אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן טז

סימן טו

יש לחקור ולבאר מ"ש הרמב"ם (פי"ד ממעה"ק הלכה י"ד) שגם אשה עוברת בבל תאחר ועיין שאג"א סי' ס מ"ע ברגל א' גם אי נימא דשייך בב"ת דהוקש לאשה (הגם דל"ש בעצמו במצות שמחה ורבו הוא שמשמחו) דלא עדיף מאשה וגם אינו חייב להביא קרבנותיה וגם כשמיוחדת לע"ע ל"ש בחיוב. והנה עפ"ז יש ליישב קושיית האחרונים דמאי נ"מ ובמאי פליגי תנאי בכמה רגלים עובר בב"ת כיון דברגל א' עובר בעשה ומלקות ליכא אף בג"ר דהו"ל לאו שאין בו מעשה די"ל דנ"מ לענין נשים שאינן בעשה וישנן בל"ת:

ולכאורה משמע דגם אשה ישנה בחיוב מ"ע דרגל אחד מהא דאיתא בב"ב (דף קס"ו) ובכריתות (דף ח') האשה שיש עליה כו' ה' זיבות ודאות וה' לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין בסוף נכנס לב"ד כו'. וכתבו התוס' בב"ב שם ד"ה נכנס לב"ד וז"ל ועוד כיון שהיתה מותרת לאכול בקדשים. למה היו עומדים בדינר זהב כיון שיכולות לאכול בקדשים. מיהו י"ל משום בל תאחר היו דוחקות כו' יע"ש והשתא צ"ל דעד השתא לא עברו בב"ת ואחר שהיה חמש לידות היתה מוכרחת להביא קרבנותיה משום ב"ת ומשכחת ה' לידות שעדיין לא עבר עליה אף רגל אחד משנתחייבה בקרבן וכגון שהפילה זכרים שאם הפילה לאור מ"א חייבת בקרבן שהוא אחר ימי מלאת ועמ"ש הכ"מ (פ"א ממחו"כ הלכה ט') דלא משכחת יום מ' לעיבורה בזכר בהיתר אא"כ עבר מ"ז יום דהיינו בהדי ז' ימי טומאה ולכאורה יש ליישב מ"ש הרמב"ם שהמפלת לאור מ"א לזכר חייבת בקרבן לפום דקאמר בנדה (דף מ') ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עיבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימר בחד קרבן סגי לה קמ"ל וגם ר"ש דדריש שם קרא דלבן או לבת להא דתני בר ליואי לבן לבן מ"מ לבת לבת מ"מ. מודה דלא סגי בחד קרבן אלא דאזיל לטעמיה דס"ל יולדת חוטאת היא שבשעה שכורעת לילד נשבעת כו' ומש"ה פשיטא שחייבת על כל לידה ולידה אחר מלאת גם בחד עיבורא דדמי למאן דחייב ה' חטאות וכמ"ש בסוגיא דכריתות וא"צ קרא לזה. והשתא משכחת שחייבת קרבן כשהפילה לאור מ"א כשנשתהה אחרון אחר הראשון בחד עיבורא] ומשכחת לה כשהלידה הראשונה היה מ' יום קודם לסוכות שעדיין לא חל עליה חיוב קרבן בחג הסוכות והלידה האחרונה היה מ"א יום קודם הפסח של שנה מעוברת שיש זמן רחוק בינתים בערך ר' יום ובה' לידות שיש בינתים ד' פעמים מ"ז שהוא קפ"ח ימים לא עבר עליה עדיין אף רגל אחד וכשהגיע הרגל היו דוחקות משום בל תאחר ועיין נדה (דף ל') שבדקו ומצאו זכר למ"א וגם רבנן מודו בזה ויוכל לבדוק ולידע אם זכר הוא. ומדוייק בזה הא דנקט במשנה ובכל הסוגיא חמש לידות הגם דה"ה אפילו טובא ולא נקט בלישנא הרבה לידות או כמה לידות או עשר לידות והגם דפעמים מצינו דנקטי תנאי מספר חמש מ"מ כל מה שי"ל דהוי בדיוק גמור מסתבר לומר כן ומשום דיותר מחמש לידות לא משכחת שלא יעבור עליהן רגל אחד גם בזמן היותר רחוק שבין רגל לרגל] בינתים ושלא הביאה עדיין קרבנותיה. אמנם גם אם נאמר לדייק כן י"ל שאינה עוברת אלא בג"ר ומשום דקשה לידע שזכר הוא כשהוא בן מ"א יום אין ודאי שהפילה אחר מלאת עד אחר יום פ' משכחת ה' לידות בהפסק בינתים ד' פעמים פ' שלא יעבור עדיין ג"ר וגם אם נחשוב ימי טומאה דנקבה ג"כ משכחת אם הלידה הראשונה היה פ' יום קודם חג הסוכות של שנה מעוברת ויותר מחמש לידות לא משכחת שלא יעבור עליה ג"ר. ואדרבה מוכח מזה שאינה עוברת אלא בג"ר דאלת"ה יקשה כיון שהיו דוחקות משום בל תאחר למה לא הביאו עד עתה שבודאי כבר עבר עליה רגל א' מקודם לפמ"ש דאא"ל שהפילה למ"א ושנתברר שכל הנפלים היו זכרים ושהפילה אחר מלאת ונתחייבה ה' קרבנות קודם שעבר רגל אחד:

וראיתי מקשין ע"ד התוס' בב"ב שם דהא כיון שמותרת לאכול בקדשים כשמביאה קרבן א' תו לא עברה משום ב"ת גם כשהשאר עליה חובה וכדקאמר בנדרים (דף ד') הרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום ב"ת ומשני ההיא קא שריא לה למיכל בקדשים ול"ל דבתר דידעינן מקרא דנזיר עובר בב"ת ילפינן מיניה יולדת (הגם דהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב משום דמלמד חולין הוא וכמ"ש זבחים דף נ') דא"כ מאי פריך והרי חטאת יולדת כו' דדילמא מנזיר הוא דיליף לה. ולענ"ד א"ש דכיון שחטאת יולדת בא להתירה לאכול בקדשים ומשעה שהולידה ונתחייבה בקרבן חל ע"ז ענין בל תאחר תו לא פקע החיוב ע"י מה שהולידה אח"כ עוד כמה פעמים שמביאה קרבן א' על האחרון ומותרת לאכול בקדשים כיון שעצם הקרבן יש בו ענין המתירה לאכול בקדשים. ואף אי נימא דכיון דהשתא מותרות לאכול בקדשים ליכא חיובא יתכן ליישב ע"פ מ"ש הר"ן שם דאפילו לר"ש דאמר יולדת חוטאת היא כו' עיקר קרבנה אינו בא על חטא שהרי אפילו יודעת בעצמה שלא הרהרה בדבר כלום מביאה קרבן. וי"ל עוד בישוב קושיית הר"נ עפמ"ש הגאון ר' שאול זצ"ל הובא בק"א שם דחטאת יולדת עבר עלה הבעל משום ב"ת הגם שאין האשה עוברת והשתא בלא"ה י"ל דכיון דקאי אליבא דמ"ד שאין חיוב ב"ת על האשה אלא על הבעל לא שייך בו כפרה שהוא לא חטא והגם שמביא הקרבן לכפר עליה מ"מ לענין ב"ת דהחיוב הוי רק על הבעל הגם שאינו מביא אלא משום החיוב והשעבוד שעליו ולא משום כפרה והאשה המתכפרת אינה בחיוב ב"ת שפיר קאמר דלא אתיא לכפרה והשתא י"ל דהתוס' בב"ב מפרשי הכי ודלא כהר"נ ודסוגיא דנדרים כמ"ד דנשים אינן בחיוב ב"ת דמש"ה קאמר ועבר עלה. ומ"ש שהיו דוחקות להביא קרבנותיהם משום ב"ת הוי כמ"ד דישנם בחיוב ב"ת וחששו לדברי ר"ש דיולדת חוטאת היא ואיכא גבי הנשים משום כפרה (בפרט כשיודעת בעצמה שהרהרה כו') דבלא"ה ישנה בחיוב ב"ת למ"ד שחייבת בב"ת א"נ כמ"ש הט"א דבשנה ודאי חייבת למ"ד דלא בפי רגלים (ואי ישנן במ"ע דובאת שמה י"ל שהיו דוחקות להקריב לקיים מ"ע הגם דליכא בהו ל"ת כשמותרת לאכול בקדשים אך כבר נתבאר דז"א):

ולדעת הגאון ר' שאול הנ"ל דעבר עלה הבעל משום ב"ת גם כשאין האשה עוברת ה"נ י"ל שהבעל עובר עליה ברגל א' הגם שהאשה אינה עוברת אלא בג"ר ויתיישב דעת המפרש בנדה שם שבא הכהן לידע אם יהא זמן הבאת קרבנה במשמרתו דמפרש דשל גברתה היה וכשיש לה בעל שלא יוכל לאחר קרבנו אמנם לכאורה לא מסתבר שיחייב הבעל בשביל אשתו כשהיא עצמה אינה חייבת בזה:

ובגוף מה שפסק הרמב"ם דאשה עוברת בב"ת ולא פסק כאביי דבתרא הוא דאשה בעלה משמחה דממילא אינה בב"ת וכמו שעמד השאג"א בזה נלע"ד דמוכח מסוגית הש"ס (דף ו') כהרמב"ם מדקאמר שם אלא בך חטא ולא באשתך חטא סד"א הואיל וא"ר יוחנן ואי תימא ר"א אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו כו' אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל ומוכח דס"ל להסוגיא דאשה ישנה בחיוב ב"ת דאל"כ לא הוה בעי קרא ולא היה סברא לטעות ולומר שנענשת גם בעון דב"ת כמו שנענשת כשמבקשין ממנו ממון של גזל לפרש"י או בנדר לפי' התוס' ועמ"ש בטו"א דהא שאני עון גזל דאשה שייכה באיסור ועון גזל כשגזלה בעצמה משא"כ עון דב"ת שהיא בעצמה יכולה לאחר ולא שייכה בזה האיסור ופשיטא דאינה נענשת בשביל עון בעלה בב"ת ומדהוה ס"ד לדמות זה לעונש עון גזל ש"מ דס"ל לסוגית הש"ס דגם אשה ישנה בחיוב ועון ב"ת:

ובהאי ענינא כתב לי אחי הרה"ג מו"ה אברהם נ"י (במכתבו י' טבת תרל"ו) שיש להעיר בזה מהא דקאמר בכתובות (דף ז') ומי איכא הוראה לאיסור אין והתנן הורוה ב"ה שתהא נזירה עוד ז' שנים אחרות וא"נ כי הא דתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב הורה רבי כר' יעקב דלמ"ד אשה ישנה בב"ת לא מוכח מדתנן הורוה ב"ה כו' דהתם יש קולא בדבר דהקרבנות נזיר שהוצרכה להביא יתאחרו עי"ז עוד ז' שנים וא"כ עברה בב"ת וע"כ שלא הורו כן מצד חומרא בעלמא אלא מצד שההלכה פסוקה אצלם כן בלי ספק. אך י"ל דאכתי הוי הוראה לאיסור וחומרא לחוד וליכא קולא בדבר דכיון שגזרו על אה"ע אינה עוברת בב"ת כיון דגזירת חכמים הוא ואין העיכוב ממנה או דמש"ה מייתי מהא דהורה רבי כר' יעקב דרבי בעצמו חולק עליו ורק למעשה הורה כר' יעקב לחומרא משום דמהא דתנן הורוה ב"ה איכא לדחויי וכמ"ש עכ"ד. ונ"ל דבריו דאא"ל שהביאה מיד קרבנותיה בבואה לא"י ושבסוף הזמן הביאה שנית דלפמ"ש בנזיר (דף כ') דהוי קנס מדרבנן א"א שתביא בשביל זה חב"ע ומבואר בלשון הש"ס שינהוג כל דיני נזירות ויביא קרבן בסוף הזמן ועשאוהו כטמא שנזר וכן מבואר ברמב"ם והא דאיש שנזר נזירות הרבה והשלים נזירותיו ואח"כ בא לארץ (ועמ"ש התוס' דלא סגי דלא אתי לא"י כו') דאמרי ב"ה שהוא נזיר בתחלה וימתין מלהקריב היינו משום שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת עיין יבמות (דף צ') ושפיר מאחר הבאת קרבנותיו בשביל קנס חכמים (וא"א שיכופו אותו לקבל עליו נזירות שנית ושיביא קרבנותיו ב"פ שלא ברצונו ועיין ב"ב דף מ"ח) ועכ"פ כשישנה בב"ת לא הוי הוראה לאיסור לחוד ולא מוכח מזה אלא למ"ד שאינה בב"ת והגם דלפמ"ש הט"א בז' שנים ודאי עוברת ג"כ איכא מאן דפליג: וצ"ע לענ"ד הא דפרש"י שם וז"ל ומי קרי איסור הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אין זה סמיכת דברים שאפילו מן הספק שאין ההלכה ברורה לו הוא בא ואוסר כו'. דהא מבואר בפרש"י חולין (דף נ"ג) ד"ה אתריה דשמואל וז"ל אבל אי הוו פליגי בה לא הוה משדר להו קמיה להפסיד ממון ישראל דכ"מ שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב וכן מפורש בירושלמי (ספ"ה דתרומות וספ"ק דחגיגה) אר"א כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור. והא דקאמר שמואל בירושלמי (ס"פ אין מעמידין) והובא בתוס' חולין (דף ס"ד ד"ה סימנין) לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור אין הכוונה שמותר לטמא הטהור אלא שא"ל שיגדל עוד יותר המכשול כשיאמר על טמא טהור. והא דקאמר בקדושין (דף מ"ד) אפכוה שדרוה לקמיה דרב ופרש"י דמשום דרב אוהבו של שמואל היה אפכוה אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל וחששו שלחומרא יודה לו י"ל דהיינו משום דהתם אין שום הפסד בדבר כשתמאן ג"כ. ובלא"ה אפשר שלחומרא יודה לו יותר דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ועיין יו"ד (סימן רמ"ב סעיף ל"א) ובש"ך (ס"ק נ"ח) דשאחד"א כל שאינו מברר שהוראתו היה טעות גמור ובפרט שלא החזיק אדע לגדול ממנו וע"ש בש"ך (ס"ק ס') דאם החכם הראשון אסר מחמת חומר אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר משא"כ כשיאמרו בשמו לקולא לא יודה לו אם יחלוק עליו בשיקול הדעת. ואין להקשות דלפ"ז מאי מייתי מהא דקתני הורה רבי כר' יעקב דשאני התם דחשיב הוראה שצריך שיהא ההלכה ברורה לו לפי שאסור להטריף כשהוא מותר משא"כ מה שהורה דאסור לבעול בתחלה בשבת שיכול להחמיר בזה גם כשאין ההלכה כן. דלק"מ די"ל דה"נ אסור להחמיר משום דהא נתחייב בעונתה ואם מותר לבעול צריך לבעול בשבת ועמ"ש התוס' ד"ה א"ל דבעילה ראשונה הויא מצוה וגם הוא צורך מצות פו"ר הגם שאין אשה מתעברת ע"פ הרוב מביאה ראשונה מ"מ הוא צורך מצות פו"ר שעי"ז יקדם הביאה שניה וא"כ אסור להחמיר בחנם אלא דבמקום שהוא ספק לו ואינו יכול להכריע הוא אוסר ואינו מתיר ושפיר מדמה להו אהדדי וגם כיון דרבי גופיה אמר דדוקא כשנפסק ברובו ש"מ דמה שהורה כר' יעקב הוא מחשש בעלמא. וצ"ע לשון פרש"י דכל אדם רשאי להחמיר דלא ה"ל לפרש כן אלא דנהי דאסור להחמיר בחנם אין זה הוראה משום דכל שאין ההלכה ברורה לו בהכרח הוא אוסר ואינו מתיר אלא כשההיתר ברור לו. והא דלא מייתי הש"ס מההיא דחולין (דף פ"ו) הורה רבי כר"מ והורה רבי כחכמים הגם דהוי חומרא בעלמא שאסור לשחוט אחר החש"ו לענין או"ב וליכא חשש דאתי למימר שחיטה מעלייתא היא כו' דאמרי בשרא דלא קא מבעיא ליה וכן קאמר התם בשלמא לרבנן לחומרא די"ל דאכתי יש בזה קצת הוראה דלרבנן א"ח על שחיטתן משום נבלה והגם דמלקות ליכא בזה"ז איכא נ"מ לענין פסול עדות עיין חו"מ (סימן ל"ד) וגם דעדיפא מייתי מהא דהורה כר' יעקב וכמבואר (ומש"ה לא מייתי מההיא דשבת (דף מ"ו) או דלמא הורה במנורה לאיסורא ובחולין (דף נ"ו) הורו בטרפחת כו' וכריתות (דף י"ג) ע"ש ובלא"ה התם הוי באיבעיא בעלמא]. והגם דמכל חומרא יסתעף קולא וכעין הא דאמר בסנהדרין (דף פ"ז) שע"י האיסור אינו ש"פ וכשקידש את האשה בחתיכה קטנה שאינה ש"פ אלא כשהחתיכה כשירה אינה מקודשת וכן ימצא דוגמאות הרבה שיסתעף קולא מחומרא. סד"א שאינו קרוי הוראה כיון דעצם הדבר הוא חומרא ועיין יומא (דף פ') כי אתשיל כו' ומייתי מההיא דהורוה ב"ה דאי אינה בחיוב בל תאחר ליכא בההוראה גופא שום קולא וכן מהא דהורה רבי כר' יעקב וכמ"ש:

ויש להעיר בזה מדברי התוס' בשבת (דף קל"ו) ד"ה דתניא שהקשו מהא דתניא בבכורות (דף מ"ב) להוציא טומטום ואנדרוגינוס דאמאי אצטריך קרא למעט שאינם קדושים לעולה תיפוק ליה משום דילפינן מערכין לחומרא דהיינו חומרא שאין קדושה חלה עליהם וצריך להביא קרבן אחר ותירץ ר"י דאדרבה היא קולא שאם לא מצא אלא אנדרוגינוס יהא יושב ובטל וכהא דאמר בסוכה (דף ל"ו) כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא ד' מינין יהא יושב ובטל והקשו ע"ז התוס' דשאני התם דהוי סופו להקל שאם לא ימצא ד' מינין כל ימי סוכה נמצא המצוה עוברת וא"א לעשותה עוד אח"כ אבל גבי קרבן אם אינו מוצא עכשיו אלא אנדרוגינוס אחר זמן ימצא וא"כ תחלתו וסופו להחמיר הוא. ולכאורה קשה דהא אכתי סופו להקל מה שיעבור בבל תאחר קרבנו וגם אי נימא דלא שכיחא שיעברו עליו ג' רגלים ולא ימצא קרבן אחר אכתי שכיחא שיעבור עי"ז בעשה דרגל אחד כשהוא סמוך לרגל וכשלא ימצא מה להקריב יעבור עליו הרגל דעובר בעשה. ומוכרח לומר דלא חשיב זה לקולא וגם שמה שממתין להפריש ולהקריב קרבנו הוא כדי שיביא קרבן מעליא וא"כ ה"נ י"ל דחשיב זה הוראה לחומרא לחוד ולא לקולא כלל וגם שאין העיכוב ממנה אלא מפני גזירת חכמים וכמו שכתבתי. אמנם יש לדחות לפי מ"ש התוס' בזבחים (דף י"ב ד"ה בן עזאי) דאע"ג דפסול שלא לשמן מוציאו מידי פיגול דבעי שיהו כל מתירין בכשרות לא דמי להא דאמר בפסחים (דף כ"ז) כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין ומש"ה כתבו התוס' בשבת דהוי תחלתו וסופו להחמיר כיון דלא קפדינן בזה מה שיסתעף מזה איזה קולא כל שהחומרא יותר עיקרית משא"כ לענין הוראה שא"י להחמיר כשיש גם קולא בדבר:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה