אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן טו

סימן יד

הב"ח אה"ע (סימן א') כתב לחדש דאב המשיא בנו קטן סמוך לפרקו הוי קדושין מדרבנן וצריך גט מדרבנן והח"מ והב"ש חלקו עליו וכ"כ הח"מ (בסימן מ"ג) שהבא לחדש דין כזה עליו להביא ראיה ברורה. והמל"מ (פ"ו מגירושין) כתב בדברי הטור (סי' קמ"א) שאם הבעל רך בשנים יש לדקדק אם הביא סימנים כשעושה שליח די"ל דאזיל בשיטת הר"י ברזילי שהביאו המהרי"ק דקטן שקידש לו אביו אשה צריכה גט משום דזכין לאדם שלא בפניו ודמשום קדושי תורה אתו עלה. והגאון נוד"ב (חלק אה"ע תשובה ס"ב) האריך בראיות להוכיח דליכא חשש קדושין וכן האריך בזה הגאון שאג"א ז"ל בתשובה. ולענ"ד יש לדון בזה ממ"ש הריטב"א כתובות (דף י"א) וז"ל יש שפירשו שאין זה אלא מדבריהם ואין סומכין עליו לדונו כישראל אלא לענין יי"נ ולכל דבר שהוא מד"ס אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליו ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה צריכה הימנו גט. ותדע דהא קיי"ל שאם הגדילו יכולים למחות ופרש"י שיכולים למחות וחוזרים למפרע נכרים גמורים כו'. וא"כ היאך נסמוך עליהם בשל תורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא נכרי גמור למפרע וישראל אוכל נבלות גמורות ע"י ואשת איש יוצאת בלא גט כו' ע"ש. והשתא אי נימא דלא משכחת קדושין לקטן מה"ת יקשה דלא משכחת לה שתהא א"א יוצאת בלא גט דהא אם קדש אשה בקטנותו ובא אחר וקידשה צריכה מן האחר גט אף אם נסמוך לדונו כישראל ואם קידשה אחר שהגדיל הא כיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות והגם שביאר הריטב"א וכן הוא בשו"ע דהיינו כשיעשה מעשה ומנהג יהדות משהגדיל הכא כבר נהג מנהג יהדות במה שקידש לו אשה שאין דרך העו"ג לקדש והגם דכמו"כ אם אמר לה הרי את אשתי הרי את שלי וכה"ג מקודשת אכתי לא הוי קדושין ודאין עד שידעו עדים שכוון לשם קדושין וגם בקידושי ביאה אינן קדושין ודאין עד שיאמר לה בפני עדים האמ"ל בביאה זו. ומוכח לכאורה דמשכחת קדושין לקטן מה"ת [אף בזה דהוי כמו שאין לו אב ועיין קדושין דף י"ז] ושקידשה בהיותו קטן ושמיחה תיכף משהגדיל. אך י"ל דמשכחת שאמר הא"מ לי לאחר שאגדיל שחלין הקדושין כמו שהוכיח המל"מ מהסוגיא דיבמות (דף ל"ד) וא"כ אם נדין אותו כישראל חלין קדושין שלו ואין תופסין אח"כ קדושי שני והוא יכול למחות אח"כ שלא נהג מנהג יהדות משהגדיל ויכול לחזור בו. ויותר י"ל דאתי כהתירוץ הראשון של הריטב"א על הקושיא דהיאך אפשר לצמצם למחות כשתגדיל ממש לאלתר דה"ק דכיון שהגדילה שעה אחת והודיעו לה עונשין ומתן שכרן של מצות שוב א"י למחות ומש"ה קאמר דנמצא א"א יוצאת בלא גט כשתנשא לאחר אחר שיגרשנה זה כשיגדיל (שאין בגט קטן ממש) והגם שנהג מנהג יהדות בזה שגירשה בגט יוכל לחזור אח"כ כ"ז שלא הודיעוהו עונש ושכרן של מצות וגם אי יש קדושין לקטן מה"ת מוכרח לומר כן דאל"כ הא כבר נהג מנהג יהדות משהגדיל בזה שנתן לה גט כמנהג ישראל (ועיין ירושלמי ריש קדושין). ומ"מ צ"ע דהא י"ל דבקטנותו סומכין לדונו כישראל וכשיגדל יודיעו אותו מיד מתן שכרן של מצות ואם יקבל שוב א"י למחות ואם לא יקבל ידעו שחוזר בו ולא יבא לידי כך שתצא א"א בלא גט. וע"ש בפרש"י ד"ה הגדילו כתב וז"ל יכולין למחות ולומר אי אפשנו כו' ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט. ולכאורה אינו מדוייק מ"ש בלשונו משמיחה דהא כמו"כ אם קדש אשה קודם שמיחה ואח"כ מיחה ג"כ א"צ גט וכמ"ש הריטב"א בשם פרש"י שחוזר למפרע נכרי גמור וצ"ל דכוונתו דלא משכחת לה אלא אם קדש אשה משמיחה לפי שאין בקדושי קטן ממש ואם קידש בגדלותו קודם שמיחה שוב א"י למחות לפי שכבר נהג מנהג יהדות משהגדיל. דלא יתכן לפרש דה"ק דמשמיחה א"צ גט. דא"כ הוא לשון מיותר דהא פשיטא שאם לא מיחה צריכה גט:

ויש מקום להוכיח דלא משכחת קדושין לקטן מה"ת מהא דקאמר בסנהדרין (דף ס"ח) א"ר חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה כו' ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש איש אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין ואם לאו קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין. והרמב"ם כתב (פ"ח מהלכות גזלה הלכה ז') וז"ל ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחקור ולחזר עליו אם יש לו יורשים או אם אין לו אבל אם היה הגר קטן אי אתה צריך לחזר עליו אלא חזקתו שאין לו יורשים וכתב המ"מ וז"ל איתא בברייתא שם קטן אי אתה צריך לחזר עליו פי' דכמאן דאינו מוליד משוינן ליה. ומבואר מדבריהם דמשכחת שיוליד אלא שהוא דבר רחוק מאד במציאות ומש"ה חזקתו שאין לו יורשים, וקשה לפ"ז הא דקאמר דהא דאר"ח קטן שהוליד כו' פליגא דרבה דמנלן דפליגי כיון דיש לומר דגם רבה מודה דמשכחת קטן שהוליד. וכדי ליישב זה צ"ל דהא דקאמר פליגא דרבה היינו עפמ"ש המהרש"ל בפסחים (דף פ"ז) עמ"ש ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן דאע"פ שרוב בעילות הולכות אחר הבעל הכא שהיה זקן שאני יע"ש וכיון דגבי סו"מ כתיב איננו שומע בקול אביו ותפשו בו אביו ואמו ועיין בש"ס ורמב"ם שפיר קאמר ופליגא דרבה דאי לא שכיחא כלל שקטן יוליד לא יתכן הא דאר"ח קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סו"מ שנאמר כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן וכדדייק דלימא קרא כי יהיה בן לאיש מאי כי יהיה לאיש בן דהא לא בעי קרא למעוטי כיון דלא ידעינן שהוא אביו דלא שייך לומר שהוא אביו מטעם רוב בעילות כיון דאדרבה מיעוט רחוק הוא שתתעבר ממנו וגרע מזקן וגם כשהיו חבושין בבית האסורין הא אמרינן בחולין (דף י"א) דאין אפוטרופוס לעריות והגם שכתבו התוס' שם דבלא רובא איכא חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת לא שייך זה הכא כיון שאין קידושין לקטן והגם שכתב הריב"ש שתולין בבעל אף על צד הריחוק ואין חוששין גם לזנות דקודם נישואין יע"ש מה שהביא מהסוגיא דיבמות (דף פ') הכא שאין קידושין לקטן ולא שכיח שתתעבר ממנו דליכא לא רובא ולא חזקה לא בעי קרא למעוטי שאינו נעשה סו"מ דהוי לענין ד"נ [ומה שמביאין בשם תשובות הגאונים דאשת קטן א"צ גט ואין לה כתובה והבנים בניו לכל דבר ול"ח שזינתה צריך עיון בדבריהם אי היינו משום דס"ל דשכיחא שמוליד]. ואי נימא דמשכחת קדושין לקטן מה"ת הדר יקשה מנלן דפליגי דכיון דיש מציאות שמוליד בעי קרא למעוטי שאין בנו נעשה בן סו"מ דידעינן שהוא אביו מטעם חזקה דהעמד האם בחזקת צדקת ולא יתכן לומר דאתרע חזקתה במה שהבן הוא בן סורר וכעין מ"ש במס' כלה יע"ש ומשום דמדחציף כולי האי וכו' ועיין סנהדרין (דף ק"ז) כל הנושא יפ"ת כו' וכן מצינו בב"ב (דף נ"ח) דאמר להו זילו חבוטו קיברא דאבוכון כו' וכדפי' רשב"ם שלנסותן נתכוין שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוטי דז"א דהא התוס' כתבו הכי על הא דאמר אתיא ממכה אביו דאמר רחמנא קטליה וליחוש דלמא לאו אביו הוא. דהומ"ל דהעמד האם בחזקת צדקת הרי דלא אתרע חזקתה במה שהחציף הבן להכות אביו דנימא דבזה יש רגלים לדבר דלאו אביו הוא] והגם שכתב המהרש"א שם דלפום דמסיק דאפ"ה אין אפוטרופוס לעריות ליכא למימר דהעמד האם בחזקת צדקת דשמא נאנסה. כבר הקשו עליו המפרשים שם דא"כ הא י"ל גם להס"ד דאסיק אדעתי' החשש שמא נאנסה וגם הא משכחת כשהבעל הוא כהן שאם נאנסה תחתיו אסורה לו וכיון שהיא יושבת תחתיו העמד אותה בחזקת צדקת שלא נאנסה [ואם אין קידושין לקטן מותרת לו בגדלותו גם כשהוא כהן לפי שנבעלה בהיותה פנויה דקיי"ל דלא נעשית בזה זונה] וגם י"ל קצת דהגם דהוי מיעוט רחוק שתתעבר מן הקטן מ"מ יש לתלות בו יותר משנאמר שנאנסה דלא שכיח כלל ועמ"ש התוס' בכתובות (דף ט' ד"ה ואב"א) דאונסא קלא אית לה וכיון דבלא"ה יש לתלות בבעל אף כשנבעלה לו פ"א בלבד וכמבואר ממ"ש הרמ"א אה"ע (סימן י"ג סעיף ו') בשם האו"ז דאשה שנאנסה תחת בעלה אם לא נבעלה לבעלה תחלה צריכה להמתין צ' יום הא אם נבעלה לו אפילו פ"א א"צ להמתין משום דטפי תולין בבעלה ומשום דמזנה מתהפכת שלא תתעבר והגם דקיי"ל דמזנה צריכה להמתין דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה היינו לכתחלה ומ"מ יש לתלות טפי הולד בבעל בפרט דכשיש לה בעל מקפדת טפי שלא תתעבר לפי שיודעת שהולד יהא ממזר והכא שיודעת שלא יתלו כ"כ הולד בבעלה הקטן דלא שכיח שתתעבר ממנו בודאי מתהפכת שלא תתעבר והכא איכא גם רוב בעילות שנבעלה לבעלה הרבה פעמים ומש"ה יש לתלות יותר בבעלה הקטן כשיש לו קדושין ול"ח שנאנסה. ובפרט לפמ"ש התוס' בבכורות (דף כ' ד"ה רבינא) דגבי אדם לא חשיב תלי במעשה דודאי י"ל דל"ח שנבעלה לאסור לה דהוי מעשה זנות ואף באונס נעשית זונה להאסר לכהן: ואין להקשות דא"כ גם אי לא משכחת קדושיך לקטן מה"ת יקשה הא דקאמר דפליגא דרבה דגם אי לא שכיחא שקטן יוליד בעי קרא למעוטי דקטן שהוליד אין בנו נעשה בן סו"מ דידעינן שהוא אביו הגם דליכא רובא מטעם העמד האם בחזקת צדקת שלא נבעלה לאחר לפמ"ש הרמב"ם (פ"א מאישות הלכה ד') שכל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין אסור מה"ת ואפילו כשהיא פנויה שאינה מו וע"ש במ"מ. ובמה שהיא מיוחדת להקטן ליכא איסורא הגם שאין לו בה קדושין כמ"ש התוס' ביבמות (דף ס"ב) דאע"ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין מ"מ להכי תקינו ליה נשואין דלא הויא בעילתו בעילת זנות וכן כתבו (דף צ"ו ד"ה נשא). דלק"מ דהכא להרמב"ם קיימינן ואיהו כתב (פכ"א מהא"ב) שאסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא ועיין בב"י שכתב דהרמב"ם סובר דלא כהתוס' ודהא דת"ר המשיא בניו סמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות. וגם להיש מפרשים בדעת הרמב"ם דהיינו דוקא קודם שהגיע סמוך לפרקו לא שייך להעמידה בחזקת צדקת מה"ת שלא נבעלה לאחר דמה"ת אין בזה איסור יותר וכיון דלא שכיחא שיוליד הוי גם ביאת הקטן בע"ז בעלמא (וגם ממילא יש לחוש טפי שנאנסה וכמובן) וא"כ לא ידעינן שהוא אביו ואדרבה יש לתלות באחר דשכיח שיוליד:

והנה הגם די"ל דהא בהא תליא דכיון שאין קטן מוליד אין הקדושין והנשואין זכות לו לפי שאינו אלא בעילת זנות עד שיגדיל וכן כמ"ש הנו"ב דלא שייך לומר דליהוי קדושין משום דזכין לאדם שלא בפניו דאדרבה חוב הוא לו שמא תזנה עליו יע"ש משא"כ אי קטן מוליד דלא הוי כבע"ז וגם דממילא ליכא החשש שמא תזנה תחתיו כל כך כיון שמזריע ומוליד ככל אדם ותו יכולין לקדש אשה בעבורו מטעם זכין לאדם כו' וקאמר ופליגא דרבה דאי לא שכיחא שיוליד ממילא אין לו קדושין וממילא א"צ קרא למעט דאין בנו נעשה בן סו"מ וכמ"ש. אכתי לפי מה שהביא הרמב"ם הך דרבה דקטן אי אתה צריך לחזר עליו כו' ממילא אין לו קדושין מה"ת וכמ"ש:

וע"פ האמור יש להעיר במ"ש השעה"מ (פי"א ממאכלות אסורות) בשם הפר"ח להוכיח דזכר טריפה אינו מוליד מהא דגרסינן בגיטין (דף מ"ג) ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנא ליה א"ר אדא בר אהבה כשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דזכר טריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה דהא י"ל דאחר שנגחו ועשאו טריפה נשתחרר ונשא אשה והוליד ומת ומשלם ח"כ ליורשיו ע"ש. ולכאורה עפמ"ש יש לדחות די"ל דלעולם אפשר שיוליד אלא דלא שכיח שיוליד והוי כזקן דלא אמרינן בו לתלות אחר הבעל ואינו חייב לתת להם חצי כופר דדלמא לאו יורשיו הם. אך ז"א דכיון שקידש אשה ונשאה העמד אותה בחזקת צדקת. ומה שכתב מהרש"ל דמש"ה א"ל בניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן משום דבזקן ל"א רוב בעילות אחה"ב היינו משום דהויא אשה זונה שאין חזקת צדקת אלא דבעלמא אשה מזנה בניה כשרין רוב בעילות אחה"ב כמפורש בסוטה (דף כ"ז) והגם שהיתה פרוצה ביותר קודם נשואין כמבואר בגמ' דפסחים שם ופרוצה ביותר חוששין אף לבנים מ"מ אחר שניסת להושע מסתמא לא היתה עוד פרוצה וקיי"ל באה"ע (סימן ד' סעיף ט"ו) דהיתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה ולא היתה פרוצה לאחר נישואין אע"פ שראוה מנאפת פעם אחת בניה כשרים ולזה כתב מהרש"ל דהכא שהיה זקן שאני דל"א רוב בעילות אחה"ב וחזקת צדקת לא היה לה כיון שהיתה מקודם זונה פרוצה ביותר. אבל אשה דעלמא שיש לה חזקת צדקת בכל גונא תולין בניה אחר הבעל. וגוף ההוכחה כבר כתב השעה"מ לדחות ויש עוד כמה אופנים ליישב דלא מצי מוקי כה"ג ואכ"מ:

ואין להקשות לפמ"ש שאין קדושין לקטן מה"ת מהא דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל כו' דמנליה להוכיח שאינו מוליד דאף אם מוליד בידוע שאין לו גואלין לפמ"ש התוס' שם בגיטין ד"ה ואי אמרת קדושיו לאו קדושין דהגם שבנו מן הפנויה יורשו סבר הש"ס דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתייחס אחריו דכיון דהאי חציו עבד לאו בר קדושין הוא בשום מקום אין הבן מתייחס אחריו וה"נ כיון דקטן לאו בר קדושין הוא בשום מקום בידוע שאין לו גואלין ליורשו. דלק"מ די"ל דשאני קטן דאתי לכלל הויה לכשיגדיל ועיין גיטין (דף פ"ה) גבי חוץ מקדושי קטן מהו ומשום דזמן ממילא קאתי משא"כ בחציו עבד דמחוסר מעשה השחרור והגם שכופין את רבו לשחרר כבר כתבו התוס' בחגיגה (דף ד') דכיון דמית איגלאי מילתא דלא הוה עומד לשחרור יע"ש ועיין פסחים (דף ס"ב) יומא (דף ס"ב) בענין מחוסר מעשה וזמן וע"ש במל"מ (פ"ו מגירושין) שכתב לחלק דבאינו מחוסר מעשה אלא זמן אפשר דמהני הגירושין אף קודם שיחולו הקדושין יע"ש ועיין קדושין (דף ס"ב) הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת הילכך אין מחוסר מעשה גדול מזה משא"כ גר קטן והגם שמת בקטנותו ולא בא לתורת קדושין וגם אבותיו לא היו בני קדושין והיה מחוסר זמן גדול מ"מ לא דמי לחציו עבד (בפרט כשנתגיירה אמו מעוברת) ובודאי בנו מתייחס אחריו ליורשו. עוי"ל לפמ"ש די"ל דהא בהא תליא ואי קטן מוליד יכולין לקדש אשה בעבורו מטעם זכין לאדם כו' ושפיר מוכיח שאינו מוליד דאס"ד מוליד ממילא יש לו קדושין ובנו מתייחס אחריו ליורשו. וא"כ בלא"ה י"ל דקאמר ופליגא דרבה דאי לא שכיח שיוליד תו אינו בר קדושין אף כשקידש אביו בעבורו ותו אין בנו מתייחס אחריו ולא בעי קרא למעוטי שאין בנו נעשה בן סו"מ כיון שאין לו אב שאינו מתייחס אחריו. אמנם באמת מסתבר לומר דקטן לא דמי לחציו עבד ובפרט גבי סו"מ שהוא ישראל קטן ואבותיו היו בני קדושין:

ולכאורה י"ל עוד בישוב קושיית התוס' בגיטין דמה תולה יורשין בקדושין והלא בנו מן הפנויה יורשו. די"ל דשפיר פריך דאי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא ליה דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב אין היורשין יכולין להוציא ממנו חצי כופר כיון שאינו יורשו אלא מטעם רובא דרוב בעילות אחה"ב והא דקיי"ל דבנו מן הפנויה יורשו היינו משום דלא מיבעיא שגובה ממי שחייב לאביו שאין ללוה חזקת ממון כנגדו דסוף סוף לאו ממון הלוה הוא אלא אף אם יש להמוחזק חזקת ממון כנגדו וכגון שהבנים מאשתו הנשואה שיש לה חזקת צדקת מוחזקין בנכסים מוציא מידם מטעם סברת ההפלאה ספ"ק דכתובות דכל שהוחזק הרוב לכל דבר וענין מילתא דאיסורא הולכין אחריו גם לענין דיני ממון יע"ש. וכיון שנחשב והוחזק שהוא בנו לכל דבר כמו לפטור אשתו מן היבום וכדומה הוא בנו גם ליורשו. ומש"ה בחציו עבד דלא שייך שיחשב בנו לשום דבר כיון דקידושיו לאו קדושין ולא שייך שיפטור אשתו מיבום וכה"ג ואינו חייב מיתה על הכאתו וקללתו כיון שהוא חציו עבד ועבד אין לו יחס ממילא לא שייך לומר שירש בנו החצי כופר ששייך לו מצד חלק החירות שבו שלא יוכלו להוציא מיד בעל השור כיון שאין הולכין בממון אחר הרוב כיון שלא הוחזק זה הרוב לענין שאר דברים ומילתא דאיסורא ובעל השור הוא מוחזק ואם אין אלו הבנים יורשין אותו שוב אין לו שום יורש בעולם וזכה בעל השור לעצמו וא"א להוציא ממנו דא"ה בממון אחה"ר. ועמ"ש הנוד"ב מהד"ת (חלק אה"ע תשובה ק"כ) דלפמ"ש התוס' בב"ק (דף מ' ד"ה כופר אחד אמר רחמנא) לתרץ קושייתם מהא דשנים שהוציאו ככר לר"ה בשבת חייב כל אחד ואחד להביא חטאת ולא דרשינן חטאת אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' חטאות דחטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים. הוי כופר ככל ממון דעלמא ודלא כמ"ש הרמב"ם שכל אחד ואחד משלם כופר שלם הגם דהוי איבעיא דלא איפשטא בש"ס כמ"ש הה"מ בדעת הרמב"ם דכיון דכופרא כפרה הולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע וע"ש בש"מ בשם הראב"ד דלא מצינו על כזית חלב ב' חטאות גם לא חצי חטאת לאדם אחד שכך שנינו בכריתות רי"א כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאים אותה וכבר תמהו דהא התם טעמא כמ"ש בכריתות (דף ז') משום דבעי גברא ידיעה ובמק"א הארכתי בזה] וכן משמע ממ"ש הש"מ בשם תלמיד הר"פ דא"ת מאי נפקא מינה אי כופרא כפרה אי ממונא י"ל דנ"מ לענין אם מחלו היורשים הכופר כו' וכ"כ התוס' (דף מ"ג ד"ה מאי לאו) דלמ"ד כופר דמי ניזק מאי איכא בין דמים לכופר ומדלא כתבו ג"כ נפקותא דאי כופרא כפרה הולכין בה להחמיר גם כשיש ספק חיוב. משמע דגם כופר הוי כממון דעלמא דספיקו לקולא לנתבע ועמ"ש הר"נ בנדרים (דף ז') להוכיח מההיא דחולין (דף קל"ד) שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע ועמ"ש הש"כ יו"ד (ס"ס רנ"ט). וגם בדעת הרמב"ם צ"ע דהא כתב דהמית מי שחציו עבד נותן חצי קנס לרבו והחצי האחר ראוי ליתן ואין מי יקחנו הגם שפסק (בפ"ד מאישות הלכה י"ז) דמי שחציו עבד וחציו ב"ח שקידש ב"ח הרי זו ספק קדושין ומשום דהוי בעיא דלא איפשטא. והשתא לפ"ז דגבי כופר הולכין להחמיר ואינו כשאר ספק ממון הוה ליה להרמב"ם לכתוב דמשלם חצי כופר ליורשיו כשיש לו יורשין ומשום דלצד הספק דבר קדושין הוא בנו מתייחס אחריו ודממילא אפילו לא קדשה בנו הוא לכל דבר [וכמ"ש התוס' דאפילו בנו ממזר יורשו ועמ"ש התוס' בב"ב (דף קט"ו) ד"ה בן הבת ועיין יומא (דף ס"ו) ממזר מהו לירש מהו ליבם ומש"ש]. ואין לומר דסבר הרמב"ם דמדמסיק אלא אמר רבא ראוי ליטול ואין לו ש"מ דמסקנא הכי הוי. דא"כ הו"ל לפסוק דקדושיו לאו קדושין ודאיפשטא בעיא במסקנא. ומוכח מזה דגם להרמב"ם אינו משלם כופר מספק ומשום דספק ממון לקולא לנתבע. ומה שפסק דשור של ב' שותפין שהרג כל אחד מהם משלם כופר שלם ס"ל להרמב"ם דהוכרע הספק מההיא דפרק המצניע ועוד סוגיות. ויש ליישב גם לפמ"ש הה"מ ז"ל בדעת הרמב"ם דהיינו טעמא דכיון דפשיטא לן שחייבים בכופר חייבין הן להביא כפרתן והולכין בה להחמיר ואין זה כשאר ספק ממון דלקולא לנתבע. דהיינו משום דודאי נתחייב בתשלומי כופר וכשמשלם חצי כופר עדיין הוא בספק אם כבר נתן הכופר המגיע ממנו בשלימות ומספיקא לא פקע חיוביה והוי כספיקא דאתחזק חיובא דאזלינן לחומרא (ועמ"ש לעיל סימן א') דקודם התשלומין ודאי נתחייב. בכופר ולא נפקע חיובו עד שישלם בשלימות [ועמ"ש הש"כ סי' ע"ה ס"ק ס"ה בשטר שטענו שניהם ספק. והגם דהכא מספקינן שלא נתחייב מעולם יותר מחצי כופר מ"מ כיון דבודאי היה עליו חיוב תשלומי כופר לא פקע חיוביה מספק] משא"כ גבי חציו עבד דלא אתחזק חיובא דלפום צד הספק שאינו בר קדושין ואין לו יורשין לא נתחייב מעולם בתשלומי כופר שאינו משתלם אלא לאח"מ וכשאין לו יורשין לא נתחייב בתשלומין וכן לפום צד הספק שאינו בנו ושנבעלה לאחר אין לו יורשין א"צ ליתן להם מספק דספק ממון לקולא לנתבע וגם התובע אינו יכול לטעון טענת ברי שהוא יורשו. וכיון דלא אתחזק חיובא דתשלומי חצי קנס הוי דבר בפ"ע פטור לשלם מספק. ובלא"ה י"ל לפמ"ש התוס' בב"ב (דף ל"ב ד"ה והלכתא) לחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא ועמ"ש המל"מ (פ"ז משכירות הלכה ב' ופט"ו מטוען ונטען הי"א) יע"ש ה"נ י"ל דדוקא גבי שור של שותפין דהוי ספיקא דדינא דלא איפשטא הלכתא בש"ס אזלינן לחומרא משא"כ הכא דהוי ספק במציאות אם בנו הוא וי"ל דאין הולכין אחה"ר לחייבו ממון. וי"ל דניחא להו להתוס' לומר דאם איתא דלאו בר קדושין הוא אין בנו מתיחס אחריו ומשום דאי מתייחס אחריו לא קשה כ"כ יורשין מנליה די"ל דקאמר שנותן ח"כ ליורשיו מספק כדי שיתכפר לו דהגם שאינם יכולין להוציא ממנו בעל כרחו מספק טוב שיתן להם כדי שיתכפר לו בודאי. והנה גם לפמ"ש מוכיח שפיר דקטן אינו מוליד מדא"צ לחזור עליו כו' דליכא למימר דמש"ה בידוע שאין לו גואלין לפי שא"ה בממון אחה"ר כיון שאין לו קדושין והוא גר קטן דז"א דהכא מחזקינן הרוב שהוא אביו לכל דבר ומילתא דאיסורא שהקטן עומד להתגדל וגם אין חזקת ממון כנגדו להגזלן שאם אין יורשין צריך ליתן הגזל לכהנים והכהן אינו מוחזק ואין כנגדו חזקת ממון]:

ועפמ"ש יש לפרש הא דקאמר קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלין שכתב הה"מ דכמאן דאינו מוליד משוינן ליה דהיינו שאף אם הוליד בן א"צ ליתן לו כיון דלא שכיח שיוליד ואין לו קדושין וליכא לא רובא ולא חזקה שהוא בנו ובפרט לפמ"ש בתשו' שאג"א שם דאם אמרו בקידש לו אביו אשה דזכות הוא לו משום דניחא ליה במאי דעביד אביו יאמרו בקידש לו אחר שלא מדעתו דודאי לא ניחא ליה במאי דעביד אחר דהרי בגר קטן אפילו את"ל דע"ד ב"ד לא מהני ע"ד אביו מהני משום דניחא ליה במאי דעביד אביו. וא"כ גבי גר קטן לא שייך קדושין מה"ת דלא שייך שיקדש לו אביו אשה גם אי נתגייר אביו כיון דכקטן שנולד דמי והא דקאמר בכתובות (דף י"א) דניחא להו במאי דעביד אבוהון היינו משום דמעיקרא יורש אביו ד"ת ומתייחס אחריו משא"כ אחר גירות דהוי כקטן שנולד ואינו מתייחס אחר אביו גם כשנתגיירה אמו מעוברת וגם אי נימא דהכא ל"ש לתלות אי מתייחס אחריו אלא דניחא ליה במאי דעביד אביו אכתי י"ל דשאני קטן ישראל שמחוייב בכבוד אביו ומצוה על אביו לחנכו ולהשיא אשה לבנו קטן כמ"ש בסנהדרין (דף ע"ו) מש"ה אמרינן דניחא ליה והו"ל זכות משא"כ בזה שאינו חייב בכבוד אביו ואינו מתיחס אחריו. ודוקא לענין גירות (בימי הש"ס) שהוא זכות גדול ניחא להו במאי דעביד אבוהון אבל לענין קדושי אשה דוקא באביו שמתייחס אחריו ניחא ליה במאי דעביד. והגם דלפמ"ש הנוד"ב דכשמקדש לו אשה שיש לה קרובות הוי חוב לו לפי שנאסר בקרובותיה משא"כ כשאין לה קרובות. אדרבה י"ל דבאינש דעלמא לא יוכל לקדש לו גיורת ומשוחררת שאין לה קרובות משום שהוא לו לבזיון וחובה הוא לו משא"כ גר קטן בימים הקדמונים שהיה רשות לגייר ע"פ הממשלה יר"ה] שיוכל לקדש בעבורו גיורת שאין זה בזיון לו מ"מ לפמ"ש דדוקא בקידש לו אביו אשה י"ל כמ"ש דהכא בידוע שאין לו גואלין. ואין להקשות דא"כ מאי קאמר ופליגא דרבה דדלמא שאני התם בגזל הגר שאביו לא יוכל לקדש לו אשה משא"כ בקטן דעלמא דמשכחת שיש לו קדושין מה"ת וידעי' שהוא בנו כשהוליד לו. די"ל דפשיטא להש"ס שאין לו קדושין מה"ת אף כשקידש לו אביו וכיון דמוכח מהא דרבה דקטן לא שכיח שיוליד אתיא דלא כר"ח:

והנה לדעת הה"מ צריך ליישב הא דאמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב [וכ"כ הרמב"ם] דג' חדשים אחר שיביא ב' שערות אפשר שתתעבר אשתו ויהיה עוברה ניכר בג' חדשים וראוי לקרותו אב דהיינו שקודם לכן אינו ראוי לקרותו אב הגם שאפשר במציאות שיוליד כיון שאין תולין הולד בו וכמ"ש. אך קשה הא דפריך ה"ד אילימא דאיעבר כו' אלא לאו דאיעבר מקמי דליתי ב' שערות ואוליד מקמיה דלקיף זקן וש"מ קטן מוליד דמאי קושיא דהא שפיר י"ל דלא שכיח כלל שיוליד וממעט בן ולא אב אם אירע שהוליד מקמי דלקיף זקן דהגם שאין תולין הולד בקטן משום דלא שכיח שיוליד מ"מ י"ל דשוב אינו נעשה בן סו"מ דכיון שהיא מיוחדת לו עכ"פ יש לספק שמא הנולד הוא בנו ושמא הוא אב ומש"ה פטור מחיוב מיתה דלכאורה ליכא רובא שהולד מאחר כיון שהיא מיוחדת לו ואיכא רוב בעילות עכ"פ מידי ספק לא יצא גם אי נימא דדוחק לאוקי מיעוטא כשהיו חבושין בבהא"ס. וגם לפמ"ש די"ל דחלות הקדושין תלי אי שכיח שיוליד ליכא למימר דפריך דאי אינו מוליד אין לו קדושין ותו אינו מתיחס אחריו לסברת התוס' בגיטין. דז"א דכבר נתבאר דקטן דאתי לכלל הויה ודאי הבן מתיחס אחריו וכפרש"י ד"ה והא א"ר כרוספדאי דהשתא לא דייק טעמא דר' כרוספדאי מהיכא. ולפ"ז י"ל דאסיק אדעתיה הטעם דבן ולא הראוי לקרותו אב וסד"א מ"ש בן ולא אב דהיינו שאם אירע והוליד ואיעבר מקמי דלייתי ש"ש פטור דשמא הוא אביו וסד"א שיש להוכיח שיש מציאות שיוליד. ודגם לפום דבעי להוכיח שמוליד מ"מ לא שכיח שיוליד ודלמ"ד אינו מוליד א"א במציאות שיוליד. אך ז"א דכיון דדריש בן אא א"א לדרוש למעט תרתי למעט גם הראוי לקרותו אב ובלא"ה לא יתכן זה] וצע"ק. ואלה"ק להה"מ הא דצריך קרא דקטן אי אתה כו' ולא ידעינן ממיעוטא דבן ולא הראוי לקרותו אב די"ל דסד"א דקטן מוליד ודממעט ולא אב ממש:

ולכאורה יש להוכיח כמ"ש הה"מ מהא דאמר בירושלמי פ"ק דכתובות (הלכה ג') ניחא גדול שבא על הקטנה הבתולין חוזרין קטן שבא על הגדולה אין הבתולין חוזרין א"ר אבין תפתר שבא עליה של"כ אר"י בר אבין ואפילו תימא בכדרכה קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין ותני כן מעשה שעיברה ובתוליה קיימין וע"ש בש"ק דהא דאיתא בחגיגה (דף י"ד) דשאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכה"ג מי חיישינן לדשמואל א"ד דשמואל לא שכיח ולא קמיבעי מי חיישינן שנתעברה מקטן דמסקינן בסמוך שכשרה לכה"ג היינו משום דלא שכיח שתתעבר מקטן. ומבואר מזה דאף קטן פחות מבן ס' פעמים שמוליד אלא דלא שכיח שיוליד. אמנם לכאורה יש מקום לפרש דהא דקאמר מעשה שעיברה ובתוליה קיימין היינו שנתעברה מגדול ע"י הטייה ועל הא דקאמר דקטן ביאתו ביאה אף שאין בו כח ליגע בסימנין קאמר דכן מצינו ביאה גמורה בלא השרת בתולים ושנתעברה מגדול בביאה כזאת וא"כ בודאי הוי ביאה גמורה ולעולם אינה מתעברת מקטן שאין זרעו ראוי להוליד וא"ש ההיא דחגיגה בפשיטות:

ועפמ"ש יש לבאר הא דקאמר ביבמות (דף קי"א) דהא דתני מתניתין דיבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו אתיא דלא כר"מ דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין קטן שמא ימצא סריס ואינו בן יבום. ונשאלתי דהא י"ל דאתיא כר"מ ודמיירי שכבר נשא הקטן אשה והוליד ונתברר שאינו סריס לפמ"ש דאפשר במציאות שיוליד. ועפמ"ש י"ל דגם כשנשא והוליד לא נתברר שאינו סריס דלא שייך בקטן לתלות רוב בעילות אחה"ב כיון דלא שכיח שיוליד ובפרט דאיירינן לר"מ דחייש למיעוטא. ואין לומר העמד אשתו בחזקת צדקת כיון שאין לו קדושין ונשואין מה"ת. עוי"ל דלא ניחא ליה להש"ס לאוקי מתניתין דוקא כשכבר נשא אשה והוליד דהא בלא"ה יקשה לשיטת סה"מ הנ"ל מאי פריך הש"ס קרי כאן להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא דהא בר הקמת שם הוא דאפשר במציאות שיוליד וצ"ל דמשמע להש"ס מדסתם מתניתין דמיירי בכל גונא ואף בקטן כזה שאינו ראוי עדיין להוליד ודדוקא סמוך לשנות גדלות אפשר במציאות שיוליד ומכ"ש דלא ניחא ליה לאוקי מתניתין דוקא היכא שכבר נשא אשה והוליד. ומה שכתבו התוס' (דף פ' ד"ה עד שיהא בכולן) דמוכח דבכל קטנים איירי ר"מ דחייש שמא ימצא סריס גם כשאין בו סימני סריס שמטיל מים ועושה כיפה מדקאמר דמתניתין דיבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו דלא כר"מ היינו משום דאי לא תימא הכי הו"מ לאוקי מתניתין בקטן שמטיל מים ועושה כיפה שהדרך הוא כן ומ"מ לא בעי לאוקי מתניתין בקטן הקרוב לגדלות דוקא כיון דסתם ותני [וע' דף ל"ה תוד"ה תגלי]:

ובתשובת נוד"ב שם הביא להוכיח מסוגיא דגיטין (דף פ"ה) דבעא מיניה רבא מר"נ חוץ מקדושי קטן מהו מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא או דלמא אתי לכלל הויה ולדעת ר"י בר ברזילי יקשה דקטן ג"כ בר הויה הוא שיזכה לו אחר ויקדש לו אשה ומוכח דלא הוי קדושין יע"ש מ"ש בזה. ולכאורה י"ל דמיירי שאמר בפירוש חוץ מקדושי קטן שאותו פלוני שהוא קטן יקדש בעצמו ולא אם יקדש אחר בעבורו ולא שייר השתא בהויה שאם יקדש בעבורו אחר יתפסו הקדושין ודוקא אם יקדש בעצמו לא יתפסו הקדושין וליכא שיור בהויה אלא לאחר זמן שאם יקדש בעצמו אחר שיגדיל לא יתפסו הקדושין. ואדרבה יתיישב בזה לשון הש"ס דבעי חוץ מקדושי קטן מהו ולא קאמר חוץ מקטן מהו וכדקאמר חוץ מבעל אחותה מהו וששייר בין קידושי פלוני הקטן ובין ביאתו בלא קדושין. ואין לומר דכה"ג בודאי הוי שיור משום דשייר השתא דגם השתא בהיותו קטן אינה אסורה להבעל לו אלא משום איסור אישות לפי ששייר בגירושין ולא מיבעי ליה אלא היכא דשייר בקידושיו לבד ולא בביאה. דז"א לפמ"ש בס' אבני מלואים (סימן קל"ז) ליישב קושיית השעה"מ בהא דתנן הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ואביך כו' ילעבד ולכל מי שאין לה עליו קדושין כשר דיקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דאיסור ישראלית לעבד אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בתשובות הרדב"ז דהיכי קתני ה"ז גט דהא מדאורייתא שיורא הוי כו'. ושוב הקשה בהא דבעי התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר או דלמא שייר בביאה א"ל תניתוה לאבא ולאביך ובמאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות כו'. דלפום דס"ד השתא דבזנות קאמר א"כ לעבד נמי בזנות קאמר דלאו בני נשואין נינהו ויקשה היכי קתני דהגט כשר דהא מדאורייתא שריא לנכרי בזנות וא"כ מן התורה אין זה דבר הכורת בינו לבינה. וכתב האב"מ לתרץ דעיקר שיורא בגט לא הוי אלא כששייר מעניני אישות. ובזנות דאיבעי לן דלמא הא שייר בביאה מבואר בפרש"י דצד אישות קרינן בה בביאה ומש"ה כל היכא דתפסי בה קדושין אי שייר בביאה נמי הוי שיור. ובלאבא ולאביך ועבד ונכרי דלית בהו תפיסת קדושין זנות דידהו נמי לאו צד אישות מקרי כיון שאין בהן צד אישות ע"י קדושין ומש"ה אפילו תימא דעבד בישראלית ליכא איסור תורה וכן עו"ג מ"מ כיון דלית בהו תפיסת קדושין דרך זנות נמי לא חשיב שיורא עכ"ד. ואם כן לפום האיבעיא דחוץ מקדושי קטן מהו מי אמרינן השתא מיהא לאו בר הויה הוא גם כששייר ביאתו ג"כ לא הוי שיורא גם אי חוץ מזנותך הוי שיור כיון דבביאת הקטן ליכא צד וענין אישות ולא יתכן לומר דלענין זה חשיב צד וענין אישות משום דאתי לכלל הויה כיון דלענין השיור בקדושין אזלינן בתר השתא. אמנם עפמ"ש י"ל דהא דקאמר חוץ מקדושי קטן מהו אין הכוונה למעט ביאתו אלא שאמר חוץ מקדושי קטן שיקדש בעצמו ולא מה שיקדש אחר בעבורו. או דנימא דממילא לצד האיבעיא דחוץ מזנותך הוי שיורא משום דשייר בביאה ה"נ איכא שיור בביאתו דהוי צד אישות כיון דתפסי קדושין כשמקדש אחר בעבורו ושייך בו ענין אישות ודוקא כשלא שייר בביאתו אלא ששייר שלא יתפסו קידושיו כשיקדש בעצמו י"ל דאי בתר השתא אזלינן והשתא אינו יכול לקדש בעצמו ליכא שיור כלל דבשלמא ענין הביאה שנאסרת ע"י השיור שייך לומר דהוי שיור בגט לפי שיש בזה צד וענין אישות כיון דבר קדושין הוא ע"י אחרים אבל בקדושי הקטן בעצמו שאינם כלום ואינם תופסין כלל לא שייך לומר שיחשב זה שיור לפי שיש לו קדושין בה ע"י אחר כיון שלא עשה שיור אלא בקדושין שאינם תופסין. ולפ"ז מוכח שאחר יכול לקדש אשה לקמן דאס"ד דאף ע"י אחר אין קדושי קטן תופסין יקשה דיוק לשון הש"ס דקאמר חוץ מקדושי קטן מהו וכמ"ש. אמנם גוף קושיית השעה"מ יש ליישב לענ"ד דלעולם מ"ש לעבד מיירי בנישואין והגם דלאו בני נשואין נינהו הוא בא לשייר ולהתנות שלא יתפסו קדושי העבד גם אחר שישתחרר ויתגייר העו"ג ונהי דלא הוי שיור בגט משום דגרות לא שכיחא מ"מ י"ל שהוא התנה בשביל כך ודוקא גבי אבא ואביך דלעולם לא יהא שייך בהם ענין קדושין ונשואין בה הכריח הס"ד דהא דאמר לאבא ולאביך היינו בזנות. ואין להקשות דנהי דמיירי בנשואין מ"מ לפום דקאי השתא דהוי שיור בזנות יהא שיור בעבד ועו"ג לענין זנות די"ל דלא שייר בזנותה ולא עשה שיור אלא שלא תנשא לו אחר גירות ושחרור וקאמר דכיון דהשתא אין לו קדושין אלא אחר גירות דלא שכיחא לא הוי שיור [והא דמייתי הש"ס מלעבד ולא דחי דלא מיירי שאמר לפלוני שהוא עבד אלא שאמר חוץ לעבד דממילא תהא מותרת לו אחר שחרור לפי שלא שיירה אלא לעבד היינו משום דליכא לפרש הכי משום דא"כ הול"ל אלא לעבדים ועל כרחך הפירוש דהיינו לפלוני שהוא עבד]:

והנוד"ב כתב דרבינו יצחק בר יהודה שכתב דבן י"א שנים שקידש לו אביו בטבעת ועדים צריכה גט שמצינו בכ"מ שזכין לאדם שלא בפניו היינו לפי שהיה קדושין לחוד בלא חופה ונשואין ובשעת האירוסין אינו מתחייב בשום דבר לארוסתו וגם כתובה לית לה ואין כאן רק זכיה ולא שום צד חוב וכן כתב לחלק בין היכא דיש לה קרובים דחוב הוא לו שנאסר בקרובותיה יע"ש וצ"ע לענ"ד לפמ"ש הרשב"א בקדושין (דף ז') וז"ל ומיהו תמיהא לי למה לן לארצוייה מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנויה לו. ואפשר לי לומר דהכא חובתו הוא דשמא באחרת ניחא ליה וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי וכדאמר בפרק אע"פ גבי כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כו' וא"ת שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרחה לא היא דאף הוא מפסיד שצריך ליתן שכר הסופר בגט ועוד שאתה משיאו שם רע שמגרש את נשיו ועוד שאתה מטריחו אחר סופר ועדים ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה עכ"ל והשתא לא משכחת דליכא צד חובה וגם כשיקבל עליו האב כל החיובים וגם תשלומי שכר הסופר ועדים כגון שיחייב א"ע בסך רב על תנאי שיחולו הקדושין ושלא יהיה לו מזה חובה שיופחת מירושתו כגון שיש לו כמה אחין ושיתן לו מתנה מרובה בעד הקדושין ושלא ימעט חלק ירושה שלו אכתי חוב הוא ליה דלא יהבו ליה אחריתא וגם עתה בהיותו קטן לא תחפוץ אחרת לדור עמו אף שאין לה נשואין כיון דאגיד באחריתא ולא יוכל לגרשה עד שעת גדלות וגם כשיגדיל משיאו שם רע שמגרש נשיו שיאמרו שגם הוא הסכים לאביו לקדשה לו ועתה הוא מגרשה וגם כשקידשה הקטן שיחולו הקדושין אחר שיגדיל לא יוכל האב אח"כ לקדשה בעבורו שיחולו הקדושין מיד הגם דבלא"ה יחולו הקדושין לכשיגדיל דאכתי קדושי האב חוב הוא לו דמצד קדושי עצמו יוכל לחזור ולבטל הקדושין עד שיגדיל. אלא דלפמ"ש השאג"א והנוד"ב דאף את"ל דקטן שקידש לו אביו הוי קדושין מ"מ אם הגדיל יכול למחות ונמצא הקדושין שקידש לו אביו תלוים ועומדים משעה שקידשה עד שעה שיגדיל שמא ימחה ואם לא מיחה משהגדיל הו"ל קדושין למפרע. י"ל דהוי זכות לו לגמרי בלא שום צד חוב כיון שיוכל למחות משיגדיל ולא יצטרך לגרשה וליכא משום השאת ש"ר ואם לא מיחה בקדושין משהגדיל הוי למפרע זכות לו שלא היה אז שום צד חובה בדבר. והגם שכתב הר"נ והביאו הנוד"ב דהא דהגדילו יכולין למחות דוקא הגדיל אבל המחאה שבקטנותו לאו מחאה היא וא"כ יש קצת חובה מאי דלא יהבו ליה אחריתא השתא בעודו קטן דאגיד בהאי. י"ל שאין בזה צד חובה דהר"ן לא כתב אלא דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצית אח"כ אין מחאתה כלום ובידו למחות בקטנותו ושלא להתרצות עוד. וכיון שאין לו קדושין ונשואין באחרת מסתבר דמה שקידש לו אביו הוי זכות ועיין יבמות (דף קי"ג) אילו רצה שפחה לשמשו כו' (ועיין סנהדרין ל"ט). ועמ"ש הר"ן פ' השולח גט בענין כתיבת פרוזבול וז"ל ומכאן נ"ל דמאי דקיי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול עכ"ל וגם לפמ"ש שאפשר לדחות ודאי מודה דכה"ג זכין שלא בפניו. וגם בקטן שאין לו שליחות מה"ת ודוקא כשזכות גמור הוא יש לו שליחות י"ל דכה"ג הוי זכות גמור:

והגאון שאג"א ז"ל תמה על סברת הנוד"ב דלאו זכות היא לו קדושי אביו שיש גם חובה בדבר ותמה דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהא הזכות בלא שום צד חוב אלא כיון שהזכות רבה על החוב הרבה זכות הוא לו דבהא דכתובות דף י"א ג"כ מטי ליה חוב שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכלות אסורות ומתחייב בעינוי יוה"כ ובהרבה מצות ומ"מ זכות קרינן ליה לפי שהזכות גדול יותר. ולענ"ד דברי הנוד"ב מיושבים בפשיטות כמו שהביא מדברי התוס' דבעלמא זכין לאדם שלא בפניו מטעם שליחות גם בדבר שיש בו קצת חובה כשהזכות גדול הרבה יותר מהחוב משא"כ קטן שאין לו שליחות מה"ת דוקא כשזכות גמור הוא לו ואין בו קצת חובה יש לו שליחות וס"ל להתוס' דגירות ארמאי (בימי הש"ס שהיה רשות לגייר ע"פ הממשלה יר"ה) הוי זכות גמור שמכניסו תחת כנפי השכינה וכמ"ש הש"ס דקטן דלא טעם טעמא דאיסורא לא ניחא ליה בהפקירא וגם שאין לו שום צד חוב בדבר דהא בידו ורצונו הדבר תלוי שיוכל למחות לכשיגדיל והשתא בהיותו קטן אינו בר עונשין וגם בר חיובא אינו מה"ת וגם במצות חינוך מדבריהם יש לחקור לפמ"ש בש"ע או"ח (סימן שמ"ג) די"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד ועמ"ש התו"י ביומא (דף פ"ב) וריש סוכה ומש"ש והכא דהוי כקטן שנולד ואינו מתייחס אחר אביו י"ל שגם אם נתגייר אינו מחוייב לחנכו אלא שאסור להאכילו בידים דבר איסור ואף אם ישנו במצות חינוך כיון שאינו בר עונשין והדבר תלוי ברצונו שיכול למחות לכשיגדיל ממילא כשהגדיל ולא מיחה זכות גמור הוא לו וגר מעליא הוא שעמד על ה"ס כמ"ש בשבת (דף קמ"ו) ורוצה בעצם נפשו בקיום מצות א וקיום התורה והמצות לישראל הוא זכות גמור בלא שום צד חובה כמפורש בכל התורה. ולעולם כשיש צד חובה בדבר אין זכין לקטן. ועמ"ש הש"מ בהא דקתני מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא קאמר דמלין אותו דאפשר דלהכי נקט טבילה משום דחשיבא זכות גמור אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר ע"ד ב"ד ומיהו כיון דכבר מל אפילו הויא חובתו כבר יצא ידי מילה ושוב כשיטבילוהו הויא ליה זכות ונגמרה מלאכתו על דעת ב"ד. וגם לפי מה שהביא בשם הרשב"א לתרץ דנקט מטבילין מילתא דשייכא בזכרים ובנקבות א"נ משום דטבילה גמר מלאכתו דמל ולא טבל כאילו לא מל או דלרבותא נקט טבילה יע"ש ודה"ה דמלין אותו ע"ד ב"ד י"ל דהיינו דהגם שמצטער במילה מ"מ עצם הגירות זכות הוא לו ומה שמלין אותו כשבא להתגייר הוא לפי שרשות בידו לצער עצמו במילה והא דאין אדם רשאי לחבל בעצמו כמ"ש בב"ק (דף צ"א) דיליף מדכתיב בחיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אין על ערבי וארמאי איסור לצער א"ע דזה האיסור אינו אלא בישראל וגם ארמאי פעמים שמל עצמו לרפואה או להשמר מאיזה מחלות ומש"ה מנין אותו מדעתו וכן כשאמו מביאתו להתגייר דהרשות בידה למול אותו וגם אי נימא דלא הוי גירות יכול למול א"ע ולא שייך לומר דאין תבין לאדם שלא בפניו אלא לענין מעשה הגירות דכיון דקטן לאו בר דעה הוא אין בגירות כלום אלא אם אין בזה שום צד חובה ובעצם הגירות ליכא שום צד חובה והגם דאי נימא דלא הוי גר ממילא לא היו מלין אותו וע"י הגירות גורם שמלין אותו ומצטער מזה מ"מ כיון שכבר נימול מאי דהוה הוה ושוב אין שום צד חובה בדבר וכ"כ הט"ז יו"ד (סימן ש"ה ס"ק י"א) דגבי פדה"ב אין אחר יכול לפדות הבכור ולזכות ממונו משום דזכות הוא לקטן דכיון שאין שליחות לקטן אין זכין לו אלא בדבר שאין שום צד חובה בעולם וכגירות ארמאי שאין שום חוב בעולם משא"כ כשיש קצת חובה הגם שהזכות גדול יותר הרבה ובזה יש קצת חוב להקטן שלוקח ממנו המצוה דאילו היה ממתין עד שיגדיל היה מקיים המצוה בעצמו. ומ"ש בנה"כ להקשות על הט"ז דא"כ בטבילת גר נמי נימא שיש חובה קצת שרוצה לגייר א"ע גמור:

ועמ"ש הט"ז אה"ע (סימן ג') במעשה בא' שהיה מסל"ת ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאוני מבית הספר כו' והטבילוני לאכול תרומה לערב והתוס' כתבו בכתובות (דף כ"ו) דנקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ובטור לא זכר הא דהוציאוני מבית הספר וכתב הט"ז וז"ל ועוד נ"ל הוכחה ברורה דלא היה עבד דהא קיי"ל דלתרומה צריך טבילה בכוונה כדאיתא בפ"ב דחולין נדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וטבילת קטן הוה שלא בכוונה כדאיתא בכתובות דקטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד פרש"י אם אין לו אב כו' וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעת הוא ע"כ משמע דאם יש לו אב אביו מטבילו וא"כ האי שמסל"ת שהיה תינוק מורכב על כתיפו של אבא והטבילוני דהוצרך לזה שע"י אביו מועלת הטבילה לתרומה אע"ג דהוה שלא מדעתו כי קטן היה אם היה עבד קטן לא היתה יד אביו מועלת כו' עכ"ל. ולענ"ד דברי הט"ז מוקשין דהא אמר בחולין שם ה"ד נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה כו' אם יש להן פיקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה א"ר פפא לר' נתן שנפלה מן הגשר ולרבנן שירדה להקר וכן איתא בנדה (דף י"ג) כהן שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב הרי דמהני גם כשמטבילו אחר (וגם עמ"ש התוס' בחולין (דף י"ב ד"ה מאן תנא) דחש"ו בני כוונה נינהו לשמה כשגדול עע"ג ומזהיר אותן נעשות לשמה וע"ש בהא דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו יש לו) ושאני ענין גירות שצריך דעת לקבל עליו עול מצות וצריך לזה אב וב"ד משא"כ בטבילת הקטן כדי שיוכל לאכול בתרומה דמהני גם כשמטבילו אחר כמבואר. ובפרט לענין אכילת הקטן עיין רשב"א יבמות (דף קי"ד) ומש"ש: ולכאורה קשה הא דפריך בכתובות מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו כו' ולא מתרץ דקמ"ל דזכין גם לקטן שאין לו שליחות ומשום דזכות גמור הוא. וממתניתין דעירובין (דף פ"א) וגיטין (דף י"א) לא הוה ידעינן שזכין גם לקטן וגם אי נימא דכיון דתנן בב"ב (דף קנ"ו) דזכין לקטן פריך שפיר מאי קמ"ל. אכתי יקשה מ"ש התוס' בד"ה מהו דתימא עו"ג בהפקירא ניחא ליה דאע"ג דרבנן פליגי אר"מ בפ"ק דגיטין ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא להו ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל גבי עו"ג שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא. אמאי לא מתרצו דהא דרבנן פליגי אר"מ וסברי דזכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות היינו שזכות השחרור גדול הרבה יותר מהחוב דניחא ליה בהפקרא ודלא כר"מ דסבר שאין הזכות גדול יותר. משא"כ הכא שהוא קטן ואין לו שליחות שצריך שיהא זכות גמור בלא שום חובה קצת קאמר שפיר מהו דתימא דבהפקירא ניחא ליה ויש קצת חובה בדבר דה"מ גדול אבל קטן דלא טעם טעמא דאיסורא זכות גמור הוא לו בלא שום צד חובה. ומש"ה מייתי שפיר סייעתא מההיא דגיורת. והתוס' בגיטין כתבו בלשונם דמודו רבנן אלא שגדול הוא לו זכות של שחרור משל הפקירא ומ"מ כתבו לחלק בין עבד שרשות אחרים עליו ובין גר שאין רשות אחרים עליו. ולא כתבו ליישב בפשיטות דגבי קטן צריך שיהא בלא שום צד חובה כמ"ש התוס' בעצמם:

ויתכן ליישב זה לפום דקאמר התם בגיטין הכי א"ר יוחנן התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל החומר תנו כאומר זכו דמי ופרש"י ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו ואע"פ שהעבד לא ידע זכין שלא בפניו ומש"ה האומר תן שטר שיחרור זה לעבדי אינו יכול לחזור בו הגם דהשליח חב לבעלים ועמ"ש הפנ"י שם בתוד"ה ש"מ דכיון שזכייה מטעם שליחות מקרא נפקא לן והיינו שהתורה עשאתה שליח לכל אדם להציל ממון חבירו וא"כ היכא דאיכא חוב לאחרינא אפשר שהתורה לא עשאתו שליח בכה"ג יע"ש. וא"כ י"ל דמה שזוכה להעבד דומה לזכייה לקטן ומשום דג"כ אינו שלוחו כיון דחב לאחרינא ומ"מ ס"ל שא"י לחזור בו ומשום דס"ל דהוי זכות גמור בלא שום צד חובה. וכשיש גם צד חובה לא נעשה שלוחו אף שהזכות גדול יותר היכא דחב לאחריני ומש"ה שפיר פריך מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו אף בעבד דחב לאחריני וממילא ה"ה בקטן הגם שאין שליחות לקטן. ושפיר הוכיחו התוס' דגבי עבד לית להו לרבנן כלל הא דבהפקירא ניחא ליה מדסבירא להו דליכא שום צד חובה ומשום שהוא משועבד רוצה בהפקעת השעבוד ואינו חושש כלל בהפקירא. ואין להקשות דהכא לרב הונא קיימינן ואיהו קאמר דש"מ מדרבנן התופס לב"ח קנה. דכבר כתבו התוס' דאין זה רב הונא שמזכיר סתם בכל הש"ס. וגם למ"ד קנה אף כשחב לאחרים אכתי י"ל דצריך שלא יהא שום צד חובה משא"כ היכא שגם לזה יש צד חובה ולהאחר הוא חוב גמור. עוי"ל לפמ"ש התוס' בקדושין (דף כ"ג ד"ה מהו שיעשה שליח) די"מ דהכי קמיבעיא ליה היכי דאמר העבד לאחר לקבל ליה גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא דכי לא א"ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני דאמרינן במתני' ובשטר ע"י אחרים אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות או לא. והשתא י"ל דגם לפום מה דהדר פשטא דגמר לה לה מאשה כאשה והגם דעבד איהו לא מצי מקבל גיטיה שליח מצי משוי משום דעבד שייך בגיטין שמקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו. דהיינו משום דכיון שיכול לקבל גיטו גם בלא טעם שליחות לא גרע מה ששלחו דנימא דחשיב כמו שקיבל העבד בעצמו כיון שגם העבד בעצמו הוא בתורת גיטין והא דאינו מקבל גיטו היינו לפי שצריך שיוציא גט לרשות שאינו שלו וכשמקבל אחר יצא לרשות שאינו שלו ומש"ה אין השליחות מגרע הקבלה ובזה תירצתי תמיהת הנוד"ב מההיא דנזיר (דף י"ב) דגם כשישנו בתורת קדושין אמרינן דכל היכא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי והארכתי בזה במק"א וא"כ לרשב"א ל"מ מטעם שליחות כיון דאיהו ל"מ מקבל גיטיה אלא שיכול לקבל גיטו גם בלא תורת שליחות והדר י"ל דבעי זכות גמור. והגם דהתוס' כתבו דקטן יש לו שליחות בדבר שהוא לו זכות גמור מ"מ י"ל דגם הכא דל"מ משום שליחות מהני כדהוי זכות גמור וכשיש צד חובה קצת ל"מ כיון שלא נחשב כשלוחו ומש"ה דמי שפיר לקטן. והגם שכתבו התוס' דמהא דאמרי רבנן שם בגיטין דאי בעי זריק ליה גיטא ופסיל ליה מוכח דלא ס"ל כרשב"א [ודגם כשזורק בר"ה בתוך ד"א של העבד הוי כאילו מקבל בעצמו שלא יצא הגט מרשות רבו]. י"ל דר"מ קאמר לחכמים דאף אי תאמרו דאי בעי זריק גיטא ודלא כרשב"א שביק ליה ועריק ולא מוכח אלא דיש מ"ד דלא כרשב"א ומ"מ ניחא לאוקי מתניתין ככ"ע גם אליבא דרשב"א והתוס' לא הוכיחו מזה אלא דאשכחן רבנן דפליגי: וראיתי להגאון ח"ס זצ"ל שכתב (חלק חו"מ תשובה נ"ד) להסתפק אי שייך לומר דהוי חב לאחריני גם מה שאינו חוב עכשיו בשעת תפיסה כשהוא מתחייב אח"ז בין תפיסה למסירה לידו והביא ממ"ש הפנ"י בגיטין (דף ט') אהא דכתב רש"י והרי"ף שם דכל זמן שלא הגיע שחרור ליד העבד אינו משוחרר דהיינו משום דאם ישתחרר מיד אפשר שיארעו לו כמה מכשולים בביאת שפחה ואכילת תרומה והוא לא ידע ואשם ומשמע מזה דאע"ג דעתה בשעת זכיה הוא זכות גמור מ"מ כיון שיתגלגל מזה חוב בין שעת הזכיה לשעת הגעה לידו מקרי אין חבין אלא בפניו ושיש להביא ראיה לזה מהא דקיי"ל הגדילו יכולין למחות משום דלפעמים בגדלותן ניחא להו טפי בהפקירא והזכות נעשה להם חוב ואע"ג דבתחלה כבר זכינו להם מ"מ אחר שנעשה להם חוב קודם שהגיע הזכות לידם ר"ל קודם שנהגו יהדות בגדלותן יכולין לחזור בהם וה"נ י"ל דאע"ג דבשעה שתפס וזכה עבור זה לא היה חוב לאחריני מ"מ אם אח"כ נולד מזה חיוב לאחריני י"ל דכמו שאם היה נולד חיוב להבע"ד עצמו לא זכה ה"נ ה"ל תופס במקום שחב לאחרים יע"ש. ולענ"ד לא מוכח מידי מההיא דהגדילו יכולין למחות דשאני התם דהוי קטן ואין שליחות לקטן וצריך שלא יהא שום צד חובה בדבר שלא יתגלגל לו עי"ז שום חוב בעולם וכיון דכשיגדיל נעשה בר חיוב ועונשין מש"ה כשיכול למחות בגדלותו אין לו שום ענין חוב בעולם מה שמתגייר בקטנותו (בימים הקדמונים) ואם לא היה יכול למחות בגדלותו היה לו ענין חובה קצת במה שמתגייר בקטנותו שעי"ז יהיה בר חיוב ועונשין כל ימיו. והגם דכיון שלא יטעום טעמא דאיסורא לא יהיה ליה ניחא בהפקירא גם בגדלותו מ"מ קבלת העונשין הוא ענין חובה קצת ודוקא בקטנותו שאין עליו חיוב ועונשין אין לו שום צד חובה אלא מה שלא יאכילוהו דברים אסורים וכה"ג אמרינן דכיון דלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו. ולעולם בעלמא י"ל דכיון שבשעת זכיה הוא זכות גמור זכין לו שלא בפניו. וכן משמע ממ"ש הר"ן גבי פרוזבל שהובא למעלה שנסתפק אי הוי זכיה גם כשאינו מזכהו אלא לחובתו ומשום שהדבר בעצמו הוא זכות. ומ"ש הח"ס מדברי הפנ"י לענ"ד י"ל כוונת הפנ"י דכיון שאם ישתחרר לאלתר יהיה בזה חובה להעבד שאינו יודע מהשחרור והוא נשוי שפחה ואוכל תרומה אין השליח מכוון לזכותו בשחרור לאלתר אלא לכשיגיע ליד העבד ומשום שרוצה הזוכה שלא יהיה להעבד מזה שום חובה כוונת הזוכה שלא לזכותו עד שיגיע לידו ולעולם אם הוא רוצה לזכות בעבורו מיד מצי לזכות לו אלא שהשליח אינו מכוין לזכות לשחרור לאלתר וכן מבואר בלשון הפנ"י ע"ש. גם דשאני התם שגם בשעת זכיה אינו זכות גמור ואפשר שחובה הוא לו דאפשר שבאותה שעה הוא אוכל תרומה והוא אינו יודע שבאותה שעה נשתחרר מרבו כהן או שבועל שפחה וכיון שאינו יודע מהשחרור אין זה זכות גמור לו גם בשעת זכיה גופא משא"כ היכא דבשעת זכיה הוא לו זכות גמור. וגם שאני התם כמ"ש דחב להאדון ודממילא אינו כ"כ מתורת שליחות וצריך יותר שיהא זכות גמור. וכן י"ל בהא דלעיל דמש"ה אינו נחשב כשלוחו כיון שלא ישתחרר עד דמטא לידיה ולא משבא ליד הזוכה:

וקשה לכאורה הא דאמר בנדרים (דף ל"ו) א"ר יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחו"כ שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים ופריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו שוטה כו' דמאי קושיא דהא כבר הביא הר"ן להקשות מהא דתנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות ויקרבו אלמא א"צ דעת. ותירץ דהתם שאני דכיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וא"כ ה"נ י"ל דמש"ה אדם מביא קרבן על אשתו שוטה משום דזכות הוא לה שיביא קרבנה ובודאי ניחא לה שיביא קרבנה כיון דאי אפשר שימתין עד שתשתפה ויביאו קרבנה לדעתה דשוטה לא סמיה בידן כמ"ש בגיטין (דף ע') ושמא לא תתרפא ומש"ה זכות הוא לה וניחא לה והוי כמו שמביא לדעתה וכהא דאמר בסוטה (דף כ"ה) ת"ש ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה כו' ואי אמרת רצה בעל לקיימה מקיימה עבדי ב"ד מידי דדילמא לא ניחא ליה לבעל סתמא דמילתא כיון דעע"ד היא מינח ניחא ליה וכן איתא בכתובות (דף מ"ח) דמי שנשתטה זנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו וד"א כו' מאי ד"א ר"ח אמר זה תכשיט רב יוסף אמר צדקה וכבר הביאו מזה האחרונים ועיין במח"א. והא דהפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום היינו משום דלאו זכות גמור הוא לו דאפשר דניחא ליה שיפריש בעצמו מדעתו כיון דבר דעת הוא. ובשלמא הא דמייתי ר' יוחנן מדמביא קרבן על בו"ב הקטנים י"ל משום דהגם שזכות הוא להן הבאת הקרבן כדי שיותרו לאכול בקדשים מ"מ אפשר דניחא להו שיביאו קרבנם בעצמם כשיגדלו ויקיימו בעצמן המצוה וכיון דלאו זכות גמור הוא להן מוכח שפיר דא"צ דעת אבל מהא דמביא על אשתו שוטה לא מוכח מידי כיון דהו"ל זכות גמור וגם אי נימא דלא דמי לנאבדה דאיכא דעת בעלים שכל כהן שירצה להקריב יקריב אכתי שאני אשתו שוטה. ואין לומר דפריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו דג"כ זכות הוא לו לפום צד האיבעיא דהתורם משלו על של חבירו א"צ דעתו ומשם דזכות הוא לו ודלא אמרינן מצוה דיליה הוא וניחא ליה למיעבדיה וכן פסק הרמב"ם וכמבואר בירושלמי ובאינש דעלמא שאינו שוטה וקטן א"צ שלא יהא בו שום צד חובה דז"א דהאמרינן בערכין (דף כ"א) אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו מאי קמ"ל תנינא אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו ל"צ דפריש ליה חבריה מהו דתימא כי בעינן דעת מדידיה אבל מדחבריה לא קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה הרי דדוקא גבי תרומה אמרינן דזכות הוא לו וכ"כ מהריט"א פ"ק דבכורות גבי פודה פט"ח של חבירו דשאני קרבן דניחא ליה להיות מממונו. ושאני אשתו שוטה דא"א להמתין וגם בהיותה פקחת בעלה מביא קרבנותיה ומש"ה זכות גמור הוא לה:

וכדי ליישב זה צ"ל דס"ל שאין הבאת הקרבן על אשתו שוטה זכות גמור כיון דבשעת שטותה אינה בגדר חיוב קר ועדיף שלא להביא בעבורה ולהמתין ושמא תתרפא ואז יביא לדעתה וכן בהא דכתובות שם קיי"ל דתכשיט ולא צדקה וכמ"ש הר"נ וגם לדעת הרמב"ם שפסק כמ"ד צדקה י"ל דהתם ליכא צד חובה שגם אם יתפקח כבר נעשה המצוה בממונו ושא"א להמתין כמ"ש בשו"ע יו"ד סימן רמ"ח סעיף ג') כגון שהיו לו קרובים עניים והי' להם קצבה ממנו כל שנה ושנה ואין להם לאכול ואם לא יתנו להם יצטרכו לחזור על הפתחים ויהיה לו גנאי משא"כ הכא דאפשר להמתין ושמא תתרפא וניחא לה שתביא קרבנה עצמה וגם תעמוד על קרבנה כמ"ש בסוטה (דף ח'). ועפ"ז י"ל קצת דס"ל דכיון דמרבה מזאת תורת היולדת שמביא קרבן על אשתו שוטה הגם דלאו בת קרבן היא ה"נ אם אכלה חלב כשהיא פקחת והפריש קרבנה ואח"כ נשתטית מביא קרבנה ומשום דהחיוב על הבעל שהוא בר קרבן ודמי כמו שמביא מדעתה דזכות גמור הוא לה ומשום דאי נימא שאינו יכול להביא קרבנה השתא בשעת שטותה עד שתתרפא ממילא יפסול הקרבן שהפריש מלהביאו גם אחר שתשתפה ומשום שכבר נדחה מהבאה כדא"ר יוחנן דהואיל ונדחה ידחה וא"כ זכות הוא לה שיוכלו להביא קרבנה מיד ושלא יפסול הקרבן שהפריש עליה בעלה. ואי נימא כן יתיישב הא דמייתי הש"ס הא דר' יוחנן דאכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה פסול הואיל ונדחה ידחה. דלכאורה קשה למאי הוצרך להביא זה דהא גם לרב דאמר אין בע"ח נדחין וחוזר ונראה כשנשתפה אכתי השתא בשעת שטותה לאו בת קרבן היא. ועפ"ז י"ל דמייתי זה לומר דגם אי נימא דמשכחת שמביא קרבנה כשהיא שוטה כה"ג ניחא. ומשום דזכות גמור הוא לה כדי שלא יפסול לגמרי לעולם הואיל ונדחה וכמ"ש. והגם דעיקר הוכחת הש"ס הוא כפרש"י ור"נ לומר שאינו מביא עליה בשטותה מייתי הא דפסול כשחזר ונשתפה ליישב הא דר"י דהכל צריכין דעת וכן הא דר"א גם אי נימא דמשכחת שמביא קרבנה וכמ"ש] ועפמ"ש יש ליישב מה שהביא הנוד"ב לתמוה בשם חתנו הגאון זצ"ל מהא דאמר בקדושין (דף י"ט) אר"ז ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את א"א פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד א"כ מצינו אישות לקטן ולדברי ר"י ברזילי הרי מצינו אישות לקטן כשקידש לו אביו אשה ועמ"ש הש"א ליישב דשפיר פריך ומשום דא"צ קרא לפטור ממיתה גם כשקידש לו אביו אשה משום דספק נפשות להקל ושמא ימחה משיגדיל. אלא דאכתי יקשה הא דאמר שם ת"ש א"ר אייבו א"ר ינאי אין יעוד אלא בגדול אין יעוד אלא מדעת תרתי ופרש"י (ע"ש בתוס') הא חדא מילתא היא דכיון שאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי לשווי שליח לקדש. ולפ"ז יקשה דמאי פריך דהא טובא קמ"ל דסד"א שיש יעוד בקטן משום דזכין לאדם שלא בפניו והוי כלדעת. ומ"ש הנוד"ב ליישב דגם אם האב יכול לקדש אשה לבנו קטן אינו יכול ליעדה לבנו קטן משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שנאסרת בזה לכל אדם ובקדושי אשה דעלמא אינו חב לאחרים כיון שהדבר תלוי ברצונה משא"כ ביעוד לפמ"ש התוס' בקדושין (דף ה') שיכול לייעדה בע"כ ומה שאמרו אין יעוד אלא לדעת היינו שצריך להודיעה אבל א"צ רצונה ובזה ודאי הוי חב לאחרים. קשה לענ"ד דא"כ אכתי משכחת יעוד קטן היכא שהוא בדעתה ורצונה וגם עמ"ש הרשב"א בקדושין (דף ס"ה) בהא דקאמר התם לא מחייב לאחריני הכא מחייבא לאחריני דה"פ מחייבא לאחריני דנאסרת אכ"ע בהודאתה זו ואין לך מודה שנתקדשה שאינה מחייבת אחרים וכתב דאכתי קשיא מאי מחייבת איכא דמה אית להו עליה ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה ואפילו לר"נ דאמר המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אע"פ שאותן אחרים לא הי' להם בה שום זכות שאני הסם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות אבל כאן שאין לאדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה מאי חב לאחרים איכא יע"ש. וגם לפמ"ש הר"נ בנדרים (דף ל' ד"ה ואשה) דכשהאשה מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשויא נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר. אכתי גבי אחריני פשיטא שאינה כדבר של הפקר וא"כ יקשה דמשכחת שייעדנה מדעתה ורצונה דגם לדעת התוס' שיכול לייעדה בע"כ יכול לייעדה ג"כ מרצונה ולפרש"י צריך לייעדה מרצונה כמ"ש בחידושי הרשב"א בשם פרש"י ע"ש ועמ"ש הכ"מ על הרמב"ם וליכא למימר דכיון שהאמה העבריה היא קטנה שעדיין לא מביאה סימנין אין לה דעת דפתוי קטנה אונס דז"א לא מיבעיא לפמ"ש הרמב"ם דקטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרת על בעלה ודס"ל דכשהיא קרובה לשנות גדלות יש לה דעת והא דפתוי קטנה אונס היינו דוקא בקטנה גמורה וכמ"ש במק"א ליישב ולבאר דעת הרמב"ם. אלא אף אי נימא שהיא נחשבת כאנוסה ואינה נאסרת על בעלה אכתי אינו בזה חב לאחרים כיון שאין לשום אדם בעולם זכות עליה בפרט שמייעדה מדעתה וגם בתחלה מכרה לו האב להאדון ומעות הראשונים לקדושין נתנו שיוכל לייעדה לעצמה או לבנו וא"כ הדר יקשה דאף אי אין יעוד אלא מדעת יש מקום לומר שיש יעוד בקטן ומשום דהוי ליה זכות ודוחק לומר שגנאי הוא לישא אמה ושפחת אביו ומש"ה יש קצת חובה בדבר. אמנם עפמ"ש למעלה דכיון שאם הגדיל יכול למחות ליכא שום צד חובה בדבר כיון שיודע שהדבר תלוי ברצונו ואם ירצה ימחה ויתבטל הקדושין. י"ל דגבי יעוד אי אפשר שייעדנה לבנו קטן ושיהא הדבר תלוי ברצונו לבטל היעוד דמצות יעוד שהוא מגזה"כ אינו כשאר קדושין דעלמא וצריך שתהא מיועדת לו לחלוטין ולא שיהיה תלוי ועומד ושיוכל לבטל היעוד. ומש"ה קאמר דפשיטא דכיון שאין יעוד אלא מדעת אין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי משוי שליח דהכא אם תהא מיועדת לו לא יוכל לחזור בו וממילא יש קצת ענין חובה בדבר דאגיד בה ולא יהבו ליה אחריתא וכה"ג. וכל שיש קצת חובה הגם שהזכות גדול הרבה יותר ל"מ אלא מטעם שליחות ול"מ בקטן וכמ"ש:

ויש לבאר הא דפרש"י בסנהדרין (דף נ"ב) עמ"ש אשר ינאף את א"א פרט לאשת קטן. דאשמועינן דקטן אין לו קדושין ובכתובות (דף ע"ג) ד"ה קטן פרש"י שאין קדושין כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב. ולכאורה תרי קראי למה לי ואולי י"ל דאצטריך תרי קראי ומשום דמקרא דמכי יקח סד"א דדוקא קדושי כסף אין לו (ומשכחת ממון לקטן מה"ת כמ"ש התוס') וקדושי ביאה יש לו ומאידך קרא סד"א דאדרבה קדושי ביאה אין לו לפי שאינו כביאת גדול כמ"ש בסנהדרין (דף ס"ט) וקדושי כסף יש לו. ובקדושין (דף ט') קאמר א"כ נכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה ש"מ כולהו ולא קאמר דמש"ה כתב ובעלה כי היכי דנימא דקאי קרא דכי יקח איש דממעט קטן גם על קדושי ביאה ודלא נימא דממעט דוקא מק"כ דאא"ל כן דכבר יש מיעוט אחר למעט קטן גם מקידושי ביאה ועמ"ש התוס' בסנהדרין שם ויש להאריך בזה:

ועמ"ש הנוד"ב ליישב הא דפריך בב"ב (דף קנ"ו) על הא דאר"נ אמר שמואל בודקין לקדושין לגירושין דכיון דבדקנא לקדושין לגירושין למה לי ולא משני שקידש לו אביו אשה. משום דכיון שיכול למחות א"צ בדיקה לגירושין דכיון שמגרש א"כ אין רצונו בה יאמר בפירוש שהוא מוחה בקדושין הראשונים ויגרש ותהא מותרת ממ"נ שאם כבר הגדיל מועיל הגט ואם עדיין לא הגדיל מהני מחאתו. אמנם הקשה לפמ"ש הר"ן שאין מחאתו בעודו קטן כלום וצריך שימחה כשיגדיל. ולענ"ד אפ"ל דשאני התם דזכות הוא לו אף אם לא יוכל למחות בקטנותו מחאה קיימת לעולם דמה איכפת ליה בזה כיון שבידו שלא לחזור ממחאתו ולעמוד במחאתו גם אחר שיגדיל. וכמ"ש הר"נ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצית אח"כ אין מחאתה כלום אפ"ה מהני לענין דלאחר שהגדילה אם עמדה במחאתה מהני ואינו חובה לו מה שיהא בידו ורצונו לחזור ולבטל המחאה כיון שהדבר תלוי בדעתו ורצונו וגם אינו אז בר חיוב ועונשין. משא"כ גבי קדושין דאפשר שהוא חובה לו קצת כשא"י למחות בקטנותו מחאה קיימת משום דאפשר דלא יהבו ליה אחריתא משום דאגיד בהאי דשמא יחזור ויבטל המחאה ויקומו קדושין הראשונים ודמש"ה אין קדושי אביו זכות גמור לו אלא אם יוכל לחזור בקטנותו למחות מחאה קיימת לעולם וממילא יוכל למחות בקטנותו מחאה קיימת. א"נ דהתם מיירי כשמוחה בדיבור בעלמא וגם באכילתו דברים אסורים וכה"ג אין זה מעשה המבטל הקבלה משא"כ הכא שמוחה ומגרש ג"כ דאיכא מעשה וקטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה ועיין חולין (דף י"ג) גבי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ועיין קדושין (דף נ"ט) דלא אתי דיבור ומבטל מעשה והגם שאם קטן הוא אין בגירושין ממש מ"מ הוא סובר לגרש וע"י ניסת לשוק וחשיב מעשה ועיין גיטין (דף ס"ז תוד"ה דיבורא). ובפרט דהכא וראי הגיע לכלל שנים הגם שעדיין לא הביא ב"ש מהני מחאתו כה"ג. וגם אי נימא דל"מ מחאתו אף כה"ג אכתי י"ל שא"צ לבודקו בשעת גירושין שגם אם לא נבדקו ונסמוך אחזקה שבודאי הוא גדול גם הוא יסמוך בנפשו שכבר גירשה לחלוטין ומהיכא תיתי יעלה בדעתו לחזור ולבטל המחאה וגירושין וגם אי ניחוש לחששה רחוקה שיחזור ויבטל המחאה יוכלו לבודקו אז כשיבטל המחאה שאם ימצא קטן ידעו שהיה קטן ויכול לחזור בו ואם ימצא גדול כבר הגדיל ולא חזר מהמחאה עד עתה ואין לחוש לדבר רחוק שהביא ב"ש בזה היום. וגם י"ל לפ"מ שחקר הגרע"א (תשובה ז') אי דוקא היכא דאתחזק איסורא לא סמכינן על חזקה דרבא ודבעלמא אף בדאורייתא סמכינן על חזקה דרבא ועמ"ש הש"ש שמעתא ה'. דדוקא כשהיא בחזקת א"א אינה מגורשת בודאי עד שיביא ב"ש וצריך בדיקה לחומרא משא"כ הכא דבשעת גירושין הוא עומד במחאתו וממ"נ היא פנויה אלא שאנו חוששין שמא יתרצה מחדש ויבטל המחאה, וכיון שצריך ריצוי מחדש ויש לנו לספק אי מהני ריצוי שהיה קטן בשעת גירושין י"ל דסמכינן אחזקה שכבר הוא גדול ולא נעשית א"א בריצויו, והגם שע"י הריצוי יתקיימו הקדושין למפרע מ"מ י"ל שא"צ לבדוק [וגם עמ"ש הט"ז סי' קמ"א ס"ק י"ח דכיון דאין חשש בהך מעשה דגט רק שאתה חושש שמא יבא חורבה בפעם אחרת סמכינן על החזקה דשנים דמסתמא יש לו ג"כ סימני גדלות בשערות. והכא דהגט ודאי מהני בהאי שעתא ממ"נ אלא דאנו חוששין שמא יחזור בו ג"כ י"ל דסומכין על החזקה] ושפיר פריך לגירושין למה לי:

ובש"מ כתובות שם הביא בשם הרשב"א דאי נימא דמעתה אינו עושה יי"נ ואוכלין משחיטתו וכן יכול להיות שליח גט ולכותבו דהא רב הונא סתמא קאמר ואי למילי דרבנן בלחוד קאמר הו"ל לפרושי בהדיא ותימה היאך מתירין לאכול משחיטתו ואם נקבה היא איך מותר לישא אותה ומתירין אשת איש לעלמא ע"י גט שכתבו ומחר מוחה ונמצא אשת איש יוצאת בלא גט כו' יע"ש. ולא כתב כמ"ש הריטב"א לענין שאם קידם אשה וחזר וקדשה אחר יאמרו שאינה צריכה ממנו גט. ומשמע דהיינו משום דס"ל דלא משכחת קדושין לקטן שאין לו אב. והשתא ליכא חשש קלקולא כיון דבלא"ה יחושו לקדושי השני כיון שהראשון הוא קטן וגם אם חלין קדושיו הא יוכל לחזור בו ויתבטלו קדושיו למפרע ויהיו קדושי השני קיימין וא"כ בהכרח ימתינו עד שיגדיל ואז כבר יראו שחזר בו ושאין קדושיו תופסין. ולזה כתב אופן הקלקול אם יכתוב גט. והגם דבלא"ה הוא קטן וכשאינו עומד גדול אחר עליו לא מהני משום דבעי לשמה וכיון דלא בעי שליחות בכתיבה מדכשר כתיבת קטן כשאחר עע"ג ה"ה דלא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו וכמ"ש התוס' בגיטין (דף כ"ב ד"ה והא לאו) וא"כ ליכא פסול בישמעאל כשאחר עע"ג אלא משום דאדעתא דנפשיה קעביד ופרש"י דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר ולא שייך זה הכא שהישמעאל הקטן נתגייר ואף אם מחר יחזור בו אכתי כ"ז שלא חזר בו הוא כותב ע"ד ישראל וגם שהוא קטן וכותב למה שזה מצווהו וא"כ עכ"פ ליכא חשש קלקול לענין פסול מה"ת. י"ל דסבר כמ"ש הרמב"ם דגם עבד פסול ומשום דלאו בני כריתות נינהו הגם דלא בעי שליחות בכתיבה וכמ"ש הב"ש אה"ע (סימן קכ"ג ס"ק ה') (ומ"ש שנעשה שליח צ"ע דהא קטן הוא). והריטב"א סובר כמ"ש התוס' דכיון דלא בעי שליחות בכתיבה ה"נ אין לפסול בעידי דלאו בני כריתות נינהו וכיון דהכא לא שייך הא דאדעתא דנפשיה קעביד ליכא חשש קלקולא שתצא א"א בלא גט אלא אם קידש אשה כו' וכמ"ש. וגבי שחיטה האיסור משום דלאו בר זביחה הוא דהכא ודאי יחשוב כדין כ"ז שלא חזר בו ומ"מ כתב שהוא אוכל נבילות גמורות ע"י ועמ"ש התב"ש סי' ב' בשם הרמב"ם ובפמ"ג:

ויש לבאר בדברי הרשב"א קדושין (דף ז') שהבאתי דמש"ה צריך לארצוייה מעיקרא דחובתו הוא ומשמע דאף בגדול אינו זכות לו והגם שכתב הרשב"א (דף מ"ה) דדוקא באב פריך דניחוש משום דמצוה עליה רמיא כדכתיב קחו לבניכם נשים ורגיל הוא לדבר עמו על עסקי נשואיו ועיין קדושין (דף נ"א ס"ד) דלא שביק אינש מצוה דרמיא עליה (פרש"י בתו קטנה דרמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים) ועביד מצוה דלא רמיא עליה. לא מוכח מזה דה"נ מיירי בקטן דעליה קאי מ"ש קחו לבניכם נשים ובקטן ודאי צריך שיהא זכות גמור בלא שום צד חובה דז"א דקרא מיירי גם בבתו בוגרת כמ"ש בכתובות (דף נ"ב) בשלמא בניה בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה הא קמ"ל דנלבשה וניכסה וניתב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ועיין רשב"א נדרים (דף ל"ח) ד"ה גדולה מזו אמרו זן אם אשתו כו'. ועמ"ש התוס' ביבמות (דף קי"ג) ד"ה שמא יאכיל להקשות על פרש"י דלא גזרינן אטו קטן שישא גדולה משום דלית ליה נשואין דהא משיאן סמוך לפרקן מעליותא היא. ולכאורה י"ל דס"ל דדוקא כשאביו משיאן הוי מעליותא וכן קאמר שם המשיא אשה לבנו קטן ודהוי אז נשואין גמורין מה"ת והא דדוקא סמוך לפרקו ודקודם לזה יש לחוש שתזנה עליו שאינה נהנית כ"כ מביאתו וכילדה לזקן שהיא צמאה כו'. ומש"ה לא גזרינן אטו קטן שישא גדולה דלית ליה נשואין ומילתא דלא שכיחא הוא. ואם ישיאנו אביו הא הוי נשואין מה"ת וליכא למיחש מידי. והתוס' הביאו בסנהדרין מהא דכתובות (דף צ') ועפ"ז י"ל דקטן שהשיאו אביו שאני דהוי נשואין גמורין וגם בלא"ה לא מוכח כ"כ מהתם דלא חשיב בע"ז דכמו"כ תני שם במשנה בבא אחריתא דכתובתה קיימת הגם דבסיפא ודאי דלא היה להם שום ענין נשואין בשעה שכתב לה כתובה. ויש להעיר מהא דאמר בסנהדרין (דף ק"ד) העיר רבתי עם אמר רבה איר יוחנן שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שיהו להם בנים הרבה ובפרש"י דלא קטן וקטנה ממש אלא שעומדין על פרקן וראויין הן להוליד ובמדרש פסוק העיר רבתי עם אמר כיצד היו ישראל פרין ורבין היה אדם משיא בנו בן י"ב שנה אשה שהיא ראויה לילד יע"ש ומשמע דלא מיירי מדורות הראשונים ושהוא מוליד בן י"ב שנה ושאינו בע"ז כשמשיאו אביו וכמ"ש התוס':

ועפמ"ש בתשובת מהרי"ק הביאו הנוד"ב בשם רבינו יצחק בר יהודה דבן י"א שקידש לו אביו אשה צריכה גט שזכין לאדם שלא בפניו. יש ליישב מ"ש המרדכי בשם ר"י בר יהודה דכהן פנוי אינו נושא כפיו והביאו הב"י או"ח (סימן קכ"ח) ובשו"ע שם (סעיף מ"ד) וכתב הב"י דלא חיישינן להא דר' יצחק בר יהודא דהא קטן שלא הביא ב' שערות ודאי אינו נשוי ואפ"ה נושא את כפיו עם אחרים. ועפמ"ש י"ל דר' יצחק בר יהודא אזיל לטעמיה שאביו מקדש לו אשה ודהוי קדושין גמורין ומשכחת שיש לו אשה קודם שהביא ב' שערות. אמנם בלא"ה צ"ע מאי קשה להו מקטן וע"ש בד"מ שכתב וז"ל ואין להקשות ע"ד המרדכי דלמה אמרו קמן לא ישא כפיו דהא כל קטן אינו נשוי כו' די"ל דנקט קטן אע"פ שאינו מצטער בסיבת מניעת אשה כי עדיין א"צ לכך וה"ה גדול הפנוי ששרוי בלא שמחה ונראה דגם המרדכי אינו אוסר אלא לישא כפיו בפ"ע אבל עם אחרים שרי דלא גרע מקטן. וקשה דהא לפמ"ש התוס' והרא"ש דהגם דלא תקנו נשואין לקטן לא חשיב בבע"ז והד"מ בעצמו כתב באה"ע (סימן א') דאליבא דכ"ע מצוה להשיאו סמוך לפרקו וא"כ י"ל דכהן קטן מיירי בסמוך לפרקו וכשיש לו אשה ומה בכך שאין לו בה קדושין ונשואין וצ"ע. [ובמ"א ס"ק ס"ז הביא בשם היש"ש שבני א"י נושאין כפיהם אע"פ שאינו נשוי ובני בבל אין נושאין. וי"ל טעם החילוק ביניהם לפמ"ש בקדושין (דף כ"ט) אר"י א"ש הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו ופרש"י דבני בבל נושאין ואח"כ לומדין תורה ובני א"י לומדין תורה ואח"כ נושאין ולפי שמאחרין לישא אשה נ"כ אע"פ שאינו נשוי וגם דמתוך שלומדין תורה מקודם אינם שרויין בלא שמחה כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב ועיין ערכין (דף י"א) ובתוס' שם ד"ה משמחי לב איקרי ועיין תענית (דף ל') וירושלמי שקלים (פ"ג ה"ג). והתוס' בקדושין הקשו על פרש"י ופירשו להיפוך וכן משמע מהא דיבמות (דף ס"ב) במערבא אמרי בלא תורה ע"ש. אמנם מה שהקשה ר"ת על פרש"י דא"כ אכתי איכא הרהור כו' י"ל דניחא לפרש"י לטעמיה (דף כ"ב) גבי יפ"ת דאפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ומ"מ נתפייס יצרו כיון שיש לו פת בסלו. והתוס' לטעמייהו שהקשו שם על פרש"י דאכתי איכא יצה"ר במלחמה ובביתו עד ירח ימים. וכן לטעמייהו ביומא (דף י"ח ד"ה יחודי) שהקשו על פרש"י שם ולפרש"י פת בסלו קרינא ביה ועיין כתובות (דף ס"ב) והא ששה חדשים קאמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו' ומבואר כפרש"י ועמ"ש הח"מ אה"ע (ס"ס כ"ב) והב"ש (סימן כ"ג ס"ק ד') ודלא כהט"ז או"ח (סימן ג' ס"ק י"ג) ומ"ש הט"ז לדייק מיתור הלשון אם היה נשוי ופשיטא דכשהיה פ"א נשוי לא הותר לעולם צ"ע שלא הביא מ"ש התוס' ביומא דדוקא בחור שלא נשא מעולם יע"ש ועכ"פ. י"ל דר"נ סבר הכי]:

ובב"י יו"ד (סימן רס"ה) כתב וז"ל כתב הר"ד אבודרהם בהא דאמר בפר"א דמילה (דף קל"ז) כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב וסדרם ע"ז הסדר דאמרינן לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה והזכיר אח"כ מע"ט אע"פ שהוא חייב במצות משהוא בן י"ג מ"מ אינו בר עונשין עד כ' וכבר היה בן י"ח לחופה. וצ"ע לענ"ד דהא בן י"ג ויום אחד הוא בר עונשין ועמ"ש הרא"ש (כלל ט"ז) דהוי הלמ"מ ועמ"ש המפרש בנזיר (דף כ"ט) ובן י"ג למצות ומקבל שכר כגדול ממש כיון שהוא מצווה ועושה וחייב בכל המצות שבתורה וישנו בכל עונשי התורה כשעובר עליה והא דאמר בשבת (דף פ"ט) דל עשרין דלא ענשת עלייהו היינו לענין עונש למעלה ועמ"ש הח"צ (תשובה מ"ט) שישנו גם בעונש כרת והא דקאמר דלא ענשת עלייהו אין הכונה לומר דלא מענשת עלייהו כלל אלא לומר דלפעמים אשכחן דלא מענשת עלייהו כדאשכחן בדור המדבר בקש יצחק בתפלתו שלא יעניש עליהם לע"ל כיון שכבר מצינו שלא ענש עליהם במדבר יע"ש ועכ"פ פשיטא דבן י"ג כבר הוא בן מע"ט. והגם דמשכחת שאינו בן מע"ט מן התורה עד בן כ' כשלא הביא ב' שערות מקודם הא הוי זה מילתא דלא שכיחא ומסתמא יביא ב"ש כשיהיה בן י"ג ויום א' וכמ"ש בנדה (דף מ"ה מ"ו) וכמה דוכתי ומסתמא י"ל בברכה כדרך השכיח ולא מה שיארע לפעמים על צד הריחוק (ועיין ב"ב דף קנ"ה דפעמים שלא יביא גם בעשרים עד רוב שנותיו). ולענ"ד מיושב סדר הלשון לפום דפרש"י ותוס' דמצוה שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן היינו בתחלת שנת י"ג והד"מ כתב שגם הרמב"ם סובר כן ומש"ה אמר מקודם לחופה דמצותו להכניסו לחופה קודם שהוא בן י"ג שלימות ואח"כ אמר למע"ט שמשתלם כשהוא בן י"ג שלימות דאז הוי מצווה ועושה. ובטור הגירסא כן תכניסהו שבהיותו קטן סמוך לפרקו האב מכניסו לחופה ומ"ש מקודם לתורה היינו מה שמחנכו ללמוד בקטנותו ועיין סוכה (דף מ"ב) וי"ל ג"כ שאינו משתלם במע"ט עד שנושא שהוא בלא הרהורי עבירה ועונותיו מתפקקין. ומ"ש פ"ה דאבות בן י"ח לחופה היינו כשא"א לו ללמוד אחר שישא ולומד תורה מקודם כמ"ש בן ט"ו לגמרא ועיין חולין (דף כ"ד) דלר' יוסי רואה בשלש שנים סימן יפה במשנתו ולחכמים הזמן היותר גדול הוא ה' שנים יע"ש ומש"ה לא יאחר בשום ענין יותר מעשרים כמ"ש בש"ס וטוש"ע דבזה הזמן כבר יכול לראות סימן ברכה בלימודו ואין לו לבטל עוד מצות פו"ר והכא מברכין אותו שיכניסהו לחופה בתחלת זמן מצותו ועפ"ז יש להעיר במ"ש הרמב"ם (פי"ז מא"ב) שאין כה"ג נושא ב' נשים לעולם כאחת וכתב הראב"ד שאני מוצא וישא לו יהוידע נשים שתים ויולד כנים ובנות וכ"כ התו"י ביומא (דף י"ג) ורבים תמהו דהא פשט הכתוב מורה שהשיא ליואש. והראב"ד מפרש שנשא יהוידע דאי נשא יואש הו"ל לכתוב וישא לו יואש. ואי מצי מקבל קדושין לקטן י"ל דכיון דכתיב בן ז' שנים יואש במלכו כתיב וישא לו יהוידע שהוא קידש לו נשים בעוד היותו קטן דמהני מתורת זכיה ובפרט שהיה מלך דלא שייך גביה לומר שיש קצת חובה דלא יהבי ליה אחריתא ומה שמתחייב בשאר וכסות דגבי מלך לא שייך זה (ובפרט למ"ד בסנהדרין דף כ' דכל האמור בפרשת מלך כו'):

ונתבאר דיש מקום ליישב לענ"ד שיטת הסוברין שהאב יכול לקדש לבנו קטן אשה מה"ת. אמנם לענ"ד י"ל דגם לדעתם ז"ל אין מקום חשש קדושין מה"ת בזה"ז ומשום דהשתא ודאי לאו זכות גמור הוא לו ויש ענין חובה בדבר להשיאו אשה בהיותו קטן בשנים בדורות הללו שרבה החולשה ומזיק להם מאד נשואי אשה לפי חולשת כחם ועמ"ש הרמב"ם ואו"ח (סימן ר"מ סעיף י"ד) ועמ"ש המ"א (סימן תרט"ז ס"ק ב') שאין מדקדקין בזה"ז להתענות תינוק בשנת י"ב משום דסתמא חשיבי חולים לפי שרבה החולשה ומה גם בדור הזה אשר נתדלדלו ונתמעטו הכחות ודאי הוא חובה לו. ועכ"פ לא יתכן לומר שהוא זכות גמור בלא שום צד חובה. ואפשר שמודים דגם חשש קדושין דרבנן ליכא האידנא:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה