אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן יג

סימן יב

א) יש לבאר הא דקיי"ל דשבת קובע הפירות למעשרות וכמבואר בש"ס וברמב"ם (פ"ג ממעשר) ובטוש"ע (יו"ד סימן של"א סעיף פ"ג) אי גם יו"ט בכלל שבת שקובע למעשר. והנה דעת השעה"מ הוא דיו"ט נמי קובעת למעשר דכיון דטעמא דשבת קובעת הוי משום דכתיב וקראת לשבת עונג יו"ט נמי קובעת שהרי כתב הרמב"ם שכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים וכן הוכיח מדברי הר"ש (ריש פ"ד דדמאי) שפירש דאימת שבת עליו משום דשבת קובעת למעשר והתם בירושלמי מבואר דביו"ט נמי דינא הכי. וע"ש מה שכתב לבאר הסוגיא דביצה (דף י"ג) דפריך א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה. ושוב הביא דברי המאירי בביצה (דף ל"ד) שכתב בהדיא דיו"ט אינה קובעת וכ"כ הצל"ח ומשום דביו"ט לא מצינו עונג אבל מצינו בו שמחה ושמחת בחגך והרי שמחה זו שכתובה בתורה היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו מעשר ותרומה. ושכן כתב גם הגאון פ"י זצ"ל. ולענ"ד קשה מהא דקאמר ביבמות (דף צ"ג) בההיא דר' ינאי הו"ל אריסא דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא כו' שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אלו שבתות ויו"ט ופרש"י הוי למד להזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל וע"ש בתוס' דאתי קרא להתיר לתרום בע"ש ועיו"ט שלא מן המוקף ומבואר מזה דדמי יו"ט לשבת שחייב לענגו מה"ת ודהוי בכלל וקראת לשבת עונג. וכן יש להוכיח לענ"ד דיו"ט קובעת למעשר מהא דאמר בפסחים (דף ק"ה) שבתא קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך שבת קובעת לקידוש ע"ש בפרש"י ורשב"ם דמש"ה אסור לטעום עד שיקדש ודי בפריסת מפה וקידוש וא"צ להפסיק בעקירת שולחן וכיון דקיי"ל שגם ביו"ט פורס מפה ומקדש מוכח דגם יו"ט קובע למעשר כיון דתלי ליה קביעת קידוש בקביעת מעשר:

ואין להוכיח דיו"ט אינו קובע למעשר מהא דתנן שבת (דף ל"ד) ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ופרש"י עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר ומדא"צ לומר עשרתם בעיו"ט ש"מ דיו"ט אינו קובע די"ל דעיקר מה שצריך לומר בתוך ביתו הוא בשביל אזהרה להדליק את הנר ובע"ש שצ"ל הדליקו את הנר מזכיר נמי עשרתם דהא אי נימא דיו"ט אינו קובע למעשר שייך לומר ערבתם לפום פרש"י דהא דצ"ל עם חשיכה ולא כשהוא ספק חשיכה היינו בע"ת דשייך גם ביו"ט ומ"מ לא קתני לה אלא גבי ע"ש. וגם אי נימא דמה שאומר ערבתם היינו לפי שכולל גם ע"ח דהוי צורך שבת ביותר אלא שאומר עם חשיכה ולא ספק חשיכה לפי שכולל גם ע"ת בהדה ולעולם אינו אומר בשביל ע"ס לחוד לפי שז"א דבר נצרך תמיד אכתי י"ל כמ"ש שא"צ לומר בשביל עישור לחוד [א"נ דהגם דקובעת מ"מ קיל טפי האיסור לעשר ביו"ט פירות האילן דרבנן לענין אכילת עראי וע"ש בשעה"מ]. ומההיא דיבמות שם מוכח שיש מצות עונג יו"ט גם בפירות:

ב) ומ"ש בשעה"מ בשם המאירי דיו"ט אינו קובע שכתב בהא דקאמר הש"ס א"ה מאי איריא שבת אפילו בחול נמי וז"ל יש מי שמפרש דהאי אפילו בחול דקאמר ביו"ט קבעי כלומר אמאי אשמועינן פלוגתייהו בשבת לישמעינן פלוגתייהו ביו"ט דהא ביו"ט נמי שייך פלוגתא דברירה אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונג וביו"ט דלא כתיב בה עונג לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפילו שבת טבל מוכן הוא עכ"ל. ולכאורה מוכח כן גם לפרש"י ותוס' דמפרשי האי בחול נמי דהיינו דלשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא לפלגו בהכנה דגוזלות או בענין אחר דאכתי מדבעי להוכיח מזה דטעמא משום דשבת קבעה והוה ניחא ליה האי דקתני שבת ולא יו"ט הגם דכולי מכילתין איירי בדיני יו"ט מוכח דיו"ט לא דמי לשבת שתקבע למעשר אמנם לענ"ד י"ל דהוי בפלוגתא דלר"א דאמר בביצה (דף ט"ו) וש"נ דשמחת יו"ט רשות דסבר או כולו לה' או כולו לכם הגם דכשאוכל הוי ג"כ מצוה מ"מ כיון דליכא עליו חיובא לענגו באכילה ושתיה דוקא לא דמי לשבת דעונג אכילה דידה הוי חיובא משא"כ לדידן דקיי"ל שמחת יו"ט מצוה י"ל דהוי בכלל וקראת לשבת עונג וקובעת למעשר. ומש"ה תני מתניתין ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר דשבת דוקא קבעה ואסור בשאר שני שבוע ויו"ט אינו קובע לר"א לטעמו דשמחת יו"ט רשות והגם דאמר בסוכה (דף כ"ז) י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה הא אינו אלא ביו"ט של סוכות וגם הא חזר בו ר"א גם שהוא סעודה ולא פירות ואין מה שאוכל משום מצות יו"ט אלא לפי שחייב לאכול בסוכה ולא קבעה כ"כ. ויש להסתפק אי מודה ר"א בעצרת שקובע למעשר כיון דאמר בפסחים (דף ס"ם) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם או דנימא לפמ"ש הפוס' שם בד"ה ה"מ דמש"ה קאמר ר"א מה ראיה רשות למצוה ולא קאמר עצרת תוכיח שהיא מצוה משום דהא דבעי ר"א בעצרת לכם לא הוי מקרא אלא מסברא דממילא תו לא דמיא לשבת ואינה קובעת וגם אי נימא דמודה ר"א ביו"ט של עצרת ניחא הא דתני ערב שבת בשביעית משום דאילו הוי קתני יו"ט הוה משמע דכל יו"ט קובעת ובאמת יו"ט דעלמא אינו קובע לר"א. ואין להקשות ע"ז ממ"ש התשב"ץ (ח"א ענין ק') דמי שנשבע שלא יטעם כלום ביו"ט גם לר"א הוי נשבע לבטל את המצוה והא דקרי לה רשות היינו דלגבי יושב ושונה הויא רשות וכדקרינן בביצה (דף ל"ו) לדנין רשות כדאיכא דעדיף מיניה וכן למקדש כדאית ליה אשה ובנים הגם דקצת מצוה מיהו איכא וכן לחליצה ויבום כדאיכא גדול והיינו דהוי רשות לגבי מצוה דמקדישין ומעריכין וכן אמרינן ביבמות (דף כ"א) דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא הגם דמ"מ מצוה הוא (וצ"ע דהא לא קאמר דהוי רשות אלא דלגבי יבום לאו מצוה הוא) תדע שהרי אמר לתלמידיו אכלו משמנים הגם דהוי רשאין להתענות אלא רצו לעסוק בתורה כל היום ומשום דאי לא בעי לישב ולשנות רמיא עליו מצות אכילה ושתיה יע"ש וא"כ גם לר"א יש מצוה כשאוכל ביו"ט. דלק"מ דאכתי י"ל דמ"מ לר"א אינו קובע למעשר משום דלא הוי דומיא דשבת דאיכא חיובא לענגו במאכל ומשתה משא"כ יו"ט שתלוי ברצונו דאי בעי יושב ושונה כל היום. וגם עמ"ש הש"מ שם בביצה (דף ט"ו) שהלכו לקיים עונג שבת וכפל ושלש בדבריו לשון עונג שבת עד שא"א לתלות בטעות הדפוס וצ"ל דמפרש הכי משום שאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו למי שלא הניח עירובי תבשילין כדמפרש הש"ס הרי שהלכו לביתם להכין צורך שבת ומש"ה הזכיר להם זה הכתוב ומה שהקפיד על אותן שמיהרו לצאת הוא לפי שהיה מספיק הזמן ללמוד ואח"כ להכין לכבוד שבת וגם אי נימא דמשמע דמה שאמר להם הכתוב לכו אכלו משמנים היינו גם על אותו יום שהיה יו"ט אכתי י"ל דכיון שהוצרכו לעסוק בהכנת סעודה לצורך שבת ולהפסיק מלימודם מש"ה איכא תו מצות עונג יו"ט באכילה משום דבאותה שעה אינם יכולין לקיים מצות שמחת יו"ט בד"ת המשמחין לב (ועיין ערכין דף י"א) גם דכשמכינים לצורך שבת ואינם אוכלין הוא להם צער וכמבואר בשבת (דף קט"ו) מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל יע"ש ועיין כתובות (דף ס"א) יעש"ה ומש"ה א"ל אכלו משמנים דכשמכינים לצורך שבת איכא חובה ומצוה שיאכלו מהמעדנים גם באותו יום ולעולם בעלמא י"ל דלר"א הוי שמחת יו"ט רשות לגמרי וגם לדעת התשב"ץ עכ"פ לא דמי לשבת וי"ל דאינו קובע לר"א וכמ"ש [וכן ביארתי בהא דר"ה (דף י"א) דלר"א בתשרי עתידין ליגאל והקשה הטו"א מהא דתניא בעירובין (דף מ"ג) דא"א לב"ד לבא בא' בתשרי שהוא יו"ט ומה שתירץ דבקץ דבעתו בא אליהו אפילו בעיו"ט מוקשה לשיטת ר"א בסנהדרין (דף צ"ז) אלא דלר"א לטעמו דשמחת יו"ט רשות בא אליהו בעיו"ט גם אי יו"ט של ר"ה דמי לכל יו"ט דעלמא. דדוקא לרבנן שתיקון הסעודה והאכילה הוי מצוה אינו בא בעיו"ט משום שמניחין צרכי יו"ט והולכין להקביל פניו וכדפרש"י ועמש"ש] הגם שקובע לדעת חכמים דשמחת יו"ט מצוה. ואין להקשות מהא דקאמר לקמן בסוגיא ת"ש מסיפא וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן טעמא דע"ש בשביעית דלאו בר עישורי הוא הא בשאר שני שבוע דבני עשורי נינהו אסורים מ"ט לאו משום דשבת קבעה לא שאני התם כיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר קבע ליה א"ה מאי איריא שבת אפילו בחול נמי הרי דאי הוי טעמא משום דשבת קבעה הוה ניחא הא דנקטו שבת דוקא גם בדברי חכמים דר"א. די"ל דנקטו שבת משום רישא דר"א לא ס"ל דקבעה אלא שבת ולא יו"ט. והא דלא ניחא ליה להש"ס לומר דלעולם הוי טעמא דרבנן דכיון דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר קבע ליה ונקט מתניתין שבת משום ר"א דסבר דכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ומטעם שבת הוא שקובע י"ל משום דלפ"ז דלרבנן אין שבת קובע ובדיבורו הוא דקבע ליה אדרבה הו"ל למתניתין למינקט בחול דנדע דטעמא דרבנן הוה משום דבדיבורא קבע ליה ולאו משום שבת וכדי שלא נטעה לחשוב דטעמייהו ג"כ משום דשבת קבעה וכמו לר"א (ולר"א דתרומה קבעה ממילא נדע דמכ"ש שבת) ופלוגתייהו בהכנה הו"מ לפלוג בעלמא. משא"כ אי מש לרבנן הוי טעמא משום דשבת קבעה ור"א ורבנן אמרי מחד טעמא אלא דלרבנן אפילו יו"ט קובע ניחא הא דנקט שבת ולא יו"ט כי היכי דתיתי ככ"ע אף כר"א:

והנה י"ל עוד דמש"ה תני מתניתין שבת ולא יו"ט משום דהוה אמינא שכל יו"ט בכלל ואפילו יו"ט של ר"ה ובער"ה של מוצאי שביעית הפירות הן של שביעית ור"ה אינה קובעת למעשר לפי שאין חיוב כ"כ לענגו באכילה דהא יש סוברין שמצוה להתענות בר"ה ולעולם יו"ט דעלמא קובע וכדמשמע לישנא דברייתא המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהם היום אמר ר"י הלל לעצמו אוסר דבלשון קדש היום כולל גם יו"ט עיין לעיל (דף ט"ו):

ועפמ"ש נלע"ד בהא דא"ר יוחנן בב"מ (דף נ"ד) ה"מ בשבת בהקדש שחילל חדא דכתיב וקראת לשבת עונג כו' וכ"כ הרמב"ם (פ"ז מערכין הלכה ב') שבשבת מפני עונג שבת התירו לו לאכול ואע"פ שעדיין לא נתן את החומש והרי הגזברין תובעין אותו דה"ה יו"ט בכלל שבת כיון שמצוה לענגו באכילה ושתיה וצ"ע:

ג) ובסוגיית הש"ס שם בביצה דקאמר שבת לאפוקי מדהלל כתבו התוס' דבדין הוא דהו"מ למנקט לאפוקי מדר' אליעזר דאמר קובע אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומש"ה לא נקטיה משום דלאו רבותא הוא דבלא"ה אין הלכה כמותו דשמותי הוא ותמה במהרש"א דהא אכתי הו"מ לומר לאפוקי מדר' יהושע דאמר לא יגמור דשבת קובע ומחמיר טפי מר"א וכן תמהו בהא דקאמר לעיל מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו דהא לר"י חצר קובעת [ובשעה"מ הקשה על הא דאמר רב שימי בר אשי דר"א לטעמיה דאמר תרומה קבעה, וכ"ש שבת דממ"נ אי לא שמיע ליה הא דר' נתן הא תני ר"א אומר יגמור וש"מ דלא קבעה ואי שמיע ליה הא דר' נתן ה"ל לאתויי מהך דבהדיא אמר דשבת וחצר קבעה. אך זה י"ל בפשוט דמש"ה לא מייתי מהך דהיה אוכל באשכול כיון דבלישנא דר"א שאמר יגמור אינו מבואר אי היינו בשבת או למוצ"ש ועדיפא מייתי מהא דאמר בפירוש דתרומה קבעה וכ"ש שבת]. עוד יש לתמוה דמייתי מהא דרא"א יגמור דהא טעמיה הוי לפי שכבר היה אוכל באשכול והתחיל בהיתר וכדמתני לה (פ"ח דתרומות) אחר המשנה דוכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם רא"א יבלעו רי"א יפלטו א"ל נטמאת ונטמאת תרומה רא"א יבלע ורי"א יפלוט ובירושלמי קאמר מ"ט דר"א מכיון שהתחיל בהיתר תני ר' נתן אומר כו' שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע כו' ולהש"ס דהכא דלא מפרש כן אלא דמש"ה אמר יגמור משום דאין חצר ושבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו יקשה דהא מדקתני היה אוכל באשכול ונכנס כו' מבואר דהיינו דוקא לפי שכבר התחיל בהיתר דאלת"ה יקשה למאי תני פלוגתייהו כשהיה אוכל באשכול כו' והו"ל למתני פלוגתייהו כשנכנס לחצר אם יכול לאכול דבר שלא נגמרה מלאכתו וכן לענין שבת. וליישב זה מוכרח לומר דמפרש הש"ס דמש"ה קתני היה אוכל באשכול שבשעת כניסתו לחצר כבר היה אוכל באשכול ומש"ה הוא דאר"י לא יגמור וקבעה הגם שלא נגמרה מלאכתו משום דאיכא תרתי קביעת החצר ומה שכבר היה אוכל באשכול קודם שנכנס לחצר ועדיף מהיכא דאמר מכאן אני אוכל למחר דקבע ליה עלויה דאחשבה בדיבורו שקראה אכילה דהכא כבר הוא תופסו ואוכלו [וכן נדפס בש"ס החדשים בשם רבינו חננאל דכיון שהיה אוכל באשכול מע"ש וחשכה בלילי שבת כאילו אמר מיכן אני נוטל כיון שתופס בידו האוכל ואוכל יע"ש]. וכן חשכה בלילי שבת איכא תרתי קביעת שבת ומה שהיה אוכלו כבר מקודם וגם הוי כמו שנגמרה מלאכת האשכול הזה שזה האשכול אינו עומד לדריכה אלא לאכילה]. ומש"ה אר"י לא יגמור משא"כ כשנכנס לחצר וחשכה לילי שבת קודם שהתחיל לאכול דלא חשיב לקבוע אף שבאמצע אכילתו כבר אחשבה לאכילה ועומד לאכילה כיון דחד אכילה הוא ואין דבר מפסיק ביניהם וקודם שהתחיל לאכול לא הוקבע גם בשבת כיון שלא נגמרה מלאכתו ושאני הכא דבאמצע אכילה חשכה לילי שבת ובאותה שעה כבר אחשבה לאכילה והא דרא"א יגמור הוה אמרינן דאזיל לטעמו דכל היכא דמותרו חוזר לא קבע ומש"ה אף שכבר התחיל באכילה לא משוי לה קבע כיון שמותרו חוזר וא"כ ניחא דלא מייתי מר"י דאמר לא יגמור דשאני היה אוכל באשכול דאיכא תרתי קביעת חצר (או שבת) ומה קבע לה במה שהיה כבר אוכלו קודם שנכנס לחצר ולעולם י"ל דבעלמא סבר דחצר ושבת אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו:

עוד י"ל דמש"ה לא מייתי מהא דהיה אוכל באשכול רי"א לא יגמור משום די"ל דשאני אשכול ענבים שחייב בחו"מ מה"ת לדעת הרבה מהראשונים וכ"כ הש"מ בב"מ (דף פ"ח) בשם הרמב"ן דגם זיתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר ד"ת יע"ש מההיא דחולין (דף ק"כ) ומש"ה חצר ושבת קבע בהו, גם כשלא נגמרה מלאכתו ולזה קאמר לאפוקי מדהלל דאמר דשבת קובע אף בפירות דעלמא שאין חיובן בחו"מ אלא מדרבנן (ועיין ר"ה דף י"ב תוד"ה תנא) ומש"ה קאמר בפשיטות דמה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו גבי מוקצה דסתם מוקצה היינו גרוגרת וצמוקים כפרש"י ואין חיובן בתו"מ אלא מדרבנן [ולר' ינאי קביעת חצר מדרבנן וכשכל החיוב בתו"מ מדרבנן לא קבעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו]:

ד) ויש לבאר זמן קביעת שבת למעשר דמהא דתניא המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהן ביום כו' משמע דקובע משקדש היום מתחלת זמן תוספת שבת והא דתנן חשכה בלילי שבת י"ל דנקט לרבותא שיגמור לר"א אף כשכבר חשכה או דג"כ הכוונה משקדש היום אמנם לכאורה גם לדעת הסוברין שגם תוספת שבת הוי דאורייתא י"ל שאינו קובע למעשר דמצות וקראת לשבת עונג הוי כשהוא שבת ממש והגם שיכול לקדש על הכוס מע"ש מ"מ הא כתב המ"א (סימן רס"ז ס"ק א') בשם השל"ה בשם ס"ח שצריך לאכול כזית בלילה כדי לקיים ג' סעודות בשבת ושכ"כ הב"ח בשם מהר"ל מפראג [ודבתוס' ורא"ש לא משמע הכי] ועמ"ש שהכא (ס"ס רצ"א) שיצא באכילתו בזמן תוספת שבת ולכאורה מוכח הכי מלישנא דברייתא שאוסר משקדש היום. ודמזמן תוספת הוי בכלל שבת לענין מצות אכילה. אמנם י"ל דמ"ש המעמר פירות ממקום למקום לקצור וקדש עליהם היום היינו שלא היה יכול לקצור משקדש היום ולעולם קובע דוקא משחשיכה כדמשמע בלשון הש"ע (סעיף קי"ד) וכן משמע ממ"ש בתוס' ישנים יומא (דף נ"ו) ד"ה ומיחל ושותה מיד וז"ל ובערוך גרס בשם רב האי גאון מוהל ושותה מיד כלומר מוזג ושותה כמו סבאך מהול. ונראה דקמ"ל דמוזג ויכול לשתות ממנו קבע דמזיגה קובעת למעשר כדאיתא בפ"ק דשבת (דף י"א) מיהא אי שבת קובעת מן התורה אין זה חידוש ולא נקט מזיגה בשביל כך [ובש"ך ס"ק קי"ב כתב בפשיטות דרק חצר ובית קובע מה"ת והשאר מדרבנן ולא הביא דברי התו"י ועמ"ש בירושלמי וצ"ע] ומבואר דאי אין שבת קובעת אלא. מדרבנן הוי חידוש מה שמוזג ושותה מיד ומשמע דהיינו משום דאיירי בביה"ש וספק חשיכה וכיון דגם משחשיכה אינה קובעת אלא מדרבנן בספק חשיכה הוי ספיקא דרבנן ואינה קובעת עדיין וקמ"ל שמוזג ושותה הגם שמזיגה קובעת ואי שבת קובעת מה"ת אין זה חידוש כיון דהוי ספיקא דאורייתא ספק חשיכה [ולפ"ז במעשר פירות דרבנן אינה קובעת עד שיהא ודאי חשיכה] הרי דאינו קובע ק לתוספת:

ובגוף הדבר כבר נחלקו בזה רבותינו הקדמונים ז"ל כמבואר ברי"ף פרק ערבי פסחים בהא דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש שכשם שהשבת קובעת למעשר מבעו"י כו' והרז"ה הקשה עליו שהרי אין שבת קובעת למעשר אלא משתחשך דתנן חשכה בלילי שבת כו' והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דלאו קושיא הוא דחשכה ודאי לאו דוקא דהאמרינן המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום כו' וקדש היינו ביה"ש אלא ודאי חשיכה לאו דוקא ודכוותה הדתנן (שבת דף י"ט) אין נותנין פת לתוך התנור עם חשיכה היינו בשקה"ח שהרי מה ששבת קובעת למעשר הוא משום דכתיב בה עונג ובודאי שעונג שבת קודם חשיכה הוא כדתניא ריש ברכות משעה שב"א נכנסין לאכול פתן בע"ש והיינו קודם צה"כ וזו היא ששנינו בספק חשיכה אין מעשרין את הודאי מפני שהוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי והו"ל מתקן [ומשמע מזה דס"ל שאינו קובע אלא מדרבנן דאל"כ בלא"ה הוי ספיקא דאורייתא דאם כבר הוא חשיכה ודאי הוקבע למעשר] ומבואר דלדעתם קובע למעשר משקידש היום ושישנו אז במצות עונג:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה