אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן יד

סימן יג

יבאר ויחקור כמה שנחלקו הקדמונים אם יש דין קטלנית ביבמה ובענין שומר מצוה לא ידע דבר רע. בתשובות הרלב"ח (הובא בבאה"ט אה"ע סימן ט') ק כתב להוכיח דאין ביבמה דין קטלנית מהא דתנן ביבמות (דף ל') שלשה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות והרי הנכרית היא קטלנית שמת בעלה הראשון והמגרש שיבמה והיא מותרת להתייבם להאח השלישי. ולענ"ד י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי אי מעין גורם אי מזל גורם דלמ"ד מזל גורם שאינו סכנה טבעיית אלא רוחניית מסתבר לומר דלא חיישינן לזה במקום יבום כיון שהוא שומר מצוה וזכות המצוה מהני לשנות המזל משא"כ למ"ד מעין גורם שהוא סכנה טבעית י"ל שיש לחוש אף במקום יבום משום דשכיחא היזקא. והא דקאמר הש"ס מאי בינייהו א"ב דאירסה ומית א"נ דנפל מדיקלא ומית ולא קאמר דא"ב לענין יבום היינו משום דנפקותא דאירסה כ שכיח טפי דהא בלא"ה איכא עוד נפקותא בינייהו לפמ"ש הנו"ב באשה עשירה ומצלחת אחר מיתת בעלה במו"מ דמותרת למ"ד מזל גורם ע"ש ומ"מ לא קאמר הש"ס זה אלא דא"ב דאירסה כו'. והנה לפ"ז הגם דקיי"ל כמ"ד מזל גורם מ"מ כיון דקיי"ל בשו"ע די"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר או נפל ומת וכדומה אינו כלום ומשום דס"ל הלכה כמ"ד מעין גורם ורבים סומכים עליהם ומקילים בזה וא"כ ינהוג לדעתם דין קטלנית גם ביבמה ה וקשה לפסוק תרי קולות דסתרי אהדדי בספק חשש סכנה. ולפמ"ש פשיטא דניחא המשנה דיבמות (שם) כיון דלמ"ד מעין גורם משכחת דלא הויא קטלנית כדקאמר א"ב דאירסה ומת א"נ דנפל מדיקלא ומת אלא דיקשה למ"ד מזל גורם ולפי המבואר כדנפל מדיקלא ליכא חשש במקום יבום לכ"ע דזכות המצוה מהני לשנות המזל ודוקא היכא שיש לחוש לסכנה טבעית גרם מעינה יש לחוש אף במקום יבום [ועיין דף פ"ד כ"ה שנשא את האלמנה ויש לו אח כה"ג וי"ל ג"כ כן]:

ובלא"ה אין הוכחה לע"ד מהמשנה דהא דקאמר (דף ס"ד) סתמא היא ופשיט לך נישואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג והתוס' כתבו דלענין ממון מודה רבי דלא הוי חזקה עד דאיתחזק בתלתא זימני כדאשכחן בשור המועד ודלענין איסורא לא סמכינן ארובא משום דאתרע ע"י דאתחזק בתרי זימני ולענין ממון סמכינן כו' יע"ש ומש"ש. וי"ל דלא סתם התנא בנישואין לחומרא בשני פעמים אלא שלא במקום מצות יבום אבל במקום מצות יבום דוקא היכא דאתחזק ג' פעמים מתבטל מצות יבום וכדלא אתחזק אלא שני פעמים סתם התנא שיש לקיים מצות יבום כרשב"ג. ואפשר דגם רבי מודה בזה [ובג"פ הוא דהויא שכיחא היזיקא וחיישינן גם במקום מצוה משא"כ בב' פעמים]:

וראיתי לחותני הגאון בבר"י (חלק אה"ע סימן ג') שהביא בשם תשובות הרד"ך דליכא למימר דלא הוי ביבמה דין קטלנית משום שומר מצוה כו' דהא בביאה שניה ליכא מצוה וא"כ יש לגזור ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וכתב להשיב על דבריו דאי נימא דבביאה ראשונה ל"ח לסכנתא משום דהוי שומר מצוה אין לחוש להזיקא אפילו בביאה שניה דהא שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן אע"ג דבחזרה ליכא מצוה וכ"ש הכא דהתורה התירה ליקח היבמה לאשה ולא בעי לגרשה אח"כ דליכא למיחש לעולם להזיקא משום שומר מצוה. ולענ"ד יש ליישב דברי הרד"ך. דהא דאמר בפסחים (דף ח') דשלוחי מצוה אינן נזוקין גם בחזירתן כדיליף מדכתיב ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהליך בשלום היינו משום דגם זה הוי צורך מצוה שיוכלו לעלות לרגל ויהיו מובטחים שלא יארע להם נזק גם בחזירתם ושימצאו אהלם בשלוה דלא סגי להו בלאו הכי שהן מוכרחין לשוב לביתם. וכן הני בני רב דדיירי בבאגא מוכרחין הם לילך ולשוב לאושפיזא משתחשך ללון שם ומש"ה גם זה הוי ענין מצוה וגם הוא הכשר מצוה שיוכלו ללמוד למחר. וכן ההיא דקדושין (דף ל"ט) חולין (דף קמ"ב) שעלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים קאמר שאינו ניזוק גם בחזירתו [גם כשהרהר שלא יביא הגוזלות לאביו ולקחו לצורך עצמו כמ"ש הפנ"י] דכיון שהוא מוכרח לחזור ולירד גם החזרה הוי צורך הליכה של מצוה משא"כ הכא שאינו מוכרח לבוא עליה ביאה שניה שיכול להוציאה אח"כ בגט וליכא בביאה שניה צורך מצוה יש לחוש להזיקא וכדקאמר בפסחים (שם) דאין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני סכנת עקרב. ומשום דדילמא בתר דבדיק אתי לעיוני בתרה ועמ"ש הט"ז (סימן תל"ג ס"ק ז') דהיינו שלאחר הבדיקה מיד יחפש אחר המחט ובעוד שנר הבדיקה בידו אף שלכאורה גם בזה שייך לומר שלוחי מצוה כו' מ"מ כיון שהאבידה נאבדה לו כבר הבדיקה לא גרמה לו עיקר ההיזק כיון שהיה בידו לחפש כל זמן שירצה וא"כ ה"נ יש לחוש להזיקא. וגם יש לחוש שיבעלה גם שלא בשעת עונתה ושלא לשם מצוה (עיין פסחים דף ע"ב) שאין בזה ענין והכשר מצוה ואפשר שיזיק לו למ"ד מעין גורם [ולא מסתבר לומר דכיון שיוכל להזהר בנפשו שלא יבעלה שלא לצורך מצוה אין אנו אחראין לחוש לתקנתו שלא יפשע וינזק וכהא דאמר בב"מ (דף צ"ז) גברא דנשי קטלוה לית דינא ולית דיינא ע"ש בפרש"י ועיין פ"ג דדמאי ופ"ה דמע"ש ובירושלמי בהא דאין אנו אחראין כו' והלעיטהו כו'. דז"א דכיון דכשתהיה לו לאשה יבא לזה שיבעלה גם שלא במקום מצוה יש לחוש לזה והתורה דרכיה דרכי נועם שלא יבא עי"ז לסכנה ועיין סוכה (ל"ב) יבמות (פ"ז)]. וגם הוי בפלוגתא דכדבעו מיניה דרב ניזיל מאי א"ל לא ידענא ועמ"ש הנו"ב (מהד"ת או"ח תשובה צ"ד) ליישב בזה מה שהשמיט הרמב"ם דינא דר' אמי:

גם דכיון שדעת התוס' והרא"ש לפסוק כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ודהכונס את יבמתו לשם נוי ולשם אישות כאלו פוגע בערוה. י"ל שגם לדעת הפוסקים כדעת הרי"ף והרמב"ם שמצות יבום קודמת וכרבנן דיבמה יבא עליה מ"מ אין לייבם קטלנית דחמירא סכנתא מאיסורא כמ"ש בחולין (דף י') ובדף (מ"ט) קאמר ר"ש וסכנת נפשות ואת אמרת התורה חסה כו' ופרש"י דבסכ"נ יש לנו לילך אחר המחמיר וה"נ לענין סכ"נ יש לנו לחוש לדעת אבא שאול ושמא יכנסה לשם נוי ולשם אישות דליכא מצוה ויסתכן גם בביאה ראשונה ולענין איסורא הוא דפסקינן כרבנן ולא לענין חשש סכנה ואפשר בחליצה (כמו שהוכחתי במק"א דהגם שלא תוכל להנשא לשום אדם יש בה מצות חליצה כדמוכח מדברי התוס' ביבמות (דף קי"ב ד"ה איבעיא להו נטולה אני) יע"ש וכבר האריכו בזה גאוני בתראי בספריהם]:

ועפמ"ש לחלק בין סכנה טבעיית לסכנה שאינה טבעיית יתיישב מה שהקשה חותני הגאון בבר"י שם בהא דאיתא באו"ח (סי' תנ"ה סעיף א') בשם המרדכי דאין לשפוך מים שלנו מפני מת או מכח תקופה הנופלת דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכן במג"א (סי' ר"ו ס"ק ח') בשם הס"ח שאם בירך על המים ואח"כ שמע שיש מת ישתה מעט מן המים כו'. דהא בפסחים (דף קט"ו) אר"פ ש"מ האי חסא צריך לשקועי בחרוסת משום קפא וכתבו התוס' שם דאע"ג דברוב ירקות אין בהם קפא משום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת ומוכח דכיון דאיכא לתקוני לא סמכינן ע"ז הא דשומר מצוה כו' וא"כ ה"נ גבי מים שלנו אם יש מים אחרים היכי סמכינן ע"ז דשומר מצוה לא ידע דבר רע עכ"ד. ועפמ"ש מיושב דחיישינן לסכנה דקפא שהוא סכנה טבעיית ואין לשפוך מים שלנו מפני חשש סכנה שאינה טבעיית דבודאי יגין עליו זכות המצוה שלא ינזק מדבר רוחניי ובפרט במצת מצוה בליל המשומר ובא מן המזיקין כמ"ש (דף ק"ט). ולכאורה י"ל ג"כ דמש"ה חיישינן לקפא ולא סמכינן על הא דשומר מצוה כו' משום דאמר שמואל (וקיי"ל כוותיה) דקישות שהתליעה באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ וא"כ אם יש קפא עושה איסור ועבירה אכילת התולעת [לפום פירוש ר"ח] ומש"ה הגם דלענין איסורא סמכינן ארובא יש לחוש משום סכנה דקפא למיעוטא דאי איכא קפא אינו בכלל שומר מצוה דהא קמא שמיא גליא דלא עביד מצוה אלא עבירה ומצה"ב. אמנם מסתבר לומר דכיון שאוכלו לשם מצוה ולא נתנה תורה למלאכי השרת הוי בכלל שומר מצוה כו' גם אי קמא שמיא גליא דאיכא קפא ומ"מ צריך לשקועי בחרוסת כיון דאפשר בהכי ומשום דהוי סכנה טבעית וכמ"ש. ועמ"ש לעיל (סימן ה') בישוב דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הא דאר"פ האי חסא צריך לשקועי בחרוסת כו' ומשום דאי א"צ לשקועי אסור לשקועי בחרוסת לפי שיבטל לחזרת דמצוה דדוקא אי צריך לשקוע משום קפא אין חשש ביטול גם אם הן מצות בפ"ע] כיון שא"א לאכול בלא טיבול וכן הוא דרך אכילתו ומצותו משום חשש סכנה משא"כ אי א"צ לשקועי ומש"ה לא שייך להחמיר לשקועי מספק עמש"ש. והשתא מוכח דל"מ הא דשומר מצוה כו' במקום חשש סכנת קפא וכמ"ש דאלת"ה יקשה דלא היה לחכמים לתקן לשקוע בחרוסת כיון דשומר מצוה כו' וליכא למימר משום דאפשר לתקוני לשקועי בחרוסת דז"א דהא עדיף מצותו שלא ישקענו בחרוסת ואי ליכא סכנה אסור לשקועי בחרוסת לפי שמבטל לחזרת דמצוה. אמנם כ"ז לשיטת הפוס' דדוקא משום דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא אתי חרוסת ומבטל. משא"כ לפי מ"ש הר"נ דכיון דטיבול בעלמא הוא לא אתי ומבטל די"ל דמש"ה צריך לשקועי בחרוסת כיון דאפשר בהכי דליכא שום חשש ביטול ועמ"ש בהגהות הש"ס אי כוונת התוס' ג"כ כהר"ן. אמנם גם לפמ"ש הר"נ צריך לחלק כמ"ש דהכא לא סמכינן על הא דשומר מצוה כו' היכא דאפשר לתקוני והרא"ש הקשה דמתני' דאיירי בדלית ליה שאר ירקי אמאי לא מייתי חרוסת בהדי חזרת קמא מפני הסכנה וכתב לתרץ בשם ה"ר יונה ז"ל דטיבול ראשון שאינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לקפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה. וקשה לענ"ד דהא אדרבה בכל הש"ס מצינו דלא חיישינן כ"כ לסכנה במקום מצוה היכא דלא שכיחא היזיקא [ובפרט לפמ"ש דהוי ענין וצורך מצוה שלא יטבול בחרוסת כדליכא חשש סכנה] ואם יש חשש סכנה יאסר לאכלו בכל השנה ואינו רשאי לסכן א"ע וחמירא סכנתא מאיסורא. ואולי י"ל כוונתו דהוי שכיח היזיקא וסכנה אלא שאין אדם אוכל חזרת בכל השנה אם אינו בודקו יפה שלא יהא שם קפא ועמ"ש התוס' בלשונם וכ"ת דבדיק להו שלא יהא שם קפא כו'] ובטיבול שני שהוא של מצוה יש לחוש שיאכל החזרת מצד החיוב גם אם לא יוכל לבודקו יפה וגם לא יחוש לבדוק כ"כ מתוך שהוא בהול למצותו (ועיין מגילה דף ד' רש"י ד"ה הכל חייבין ובטו"א שם] וגם יחשוב בדעתו שאין לחוש במקום מצוה גם לסכנה טבעית ולזה תקנו חכמים לשקועי בחרוסת כדי שלא יהא בו חשש סכנה משא"כ בטיבול ראשון שאינו לחיוב שבודאי לא יטבול אם לא יבדוק יפה מקפא לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת:

ולכאורה יש להוכיח מהא דפריך (דף ק"ט) היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה והתניא לא יאכל אדם תרי כו' ומשני ר"נ דהוי ליל המשומר כו' ורבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה כו' דהא אי לאו הנך טעמי יש לחוש לזוגות הגם שאינו חשש סכנה טבעית במקום מצות ארבעה כוסות שהוא כנגד ארבעה לשוני גאולה ואפי' עני פעמים שצריך להשכיר א"ע בשביל חיוב ד' כוסות וא"א לתקן ולחייב אותו בכוס חמישי. ואם נאמר לחלק דבמצוה שאינה אלא מדרבנן לא מהני כ"כ להציל מסכנה יתיישב בלא"ה הא דחיישינן לקפא די"ל דבזה"ז דהוי מרור מדרבנן הוא דצריך לשקועי משום קפא. אך מצד הסברא לא יתכן לחלק בין מצוה דרבנן למצוה דאורייתא כיון שהוא שומר מצוה ואוכל ושותה רק בשביל המצוה [ובפרט מרור שבודאי אינו אוכלו להנאתו אלא לשם מצוה]. ואולי י"ל דכיון דהא דפריך הש"ס דאתי בה לידי סכנה היינו סכנת כשפים וכמבואר ברשב"ם ובתוס' ואמרינן בסנהדרין (דף ס"ז) ובחולין (דף ז') שמכחישין פמליא של מעלה ומש"ה יש לחוש לזה אף במקום מצוה והגם דקאמר התם אין עוד מלבדו אר"ח אפילו לדבר כשפים הא משני התם שאני ר"ח דנפיש זכותיה וההצלה מהן הוא דרך נס למאן דנפיש זכותיה ואף שאינו בדרך הטבע ניתן בהם כח תמידי להזיק כהיזק טבעי [ופרטי הדברים נשגבים ובארוס חכמי האמת בספריהם] והגם דכתיב אין עוד מלבדו הוי ככל הזיקות הטבעיים שבאין ג"כ בהשגחה ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ כו' שנא' מה' מצעדי גבר כוננו [ועיין תענית (דף כ') דעייליה לרב אדא בר אהבה להתם משכיה בשמעתא עד דפנייה בתר דנפק נפל ביתא ארגיש ר"א בר אהבה איקפד ס"ל כי הא דא"ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא אין עושין לו נס כו' הגם דתורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. וגם אם לא הקפיד אלא לפי שמנכין לו מזכיותיו אכתי באינש דעלמא דלא נפיש זכותיה יש לחוש כדשכיחא היזקא] ועיין פרש"י חולין שם שמכחישים פש"מ שלא גזרו על אדם זה למות והוא מת ע"י. משא"כ היזק רוחני בעלמא שאינו מכחיש פש"מ די"ל שאינו מזיק לשומר מצוה וא"צ לזכות גדול ונס לפי שהמצוה מגנח עליו ואין לחוש במקום מצוה:

[ועפמ"ש יתיישב הא דקאמר בברכות (דף ל"ג) בהא דתנן אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק ובתוס' הביאו בשם הירושלמי שאם היה נחש מרתיע לבוא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו אבל בתר"י הביא בשם הירוש' שאם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר ולא הוי הפסקה וכ"כ בביאורי הגר"א (סימן ק"ד ס"ק ה') דכשבא כנגדו שיכול לילך לצד ילך דהליכה לא הוי הפסק ולאו משום סכנה דנחש אין בו סכנה כו'. ולכאורה קשה לומר דנחש הנושך וממית אין בו סכנה והא אם ראה שור בא כנגדו פוסק שמרחיקין משור תם נ' אמות ובודאי נחש עלול יותר להזיק וגם קשה הא דאמר בשבת (דף ק"ז) כל פטורי דשבת כו' ואידך הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור אם לרפואה חייב וממאי דפטור ומותר דתנן כופין קערה על הנר כו' ועל עקרב שלא תשוך והקשה בהגהות הב"ח דשאני עקרב שמסוכן טפי כדקאמר ל"ש אלא נחש אבל עקרב פוסק. ומה שתירץ לפמ"ש התוס' (דף ג' ד"ה בר מהני תלת) דכאן אין הטעם משום סכנה אלא משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה דממילא אין חילוק בין נחש לעקרב קשה לענ"ד דנהי שכתבו התוס' דמיירי בדליכא סכנה שיוכל להנצל בענין אחר אלא משום צערא שרו לי' רבנן אכתי לא מוכח מעקרב לנחש כיון שעקרב מוכן יותר לעקוץ משנחש מוכן לישוך. וי"ל דמש"ה התירו חכמים טפי בעקרב משום דאיכא צערא טפי. ועפמ"ש י"ל קצת שהנחש והעקרב שוין בכח והכנתם להזיק והא דלענין תפלה אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק הוי כדאמר במדרש קהלת בפסוק אם ישוך הנחש בלא לחש א"ר אבא בר כהנא לעולם אין הנחש נושך אא"כ נלחש לו מלעיל כו' תני רשב"י נחש פרץ גדרו של עולם לפיכך נעשה ספקלאטור לכל פורצי גדרות וכן איתא במד"ר (סדר אמור פרשה כ"ו) אמרו לו למה אתה נושך מה אתה מועיל ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל ואת נושך וממית אמר להם אם ישך הנחש בלא לחש אפשר דאנא עבד כלום אלא אם מתאמר לי מן עליותא ועיין תענית (דף ח') ערכין (דף ט"ו) ומדרש סדר חקת עמ"ש וישלח ה' בעם את הנחשים וירושלמי (פרק במה אשה הלכה ט') וב"ק (דף ט"ו תוד"ה והנחש) ור"ה (דף כ"ט) וכי נחש ממית כו' ובשבת (דף ק"י) חיויא דרבנן טרקיה דלית ליה אסותא דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש ועיין ע"ז (דף כ"ז) ומש"ה הוי נשיכת הנחש טפי כהיזק רוחני הבא מלמעלה והגם דכמו"כ אמר במדרש קהלת שם שאין הארי טורף אלא א"כ נלחש לו מלמעלה י"ל דהיינו כמ"ש בב"ק (דף ט"ז) שדרך הארי לדרוס ולא לטרוף [ולא מיירי בטריפה להניח] והנם דאמר בתענית (דף י"ח) והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו שפוגעין כו' ועיין שבת (דף קנ"א) דאמר רמי בר אבא אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה ופרש"י שנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה ועיין סנהדרין (דף ל"ח) מ"מ כיון דהוי היזקן היזק טבעי יש לחוש אף במקום מצוה כיון דשכיחא היזיקא ומש"ה מפסיק בתפלתו מפני העקרב שהוא ככל החיות ולא כשנחש כרוך על עקבו שהוא כעין היזק רוחני וכשעוסק במצוה ועומד בתפלה לא ילחשו לו מלמעלה לנשכו. [ומ"ש במדרש קהלת פסוק ויתרון ארץ בכל הוא בכל אני עושה שליחותי אפילו ע"י נחש ע"י עקרב וע"י יתוש כו' אינו סותר לזה] ופריך הש"ס מהא דנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת דכיון שמסירין אותה להנשא ש"מ שהוא היזק ברי וטבעי שבהיזק רוחני אינו ודאי שלחשו לו וגם ניחוש שמא הוא עוסק בתורה שמצלת אותו ומשני שאני התם דאגב איצצא מזקי וזה הוא היזק טבעי ודאי משא"כ נשיכה בעלמא ושפיר מוכיח מהא דכופין על עקרב שלא תישוך דשרי ליצוד נחש שלא ישכנו שגם הנחש שוה בהיזיקו לעקרב כשאינו במקום מצוה דמה שנמנע לצוד הנחש אינו בכלל שומר מצוה כיון שאינו עוסק במצוה בקום ועשה אלא בשוא"ת שאינו צד בשבת. ובזה מיושב הא דשבת (דף קכ"א) נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו וקשה דהא עקרב נדע במכ"ש מנחש ולפמ"ש שאינו מסוכן טפי ניחא ועיין סימן (תל"ג סעיף ח') בהא דא"צ לבדוק כיון שיש סכנת עקרב. ומ"ש המ"א (ס"ק י"ג) דאפשר דבמקום שמצויים נחשים צריך לבדוק דלא ברי היזקא כ"כ ועפמ"ש צ"ע והמ"א כתב כן בלשון אפשר. ועמ"ש התב"ש (סימן י"ג ס"ק ב') דא"צ לפרש להרשב"א כמ"ש המג"א דדחינן בל תשקצו דרבנן מקמי תפלה דאפילו את"ל דאורייתא היא דחינן לה דהא אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק הגם דאיכא חשש סכנה דהוי דאורייתא וחמירא סכנתא מאיסורא אלא דדחי אפילו איסורא דאורייתא מקמי הפסק בתפלה דאע"ג דתפלה דרבנן מ"מ כיון שכבר עומד לפני ממ"ה לאו אורח ארעא לאפסוקי אא"כ ברי היזיקא. ולפמ"ש י"ל דהא דלא יפסיק היינו משום דסמכינן שלא ינזק ע"י נחש כשעומד בתפלה משום דהוי שומר מצוה כו' ואין ללמוד מזה דדחי איסור דאורייתא בעלמא [ובענין מ"ש התב"ש שם באכילת דברים מאוסים דחשיב בכלל בל תשקצו אי הוי האיסור מדאורייתא יש להעיר מהא דפרש"י בקדושין דף כ"א בהא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות אע"פ שהיא מאוסה ואכ"מ]. והנה כ"ז י"ל בישוב דעת תר"י אבל להתוס' שפירשו דברי הירושלמי שאם היה מרתיע לבוא כנגדו פוסק לפי שבא כנגדו בכעס מתכוין להזיקו לא משמע הכי אלא דנחש אינו מוכן כ"כ להזיק. משא"כ להתר"י ועיין מדרש שמואל אבות פרק ב' משנה י"ב שהעקרב עוקץ בזנבו ששם כנוס הארס והנחש נושך בפיו שנאמר הוא ישופך ראש ומבואר מזה דהנחש הוא שנעשה ספקלאטור לכל פורצי גדרות ושאומרין לו מפני מה לשונך נושך באבר אחד כו' א"ל ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון שהוא מדה כנגד מדה וע"ש דאם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ומש"ה י"ל טפי שינצל כשעוסק בתורה ותפלה משא"כ מעקרב העוקץ בזנבו שאינו בכלל וסוג נחש לענין זה ולא נעשה ספקלאטור כו' והוא ככל החיות המזיקות]: ויש להעיר בזה מהא דאמר ריש ברכות (דף ג') מפני ג' דברים אין נכנסין לחורבה כו' ופריך ותיפוק ליה משום מזיקין ולא קאמר דאצטריך טעם חשד ומפולת שיש לחוש אף במקום מצוה כשנכנס שם להתפלל, שוב ראיתי מ"ש בצל"ח לדייק מדאמר לו מפני מה נכנסת לחורבה זו דהיינו חורבה סמוכה לעיר דשייך ג"כ טעמא דחשדא. ובחורבה העומדת בדברא היה לו מקום להתנצל שסמך עצמו על היותו עוסק במצוה. ודהאמת לדינא דאפילו ליכא חשדא לא יכנס אפילו להתפלל משום דהוי שכיחא היזקא מדפריך ותיפוק ליה משום מפולת ותיפוק ליה משום מזיקין עכ"ד. ולפמ"ש ודאי י"ל כן גבי מפולת דהוי היזק טבעי ולא גבי מזיקין. וכן יש להעיר מהא דקאמר בשבת (דף כ"ד) הכי השתא התם בדין הוא דאפילו בשבת נמי לא צריך ורבנן הוא דתקוני משום סכנה וע"ש בחידושי הר"נ דהיינו משום דבלילי שבתות שכיחי מזיקין כמ"ש בפסחים (דף קי"ב) ואם ישאר יחידי בביהכ"נ ינזק [וצ"ע דהא בפסחים שם מיירי בישוב ובהכ"נ שלהן לא היה בישוב. גם דא"כ בפר דאמר אביי שלא תעבור בישוב לעולם ליכא חששא ועיין פרש"י תענית (דף כ"ג) ובח"א למהרש"א שם. ולפום דגרס במד"ר סדר בחקותי פל"ה מעשה בימי שמעון בן שטח שהיו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חטים כו' מתיישב טפי דבלילי שבתות אינם הולכין בדרך ולגירסת הש"ס צ"ל דכיון שהיה אז בקביעות זמן גשמים לא הלכו אז בדרכים ובלא"ה היה אז מצויין יותר בבתיהם ומש"ה שבק לילי רביעיות והוא באמצע השבוע שלא ירדו הגשמים רצופים ולא עבר זמן רב בלא גשמים וירדו בעתם וגם עיין נדה (דף ל"ח) יע"ש] הרי שחששו גם להיזק שאינו טבעי הגם דשלוחי מצוה אינן נזוקין אף בחזירתם וגם החזרה לביתם הוי לצורך מצוה לאכול סעודת שבת ומ"מ חיישינן דשכיחא היזקא ועיין ברכות (דף ב' תוד"ה מברך שתים) ויקשה ממ"ש התוס' בפסחים (דף ד' ד"ה שנאמר) דלא היה נמנע אברהם מלצאת יחידי בלילה דשלוחי מצוה אינן נזוקין ועמ"ש התוס' בחולין (דף צ"א). ומההיא דפסחים (דף ח') מוכח ג"כ דלא הוי שכיחא היזקא וצ"ל דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן שלא ישארו יחידים בבהכ"נ ומש"ה תקנו ברכת יראו עינינו כדי להמתין לחביריהם בבהכ"נ. גם י"ל דכיון שחששו חכמים לתקנת העצלים המאחרין לבוא לבהכ"נ אינן בטוחין מנזק מטעם שומר מצוה כו' כיון דאינהו פשעו בנפשייהו שהתרשלו ואיחרו לבוא ולא היו זריזין לבא ביחד עם הצבור (ועיין פסחים דף פ"ט). אמנם מההיא דריש ברכות משמע דכיון שיכול להתפלל בדרך תפלה קצרה יש לחוש גם למזיקין כיון דבחורבה שכיחא היזקא. וכן יש להעיר מהא דאמר ביומא (דף ע"ז) מ"ט אמר אביי משום שיבתא ופרש"י ר"ר השורה על הידים הגם דמצוה קעביד להאכיל בנו קטן ומשום יוה"כ הוא שאינו נוטל ידיו. אך בזה י"ל דכיון שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט רוחץ כדרכו ה"נ רוחץ להעביר הר"ר ול"ש בזה טעם שומר מצוה כו' לתת בלא נטילה כיון שיכול ליטול וגם שיש לחוש שמא יאכילהו יותר מהצורך דליכא בזה מצוה. ועמ"ש התב"ש (סימן ו' ס"ק ג' ד') בישוב דברי הרמב"ם דבה' שחיטה מחלק בין קנה אגם לשאר קנים ובה' מילה כתב שאין למול בקנה כלל דבמילה שנוגע בקנה עצמו להגוף יזיקנו הר"ר השורה עליו ולפ"ז כשאין לו דבר אחר למול ליכא חשש ר"ר דשומר מצוה כו' [ובשחיטת קדשים נמי י"ל דליכא כ"כ חשש ר"ר וע' חולין דף ג' ובתוד"ה כגון דבדק שתיקנה ועשאה כעין כלי. וסימנא דאגמא הוא עשב הגדל באגמי מים]:

ויש להעיר מהא דאמר במגילה (דף כ"ד) העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה ופר"ת דבשעת הסכנה יכול להסתכן בהן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו לאלישע. ובשבת (דף ק"ל תוד"ה א"ל כנפי יונה) כתבו בלשונם הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן יע"ש הרי דהמצוה מגנת שלא יוכל להסתכן הגם דשכיחא היזקא. ולכאורה י"ל דלפי שגזרו לעקור המצוה ולבטלה ומצוה לקדש השם מש"ה מהני זכות המצוה א"נ דענין גזירה הוי כסכנה בלתי טבעיית דלב שרים ביד ה'. וההיא דיומא (דף י"א) דאמר אביי משום סכנה פרש"י שלא יאמר כשפים עשיתם בשערי עירי ואין כוונתם לעקור המצוה. וההיא דשבת (דף כ"א) ובשעת הסכנה כו' וע"ש בתוס' (ובדף מ"ה ד"ה מקמי חברי) לא הוי מצה מה"ת. וי"ל נמי דשאני תפלין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפלין שבראש כמ"ש בברכות (דף ו') ומש"ה לא יוכל להסתכן בהם בשעת הסכנה ועיין יו"ד (סימן קנ"ז סעיף א' בהג"ה) לענין מ"ע ועיין סוכה (י"ד) אין שעת הסכנה ראיה ומש"ש. ועיין מנחות (דף ל"ב) סכנה ואין בה מצוה ובתוס' שם ולא פירשו כפירושם במגילה ומשום דגבי מזוזה א"א לפרש כן כדמוכח בההיא דיומא. ועיין ע"ז (דף י"ח) אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו כו' הגם דתורה מגנא ומצלא לפי שיוכל ללמוד בצנעא ולא להקהיל קהלות ברבים וספר מונח בחיקו ועיין ברכות (דף ס"א) והוא כמ"ש הר"נ והנמ"י הובאו בב"י יו"ד שם דדוקא בביטול מל"ת ולא בביטול מ"ע שאינו עובר בידים ושיכולין לבטל אותו על כרחו כשיניחהו בבה"א יע"ש. ולכאורה הוי בפלוגתא דכתובות (דף ע"ז) דאמר התם ר"א לא עייל באהליה כו' ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה יע"ש שהיה מובטח שתגין התורה עליו ולא יוזק הגם דהתם הוי נזק וסכנה טבעיית ושכיחא היזקא וע' סוטה (דף כ"א ובתוס'):

ובהך ענינא עמ"ש הטור או"ח (סימן רע"ב) שאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח כו' ולמעוטי מגולה ואפילו סיננו במסננת ותמה הב"ח דהא פסק בטוי"ד דאפילו סיננו במסננת יש בהן משום גילוי. וע"ש מ"ש לתרץ דנ"מ לדידן דלא קפדינן אגילוי דאפ"ה אין מקדשין כדקאמר תלמודא דאפילו לר"נ דמותר בשתיה אסור לקידוש. וצ"ע דא"כ הו"ל להטור לכתוב בלשונו אליבא דר' נחמיה דלדידן אין בזה רבותא. והט"ז יו"ד (סימן קט"ז ס"ק א') כתב לתרץ דקמ"ל דלא תימא דכיון שהוא רוצה לעשות בו מצוה לא יחוש לסכנה כיון דלר"נ מהני מסננת אפילו לשתיה וכהא דכוס של ברכה אינו מצטרף לרעה, ולכאורה אינו מובן דאכתי מה רבותא דמסננת לפום דקיי"ל כרבנן וטעמא דמצוה שייך אף בלא סיננו. וי"ל דגם רבנן מודו דהגם שפעמים עובר הארס דרך המסננת מ"מ תו לא שכיחא כ"כ היזקא שאינו אלא חשש בעלמא וא"כ אין לחוש לזה במקום מצוה וקמ"ל דאפ"ה אין מקדשין משום הקריבהו נא לפחתך וגו'. ואולי גם כוונת הט"ז הוא כן. והא דפריך בב"ב (דף צ"ז) אי למעוטי מגולה סכנה היא ולא קאמר דאצטריך למעוטי מגולה משום דסד"א שאומרים עליו קידוש היום משום דהוי שומר מצוה כו' בפרט להסוברין דקידוש על היין הוי ד"ת היינו משום דהוי מילתא דפשיטא דכיון דשכיחא היזקא והוא היזק טבעי שיש לחוש אף במקום מצוה וכמ"ש פ"ח דתרומות (משנה ד') יין של תרומה שנתגלה ישפך הגם שיש מצוה באכילת תרומה כמ"ש בפסחים (דף ע"ב) וברמב"ם שמברך אקב"ו לאכול תרומה ועמ"ש הצל"ח ביצה (דף י"ט) וכן יין של תרומה מצוה לשתותו ושלא לאבדו ולהפסידו ומ"מ ישפך [ומשום דשתיית היין שהוטל בו ארס הוה היזק טבעי ואינו דומה לסכנת הנשיכה ועיין ב"ק דף קט"ו ויש לבאר הא דלא יסנן משום צורך מצוה]. ומשני לעולם למעוטי מגולה ואע"ג דעבריה במסננת כר"נ אפ"ה הקריבהו נא לפחתך וגו' הגם דגם אליבא דרבנן הוי רבותא כדעבריה במסננת האחר הש"ס כר' נחמי' משום דכיון דע"כ הטעם שאין מקדשין כדעבריה במסננת אינו מטעם חשש סכנה אלא משום הקריבהו נא לפחתך ממילא גם לר' נחמיה פסול לקידוש. ועפמ"ש מיושב הא דפרש"י במשנה דסוכה (דף מ"ח) ד"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח דחיישינן שמא שפה מהן נחש ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן. וכתבו התוס' דיתכן פירוש זה להס"ד דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתך. ולכאורה קשה דלהס"ד דמסננת יש בו משום גילוי וכרבנן תיפוק שאסור למזבח כיון שאסור להדיוט דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמ"ש בזבחים (דף פ"ח) גבי נסכים ועיין מנחות (דף ו') ועיין פסחים (דף מ"ח) ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה כו' יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש והתם יומא הוא דקא גרים והכא הוי איסור גופו משום סכנה וגם אי נימא דכיון שאין האיסור אלא משום תערובת הארס לא הוי איסור גופו ואיסור ד"א גרם לו אכתי הא הוי איסור מה"ת בדבר שיש בו סכנה וכמ"ש התב"ש (סימן י"ג). וצריך לדחוק דכיון שאין האיסור אלא משום סכנה דלא שייכה גבי מזבח לא קפדינן מה שאסור בשתייה לישראל ולפמ"ש א"ש טפי דגם אליבא דרבנן דל"מ מסננת מ"מ תו לא שכיח כ"כ היזקא דאינו אלא חשש בעלמא שלפעמים עובר דרך המסננת וא"כ אין לחוש במקום מצוה והוי מן המותר לישראל במקום מצוה דשומר מצוה כו'. [וערלה וכה"כ אסור לישראל אף במקום מצוה משום דהוי מהבב"ע. ובזה יתיישב מ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות איסורי מזבח שאין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מהבב"ע ותמה השג"א סימן צ"ו דוכי כעורה זו ששנו בגמ' דבעי מן המותר לישראל. די"ל דלא הוי מן המותר לישראל אף במקום מצוה משום דהוי מהבב"ע] ואף אי בעלמא לא חשיב מהמותר לישראל כשאינו מותר אלא במקום מצוה היינו משום דאין היתרו אלא מטעם דחיית האיסור משא"כ הכא דבמקום מצוה ליכא כה"ג חשש סכנה. ועמ"ש התוס' בתמורה (דף כ"ח ד"ה טול אתה) דדוקא כשאסור בהנאה לא הוי מן המותר לישראל וכן כתבו בחולין (דף ק"מ ד"ה למעוטי) אך עיין מנחות (דף ו') דגם טריפה ממעי אמה נמעט ממשקה ישראל והארכתי בזה במק"א:

ולכאורה מוכח ממ"ש התוס' בחולין (דף ד' ד"ה שמתו אחיו מחמת מילה) וז"ל שנימולו כשהן גדולים ומתו דאי בשמיני דילמא משום דלא נבלע בהם הדם כו'. וקשה דכיון דלענין פק"נ אין הולכין אחר הרוב יש לחוש שמא נבלע בהן הדם כל שלא ידעינן בבירור שלא נבלע בהן הדם וספק נפשות להקל וא"צ למול (וכן נשאלתי בזה מרב אחד) ולא יתכן לומר דכל שלא הציצו בה וראו שנבלע דמן אמרינן דבודאי לא נבלע דמן משום דרוב תינוקות אינם מתים מח"מ דז"א כיון דא"ה בפ"נ אחה"ר. וביבמות (ס"ד) קאמר ועוד אימר דפליגי לענין מילה בנישואין מי פליגי כו' הרי שיש למול גם אי לא תנשא בב"פ ועיין חולין (דף מ"ז) תוד"ה שלישי. ומוכרח לומר דגבי מילה שהיא מצוה דלא סגי בלאו הכי אין לחוש כ"כ לסכנה אף בסכנה טבעית וסמכינן ארובא (ונשואין אפשר באחרת וגם יבא עליה שלא במקום מצות פו"ר) והא דאמר בנדרים (דף ל"א) אמול ואצא סכנה וביבמות (דף ע"א) ובמדבר מ"ט לא מהול אב"א משום חולשא דאורחא כו' היינו משום דהוי כסכנה ודאית. אמנם י"ל דשאני מצות מילה שאין לחוש בזה כל כך לסכנה משום דגם כשלא מתו אחיו מחמת מילה ולא היו לו אחים מעולם הא ידעינן דפעמים שמת התינוק מזה ומ"מ צותה התורה למול וגזה"כ דאין לבטל מצות מילה מפני חשש סכנה אם לא כשהוחזק שמאמ"מ דהוי ברי היזקא ומש"ה כדי"ל שלא נבלע בהן הדם לא הוחזק שמאמ"מ ומלין אותו. וכן אר"נ המתיני לי פד שיבלע בו דמו ולא חייש שמא נבלע דמן באחיו ומ"מ מתו. ואין ללמוד מזה למצוה אחרת. וגם לענין מצות יבום נתבאר לפמ"ש דלמ"ד מעין גורם יש לחוש כשהוחזקה קטלנית בתלתא זימני ובפרט לדעת הרבה מהאחרונים דמ"ד מזל גורם מודה דמעין גורם אלא דאמר דמזל נמי גורם. והנם דאי נימא דכשלא תוכל להנשא לשום אדם אין בה מצות חליצה לא סגי בלאו הכי שלא תתייבם כדי שלא יתבטל בה מצות יבום לגמרי כבר נתבאר מהא דיבמות (דף קי"ב) והארכתי במק"א דמשמע שיש בה מצות חליצה וא"כ כה"ג אפשר בחליצה:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה