שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן ה
המ"א סי' תע"ה ס"ק ד' כתב וז"ל מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה. וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי כו'. ולכאורה יפלא שהוצרך להכריח מהא דכזית הוא חצי ביצה והיינו מדקיי"ל ביומא דף פ' ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ולא הביאו גמרא מפורשת בכריתות דף י"ד דקאמר בחדא אכילה קא מיירי בשתי אכילות לא קא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. ויש ליישב זה עפמ"ש הרא"ש פרק ע"פ דמשום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית. ודלפ"ז המרור שאוכל בכריכה דאינו מברך עליה א"צ כזית דמדינא מרור בכ"ש סגי אלא מפני שמזכיר לשון אכילה בברכה הוא דצריכה כזית. ועמ"ש השג"א סי' ק' להקשות עליו ומ"ש בקו"א די"ל שהרא"ש לא נתכוין לומר שמרור אינו צריך כזית ומשום דברייתא דתני אכלו לחצאין יצא והמשנה דהביאו לפניו כו' מיירי אי' ליה ירקי ולכתחלה צריך כזית מרור אף בטיבול ראשון דלשון יצא היינו דיעבד. כ' הרא"ש דדוקא כשעושה הטיבול ראשון בחזרת שמברך על אכילת מרור צריך לכתחלה כזית ובדאית ליה שאר ירקי לטיבול ראשון א"צ כזית אף לכתחלה. ולענ"ד בלשון הרא"ש א"א לפרש כן שכתב וז"ל אכלו לחצאין יצא כו' משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית אבל בירקות הראשונות שמברך עליהן בפה"א בעלמא ואין מזכירין עליהן אכילה א"צ מהם כזית. הרי דמיירי שמקודם היה שאר ירקות ושאח"כ אוכל המרור והא דצריך כזית דוקא משום שמברך בלשון אכילה. וכן מ"ש הח"ס תשובה ק"מ ליישב דמודה הרא"ש שצריך כזית דאיתקש למצה ופסח אלא משום שאין אנו יכולין להמציא זה מלבנו הוכיח הרא"ש מדאמרי' שמברך על אכילת מרור ש"מ דפשיטא לרבנן מהך היקשא דשיעורו בכזית. המעיין יראה שלא כתב כן דרך הוכחה אלא דהיינו טעמא דמש"ה צריך שיאכל כזית. וביותר מפורש כן בדברי המרדכי להדיא וז"ל בהלכות סדר של פסח. ואחר שבצע יתן לכל אחד כזית מכל אחת ואחת וכן מן המרור דכל אכילה המחוייבת ברכה לפניה ולאחריה צריך שיהא שיעורו כזית יעו"ש. וכן ביאר שם בבגדי ישע להשנ"ה שהוא כדברי הרא"ש הנ"ל. וא"כ בכריכה לא בעי מרור כזית אף בזמן הבית [ושהיה מברך על אכילת פסח ומצות ומרורים] כל שאינו מזכיר לשון אכילה ביחוד על המרור כמו בשעה שאוכל מרור בפ"ע דגם כשהמרור פחות מכזית שפיר מברך בלשון אכילה שמזכיר גם פסח ומצות. ומש"ה לא מייתי המרדכי מההיא דכריתות דפריך ונוקמא כגון דאכל כזית דם בחדא אכילה קא מיירי כו'. דהא י"ל דלעולם בה"ב מחזיק מעט יותר מב' זיתים וג' זיתים שלמים אינו מחזיק ומש"ה לא מצי מוקי כגון דאכל גם כזית דם. ומ"ש יותר משני זיתים יש לפרש דלענין חיובי חטאות דאיירינן אינו מחזיק אלא ב' זיתים. ומש"ה מייתי דוקא מההיא דיומא דטומאת אוכלין בכביצה שיותר אי אתה יכול לאוכלו בב"א דש"מ דאף משהו אינו מחזיק יותר מדכביצה מכוונת דוקא מטמאה טומאת אוכלין. ובזה ניחא מה דקשה לכאורה לדברי המרדכי הנ"ל נוקמא נמי דאכל כזית דם מרוסק בהדה כיון דמרוסק מחזיק טפי. וראיתי בח"ס תשובה קכ"ז שהרגיש בזה וכתב ליישב עפמ"ש התו"י בכריתות שכתבו פי' בדרך אכילה והיינו שאינו דוחק עצמו לבלוע וגם אינו מרסקו ביותר מהראוי ולא מיירי במי שדוחק עצמו בריסוק ובליעה ואוכלי פסח מצה ומרור היו מרסקים הדק היטב וגם נדחקים בבליעה. ולענ"ד קשה דא"כ למה הוצרך לומר דכשהוא מרוסק מחזק כולי האי והול"ל דהא דאין בה"ב מחזיק יותר מכביצה וב' זיתים היינו כדרך אכילה כשאינו דוחק א"ע לבלוע. ודקרא דמכל האוכל אשר יאכל היינו כדרך אכילה ואוכלי פסח נדחקו בבליעה. ועמ"ש המל"מ אי גם במצוה לא י"ח שלכד"א וכיון דחשיב דרך אכילה לענין שיי"ח פסח ומצה ה"נ מצי מוקי דאכל נמי כזית דם במרוסק ביותר כשמגיע לבה"ב. ואף אי יי"ח שלכד"א בודאי לכתחלה צריך שיאכל כד"א. ומ"ש הח"ס לעיין בפר"ח סי' תפ"ו דבלא"ה אין להקשות מסוגיא דכריתות. הנה הפר"ח שם כתב לפי החשבון אי ככותבת הוי ג' זיתים דממילא מ"ש שאינו מחזיק יותר מב' זיתים הוי לאו דוקא וא"כ לפי מ"ש המרדכי והמ"א דכזית הוי חצי ביצה ולא הוי ככותבת יותר מב' זיתים ליכא לתרץ כן. ומ"ש עוד הח"ס לתרץ דהתם לענין יוה"כ מיירי וכותבת דיוה"כ לכ"ע בעי שיעור מרובה שישאר כותבת במעיו אחר שנדבק ממנו בין החניכים וכל שלא נכנס למעיו שיעור כזה לא עבר על אשר לא תעונה וכן משמע בירושלמי דתרומות וכן מוכח מכתובות דף ל"א הגונב חלבו של חבירו ולא אמר לחמו ביוה"כ משום דאגניבה מיחייב בבית הבליעה דלא חזי להדורי ואאכילה דיוה"כ לא חייב עד דנחית למעיו משא"כ חלב. ולענין שיעור גדול דיוה"כ אמר שאין בה"ב מחזיק עוד זית אפי' מרוסק ודם אינו משלים לככותבת דאוכל ושותה אינו מצטרף ודם קרוש איכא מ"ד שאינו חייב עליו אבל ג' זיתים מצומצמים מרוסקים שפיר מחזיק בה"ב עכ"ד. ולענ"ד משמע קצת מהא דקאמר בשבועות דף י"ג דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי ליה ולא אמרינן דברגע דנחית למעיו מכפר ליה היום דבהאי שעתא אינו עושה עבירה דתו לא מצי להדורי שגם ביוה"כ בא החיוב משעה דלא מצי לאהדורי. ואף דיש לדחות ודלא מיחייב על אכילתו אלא אי נחית למעיו ביוה"כ ומ"מ ל"ש שיכפר לו אז דהביאה מבה"ב למעיו רגע קטן הוא וגם דכיון דבהא דנחית המאכל למעיו נגמר החיוב והעבירה תו נחשב חוטא באותה שעה ומש"ה אינו מכפר עליו. אכתי מסתימת לשון הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות וה' שביתת עשור נראה דאין לחלק. וכן מוכח מהא דיומא דף ע"ט דמייתי פלוגתא דעד כמה מזמנין עד כזית דר"מ רי"א עד כביצה כו' כביצה משבעא ככותבת מיתבא דעתיה וכיון דשיעור כזית וכביצה לגבי זימון וביהמ"ז הוי אף כשהן מכוונים ומצומצמים ה"נ לענין יוה"כ כן דשביעה ג"כ הוא במילוי כרס ולא בהנאת גרונו. וע' סוכה דף מ"ט רש"י ד"ה מגרוניה שבע ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס (וכן משמע דחמץ בככותבת לענין בל יראה ומשום דאוקמיה אשיעורא דיוה"כ יעו"ש בתו' ומשמע דהוי דומיא דחמץ דבכותבת מצומצם ויש לדחות) ול"ל דה"נ לענין ביהמ"ז צריך שישאר כביצה במעיו דא"כ לא הוי דומיא דכזית דבזה נקרא אכילה דודאי מצטרף מה שבין החניכים שהרי נהנה גרונו מכזית:
שוב ראיתי שהביא בשם הפמ"א דמסיק מלשון הרא"ש פ"ב דברכות דבהמ"ז אכילה במעיו בעינן דנהי דבאכילה של אסורים חייב בכזית מצומצם עם של בין החניכים כמבואר ס"פ ג"ה מ"מ בבהמ"ז דכתיב ושבעת בעי שישבעו מעיו. ועיינתי בפמ"א שם וראיתי שהשיג שם ע"ד המ"א שכתב דטעמא דבעי כזית בברכה אחרונה היינו משום דכתיב אכילה ואכילה בכזית וא"כ בחלב ודם ובכל איסורין נמי כתיב אכילה ואם שהה בכא"פ לא מיקרי אכילה וה"ה לענין ברכה והקשה עליו דלא לגמרי ילפינן ברכת הנהנין מאכילת איסור מדכתב הרא"ש על דברי ר"ח שכתב ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו ולא כאיסור שחייב על הנאת גרונו ועיקר הקפידא שיהי' כעין שביעה והנאת מעיו וכיון שלא הסיח דעתו אף ששהה בכא"פ חייב לברך ברכה אחרונה כיון שנהנה בתוך מעיו בכזית או ברביעית עכ"ד. ולענ"ד קשה על דבריו ממ"ש הריב"ש סי' רפ"ט דאי ס"ד דטעימה אסורה מה"ת באיסור שכינה וכמו ח"ש ליבעי ברכה אלמה תניא ברכות דף י"ד דמטעמת א"צ ברכה. והשתא אי נימא דברכת הנהנין שאני מאיסורי אכילה ודגבי ברכה הנאת מעיו עיקר הא י"ל דלעולם טעימה אסורה מה"ת הגם שאינו בולע כלום משום שנהנה בגרונו ושאני לענין ברכה דכיון דגבי בהמ"ז בעי דוקא הנאת מעיו ה"נ לענין ברכה שלפניו תקנו כעין דאורייתא כבהמ"ז ומש"ה מטעמת א"צ ברכה ומדמייתי לענין איסור מדין ברכה ש"מ דדין אחד להם. ומ"ש הרא"ש דברכה ל"צ כיון שאינו נהנה בתוך מעיו גם לענין איסור אכילה שרי מה"ת כשחוזר ופולט ולא מיתסר אלא מדרבנן וכמ"ש הריב"ש כדי שלא יבא לבלוע מעט ואתי לידי איסורא דאורייתא וכן קיי"ל סי' צ"ח דאין איסורא בטעימה מה"ת ועיין נו"ב מה"ת יו"ד פ' נ"ב [ומה שכתבתי בהא דכריתות דף י"ז ועיין כתובות דף ס"א שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה ועיין יומא פ"ב תוחבין לה כוש כו' וע' ע"ז דף י"ח] והגם דחייב כשנהנה גרונו בכזית היינו כשאכל ובא האיסור לתוך מעיו אלא שלא היה כזית שלם וגם לא קאמר שם אלא אכל חצי זית והקיאו כו' ולא קאמר דגם כשפלטו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב שנהנה גרונו בכזית דכשפולטו לאו כלום הוא משא"כ כשהקיאו אחר שכבר אכלו דדוקא כשאוכל חייב על הנאת גרונו ולא כשחוזר ופולט דליכא אכילה כלל. וגם י"ל דהנאת גרונו ג"כ ליכא אלא במקום בית הבליעה ממש וכל שבא לשם כשחוזר לחוץ אינו פליטה אלא הקאה וכל שחוזר ופולט שעדיין לא בא לבית הבליעה לא חשיב עדיין הנאת גרונו. ועכ"פ לא מוכח מזה מידי לחלק בין ברכה לאיסורי אכילה ואדרבה מוכח דדמי אהדדי ולעולם ענין ברכה ויוה"כ דמי לכל האיסורין כמ"ש:
[ובגוף מ"ש הפמ"א שם לברך ברכה אחרונה אחר שתיית קאווע רותח הגם שמפסיק יותר מכא"פ עמ"ש בתוספות יוה"כ יומא פ' להוכיח שאין לברך ברכה אחרונה כיון שאינו שותה ממנה רביעית בב"א מפני חומה הגם שדרך שתייתה בכך מהא דאמר בכריתות דף י"ג למנין טומאת הגויה דשותה משקין טמאים דאשה שהיא טמאה ממגע מת מניקה את בנה והוא טהור אע"ג דחלב שלה הוא טמא משום דספק ינק כשיעור ספק לא ינק ואת"ל ינק ספק בכא"פ ספק ינק ביותר מכא"פ הרי דל"א דכיון דדרך יניקת התינוק הוא מעט מעט מצטרף. ולענ"ד י"ל דשאני התם דמש"ה בנה טהור דהא קאמר ביומא פ' דטומאת גויה מדרבנן וקרא הוי אסמכתא בעלמא ומש"ה חצי פרס בכא"פ הגם שהוא שיעור גדול יותר מכזית ודרך לאוכלו ביותר מכא"פ ואף גדול דרכו בכך ומ"מ אינו מצטרף דאקילו בה רבנן ומש"ה בנה טהור הגם שדרך שתייתו בכך [וגם איכא ספק שמא לא ינק כשיעור וספק שמא ינק בהפסק יותר שלא כדרך יניקה] משא"כ לענין ברכה אחרונה שפיר י"ל דמצטרף יותר מכא"פ כל שדרך שתייתו בכך. ומ"ש מהא דפסחים דף מ"ד גבי כותח הבבלי דפטור משום דכשמטבל בו לית ביה בכא"פ וכן בשכר המדי ול"א שמצטרף שדרך אכילתו ושתייתו בכך. לענ"ד י"ל דשאני התם דליכא אלא תערובות קצת מן האיסור ועיקר השכר הוא של שמרים או תאנים ותערובות ההיתר הוא שגורם שיאכל וישתה האיסור בהפסק מרובה ולולי תערובת ההיתר לא היה דרכו בכך לאכול האיסור בהפסק מרובה וכיון שאין דרך אכילת החמץ בפ"ע לאכול בהפסק גדול כ"כ אינו מצטרף ותערובת ההיתר אינו גורם שיצטרף בהפסק גדול משא"כ לענין הקאווע שדרכה בעצמה לשתות מעט מעט בהפסק. ועיין ביצה כ"ה אורח ארעא קמ"ל כדתניא כו' לא ישתה אדם כוסו בב"א כו' ופירש"י מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ ומשמע דגם הא דלא ישתה כו' לא נ"מ לדינא לברכה אחרונה לכתחלה וי"ל דהיינו דאמר בפסחים דף פ"ו מ"ט אשתיתיה בתרי זימני א"ל דתניא השותה כוסו בב"א כו' שהי' סבור דעדיף לשתות בחד זימנא לענין ברכה אחרונה. ובירושלמי פ"י דפסחים גבי ד' כוסות מהו לשתותן מפוסקין כלום אמרו שישתה לא שישתכר אם שותה הוא מפוסקין אינו משתכר. [ויש לפרש ג"כ דאמר בתמיהה אטו אם שותה מפוסקין אינו משתכר] ובלא"ה חשיב שתיה ועיין סי' תע"ב סעיף ט'. ובירושלמי פ"ג דמעשרות ה"ד בצונן שתים בחמין שלש [מ"ש הפ"מ דאינו מזוג בפ"א צ"ע לענ"ד דיין חי קשה לשתותו בפ"א] ועיין סוכה מ"ט רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי ופירש"י משום חיבוב מצוה אבל משום ברכה אחרונה אין קפידא שלא לשתות מעט מעט. והמהרש"א שם בסוכה פי' אגמע אגמועי בלגימות דקות שהגרון נהנה ממנו הרבה פעמים וש"מ דהוי זה כדרך שתיה [ולא הפסיד ברכה אחרונה] וצו"מ דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גמועי והדרך כן לשתות ועיין כריתות בפירש"י אם בה שלא שתה בב"א רביעית יין. ולכאורה הא אין דרך לשתות בפ"א כמ"ש בביצה שם וסי' ק"ע. ועיין סי' תרי"ב סעיף י' מ"ש בבאה"ג זצ"ל דהרמב"ם מפרש דר"א דאמר אם פסק בה או אם נתן בו מים כ"ש פטור הוי חד טעמא דכיון שנתן מעט מים הרי לא שתה רביעית בכדי רביעית. ולכאורה צ"ע דהא קאמר לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מכדי רביעית הגם שלא שתה רביעית בכדי רביעית כיון שהוא בתערובת מים ודוקא ברביעית כשנתן לתוכה מים הוי פחות מרביעית ואינו משכר כדיליף מאי שכר מידי דהוא משכר וכ"כ הרמב"ם ועיין ט"ז סי' ר"י ס"ק א' וסי' ר"ד בבאה"ט ס"ק י"ב ובמ"א סי' ק"צ ס"ק ד' יעש"ה [והמניח שיצטנן לא בטלה דעתו כהא דפסחים מ"ד שבת קמ"ד מנחות ע' דדרך לשתות צונן מעט כדי שיברך אחריו]. ומדברי הש"ס בסוכה שם דקאמר ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרוניה שבע ושאינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי כרס וע' פירש"י קשה על מ"ש הפמ"א שם דכזית ורביעית דחייב לברך ברכה אחרונה דוקא על אכילה שבא לתוך מעיים דהוי כעין שביעה וכמ"ש מדברי הרא"ש בברכות. דהא מבואר דגבי יין שביעת גרונו עיקר ומוכח כמ"ש למעלה ועיין מ"א סי' קפ"ג ס"ק ז'. והנה אין להוכיח מדקאמר ש"מ כי שבע אינש חמרא כו' דע"כ בא להורות בזה דינא לענין חיוב ברכה אחרונה דהוי דרך שביעה. די"ל דנ"מ לכמה ענינים כהא דפסחים דף ק"ז רבא הוי שתי חמרא כל מעלי יומא דפיסחא כו' ויגמע בלגימות דקות שאינו משביע כ"כ]:
ומ"ש החתם סופר מהא דלא קאמר בכתובות שם הגונב לחמו של חבירו ביוה"כ י"ל דמלבד דעדיף למינקט דבר השייך בכל יום בל"ז ניחא לפמ"ש במקום בישוב דברי הרמב"ם פ"ו מתרומות דזר שאכל תרומה לוקה ואינו משלם. הגם דבש"ס מבואר דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק עפמ"ש הש"מ לחלק דתרומה דחזי לכהן לאכילה כיון דלעסה קנייה מדין מזיק ומשום דממאס בפומי' ותו לא חזיא לאכילה משא"כ בחלב דלא חזי לאכילה אלא להנאה ואע"ג דלא אהדרה לא מחזק בפומיה דלהנאה חזיא לעולם. ודבזה יש ליישב קושיית התו"י על הריצב"א בתוד"ה ואי דלא יע"ש. ומש"ה בתרומה פטור לשלם דהגבהה הוי צורך אכילה דגם אי גחין ואכיל ע"כ יקנה בפיו קודם אכילה דאמאיס בפיו וא"א לאכילה בלא קנייה מקודם והדר הוי הקנייה צורך אכילה משא"כ בחלב דאפשר לאכילה בלא קנייה מקודם אי גחין ואכיל שאין דרך קנייה בפה ולא קנה מטעם מזיק דלהנאה ראויה עדיין ומש"ה אין הגבהה צורך אכילה והא דפריך הש"ס גם בזר שאכל תרומה הוי לפום לישנא דהתם אי בעי לאהדורה לא מצי מיהדר כו' עמש"ש וא"כ ניחא דנקט הש"ס חלבו של חבירו ולא לחמו ביוה"כ דלחם חזי לאכילה אחר יוה"כ וא"כ קנייה בפומיה משעת לעיסה מדין מזיק דתו לא חזיא לאכילה וא"א לאכילה בלא קנייה מקודם והדר הוי הקנייה צורך אכילה ועוי"ל בכמה אופנים. ובדברי הירושלמי דתרומות עמ"ש המפרשים שם. ובלא"ה מוקשה דכיון דככותבת הוי פחות מעט מכביצה ובבליעה אינו נדבק רק מעט בחניכים כיון דבה"ב אינו מחזיק ככותבת וכזית ה"ה שאינו מחזיק ג' זיתים שלמים אף כשנדבק מעט בין החניכים. עוד קשה דהא הדם מצטרף לככותבת ומ"ש הח"ס דדם קרוש פטור ואוכל ושותה אינו מצטרף, לענ"ד מוקשה דהא פריך ונוקמא כגון דאכל כזית דם ולא ששתה. גם דא"כ בפשיטות הו"מ לתרץ דבאכילה קמיירי בשתיה לא קמיירי וגם שדבר לח קשה לצמצם שיבלע בב"א יחד עם האוכלין ב' זיתים ולא הוה צ"ל דאין ביה"ב מחזיק כו ודם שהקפה בחמה ואכלו הגם דטעם החיוב הוי משום דהדרא לכמות שהיתה צלולה מצטרף למנין יוה"כ ולא נחשב באוכל ושותה שאינו מצטרף משום דלא מייתבא דעתיה דכיון דבשעת אכילה אוכל הוא לכאורה הוי כאוכל לענין זה. וע' שבועות דף כ"ג תוד"ה גמר שכר דר"י יליף דשתייה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי פ"ב דמע"ש מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה כו' וע"ש בירושלמי דמסיק דהקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב. ומ"ש אינו לא אוכל היינו לטמא טומאת אוכלין ודי"ל דמיירי בשקרש וא"כ מוכח דשייך לשון לא תאכלו על דם שקרש גם אי שתייה אינה בכלל אכילה. הגם דכל החיוב הוי לפי שתחזיר לכמות שהיתה צלולה ותהא משקה וא"כ הכא דמיירי בדם שקרש כמ"ש וכן מדקתני שיעור כזית דלכאורה באינו קרוש מבואר ביבמות דף קי"ד דהוי ברביעית דלכשיקרש יעמוד על כזית ומצאתי שחקרו בזה בס' האחרונים] וכיון שנקרא אכילה מצטרף ג"כ עם אוכלין לענין חיוב יוה"כ:
ועפמ"ש מיושב בפשוט דגם כשהמאכל מרוסק אין בה"ב מחזיק אלא ב' זיתים ומשהו ולא ג' זיתים שלמים ומש"ה לא מצי מוקי בכריתות שאכל גם כזית דם בהדה [וע' ר"נ סוכה פ"ב שתמה עמ"ש רמב"ן דכד טעים בר בי רב היינו כביצה או כב' ביצים דהא בית הבליעה מחזיק רק כביצה. ולכאורה מרוסק מחזיק טפי גם דכשממהר לילך לביהמ"ד ממלא פיו במאכל ולא יבלענו בפ"א אלא מעט מעט]:
ולכאורה י"ל ג"כ לפמ"ש בזבחים ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו כו' יע"ש בפרש"י ותוס'. דכמו"כ לא שייך לחייב ג' חטאות כשאוכל כזית פיגול וכזית חלב וכזית דם מרוסקין בחדא אכילה. דכשהוא לועס אותה בפיו נבלל מין לתוך חבירו מיעוטא של זה ברובא של זה ובטל המיעוט ברוב כו'. וכמו דליכא מלקות משום דהוי ה"ס ה"נ ליכא ג' חטאות אלא חטאת א'. דממ"נ חד איסור הוי כשיעור שלא נתבטל בשעת אכילה. ולא משכחת שיחייב ג' חטאות אלא כשבולע אותן בלא לעיסה שלא נבללו יחד וכל זית וזית הוא בפ"ע ולא נתבטל. וכשבולע המאכל שלם ולא נתרסק שפיר קאמר שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים והגם דר"ל לא קאמר אלא במב"מ דליכא למיקם אטעמא ולא בשאינו מינו. הכא אם הכזית פיגול והכזית חלב של נותר מרוסקין ונבללין בהדדי הוי מב"מ לדעת הראשונים דחלב ובשר הוי מב"מ וע' כו"פ סי' צ"ח אי גם חלב שור בבשר כבש הוי מב"מ. ואי הוו מב"מ לענין טעמא יע"ש. וגם עמ"ש התוס' בזבחים וכמה דוכתי אי לא לקי אטכ"ע אפילו שלא במינו דליכא אלא עשה. אלא דכזית בכא"פ הוי טעמו וממשו. ואי שוין בשמא ולא בטעמא הוי טכ"ע בעלמא] ולפ"ז מוכח מסוגיא דכריתות דקיי"ל כר"ל דאיסורין מבטלין זא"ז וכמ"ש הרא"ש וטוש"ע סי' צ"ח. והרמב"ם שפסק דאין איסורין מבטלין זא"ז י"ל דלטעמו דסבר שלא היה כורך הפסח עמהם יחד ושהיה אוכלו בפ"ע. דא"כ י"ל שאינו מחזיק יותר מב' זיתים אף כשהן מרוסקין או דעכ"פ ז"א דרך אכילה אף במרוסק. וא"כ לטעמו לא מוכח מהסוגיא דכריתות דאיסורין מבטלין זא"ז מדלא מוקי דאכל נמי כזית דם ובמרוסקין:
והנה לפמ"ש הח"ס ליישב ע"פ התו"י. ושאוכלי פסח מצה ומרור נדחקו בבליעה לקיים המצוה כראוי יקשה קושית התוס' מנ"ל דסבר הלל דמצות אין מבטלות זא"ז. דלמא שאני הכא דגלי קרא כו' ותירצו דמדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ע"כ דבעלמא אין מבטלות דאי מבטלות הא אצטריך קרא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי. ולרבנן דמוקי קרא בדיעבד ש"מ דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא וכן במרדכי ביאר דש"מ דחכמים ס"ל מצות מבטלות מדדרשי קרא דעל דמשמע דוקא בב"א. דקמ"ל דמותר לאוכלן בב"א. ולפי"ז יקשה דגם להלל בעי להתיר כריכה הגם שצריך לדחוק בבליעה ואינו כדרך אכילה. ובלא קרא סד"א שאין לעשות כן עכ"פ לכתחלה. אי דסד"א דלא יצא להסוברים וגם במ"ע לא יצא שלכד"א [וכמו שהכריחו האחרונים מההיא דזבחים צ"ז בהא דיקדש להיות כמוה ומנחות מ"ה דמליקה אשתרי להו ול"א שיאכל שלכד"א הגם דבקדשים כתיב למשחה וע' זבחים צ"א כיון דלא אפשר בע"א. ומה שהביאו ממ"ש במנחות צ"ט דשעיר יוה"כ כשחל מוצאי יוה"כ בשבת הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי דיי"ח אכילת קדשים אף שלכד"א. לענ"ד מוכח משם להיפוך וכמ"ש שם התוס' דף ק' ד"ה ששונאין. שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר כו'. ולא כתבו דקעבדו מצוה דאכילת קדשים משום דהוי שלכד"א אלא דקעבדו מצוה שלא יבאו לידי נותר. וכן מבואר ממ"ש התוס' במנחות דף מ"ח ד"ה חטא. תימא יזרוק כדי לאוכלן חי דכה"ג תנן ד' צ"ט וי"ל דאין זה זכות ואין לחטא בכך ואין לדמות למה שהתירו כו'. ועיין ביצה כ' רש"י ד"ה ואם היתה שבת לא יזרוק. שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר ובש"מ הקשה דהא חזי למיכל באומצא ולפ"ז א"ש וע' שבת קכ"ח פסחים כ"ד. וכן מוכרח מדברי התוס' בב"ק דף ק"י בהא דקאמר דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום הוא. דמפיק מדר"ל דאמר ביבמות דף מ' דהאוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור מלא תעונה. ואי יי"ח באכילת מצה וקדשים שלכד"א לא דמי ליה"כ דשאני יוה"כ בשלכד"א פטור. אי לא דנימא כדעת השג"א דביוה"כ דכתיב לא תעונה ולא כתיב לשון אכילה חייב אף שלכד"א. והתוס' הביאו מההיא דנזיר כ"ג. ולכאורה ר"ל שם לטעמו בשבת ד' ע"ו באכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ומש"ה קאמר דפסח מיהו עביד ור' יוחנן לטעמו. והרמב"ם פסק בה' שבת כר"ל וכמ"ש המפרשים משום דלצפרא הדר בי' ר' יוחנן. וכן משמע ממ"ש הפוס' בסוטה דף י"ח ד"ה בעי רבא דליכא למיפשט מהא דאמר רבא בפסחים קט"ו כרכן בסיב אף ידי מצה לא יצא אלמא אין דרך אכילה בכך דהתם מפסיק הסיב בין המנה ובין בית הבליעה כו'. אך מזה יש לדחות דגם אי יי"ח מצה שלכד"א בעי להוכיח שאין ד"א בכך ומש"ה לא י"ח ע"י הפסק סיב ואי דרך אכילה בכך אין סברא לומר דלא יי"ח ודחי דהיינו לפי שמפסיק הסיב כו'. וכיון דהוי שלכד"א וע"י הפסק לא יי"ח ואי הוי דרך אכילה הוי יי"ח גם פ"י הפסק ולא הוי חשיב הפסק ועוד הארכתי בזה] ואצטריך קרא להתיר כריכה. וכן יקשה מנלן דסברי חכמים דמצות מבטלות זא"ז דהא גם אי אין מבטלות זא"ז בעי קרא דכל לומר שיכול לכורכן ולאוכלן כאחת אף שאינו כדרך אכילה. ולהרמב"ם שלא היה אוכל הפסח עמהם אלא אח"כ ניחא דליכא אלא ב' זיתים וחרוסת הוי משהו בעלמא ולא נישהי אינש מרור בחרוסת כו'. ולכאורה מוכח כהרמב"ם מהא דקאמר ד' צ' כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ור' סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי ומדלא קאמר דרבי סבר כהלל והויא חד אכילה שהיה כורך עמו ואוכלן ביחד ולא קאמר בלישנא אלא דמכשירין דפסח נינהו משמע הלשון דהויא אכילה אחריתי ושלא היה כורך הפסח עמהם ואוכל עם המצות ומרורים ביחד ממש. [וכן מדקאמר השתא דלא אתמר הלכתא כו' ובתוס' שאם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל כו' משמע קצת שלא היה כורך עם הפסח דאל"כ השתא דליכא לפסח לא שייך מצות כריכה דלא הוי כפין דאורייתא והתוס' כתבו דלהלל אוכל מצה והדר מצה ומרור בכריכה ול"א דאתי מצה דרשות ומבטל למרור דרבנן וצ"ל דמ"מ השתא הוי זכר למקדש כריכת המצה ומרור לחוד כיון דליכא לפסח. ולהרמב"ם א"ש טפי דהוי זכר למקדש ממש דג"כ היה כורך מצה ומרור ביחד לחוד. וממ"ש ד' ק"כ תוד"ה באחרונה שהיה כורך מצה ופסח בסיף הסעודה. י"ל ג"כ דהיינו שכורך מצה ומרור ביחד ותיכף אח"כ אוכל הפסח ובתחלת סעודה ברך על המצה. וקצת ר"ל לטעמו פסחים ס"ב דעל בסמוך ועיין מנחות כ"ו וסוטה ל"ז סוף נדה וי"ל דלר"ל משמע טפי מלשון על שצריך לכרוך ביחד וסבר טעמא דהלל דגלי קרא גזה"כ דעל מצות ומרורים שצריך שיאכלנו ביחד. ורבנן דייקי מדכתיב יאכלהו ור' יוחנן לטעמו דל"צ על בסמוך ומוכח דסבר הלל אין מצות מבטלות דאל"כ הא י"ל דאתי על לומר שאין מבטלות זא"ז ורב אשי מתקיף ודגם לרבנן יכול לכרוך בב"א מדכתיב על. א"נ דלטעמייהו חולין ק"ג דלר"י דאכילה במעיו בעינן למ"ש בכ"מ על הרמב"ם חילוף הגירסא סד"א דלא הוי כדרך אכילה שבשעת ירידה למעיו יורד בב"א ובעי קרא שיכול לאכול בב"א ולמ"ד הנאת גרונו עיקר קודם שמגיע לבית הבליעה שאינו דחוק הוי כד"א ומדבעי קרא לרבנן שיכול לאוכלן בב"א ש"מ דמבטלות זא"ז]:
וצ"ע מ"ש התה"ד להוכיח דכיון דמצוה לבולעו בב"א להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור דהא לעולם י"ל כמ"ש מהרי"ל שיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא באכילתו יותר מכא"פ וכמ"ש בברכות דף ל"ז [ושם פרש"י דאם שהה יותר מכא"פ אינו חייב כרת אם חמץ הוא ולא כתב לענין מצה ובמנחות דף ע"ה פרש"י דוהיא שאכלן בכא"פ דהויא אכילה ויוצא בה י"ח ויש ליישב הסתירה ע"פ הבדל לשון הש"ס שם]. ומ"ש המרדכי גבי כריכה שצריך לבולען בב"א היינו טעמא משום דאם יבלע מעט יש לחוש דכיון שא"א לצמצם שיבלע בב"א מכל החלקים בשיווי שהוא אינו כורך ג' חצאי זיתים בפ"ע וג' חצאים בפ"ע אלא שכורך הג' זיתים ביחד ואוכלן ואם יבלע מעט מעט יש לחוש שבבליעה ראשונה יבלע יותר מן הפסח וכדומה ויבטלו המצה שהוא בולע באותה שעה ושוב לא יצטרף בבליעה שניה לפי שכבר נתבטל חלק המצה שבלע מקודם ועמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג דקמא קמא בטל ברוב כשנכנס לבית הבליעה ומש"ש בביאור סברתם. והגם דאין מצות מבטלות זא"ז האמרינן דה"מ דאורייתא בדאורייתא אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לי' לדאורייתא וה"נ גם בזמן הבית אם בבליעתו הכזית פסח ומרור לא יבלע עוד הכזית מצה בשלימות יבטל המצוה דאו' שאוכל כל השיעור להח"ש דמצה דגם אי יש מצוה בח"ש לא חשיב כמותם כיון שאין המצוה בשלימות ויתבטל באותו רגע ושוב לא יצטרף לכזית וכן כשיבלע הכזית מצה בשלימות ומפסח ומרור יהיה עדיין ח"ש וביחד הן יותר מכזית יבטלו לכזית דמצה כהא דאתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן דה"נ אין בהם שלימות המצוה ובפרט להאומרין דליכא מצוה בח"ש ול"א אין מצות מבטלות זא"ז אלא אם הן שוין בחשיבות ואיכות המצוה ובפרט למ"ש הח"י בדעת הרא"ש והטור דהגם דאיסורין מבטלין זא"ז אין מצות מבטלות זא"ז י"ל דהיינו דוקא כשיש לכזית בשלימות שאינה בטילה מצד חשיבות המצוה וג' חצאי זיתים מעורבים מבטלין זא"ז שעל חצי זית אין שם חשיבות המצוה עליו שלא יתבטל הגם שעומד להצטרף לכזית בהאי שעתא כשבולע ליכא אלא ח"ש וקמא קמא בטיל לסברת התוס' הנ"ל משא"כ כשאוכל כזית מצה לחוד שאין דבר המבטלו שפיר י"ל דא"צ לבולעו בב"א:
והנה מה שהקשיתי לעיל אי נימא שדוחק בריסוק ובליעה לאכול ג' זיתים כא' כמו"כ יקשה גם להרמב"ם שהיה כורך רק מצה ומרור ביחד דהא אכתי אצטריך קרא להתיר כריכה שאינו דרך אכילה לאכול ביחד עם מרור ודרך לאכול מרור עם בשר ולא עם מצה והגם דמצה לא מליח וחסרה טפם דרך אכילתה במלח [ועי' פרש"י פסחים דף ל' ולהירוש' טמיש לה במילחא] ולא עם מרור ועיין חולין ק"כ תוס' ד"ה לחם עוני אמר רחמנא דהומ"ל נמי אכילה כתיב בי' ובפסחים דף ל"ה פרש"י דאין אדם יוצא בה י"ח דלאו דרך אכילה קאכיל לי'. וצ"ע דהא י"ל דבמצה דגלי קרא שיכול לכורכו ולאוכלו עם מרור ביחד גלי קרא דיי"ח מצה גם כשאינו אוכלו ד"א ומש"ה קאמר הש"ס לטעמא דלאו לחם עוני הוא ועיין ר"ה כ"ח דכפאו ואכל מצה יצא ומש"ש אי היינו גם כשתוחבו בבית הבליעה ואי נימא דתליא בפלוגתא דהלל ורבנן קאמר בחולין לחם עוני אמר רחמנא דזה הטעם מתיישב לכ"ע ובפסחים פי' רש"י לפום רבנן או דאדרבה להלל אין דנין מדבר שמצותו בכך וכעין פ"ש במנחות ה' ולרבנן שיכול לאוכלו בפ"ע מוכח מדשרי לכורכו דיי"ח גם כשאינו אוכלו כד"א וקאמר בחולין טעם מספיק לכ"ע ובפסחים פרש"י לפום דקיי"ל כהלל ואכתי יקשה דאצטריך קרא כמ"ש: והנה מה שתמה הש"א על הרא"ש דהא אתקש מרור למצה דבכזית. לכאורה י"ל דכיון דלאו בכל מילי אתקש דבלע מצה יצא ומרור לא יצא משום דמצה תלוי באכילה ומרור צריך שיהא טעם מורגש בפיו ה"נ י"ל דמצה בעי כזית ככל אכילה ומרור א"צ כזית שיעור אכילה אלא שירגיש בפיו המרירות ולא אתקש אלא בהא דדף ל"ט ולענין נשים וכדומה שאותן האוכלים מצות יאכלו גם מרורים ולענין שיעורא לא אתקש. ועמ"ש הש"א גבי מרור של דמאי דלא מרור לענין מהב"ע שאינו דבר מיוחד במצה אלא שכולל בכל מצות התורה והגם דהיינו משום דבדרבנן לא קפדינן על מה"ב מ"מ ה"נ י"ל דלא איתקש לענין אכילה בכזית הכולל בכל מצות התורה. ומיושב קושית הש"א דא"כ נימא דף ק"כ דקרא דבערב תאכלו מצות אתי לומר דבעי כזית במצה די"ל דבלא קרא ידעי' שצריך כזית ככל מצות התורה משא"כ מרור דגם למ"ד דלא דרשי' טעמא דקרא ידעינן שהמרורים הוא טפל בעלמא להמאכל ואינו כמצה שהוא מאכל בפ"ע ונדע דיאכלהו כולל גם מצות ולא מרורים [ולהלל שצריך כריכה קאי יאכלהו על הפסח ולרבנן דכאו"א בפ"ע משמע קצת דכולל מצות ומרורים ואם כן י"ל דהוי בפלוגתא ודלחכמים צריך כזית במרור] גם דבמצה כתיב שבעת ימים תאכלו ומצות יאכל לכם הגם דהוי רשות מ"מ משמע מזה דגם בזמן מצותו הוי כדרך אכילה בכזית. וגם דאין יי"ח מצה בדבר שא"ח על חימוצו ומי פירות שייך חימוץ בהוספת מים ואיכא איסור לאו וגם לב"ש חייב על חימוצו בכזית כשהוא שאור משא"כ פחות מכזית דליכא מלקות ולר"ל ח"ש מדרבנן. אך עמ"ש הרמב"ם דחמץ בכ"ש דכתיב לא יאכל וגם מצינו דילפינן לענין מצת מצוה מההיא דמצות יאכל ועיין ט"ז סימן תע"ה ס"ק ט' ופשיטא דממילא מרור שהוא זכר למרירות ועיקר הקפידא שירגיש המרירות א"צ כזית כמו במצה דלא צותה התורה על הרגשת הטעם אלא על אכילתו דמש"ה יצא בבליעה דאיקרי אכילה ובעי אכילה בכזית. א"נ דמיירי בזה"ז דסגי במעט מרור לזכר ולא תקנו כעין דאורייתא בכזית כיון שאינו דרך חירות ועונג יו"ט אי לאו משום לשון הברכה. והנה ממ"ש התוס' עמ"ש דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהא דמנחות כ"ג לא אתי בשמים ומבטלי למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט ולא חילקו דשאני מרור שהוא מר ומשוי למצה אכילה שלכד"א כיון שאין זה מצותו מה"ת אין להוכיח דס"ל דיי"ח מצוה גם שלכד"א. די"ל דשאני מצה דבזה"ב מצותו לאכלו עם מרור ומש"ה גם בזמן הזה לא משוי ליה שלא כדרך אכילתה וליכא אלא משום ביטול המצה. ולתירוץ התוס' מוכח דבעי מרור כזית אף בכריכה דאלת"ה הא אפשר שיכרוך עם מרור מעט דדבר מועט לא מבטל להמצה וליכא למימר דמ"ש לא ניכרוך כו' היינו כשלא יאכל אלא זה שבהכרח יצטרך כזית כדי שיוכל לברך על אכילת מרור. דז"א דהא לא יברך בפ"ע ב' ברכות על אכילה א' ויאמר על אכילת מצה ומרור. וגם דאי הוה מצוה לכרוך מה בכך שלא יוכל לברך בלשון אכילת מרור וע"ש במנחות דקאמר הב"ע דלא אפיש לה תבלין דרובא מצה היא ולא בטלה ומבואר דלא הוי דבר מועט דוקא אלא דכל דרובא מצה היא לא בטלה וא"כ דוקא לפי שצריך מרור כזית בשיווי ממש כמו המצה הוא דאתי ומבטל וע"ש בתוס' מנחות ליישב הא דעשה עיסה מן חטים ואורז אם יש בו טעם דגן אדם יי"ח בפסח דחוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן. א"נ דכשאוכל כזית מצה כי מבטל ליה מרור ליכא טעם כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי וא"כ ה"נ י"ל להסוברין דלא בעי כזית במרור דמ"מ מבטל למצה משום חוזק המרירות כיון דעכ"פ צריך שיאכל עד שירגיש טעם מרירות בפיו ולא סגי בכל שהו בעלמא וגם הוי שלכד"א כיון שאינו דרך מצותו מה"ס משא"כ בשמים דלא מבטלי לטעם מצה וגם הוי כד"א ועמ"ש הש"א דהא דפריך לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה. ול"א שיאכל בתחלה פחות מכזית להסוברין דא"צ כזית בטיבול א' ולא יי"ח מרור בפחות מכזית דגם פחות מכזית אינו ראוי לאכול בלא ברכת המצוה כיון דחזי לאצטרופי ועדיין קשה הא דאר"ל דאס"ד מצוה לא בעי כוונה למה לך תרי טיבולי והא טביל ליה חד זימנא דהא לא יצא בפעם ראשון אם אכל פחות מכזית. ומהר"ל מפראג הוכיח מזה כהרמב"ם דבטיבול א' נמי בעי כזית וא"כ להרא"ש דבטיבול א' א"צ כזית וכן קי"ל מוכח דגם מרור א"צ כזית אלא משום לשון הברכה של אכילת מרור ושפיר פריך והא טביל ליה חד זימנא. ועמ"ש הק"נ דליכא למימר דדייק הש"ס דאס"ד מצות אצ"כ הו"ל לחכמים לתקן כזית בטיבול א' ולא יצטרך טיבול ב' דלא רצו חכמים לתקן בשעת טיבול א' שלא בזמן מצותו אחר אכילת מצה. וקצת עפ"ז הרמב"ם לטעמו שגם בזה"ב לא היה כורך הפסח עמהן משא"כ לש"פ שהיה כורכן עם הפסח דתו לא הוי בזה"ז כדינא דכריכה י"ל דפריך שיתקנו חכמים בטיבול א' כזית. הגם שיהיה טיבול המרור קודם כיון דבלא"ה לא מתקיים בזה"ז מ"ש על מצות ומרורים יאכלוהו ולעולם י"ל דא"צ כזית בטיבול א'. והנה מה שהקשה הש"א דא"כ ברכה זו מיחזי כשיקרא שמברך וצונו על אכילת מרור דהיכן נצטוינו על שיעור אכילה בכזית. לענ"ד א"ש דהא בלא"ה מרור בזה"ז דרבנן ומברך וצונו מלא תסור וה"נ מדרבנן צריך לאכול כזית שיברך על אכילת מרור כנוסח שאר הברכות ועמ"ש התוס' סוכה דף מ"ד ומש"ש באריכות:
והנה בטוש"ע מבואר שישקענו כולו בחרוסת כו' וכמ"ש הב"ח ומהרל"ח דלא שבקינן הא דרב פפא מכח הא דדחי הש"ס בדרך דלמא ע"ש. ועיין ב"י דהרי"ף ורמב"ם ורא"ש שהשמיטו הא דחסא צריך לשקועי ס"ל דא"צ לשקועי. ולכאורה י"ל שגם הרמב"ם סובר שצריך לשקעו ולא הוצרך לפרש זה שהוא מבואר ממה שכתב בלשונו ומטבל מרור בחרוסת ואוכל ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו הרי ששוקעו שאם אינו שוקעו אף אם ישהה אותו לא יבטל טעמו [וכן הרי"ף סמך על מה שהביא לא נשהי מרור בחרוסת כו' דמבואר מזה שטובלו בחרוסת ואינו מביאו בפ"ע כמצוה מובדלת]. אמנם יש ליישב דעת הרמב"ם לפמ"ש הב"י בדעתו דס"ל דא"צ לשקועי דהיינו לפמ"ש התוס' דמש"ה לא אתי חרוסת דרשות ומבטל לחזרת דמצוה משום דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא וס"ל להתוס' דהגם דהוי תק"ח משום קפא גם לחכמים מ"מ כיון דאינו אלא משום שמירה מסכנה הוי רשות שמבטל למצוה [ועיין אה"ע סי' ט' ומש"ש בענין שומר מצוה כו']. והשתא י"ל דאי א"צ לשקועי אסור לשקועי בחרוסת לפי שיבטל לחזרת דמצוה שלא נתקן לטבל בו דרך שקיעה דקפא מריחא מיית והגם דכתב הרמב"ם שהחרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט כו' וכראב"צ י"ל דכיון דבזמן הבית דמרור מן התורה וחרוסת מד"ס אין לשקוע בחרוסת דאתי דרבנן ומבטל למצוה דאורייתא גם האידנא דתקינו רבנן זכר למקדש אין לשקוע [או דאתי תרי דרבנן ומבטל למצוה חד דרבנן עיין ט"א מגילה י"ט מנחות ל"א ומש"ש]. וכיון דלפום דדחי הש"ס דדילמא לעולם אימא לך ל"צ לשקועיה לא שייך להחמיר לשקועי מספק דהוי חומרא דאתי לידי קולא וגם לא אתמר הלכתא לא כהלל כו' ואי מצות מבטלין זא"ז יבטל למרור כיון שלא ניתקן לשקועי בו אלא דקפא מריחא מיית. אך בלא"ה לכאורה דמי לתבלין שהוא דבר מועט וגם אין בו חוזק מרירות ולא דמי כלל למרור שמבטל למצה לפי שהוא מרובה ומפני חוזק המרירות וצ"ע. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם דלראב"צ חייב לברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה והקשו שהוא סותר למ"ש פ"ז מחו"מ שהחרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט ומ"מ לא כתב שמברכין על אכילת חרוסת וגם למה לא יברכו עליו דהא מברכין על כל מצוה מדרבנן ע"ש בלח"מ. ולכאורה י"ל דכיון דא"צ כזית אין לברך בלשון אכילה וכמ"ש הרא"ש ומרדכי ולא רצו לתקן נוסח ברכה אחרת וכמ"ש. ולפ"ז לראב"צ ע"כ דסבר שאוכל חרוסת כדת בפ"ע דאל"כ מבטל למרוריה ודא"צ לשקועי בחרוסת ודייק מלישנא דמתניתין ראב"צ אומר מצוה שבא לחדש שהוא מצוה ולא תק"ח בעלמא משום קפא. דע"כ יש בזה נ"מ לדינא לומר שמברך עליה. אמנם לכאורה י"ל דגם אי א"צ ברכה נ"מ לדינא דהוי מצוה תמיד משא"כ לרבנן דמשום קפא קאמר בש"ס רק דחסא צריך לשקועי משום קפא וכן אמר קפא דחסא וא"כ י"ל דת"ק אמר חזרת וחרוסת דחזרת היינו חסא משא"כ כשאין לו חזרת ואוכל מין מרור אחר שאין לו קפא וארס. עוי"ל שאין לברך עליה הגם דהוי מצוה זכר לטיט כיון שאינה נאכלת בפ"ע ושטובל המרור בחרוסת וטפל למצות מרור וגם בזה"ז דתרווייהו דרבנן הויא טפילה שבא רק לטיבול ומש"ה דייק לראב"צ שאמר מצוה שכוונתו שמברך עליה ודס"ל שאינו טפל אלא מצוה בפ"ע ומש"ה פסק הרמב"ם שלא לברך עליה הגם שכתב שהוא מצוה מד"ס זכר לטיט וכהא דתניא כוותיה דר' יוחנן ומימרא דאביי וסוגית הש"ס סברה כן מ"מ כיון שמבואר בסוגיא שמטבלו למרור בחרוסת קיי"ל דחרוסת טפל למצות מרור ואינו מברך עליה. ולר' לוי דאמר זכר לתפוח שהיו יולדות בניהן בלא עצב שאינו זכר לעבדות אינו מסוג זכר המרור ע"ש שמררו המצריים והוי מצוה בפ"ע וצריך לברך עליה והרמב"ם בחיבורו לא הזכיר הטעם דצריך לקהויי זכר לתפוח וכתב רק שהוא זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים ומתבלין אותו בתבלין כמו טיט בתבן ושהוא זכר לקושי השעבוד כמו המרור ושהיא טפילה לה ואינו סותר בספר היד למ"ש בפי' המשנה שאין הלכה כראב"צ דהוי מצוה בפ"ע שמברך עליה כדמוכח בלשונו אלא שהוא טפל למצות מרור אף שהוא ג"כ מצוה מד"ס וא"ש:
והנה מ"ש התוס' בזבחים ומנחות מהא דאם יש בו טפם דגן יי"ח בפסח ולא אתי ומבטל למצה עמ"ש הרמב"ן ה' חלה דהיינו משום דחטין גוררין את האורז וכמ"ש בירוש' ודכן ס"ל גם לסוגיא דזבחים דאע"ג דחטין גוררין אם האורז אי טעמא בטל דבר שנתבטל מעצמו היאך גורר את אחרים א"ו טעמא ל"ב וכיון דל"ב ואיחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דאיכא כזית בכא"פ שמצטרף לכל עונשין שבתורה לגבי חל ומצה נמי גורר את האורז כו' ע"ש. ובפשיטות א"ש קושית התוס' ומש"ה א"ש לדעת ר"י דאורליינש דלא לקי אטכ"ע אפי' שלא במינו דמ"מ יי"ח מצה הגם שאינו בא לידי חימוץ שיחייב על חימוצו מלקות דכיון שלא נתבטל לגמרי מן התורה האיסור תו גורר את האורז אחריו וחייב על חימוצו. והא דקאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ופירש"י ללקות עליו] והקשה הגרע"א ז"ל דהא לפ"ז י"ל דהוי מה"ת ולא לקי אולי י"ל דאי לא בטיל מה"ת לענין איסור ועשה לא יתבטל איסור זב"ז גם לענין מלקות. ועמ"ש התוס' מהא דמעילה דף י"ז דפיגול ונותר מצטרפין זע"ז לענין אכילה [ומ"ש דהוי לאו שב"כ עמ"ש במק"א] אלא דהכא דמיערב בטל וכל דלא בטיל ואיכא איסור מה"ת הוי בכלל כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתן ודוקא אי בטיל לגמרי מה"ת אינו בכלל כל שבקדש פסול ואינו מצטרף. עוי"ל להסוברין דהיתר בהיתר ל"ב וע' ר"נ נדרים נ"ב נ"ט ואיסור באיסור בטיל דבשעת ביטול נפקע איסור שלו ממנו משא"כ היכא שגם אחר הביטול נשאר איסור תורה עליו ושם איסור שלו עליו א"א שיבטל באיסור אחר. עוי"ל דהר"י אורליינש דקאי אליבא דר' יוחנן דח"ש מה"ת הוא די"ל דטכ"ע מה"ח ולא לקי שאינו כהאיסור בשלימות ומש"ה מתיב שפיר על ר"ל דאמר הפיגול והנותר כו' דאיהו דס"ל ח"ש מדרבנן ממילא כשמתבטל ואינו נחשב כממשות האיסור ללקות עליו גם איסור תורה ליכא דלא עדיף מח"ש בפ"ע וכשאסור מה"ת ע"כ שנחשב כממשות האיסור וממילא ילקה עליו: