שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן ו
ב"ה ז' מנ"א תרמ"ד להאברך החריף מו"ה שלמה ליב נ"י: הנני להשיבו דבר מ"ש בדברי הט"ז יו"ד סי' ק"א ס"ק ג' שכתב שיש לה דין חתיכה הראויה להתכבד משום איסור בב"ח. והקשה הגרע"א דלפמ"ש הט"ז בעצמו בסי' פ"ז דבבשר טמא בחלב לא שייך לומר חנ"נ כיון דנ"ש לומר דכל א' היתר בפ"ע לא הוי איסור מחמת עצמו ומה"ט לא הוי חהר"ל. וא"כ במעמיד בעור נבילה לית בי' דינא דבב"ח לדונו לאיסור מחמת עצמו דהא יש באחד מהם איסור דאורייתא בלא התערובות. וכ' מע"ל ליישב דכיון דהא דאין בב"ח נוהג בנבילה הוי מטעם אאחע"א שייך במעמיד קיבת נבילה חנ"נ דבשאר איסורין אפי' אי אמרינן חנ"נ לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ מדאורייתא אזיל האיסור נבילה וחל בב"ח והוי שפיר חנ"נ וחהר"ל משא"כ בבשר טמא שכל האיסור אינו אלא מדרבנן. לא הועיל ליישב דברי הט"ז דהא הט"ז כתב גם להסוברין דבשאר איסורין ל"א חנ"נ אף מדרבנן דא"כ לענין חנ"נ ליכא לאיסור רק משום בב"ח דמ"מ ל"ש לומר חנ"נ כיון שבגוף האיסור בלא"ה יש איסור מה"ת וא"כ ה"נ נימא הכי. אמנם לכאורה י"ל דשאני הכא בנבילה שחל עליה שם בב"ח מה"ת לענין בישול והנאה עי' דגמ"ר ובפמ"ג. וגם אי נפרש ד' הרמב"ם דלא כהפמ"ג ודשרי בהנאה מה"ת עכ"פ אסור מדרבנן כיון שחל עליו איסור בב"ח לענין בישול דלוקה על בישולו. ותו י"ל עכ"פ דרבנן גזרו לומר חנ"נ וחהר"ל אטו שאר בב"ח ודוקא בבשר טמאה דליכא משום בשר בחלב גם לענין בישול ולא החמירו רבנן לגזור ולאסור גם בבישול ובהנאה הכריח הט"ז דאא"ל דרבנן גזרו בזה לומר חענ"נ:
ויותר נלע"ד ליישב דברי הט"ז בהקדם ביאור סברתו בסימן פ"ז התמוה מאד לכאורה וכמו שתמה עליו בנקה"כ דהא מ"מ משום בב"ח כל חד באנפי נפשיה שרי וא"כ חלב טהורה נעשה נבלה משום בשר אע"ג דהוא בשר טמאה וכן בשר טהורה נ"נ משום חלב אע"ג דהוא חלב טמאה וכן לענין חהר"ל. וי"ל דסברת הט"ז הוא דכיון שעל המין הטמא ל"ש חלות איסור בב"ח אף מדרבנן דהא בלא"ה אסור מה"ת ול"ש שיחול לענין דנימא חנ"נ וחהר"ל דבזה ליכא תוספת איסור אלא על המין הטהור דבלא בב"ח נחשב רק כבלוע מן האיסור והשתא הוא איסור בפ"ע אבל המין הטמא שגם בלא איסור בב"ח הוא אסור מצד עצמו ל"ש עליו חלות בב"ח אף מדרבנן כיון דבבישול והנאה שרי. [ועיין ש"ך סימן צ"ד ס"ק כ"ב דאחר שכבר נאסר הוי בב"ח כשאר איסורין וגם להמחבר דאזלינן בתר מעיקרא ל"ש לומר מש"ה חלות בב"ח על האיסור בעצם]. וכיון דהטעם דבב"ח חנ"נ הוי משום דכאו"א בפ"ע שרי והתערובות שאוסרן נעשין גוף אחד ונחשב החלב כלו איסור ולא איסור בלוע מצד בליעתו הבשר דהא כמו"כ נאסר הבשר מצד החלב שנבלע בו. וכיון שאוסר חבירו ע"כ נחשב כאיסור בעצמו ומש"ה במין א' טמא כגון בשר טמאה בחלב טהורה ס"ל להט"ז דל"ש לומר חנ"נ וחהר"ל שלא נחשב החלב אלא איסור בלוע והוי בב"ח מדרבנן לפי שנבלע בו מן הבשר ואינו איסור בפ"ע מדרבנן כיון שאינו אוסר הבשר שעל הבשר הטמא ליכא בב"ח אף מדרבנן וכיון שהבשר הוא שאוסר החלב והחלב אינו אוסר הבשר אכתי הוי איסור בלוע ודוקא כשאוסר חבירו שהיה מקודם היתר נחשב איסור בפ"ע וכשהוא נאסר ואינו אוסר הוי איסור בלוע. וזה מ"ש הט"ז בלשונו. דזה ל"ש כאן במין א' טמא דהא בלא"ה יש בו איסור מה"ת דכיון שאותו המין אסור בלא"ה ל"ש עליו חלות בב"ח וכמ"ש תו גם המין הטהור הוי רק איסור בלוע וא"כ הוי כשאר איסורים. ובזה א"ש הכא בקיבת נבלה שחל גם על הבשר איסור בב"ח לענין בישול [והנאה אי מה"ת אי מדרבנן] ומשו"ה שפיר הוי חהר"ל הגם שאסור בלא"ה מה"ת כיון דמשום איסור בב"ח מה"ת נעשין כגוף אחד והתערובות אוסרן וכיון שאוסר חבירו נחשב איסור בפ"ע ולא כאיסור בלוע ושפיר הוי חנ"נ וחהר"ל ואין דברי הטו"ז סותרין א"ע ומיושב כמ"ש. וגוף מ"ש הרמב"ם שאם בישל בשר מתה או חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו משום בב"ח שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בב"א. כבר תמהו דהא הוי כולל מיגו דחל על החלב דנאסר משום בב"ח ונבילה שבאין בב"א חל נמי על הבשר נבילה משום איסור כולל ויתכן ליישב דהא בחולין דף ק"ח קס"ד לומר דכיון דכתיב ל"ת גדי בחלב אמו גדי אסרה תורה ולא חלב ומסקינן שגם החלב אסור. ומ"מ כיון דכתיב בלשון לא תבשל גדי כו' משמע שתלתה התורה האיסור בהגדי ולא בהחלב ומשו"ה י"ל דכיון שעל הבשר נבילה או חלב א"א לחול שכבר היא אסורה תו אינו חל איסור בב"ח גם על החלב הגם דלגבי החלב באין האיסורין בב"א דהא תלתה התורה חלות האיסור בהגדי ולא בהחלב וכל דליכא משום בב"ח על הבשר אינו חל על החלב וליכא תו איסור כולל. ומש"ה קתני בגמ' וכן ברמב"ם כשהבשר אסורה ולא היכא שהבשר מותרת והחלב של טריפה וכדנקט בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה לפמ"ש הלח"מ פ"ט ה"ו דחלב נבלה לוקה עליה וכיון דלקי עלה משום נבילה לא יחול עליה איסור בב"ח והגם דהלח"מ מחלק בין חלב טמאה דכתיב מבשרם לא תאכלו דמשמע בשר דוקא וא"כ ה"נ חלב טריפה לא לקי דכתיב ובשר בשדה טריפה ל"ת ודוקא חלב נבילה לקי להלח"מ אכתי משכחת חלב נבלה מחיים דלא אימעט בכלל חלב שחוטה ומתה. דלפמ"ש התב"ש בדעת הרמב"ם נקובת הושט וכה"ג ה"ז נבלה מחיים לענין איסור ולא לענין טומאה וחלב של נקובת הושט מחיים וכה"ג הוי חלב נבלה ולא חלב מתה. ועמ"ש הגאון רע"א בשם או"ה דחלב טריפה הוי בב"ח דאורייתא דראויה להיות אם דאם היתה מקודם מעוברת יכולה להוליד אחר שנטרפה. ולא מיבעיא לפמ"ש הפמ"ג די"ל דמי שראויה להיות אם היינו להניק כו' אך גם להאו"ה הא לפמ"ש בנחלת שבעה והובא בפמ"ג ניישב מ"ש בשו"ע אפרוח שנולד מביצת נבילה כו' דלא תקשה ממ"ש בביצה דף ז' דביצת שחוטה ונבילה אין מגדלת אפרוחים דמיירי בנבלה מחיים כגון נקובת הושט כו' ותוכל לחיות לפחות כמה שעות ותוכל אז להוליד הביצה שאצלה ואותה הביצה ראויה לגדל אפרוחים עיי"ש. וא"כ ה"נ יכולה להיות אם ולהוליד אחר שנתנבלה מחיים ואינו ממועט ממ"ש בחלב אמו. (ויש לעורר בזה מהא דספק ביצת נבלה מותרת וכמ"ש בב"י וש"ך הטעם שמותרת מה"ת דא"א שתגמר לאחר מיתה משא"כ ביצת טריפה ואי משכחת ביצת נבלה מחיים שתגמר באיסור משכחת דהוי מה"ת וספיקא לחומרא]. ולפמ"ש א"ש גם להל"מ ומשום דכשהבשר מותרת חל על החלב מטעם כולל.
וממ"ש המרדכי פרק אין מעמידין בהא דפריך לרב חסדא ולר"נ תתסר בהנאה ולשמואל לא פריך אע"פ דהוי בב"ח ש"מ דאינו אסור אלא באכילה ומכאן יש להוכיח שאם נאסר בב"ח ע"י מליחה או ע"י כבוש דדוקא באכילה אסור ולא בהנאה מוכח דס"ל דבשר נבלה בחלב אסורה בהנאה וכדעת הפמ"ג דאי אינו חל גם לענין הנאה ע"פ סברת הרמב"ם א"כ הא י"ל דמש"ה לא מיתסר בהנאה דכיון שמעמידין בעור קיבת נבלה ולא בשל שחוטה וגם שחיטתן הוא נבלה אאחע"א ולא מיתסר בהנאה. והנה הגרע"א הקשה להמרדכי דע"כ לא ס"ל תירוץ הפוס' דמש"ה נקט דוקא נבלה דבשחוטה משום בב"ח ליכא איסורא דאורייתא דאע"ג דאוקמי קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן דא"כ מה מקשה דנימא שתאסר בהנאה דהא הוי ספיקא דרבנן. וא"כ יקשה להמרדכי מאי איריא נבלה אפינו שחוטה נמי אסורה משום בב"ח. ולפמ"ש א"ש דשמואל קאמר כמו שדרכן להעמיד דהיינו בקיבת נבלה ולא בשחוטה של ישראל שאין בה תורת נבלה ובקיבת נבלה יש רק איסור נבלה ולא בב"ח לענין אכילה דאאחע"א ודוקא לענין הנאה הוקשה להמרדכי שיחול בב"ח. ועיין מ"ש הרמב"ן ולקמן יבואר בזה:
עוד י"ל דהמרדכי ס"ל שאינו דרך ספק אלא שבודאי מעמידין וא"כ נהי דמשום בב"ח כל שאינו דרך בישול שרי מה"ת אכתי יאסר בהנאה מדרבנן. והכריח דשרי בהנאה ומ"מ ניחא דנקט של נבלה כיון דבאמת מעמידין בשל נבלה עדיף למינקט איסור נבלה דהוי מה"ת משל בב"ח דהוי הכא רק מדרבנן. והכו"פ כתב ליישב קושית מהרש"א דהקשה טמאה למה לי מיעוטא הא אאחע"א ואין צריך למעט בישול למ"ד הואיל אאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי די"ל דאתי למעט חצי זית טמאה וחצי זית חלב דבח"ש לא אמרינן אאחע"א ואתי איסור מלקות דבב"ח וחל. וע"ע דברי הכו"פ יש מקום ליישב הא דאמר בבכורות דף ו' וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחוד שרי כו' והקשה הנו"ב דנימא דאיצטריך קרא לכי בשל חצי זית בשר וחצי זית חלב דמשום אמה"ח ליכא מלקות דהוי ח"ש ומשום בב"ח מצטרפין ולוקה. ובזה י"ל דאס"ד חלב אסור א"צ קרא למעט טמאה אף בחצי זית טמאה וחצי זית חלב כיון שכל הזית הוי איסור בין החצי זית דטמאה והחצי זית דחלב ואין לומר דאכתי כיון דאין איסורין מצטרפין זא"ז ולא לקי סד"א דאתי מלקות דבב"ח וחייל דהא לפמ"ש הנו"ב שם (מהד"ת חלק יו"ד סימן ל"ו קאי הסוגיא כר"מ ור"מ הא ס"ל דאיסורין מצטרפין זא"ז. ועמ"ש התוס' שבת פ"ט וכמה דוכתי אי מצטרף אף באינו מינו אמנם לפי מ"ש לעיל דכיון דכתיב בלשון ל"ת גדי וכו' כל שא"א לחול על הבשר אינו חל גם על החלב ומשו"ה אינו חל משום איסור כולל. לא יתכן לומר כהכו"פ דהא א"צ למעט חצי זית טמאה וחצי זית חלב דכיון שאין מקום חלות בב"ח על החצי זית טמאה דהא בחצי זית לחוד גם משום בב"ח ליכא מלקות ל"ש שיחול איסור בב"ח לפי שכשיאכל גם החלב ילקה ויש מקום לחלק קצת. אמנם בלא"ה לענ"ד לא יתכן דברי הכו"פ דמה שהביא מהא דשבועה שלא אוכל נבלה ומפרש ח"ש או בסתם לר"ע דהוי כמפרש איסור שבועה חל ואף דח"ש אסור מה"ת איסור שבועה חל עליו. לענ"ד שאני התם שבשבועתו אוסר על עצמו גם עשהו במפרש ח"ש ועתה שנשבע נעשה הח"ש כאיסור שלם ולוקה עליו. משא"כ הכא דגם אחר שבישלו בחלב לא לקי על הח"ז דטמאה דליכא אלא ח"ש דבב"ח ודוקא בצירופו עם החלב לקי וכיון שבזה הח"ש לחוד לא נתוסף מלקות איני חל ובפרט לפמ"ש שתלתה תורה בחלות האיסור על הבשר: ומ"ש כבודו ע"ד הח"ס ממ"ש הש"כ סי' פ"ז סק"ל ע' ח"ס יו"ד ס' פ"א שהקשה ג"כ דהא העור בולע מחלב ונעשה נבילה וחוזר ואוסר החלב מפני שהוא מעמיד. וציין מ"ש הש"כ סק"ל והיינו מ"ש הש"כ בשם או"ה להסתפק בזה. ומדברי הר"י מיגש משמע דא"צ להסברא שע"י מליחה אינו אוסר בהעמדה בבב"ח אלא שאין כאן ענין בב"ח כלל. והריטב"א בפ"ז כתב שאין מספיק תירוץ הראב"ד דלא מיתסר משם חשש עור קיבת שחוטה דהוי ספיקא דרבנן לפי מה ששמענו שהמעמידו בעור הקיבה מרתיחו בתחלה ואחר כך מעמידו. ודצ"ל דכיון דלא יהיב טעמא אע"ג דאוקומי מוקים דרך בישול אסרה תורה בבב"ח וא"כ ודאי יקשה דנימא שנעשה עור הקיבה נבילה שבלע החלב ע"י הרתחה ויאסור אח"כ הקיבה מדין מעמיד ותו א"א לתרץ עפמ"ש הש"כ. וצ"ל כמ"ש הח"ס דשמואל לטעמו דס"ל אפשר לסוחטו מותר ותו לא נעשה נבילה ול"ש לומר שיאסור הגבינות ע"י הפליטה היוצא מהעמדת עור הקיבה דהכח והפליטה היוצא מעור הקיבה הוי כמו שלא נבלעה מעולם ונפקע ממנו שם בב"ח אחר שנסחט ויוצא כיון דהוי יותר מס' וכאו"א היתר בפ"ע ואינו בב"ח כלל וכן לא שייך לומר דהוי מין במינו דלא בטיל לשמואל שיאסור החלב הנבלע בעור הקיבה לכל החלב דלשמואל דאפשר לסוחטו מותר ול"ש לומר חנ"נ ואינו נחשב כאיסור בפ"ע אינו אוסר מטעם מב"מ כמבואר בחולין דף ק"ח ובר"ן דכיון שאפשר שתחזור להכשירה ע"י סחיטה אינה נחשבת איסור בפ"ע אלא משום הבלוע בה והבלוע אינו מב"מ ואצ"ל כמ"ש הח"ס משום דהוי דרבנן דוקא. והשתא שמואל לטעמיה מצי סבר דבב"ח חל על נבלה ומ"מ לא נקט של כשרה כיון דסבר אפשר לסוחטו מוסר. וי"ל בזה מיש הח"ס בשם הרמב"ן דליכא איסור בב"ח דאאחע"א ותמה הח"ס דהא שמואל סבר דבב"ח חל על נבלה. ולפ"ז י"ל אף אי חל בב"ח על נבילה גם במליחה והעמדה דלשמואל בלא"ה ניחא ומפרש הרמב"ן דגם לדידן דקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור הוי הכי משום דלדידן הא קיי"ל דאאחע"א וצ"ע בלשון הרמב"ן כי אין בידי לעיין בו. והנה מתניתין דחולין דאם אין בו בנ"ט מותרת י"ל כמ"ש המרדכי בשם הר"ש בר אברהם שיש גורם היתר המסייע והוי זוז"ג אבל הכא בע"ז ל"ל הכי והא דקיי"ל בשו"ע שבסל בס' לא מיירי שהרתיחו מקודם. ובחי' הגרע"א הוכיח מזה דבב"ח דרבנן לא מיקרי איסור מחמת עצמו לענין מעמיד וכדברי כבודו. והנה אם נאמר דגם המרדכי סבירא ליה כסברת הר"י מיגש וכדמשמע מפשטות לשון הגמרא דחולין שבעור קיבת כשרה מעמידין לכתחלה דל"ש בזה ענין ביטול איסור והנה שעור הקיבה נעשה נבלה וצריכין אח"כ להיתר זוז"ג שאסור לכתחלה מ"מ לא הוי מבטל איסור לכתחלה דבשעת העמדה מעיקרא אינו מבטל איסור שאין שם בב"ח עליו ולא נ"ט ואינו דרך בישול [ועור הקיבה אינו דבר מאכל וכל בישולו הוא רק לצורך העמדה וטעם לחלוחית הבשר היוצא ממנו] ואחר כך כשנאסר העור שאז צריך להיתר זוז"ג ממילא הוא מתבטל ומוכיח המרדכי דמעמיד אינו אוסר בהנאה מדלא אמרינן שנעשה עור הקיבה נבלה [וכשנתבשל מקודם נעשה נבלה מה"ת] ושוב יאסור מטעם מעמיד. ומדלא תירץ דכיון דלשמואל דסבר אפשר לסוחטו מותר ניחא בפשיטות ולא קשיא אלא לפום דקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור אמאי שרי בהנאה די"ל דלדידן אין בב"ח חל על נבלה מוכח דס"ל שחל לענין הנאה וכמ"ש. ולפי"ז מיושב ד' המרדכי בפשיטות דמש"ה נקט שמואל דוקא עור קיבת נבלה ולא של כשרה מטעם בב"ח כיון דס"ל אפשר לסוחטו מותר וביותר מס' ליכא בב"ח כלל וכסברת הר"י מיגש. וכל הקושיא הוא אליבא דידן דמם דמסקינן כשמואל שמעמידין בעור קיבת נבלה וקיי"ל דאפשר לסוחטו אסור וס"ל דגם לדידן חל על איסור לענין הנאה אמאי לא מיתסר בהנאה ומוכיח מזה דכשאינו ע"י בישול אינו אוסר בהנאה דהגם שכבר בישלו מקודם אינו נ"ט בבישול אלא בעור ואין העור אוסר הגבינות אח"כ ע"י ההעמדה וא"ש. [ועיין חי' רע"א סי' ק"ו אי הא דאסור החתיכה הוי רק משום דאין הגעלה באוכלין ול"ש כ"כ שיאסר הגבינות]:
ומ"ש מע"ל על מה שהק' היד"א דמשמע דחלב זכר שרי לבשל דמי גרע מחלב אשה. ודאי י"ל דחלב זכר דאדם קיל ספי שגם חלב אשה אינו אלא גזירה מדרבנן וכולי האי לא מיחלף דהוי תרתי של אדם ושל זכר דלא שכיחא [וכבר הביאו מהא דמכשירין שאינו משקה אפי' להכשיר הזרעים] וע' שבת דף נ"ג שנשתנו לו סדרי בראשית ול"ח בזה למה"ע כעין מ"ש בחולין דף ע"ה ה"מ בקלוט בן פקועה שמותר מ"ט כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי כו' פרי תמיהי מדכר דכירי אינשי ועיין חולין דף ל"ד פסחים דף י"א וגם חלב אשה לא שכיח כ"כ לבשל בתבשיל והוי פרי תמיהי ולא מיחלפא ול"ת בזה למה"ע:
ידידו הדו"ש אליהו חופ"ק ברעזי: