיון דכשחל בחול א"צ לדרוש בענינו של יום סד"א דגם בשבת סגי בקריאת ויבא עמלק ואמירת על הנסים ומה שעושין בו סעודת פורים והגם דביו"ט שואלין ודורשין אף שקוראין בו מענינא דיומא ועושין סעודת יו"ט היינו לפי שיש בו הלכות ואזהרות הרבה משא"כ בפורים ושאינו קורא אז המגילה שא"צ לידע כ"כ הלכות היום ורק משום פרסום הנס הוה סד"א שאין לבטל בדרשה מצות הסעודה וריבוי המשתה. ומשמע מדפריך הש"ס מאי אריא פורים כו' שאין עושין הסעודה אלא למחרתו דכיון שאינו טרוד כ"כ במשתה ושמחה אלא בסעודת שבת והחכם דורש בכל שבת כמ"ש בשבת (דף קט"ז) ועיין בגיטין דף ל"ח) ובפרש"י ד"ה בעידן בי מדרשא ומש"ה קאמר דהוי מילתא דפשיטא דמסתבר לדרוש אז מענינו של יום אי לאו דסד"א דנגזור משום דרבה (ולכאורה גם במשלוח מנות יש לגזור שיעביר ד"א בר"ה אלא דכיון דשתי מנות לאיש אחד ונקל להשיג זה בביתו ואינו בהול כ"כ בטירדא דמצוה י"ל דל"ח לזה):
ויש לחקור לדעת המאירי שהביא בשע"ת (סימן תרצ"ג) דלמ"ד דמש"ה אין אומרים בפורים את ההלל משום דקרייתה זו הלילא אם אין לו מגילה לקרות בה יאמר הלל והשתא י"ל דה"נ כשחל פורים בשבת שא"א לקרות בה המגילה צריך לקרות בה את ההלל דבזה ליכא משום גזירה דרבה וכמו שדורשין בענינו של יום. ולא משמע הכי ממ"ש הרמב"ם (פ"ג ה"ו) שלא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל ומ"מ לא כתב שקוראין ההלל כשחל בשבת. וגוף מ"ש הרמב"ם צ"ע לכאורה דהא הש"ס פריך במגילה (דף י"ד) דבין לרבא דאמר טעמא דמש"ה אין אומרין בה את ההלל משום דבשלמא התם הללו עבדי ה' כו' בין לר"נ דאמר קרייתה זו הלילא קשיא והא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כיון שגלו חזרו להכשירן הראשון ובערכין (דף י') לא פריך אלא לר"נ לחוד יעו"ש. ולכאורה ר"נ לטעמו דסבר בשבועות (דף ט"ז) דקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא וכן רבא לטעמיה דאמר במגילה (דף י') דגמירנא לה מר' יצחק שמקריבין בבית חוניו בזה"ז דקסבר ק"ר לא קידשה לע"ל ומש"ה סבר דכיון שגלו חזרו להכשירן הראשון והוי כקודם שנכנסו לארץ שהוכשרו כל הארצות לומר שירה [וכ"כ הטו"א דמש"ה חזרו להכשירן לפי שלא קידשה לע"ל] וי"ל דר' יצחק דאמר בערכין (שם) טעמא שאין אומרים שירה על נס שבחו"ל לטעמיה במגילה שם דהדר וסבר דק"ר קדשה לע"ל. ועיין ר"ה (דף כ"ו) רש"י ד"ה כמה דפשיט טפי עדיף משום נשא לבבנו אל כפים וביבמות (דף ק"ה) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים וח"א עיניו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים ומש"ש דאי ק"ר לא קדשה לע"ל י"ל דהך קרא דהוה בשעת חורבן שנתבטל הקדושה באותה שעה מש"ה הוי עיניו למעלה ולא למטה כלפי א"י ודי"ל דר' ישמעאל בר"י לטעמיה במגילה (דף י') עמש"ש] וא"כ צ"ע להרמב"ם שפסק (סוף הלכות מעה"ק) דהמעלה קדשים בזה"ז בחוץ חייב משום דק"ר קדשה לע"ל וכן כתב בפ"י מבית הבחירה שמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין קדשים בכל ירושלים דק"ר קדשה לע"ל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ובקדושתן הן עומדין וקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות לא קדשה לע"ל שחיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים דמנלן לומר שמקרא מגילה הוא במקום הלל כיון די"ל דר"נ ורבא לטעמייהו דס"ל דל"ק לע"ל גם לענין קדושת ירושלים ומחיצות ומש"ה הוי כקודם שנכנסו לארץ ודלפום דקיי"ל דקדשה לע"ל קדושת ירושלים ומחיצות לא חזרו כל הארצות להכשירן. וצ"ל בדעת הרמב"ם דכיון דלענין קדושת שאר א"י וכן קדושת ערי חומה ל"ק לע"ל תו חזרו להכשירן לאמר שירה והלל. וצע"ק לפמ"ש הרמב"ם שהוא ההלל דהא במגילה קיי"ל שקורא ג"כ מיושב אלא שלא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור [ועפ"ז יש לפרש הא דקאמר בסוטה (דף מ') לעולם תהא אימת ציבור עליך כו' ר"נ אמר מהכא ויקם המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי כו' יע"ש בפרש"י ועפ"ז י"ל דמייתי ממה שקם על רגליו ועיין יומא דף כ"ה] ומצות קריאת הלל מעומד כמ"ש בש"ע (סימן תכ"ב) מדכתיב הללו עבדי ה' העומדים וגם אמר בערכין שם השיר יהיה לכם היינו הלל יע"ש דהוי כמו שירה שבמקדש ולכאורה יש לפרש עפ"ז הא דאמר בר"ה (דף ד') וש"נ דשמיני רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב וע"ש בפרש"י ותוס' לענין מה הוא חלוק בשיר. ובזה י"ל ג"כ לפמ"ש בירושלמי פ' החליל דמה שגומר ההלל כל ז' היינו משום נטילת לולב כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה ודא"כ מה שגומר ההלל בשמיני שאינו נוטל בו את הלולב היינו לפי שהוא רגל בפ"ע והלל היינו שירה] ואולי ס"ל דהגם שקריאת המגילה הוא ההלל מ"מ אינו כהלל ממש. ומש"ה בעי להקיש זכירה לעשיה מה עשיה למפרע לא אף זכירה למפרע לא הגם דגבי הלל איכא קראי אחריני דהקורא למפרע לא יצא. ואי נימא דלר"נ דאמר קרייתא זו הלילא הוי כהלל ממש י"ל דמש"ה אינו מעומד דוקא לפי שהמגילה גדולה וארוכה מקריאת ההלל והוא טורח גדול לקרותו מעומד בפרס בקריאת הלילה שהוא חלש מפני התענית. ועמ"ש הב"י דמה שקורין את ההלל בלילי פסחים בישיבה הוא שמתוך שחולקין אותו אין טורחין עליו לעמוד והר"מ כתב לפי ליל פסח הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד (וגם אינו רגיל כ"כ בקריאת המגילה כבאמירת ההלל וקשות מיושב) ולפ"ז צ"ל דרבא דיליף מה עשיה למפרע לא לטעמיה דפליג על ר"נ ואמר טעמא בשלמא התם הללו עבדי ה' וגו' ולפ"ז מוכח דסוגית הש"ס סבר דלא כר"נ מדמייתי לההיא דרבא בלא שום מחלוקת: ועמ"ש המ"א (סימן קמ"ז ס"ק א') שכתב וז"ל ומיהו במגילה שכתובה כדינה צריך ליזהר דמדסתם הרמב"ם ש"מ דלא קיי"ל כשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה ידים. ובשע"ת (סימן תרצ"א) הביא בשם הפמ"א שאין נזהרים מליקח המגילה בלא מטפחת והביא הא דקאמר בסנהדרין (דף ק') כי מטו מגילת אסתר אמרי הא לא בעי מטפחת וכתב דלענין זה אמרינן דכיון דנקראת אגרת בלא מטפחת סגי לה ואע"ג דנקראת ספר היינו לענין הדברים שהם הכשר הכתיבה כגון שרטוט והיקף הגבול אבל בדברים שאחר הכתיבה כאגרת דמי. וצ"ע לפ"ז הא דאמר רב (דף י"ט) שנקראת אגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשרה ולא אמר שנקראת אגרת דסגי לה בלא מטפחת ורב הא מתני לעיל דבספר מה שכתב במגילה יע"ש ואולי משמע ליה שנקראת אגרת שאינה חמורה כספר גם לענין התפירה ודמכ"ש דהויא כאגרת בדברים שאחר הכתיבה. ועפמ"ש י"ל דהרמב"ם לטעמיה שקריאת המגילה היא ההלל ושנאמרה ליכתב והויא כשאר כה"ק ומטמאה הידים. ולפי מ"ש הרי"ף והרא"ש והר"ן וכן כתב המ"א טעמא דרבא דבשלמא התם הללו עבדי ה' וגו' י"ל כמ"ד שנאמרה לקרות ולא לכתוב ברה"ק ומש"ה לא נחשב כאמירת הלל שקורין מזמורי תהלים שהוא מכה"ק והגם דאף אי נאמרה לכתוב י"ל שאינה כאמירת הלל לפי שלא נזכר במגילה שם ה' ונפלאותיו רק בדרך רמז. בכ"ז ממילא י"ל שלא נאמרה לכתוב ברה"ק משא"כ למ"ד קרייתא זו הלילא:
והתוס' הקשו (דף ז' ד"ה נאמרה לקרות ולא לכתוב) דהיכי פליג על סתם משנה דתני קראה על פה לא יצא. ולכאורה י"ל כדאמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר ודהוי כר' יהושע ושמואל דזכרון מ"ש במשנה תורה ספר מ"ש בנביאים דלר"א המודעי דבספר מ"ש במגילה א"צ לגז"ש דמקרא גופיה ידעינן שמגילה דוקא בספר הגם די"ל דבלא גז"ש לא ידעינן דקראה ע"פ ל"י] וקאמר דלא נאמרה לכתוב הגם שנאמר מגז"ש שיהא הקריאה בספר משום דמגז"ש דוהימים האלה נזכרים ליכא למילף אלא קריאה דיום דהא הימים כתיב וכמו לענין סעודת פורים ועמ"ש התוס' (דף ד' ד"ה חייב) דחוזר ומברך זמן ביום דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר אע"ג שקורא ביום חייב לקרות בלילה והעיקר הוי ביממא וה"נ משמע מדכתיב נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשיה מה עיקר עשיה ביממא אף זכירה כן משא"כ לר"א המודעי דבספר היינו במגילה וכל עיקר המגילה הוי בספר דוקא דממילא גם בלילה לא יי"ח כשקראה ע"פ, ואם היה מקום לומר כן היה מתיישב קושית הט"א גבי סעודה שאכלה בלילה לא יי"ח דא"כ לילה לא מתסרא במלאכה דאיסור מלאכה ילפינן מדכתיב ויום טוב ויקשה מ"ש בירושלמי עלה דהיה כותבה דורשה הד"א שמותר בעשיית מלאכה דדלמא מיירי לענין קריאת הלילה, דלפי זה ע"כ איירי ביום מדקתני בהך משנה דקראה ע"פ ל"י (וכן כשלא כוון לבו) ובעי לאוקי מתניתין ככ"ע. ועפ"ז י"ל דהרמב"ם שפסק דביום אינו חוזר ומברך זמן על קריאת המגילה משום דפסק כמ"ד דמג"א מטמאה את הידים ובספר היינו מגילה ושגם בלילה הוי עיקר מצותה. והא דקיי"ל בשו"ע כהסוברין דאף ביום מברך שהחיינו ומשום דעיקר מצות קריאתה ביום היינו משום דקיי"ל כשמואל דבספר מ"ש בנביאים וילפינן דקריאה בספר דוקא מגז"ש דזכירה זכירה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים ואיתקש לעשיה דעיקר עשיה ביממא. וכן דשמואל דאמר פורים שחל להיות בע"ש מאחרין פרשת זכור הגם שתקדום עשיה דלילה לזכירה גם למוקפין לטעמיה אזיל דס"ל בספר מ"ש בנביאים ועיקר קריאה ועשיה הוי ביממא משא"כ למ"ד שנאמרה לכתוב ברה"ק דכתיב זאת זכרון בספר הוא מ"ש במגילה ממילא י"ל דאחר שנתרבה חיוב קריאת המגילה בלילה גם בלילה הוי עיקר מצותה ואדרבה נימא מה זכירה גם בלילה אף עשיה כן [ומ"מ לכ"ע כשלא עשה סעודה אלא בלילה לא יי"ח כמ"ש]. ועיין מכות (דף כ"ג) אריב"ל ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם מקרא מגילה ושאילת שלום בשם והבאת מעשר מקרא מגילה דכתיב קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ולכאורה משמע דסבר כר' יהושע דלר"א המודעי דבספר היינו מ"ש במגילה לא עשו זה ב"ד של מטה מדעתם שכבר כתוב הוא בתורה וכבר ידעינן דהאי זכירה קריאה היא מדכתיב זכור דיליף דהיינו בפה [ולפ"ז י"ל דהיינו דומיא דש"ש בשם להפירוש דהיינו שמותר לשאול בשלום חבירו בשם דה"נ בכלל מקרא מגילה הוי מה שהותר לקרותו דלא נימא מדכתיב הלא כתבתי לך שלישים דאי אתה רשאי לרבעו וא"ש הסדר דלא נקט ש"ש דהוי רשות לבסוף] ושמואל דאמר ה"א מילתא דעדיפא מכולהו כו' קיימו למעלה מה שקיבלו למטה לטעמיה דסבר דבספר לא הוי מ"ש במגילה אלא שקיבלו ב"ד של מטה כריב"ל וכן רבא דאמר דלשמואל לית ליה פרכא לטעמיה שהוצרך לילפותא דאתיא זכירה זכירה כו'. וכן ריב"ל לטעמיה דיליף חיוב הקריאה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי ודממילא עיקר קריאה ביממא כיון שהזכירו הכתוב תחלה וכמ"ש התוס' ולטעמיה דלא ידעינן קריאת מגילה בספר אלא ממ"ש והימים האלה נזכרים ודאתי זכירה זכירה ודוקא ביממא כמ"ש והימים ומרבה אף קריאת הלילה ממ"ש ולא דומיה לי. ולר' חלבו דיליף מדכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום שאינו מפורש טפי יום מלילה אפשר לומר דכהדדי נינהו דלמ"ד דבספר היינו מ"ש במגילה י"ל דלא שנא יום ולילה. ובזה יש ליישב הא דקאמר (דף כ') ביום אין בלילה לא לימא תהוי תיובתא דריב"ל דאמר ריב"ל חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולא קאמר דתהוי תיובתא דריב"ל ודר' חלבו אמר עולא ביראה דאמר נמי דחייב לקרות המגילה בלילה. די"ל דלר' חלבו לא קשיא די"ל דס"ל דבספר מה שכתוב במגילה ודמתניתין אתיא כר' יהושע דיליף דוקא ממ"ש והימים האלה וגו' ודמש"ה דוקא ביום ולא פריך אלא לריב"ל דסבר כר' יהושע כדמוכח מההיא דמכות שם וס"ל כל הילפותא ממ"ש והימים האלה וגו' וקאמר שצריך לשנותה ביום וקשה לדידיה ממתניתין [וי"ל עפ"ז דרבא גבי סעודה בלילה ג"כ לטעמיה דלדידיה גם עיקר קריאה וזכירה הוי ביממא וא"כ מוכח דסוגיית הש"ס סבר כן]. והנה גם אי נימא דלכ"ע גם בקריאת הלילה קראה ע"פ לא יי"ח דכיון שנתרבה קריאת הלילה יש לו דין קריאת היום לגמרי והכי מסתברא דלכ"ע הוי כן ניחא מ"ש שנאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב דהיינו דמש"ה אינה מטמאה את הידים לפי שלא נאמרה ברה"ק לכתוב אלא לקרות ושיהא הקריאה בספר ואין הכתיבה מצוה אלא הכשר מצות הקריאה כדי שיקרא מן הספר ומש"ה לא קדישא כ"כ ולמ"ד דכתב זאת זכרון בספר היינו מ"ש במגילה גוף הכתיבה הוי מצוה ומש"ה יש בה קדושה:
ועפמ"ש די"ל דקריאת הלילה לא הוי כקריאת היום להך מ"ד וכן כתב הנוד"ב (ת' מ"א) בדברי התוס' (דף ג' ד"ה מבטלין עבודתן) דקריאת הלילה לאו מ"ע דד"ק הוא ומ"ש חייב לקרות בלילה היינו מצוה דרבנן אבל לא נרמז במגילת אסתר דימים נזכרים ונעשים כתיב ולא לילות ועמ"ש הר"ן ריש מכילתין דמגילה דליליא אפשר דלא קרי לה בני כפרים דמגילה דיום עיקר. ובדף י"ט אמרינן ל"ש אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אם קודם עמוד השחר יצא מן העיר דכיון שלא יהיה שם ביום לא הוי אפילו פרוז בן יומו דביום תלינן. וכשבא ביום הוי פרוז בן יומו וע' (סימן תרפ"ח מ"א ס"ק ז') עמ"ש בשו"ע ואם לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זמן הקריאה דעיקר קריאה תלוי ביום י"ד ולא בלילה והט"ז הקשה דלמה לא ניזל בתר קריאת הלילה יע"ש ומיושב כמ"ש. יש ליישב מ"ש הר"ן לענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון דהוי ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני והקשה הטו"א דכיון דאסתר נאמרה לקרות ברה"ק הוי מדברי קבלה ודינו כשל תורה דספיקו לחומרא וכהא דאמר בפסחים (דף נ"ד) דט"ב ביה"ש שלו אסור שהחמירו בספיקו כשל תורה. ועפמ"ש י"ל דקאמר שפטור בשני מקריאת הלילה דלא הוי מד"ק אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא אקרא דנביאים. ומה שהוצרך הר"ן לומר דמה שהיו קורין בטבריא ובהוצל בי"ד ובט"ו במדת חסידות היו נוהגין כן היינו משום דמשמע בפשיטות דהוה קרי גם בליל ט"ו כמו בליל י"ד. וגם כבר כתב הר"ן שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוק"ח מימות יהושע וא"כ מה דקרי בהוצל בין בלילה בין ביום ט"ו אינו אלא ממדת חסידות. ועפ"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם דעיר שהיא ספק קורין בה בשני הימים ובליליהן לטעמים אזיל שפסק דביום אינו חוזר ומברך שהחיינו ולא ס"ל דעיקר הקריאה הוי ביום דוקא וגם קריאת הלילה הוי מד"ק כביום וספיקיה לחומרא משא"כ לשיטת ר"ת ורא"ש והר"נ והה"מ שחוזר ומברך ביום שהחיינו דביום הוא עיקר מצותה. ומה שלא הגיה הרמ"א בשו"ע על מ"ש המחבר כדעת הרמב"ם שקורין בי"ד ובט"ו ובליליהון די"א שא"צ לקרות ליל ט"ו כמו שהביא דעת הסוברין דמברך זמן ביום היינו משום דגם לדעת הר"נ יש לנהוג כן במדת חסידות כיון שאין הפסד בדבר ובודאי יש לחוש בזה לדעת הרמב"ם לקרות בלא ברכה. ועמ"ש הט"ז בשם הרש"ל למה אין מברכין עליה בב' ימים כשאר ספיקא דיומא לענין ברכה והאריך בזה ולכאורה מיושב גם להסוברין שיש לברך על הספק וכמ"ש בלשון הרמב"ם ומברכין על קריאתה בי"ד בלבד הואיל והיא זמן קריאתה לרוב העולם ואינו ספק השקול וכמ"ש הר"ן שהולכין אחר רוב עיירות שרובן אינן מק"ח מימות יהושע וגם די"ל דהשתא הוא שנבנתה. ורק מחומרא בעלמא קורא בט"ו בלא ברכה:
ובמ"ש לעיל שיש ליישב מ"ש בשו"ע שאין עושין סעודת פורים עד יום א' בשבת. ודלא קשיא הא דקאמר הש"ס דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בט"ו עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין. ראיתי כעת בתשובת הרשב"ץ (חלק ב' סימן ) שכתב דמש"ה חשיב עשייה וזכירה בהדי הדדי משום דהא דלא קרינן מגילה בשבת אינו אלא משום גזירה בעלמא ולא מיעקר תקנה דכנה"ג וכתב עוד כמה טעמים יעו"ש וא"כ לא מוכח מינה לענין סעודה. [ועיין בפרש"י (דף ה' ד"ה ע"ש זמנם הוא) שכתב דכיון שתקנו להקדים משום דרבה הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה לכל דבריו. אך ז"א להמסקנא] ולפ"ז אליבא דרב יוסף דאמר מפני שעיניהן של עניים כו' דלדידיה אנשי כנה"ג עצמן תקנו להקדים וכמ"ש בטו"א לא היה מעולם זמן הקריאה בשבת ולא הוי כהדדי. ועמ"ש התוס' דאיכא נפקותא בסברא דרב יוסף במקדש דליכא שבות ולפ"ז יש ג"כ נפקותא דלא חשיב זמנה כלל: ובדברי הנוד"ב הנ"ל בדברי התוס' ד"ה מבטלין עבודתן. דלא מיירי שכבר הוא סוף היום ושוב אין שהות דא"כ ע"י קריאת המגילה ידחה תמיד של בין הערבים ובזה ס"ל להתוס' כהר"ן שאין שום מצוה דאורייתא נדחית יש להעיר ממ"ש הט"ז (סי' תרפ"ז ס"ק ב') שהקשה מהא דאמר מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מ"מ ק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלינן ת"ת לא כ"ש והתם בת"ת נדחית לגמרי דהיינו הלימוד שיש עכשיו עליו חיוב בשעה זו א"א בתשלומין שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפ"ע ואפ"ה נדחה מפני המגילה ומוכח דגם לענין עבודה הוי כן. וכתב דדעת התוס' אינו כדעת הר"ן. ולכאורה יש ליישב דכיון דפשיטא שיש לקיים לשמוע קריאת המגילה ולבטל אז המ"ע דת"ת דאל"כ בטלת לגמרי למצות קריאת מגילה. דדוקא בעבודה היה מקום לומר דכהנים בעבודתן פטורין מזה אבל במ"ע דת"ת שכל ישראל חייבין בזה אי נימא שאין לבטל מת"ת לקרוא את המגילה יתבטל מצות קריאת המגילה לגמרי. אלא שהיה מקום לומר דמ"ע דת"ת עדיף ויש לאחר קריאת המגילה בסוף זמנה שלא לבטל מת"ת עד סוף זמנה. שפיר מוכיח דכיון שמקדימין אותה לעבודה כ"ש שמקדימין אותה לת"ת ויש לקרותה בתחלת זמנה דכיון שהוא מוכרח בין כך וכך לבטל שעה א' מלימוד אין נ"מ לענין דחיה אלא לענין קדימה ואיחור ועיין מו"ק (דף ט' תוד"ה כאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים) דגם רשב"י הפסיק לעשיית מצוה ודוקא לתפלה וק"ש אין מפסיקין שננו מפני שננו. ובשבת (דף י"א) קאמר דגם רשב"י הפסיק לק"ש שהוא מה"ת. אך עדיין קשה דהא כבר הקשו עמ"ש שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מ"מ דהא מקרא מגילה נמי היינו ת"ת ובפרט למ"ד בספר מה שכתוב במגילה וכדי ליישב זה צ"ל דאיכא ביטול מת"ת בשעת הליכתן שבאין לשמוע קריאת מגילה שבשעת הליכה הוא מבטל מת"ת בפרט אם אינו יכול להרהר בדרכו ולדבר בד"ת ופעמים שצריך לילך דרך מקום שא"א להרהר שם בד"ת וגם עמ"ש הש"א (סימן כ"ד) דגבי בה"ת הרהור לאו כדיבור דמי ומש"ש. ואף אם בשעת שמיעתו קריאת המגילה הוי כעונה ממש ומקיים מצות ת"ת מבטל למצוה בשעת הליכתו. וא"כ קשה מנלן שמבטלין ת"ת שנדחה לגמרי המצוה וא"א בתשלומין והגם דקאמר במנחות (דף צ"ט) מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וע"ש הא דא"ר יוחנן משום רשב"י. הא הוי שם בפלוגתא יע"ש ועיין ברכות (דף י"א תוד"ה שכבר נפטר) ועמ"ש הר"ן בנדרים (דף ח' ד"ה הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה) דלאו דוקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יומם ולילה כפי כחו אלא דאי בעי פטר נפשיה בק"ש ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך יע"ש. וליכא למימר דפשיטא שיש לשמוע קריאת המגילה דאל"כ מתבטל המצוה לגמרי ואין הספק אלא לענין קדימה ואיחור. דז"א דכיון שיכול לקיים מצות קריאת מגילה בלא ביטול מת"ת כשיהא מגילה בידו במקום שעוסק בת"ת וכה"ג שלא יצטרך לבטל מת"ת בעת הילוכו מנלן לומר שמבטל לת"ת כשאין מגילה בידו והולך לשמוע. ומק"ו דעבודה לא מוכח לפ"ז אלא שמקדימין לה ולפי שאפשר לעבוד אח"כ ולא שמבטלין לת"ת דא"א בתשלומין. ועמ"ש האו"ז (הלכות כיסוי הדם) דהא דחייבו ר"ג עשרה זהובים ולא שיתן לו תרנגולת אחרת לשחוט ולכסות מפני שאין תשלומין לחסרון המצוה כדאמר בחגיגה (דף ט') וחסרון לא יוכל להמנות זה שחבריו נמנו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם שכשיעשה מצוה אחרת אינו עולה לו בעבור מצוה ראשונה שאפילו עשה מצוה ראשונה חייב בשניה. ומכ"ש הכא דלא שייך בתשלומין. וגם קשה לכאורה דאי פשיטא ליה שיש לבטל מצות ת"ת באותה שעה ומשום דאל"כ בטלת לקריאת מגילה א"כ פשיטא דמכל שכן שמקדימין לה. אך בזה י"ל לפמ"ש התוס' בשבת (דף כ"ג ד"ה הדר) דכדמצי למיעבד תרווייהו תדיר ופרסומי ניסא עבדינן תרווייהו ותדיר קודם אבל היכא דלא אפשר למעבד תרווייהו פרסומי ניסא עדיף, וא"כ י"ל דנהי דפשיטא שיש לקרות המגילה דפ"נ עדיף ודוחה הת"ת שבאותה שעה מ"מ יש מקום לומר שיש לאחר קריאת המגילה שלא לבטל מת"ת עד סוף זמנה ולהכי מייתי ק"ו מעבודה. אמנם אכתי קשה כמ"ש. ואולי י"ל דכיון דה"מ בפורים דבעינן נמי לכם מ"ט ימי משתה ושמחה כתיב ביה (פסחים דף ס"ח) וכמ"ש (דף ז') מ"ט לא אתו רבנן דלמא טרידי בסעודת פורים יצא י"ח ת"ת בפורים כששונה פ"א שחרית ופ"א ערבית שקיים מצות לא ימוש וכשילמוד אחר הקריאה אינו מבטל בזה למצות ת"ת דבהאי יומא אין חובה עליו שישנה יותר. אך גם אי נימא הכי יקשה לכאורה דמנלן שמבטלין ת"ת בשביל הכשר המצוה בעלמא כשהולך לשמוע שבשעה שהולך אינו מקיים עדיין למצות קריאת מגילה. ולא מיבעי לפמ"ש התוס' בב"ב (דף י"ג ד"ה כופין) ע"ש דכה"ג לא חשיב בעידנא דמיעקר לאו מיקיים לעשה אלא גם לפמ"ש הפסקי תוס' בזבחים (דף צ"ז) דאם א"א לקיים העשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים העשה וכ"כ הנמ"י בב"מ (דף ל') דחשיב בעידנא כיון שמתעסק בהשבת אבידה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא נגמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע יע"ש. הכא בשפת הליכה אינו מתחיל להמצוה עדיין. והיה אפשר למצות קריאת המגילה שיתקיים בלא הליכה כשהמגילה הוא בידו וא"כ כשאין מגילה בידו וצריך לילך לשמוע אין בהליכה אלא הכשר מצוה בעלמא וכעין זה בכתובות דף ל"א הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה וע"ש בתוד"ה דאי בעי] וגם היכא שמצותה לקרותה בעשרה אין ההליכה גוף המצוה. וגם אין מעבירין על המצות ועמ"ש התוס' במגילה (דף ו') ועיין מו"ק (דף ט') כתיב אורח חיים פן תפלס שכל מצוה שתבא לידך עשה אותה ואל תניח מצוה קטנה מפני הגדולה. ומנלן לבטל ת"ת שהוא עוסק בה לילך לשמוע קריאת מגילה. ואי דיליף מדכהנים מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מ"מ. יקשה דגם התם לא מוכח מקרא דמשפחה ומשפחה להביא משפחות כהונה שמבטלין עבודתן ובאין לשמוע שמפסיקין והולכין לשמוע דדלמא לא מרבה קרא אלא כשהמגילה מזומנת לפניהם בעזרה ויכולין לקרוא שם גם בכנופיא (ועמ"ש התוס' בב"ב דף פ"א וש"נ) וקמ"ל שמקדים מ"מ לעבודה הגם שהיא תדירה. ומניחין העבודה בשביל קריאת המגילה שבידם ומזומנת לפניהם. א"נ שאינם עדיין בביהמ"ק ואי לא היו הולכין לשמוע מ"מ היו הולכין לעבוד במקדש וקרי לה ביטול עבודה וקמ"ל שהולכין לשמוע מ"מ. ומנלן ללמוד מזה שמבטלין ת"ת המצוה המזומנת לפניהם בשביל הליכה והכשר מצוה. ואין לומר דה"נ מיירי כשאינם עדיין מקום הלימוד אלא שאלמלא שהיו באין לשמוע מ"מ היו הולכין ללמוד האמר שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע. דא"כ הדר יקשה שאינו לבטל מת"ת דמקרא מגילה נמי היינו ת"ת ובלא"ה אינו במקום הלימוד. וגם כשמקום הלימוד קרוב יותר לא יתיישב. וצ"ל דבשמיעת מ"מ אינו מקיים מצות ת"ת ועיין יו"ד (סימן רמ"ו) דכשיגדיל בתורה יקרא בעתים מזומנים בתושב"כ ויעסוק בתלמוד. ולזה אותן של בית רבי כשלא יכלו ללמוד הלכות תושבע"פ למעשה וכבר היו בקיאין היטב במגילת אסתר חשיב להו ביטול ת"ת בשביל שמיעת מ"מ ועיין שבת (דף קט"ו) שאין קורין בכה"ק בשבת מפני ביטול ביהמ"ד ובירושלמי שם הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא ובירושלמי (פ"א דשבת הלכה ב') רשב"י כדעתיה דרשב"י אמר העוסק במקרא מדה שאינה מדה. ובחגיגה (דף י') כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום וע"ש בפרש"י. וע' ברכות (דף י"א) למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א"צ לברך ור' יוחנן אמר כו' וצע"ק:
ויותר נלע"ד ליישב דלעולם אף בקריאת מגילה מקיים מצות ס"ת אף כשכבר הוא בקי בה וחוזר וקוראה כמה פעמים ומ"מ הכא שהולכין לשמוע קריאת מגילה לשם מצות קריאת מגילה בפרט למ"ד מצות צריכות כוונה כדקיי"ל לדינא וקריאת מגילה דהוי מדברי קבלה כד"ת דמי ובפרט לפמ"ש בתר"י ספ"ק דברכות דמצוה התלויה באמירה בלא מעשה ודאי צריך כוונה וכן מפורש בטוש"ע (סימן תר"צ סעיף י"ג) שאם לא כוון לבו לצאת ידי חובתו לא יצא. תו אינו מקיים למצות ת"ת באותה שעה בפרט לפמ"ש הר"ן פ"ד דר"ה וז"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דאסיקנא בזבחים (דף ג') דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב לה. והגם שבטו"א הקשה ע"ז וכתב להוכיח שאין כוונת מצוה מעכבת מצוה אחרת מלחול מדפריך למ"ד מצות אצ"כ מהא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן מקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא ולא משני דשאני התם דכבר הוא מכוין למצוה לקרות בתורה ואותה כוונה מעכבת מצוה אחרת מלחול ודלא דמי לחטאת ששחטו לשם עולה פסולה דעולה שהוא מינה מחריב בה משום דאי אפשר שיהא קרבן זה עולה וחטאת. כבר הארכתי במק"א ליישב דברי הר"ן בכמה אופנים. ועיין סוכה (דף מ"ד) ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה וכ"ת דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה וכבר הביאו זה האחרונים. וא"כ כשמכוין למצות קריאת מגילה אינו מקיים למצות ת"ת. וגם לפמ"ש התוס' בפסחים (דף קט"ו) ד"ה מתקיף לה ר"ח. דר"ח נמי סבר כר"ל דבעי כוונה ומ"מ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר א"צ כוונה הול"ל בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה. דמשמע שהגם שהוא מכוון לשם מצות תקנת חכמים כדי שיהא היכר לתינוקות מ"מ נפיק י"ח מרור כדא"צ כונה. אכתי י"ל דלפום דקיי"ל מצ"כ לא יי"ח כשמכוין לשם מצוה אחרת דתו לא שייך נמי לומר דסתמא לשמה קאי [ועמ"ש הב"י (סימן תק"צ) בשם הרא"מ דכיון דמצ"כ לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיעה ראשונה דתש"ת. אך התם מכוין בדרך ספק ותנאי והכא עדיף שמכוין לשתי המצות ביחד ועיין פסחים דף ל"ח סוכה דף ל"ה מצה של מע"ש]. ואין להוכיח מהא דאמר בנדרים (שם) דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע שיכול לצאת בק"ש ידי חובת ק"ש ות"ת. וכן בהא דא"ר יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים לא ימוש. דהא כבר פירש הר"ן דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא ולאו דוקא דבהכי מיפטר ממצות ת"ת וגם דרב קאמר הכי דסבר מאצ"כ לפמ"ש בהג"א מההיא דחולין (דף ל"א) וכן מהא דקיים מצות לא ימוש לא מוכח מידי. ומש"ה לא פרש"י שם בהא דאמר רבא דמצוה לאומרו בפני ע"ה דהיינו כדי להודיעם שיכוונו ג"כ לצאת ידי חובת ת"ת דלכתחלה לכ"ע צריך כוונה ופירש באופן אחר. ומשום דא"א לכוין לשתי מצות כהדדי ושפיר ניחא דקאמר שמבטלין ת"ת באותה שעה והדר י"ל כמ"ש: