שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן ד
מה שהשבתי לאחי הרב הה"ג מהר"ש זלמן שיחי': מה שהעיר במכתבו ע"ד התוס' בנדרים דף ל"ז ובב"י או"ח סי' ש"ו. ממ"ש התוס' במו"ק דף ו' ד"ה דמוזלי שכתבו ושמא י"ל דהני דמצות התירו:
ובב"י סי' תקמ"ד דמדבריהם יש ללמוד דהיכי דהוי לצורך מצוה אף שיש לפועל מה יאכל מותר וע' ט"ז. וכ' דגם לפום דקיי"ל דכשאין לפועלים מם יאכל מותר ע"כ דשוכרין פועלין שיש להן מה לאכול מדאמר הש"ס דמוזלי גבן בשכר פעולתם לפי שבטלין ממלאכה בחוש"מ ופועל שאין לו מה יאכל אינו בטל ממלאכה בחה"מ עכ"ד. לדעתי ז"א דגם כשאין לו מה יאכל מוזיל טפי הגם דכיון שהותר בהאי מלאכה הותר לקבל השכר אפילו הוא הרבה מכדי אכילתו מ"מ היינו דוקא בהמלאכה גופה שמקבל בשעה שאין לו מה לאכול וא"כ מוזיל טפי בחוה"מ לפי שכל השנה יוכל לעשות מלאכה קטנה ששכרה מרובה ובכלותו פעולתו יוכל לעסוק במלאכה אחרת. משא"כ בחוה"מ שאם יקח מלאכה קטנה שיספיק כדי אכילתו בימי המועד יאסר במלאכה אחרת ומש"ה מוזיל להקדש ששוכרין אותו למלאכה גדולה בב"א שיעסוק בה כל ימי המועד. ובלא"ה בחוה"מ שהכל טרודין בצרכי החג ואין שוכרין פועלים למלאכה מוזלי טפי. ומ"ש הט"ז דיוצאין על הכלאים הוי צרכי רבים ועיין רמב"ם פ"ז מיו"ט. והעיר אחי נ"י מרמב"ם פ"ד דשקלים שלא הזכיר הא דמסיק דנוטלין שכרן מתרומת הלשכה ומדפריך הש"ס דוקא עלה דכלאים מ"ש בחוש"מ דנפקינן דש"מ דלא חשיב צרכי רבים. לכאורה י"ל דמש"ה השמיט זה הרמב"ם דלהירושלמי שהביא הראב"ד והרא"ש דצרכי רבים הוי כקדירה דבי שותפי ואין נגמרין אלא בשעת הבטלה אצ"ל טעמא דמוזלי גבן שנצטרך לומר שלוקחין השכר מתרומת הלשכה:
אמנם לכאורה מדתניא ועדיין היו שמחין שמחה גדולה שמנכשין שדותיהן מוכח ג"כ דלאו מדידהו יהבינן להו דאלת"ה לשמחה מה זו עושה שהם משלמין שכר הפועלים וב"ד משליכין על הדרכים ואילו שכרו פועלים בעצמן היו משליכין לפני בהמתם ואין לומר ששמחו לפי ששלוחי ב"ד שכרו פועלים בזול בחוש"מ ואילו שכרו בעצמן שהיה אסור להם לשכור בחוש"מ היו שוכרין בחול והיה עולה להם פועלים ביוקר. דז"א שיצא שכרם זה המועט בהפסדם שמפסידין ומשליכין על הדרכים. וע' פירש"י שמנכשין שדותיהן שלוחי ב"ד משלהן ובפרש"י מגילה י"ג ודף כ"ח פירש"י לעקור כלאי הזרעים הניכרים בין התבואה (ולכאורה י"ל דלמ"ד מקיים כלאים אסור מה"ת יהבינן שכר מתרומת הלשכה וליכא מעילה דלב ב"ד מתנה משא"כ למ"ד דהוי מדרבנן. אך הרמב"ם כתב דאסיר לקים ואינו לוקה. ומשמע דאסור מה"ת). ואולי י"ל דלתקנה ראשונה שהיו שוכרין פועלים לעקור נוטלין מתרומת הלשכה משא"כ לתקנה אחרונה שמפקירין כל השדה שיוצאין שלוחי ב"ד ורואין אם יש כלאים מפקירין השדה (שכבר ניכר הזרעים) א"צ לשכור פועלים וליקח מתרומת הלשכה. והא דבחוה"מ דוקא היינו משום שהוא עת הפנאי וככל צרכי צבור. גם אי נימא דל"ש הטעם דהוי כקדירה דבי שותפי אלא בצרכי הרבים דהוי דבר הרשות ולא במה שהוא חיוב על ב"ד. והא דמתקנין הדרכים והרחובות אינו מתרומת הלשכה וצ"ל כטעם הירושלמי. ופריך דוקא על כלאים דהוי מצוה וחובה על ב"ד (עיין דף ב' ד"ה מוצאין) ולא שייך הטעם דקדירה דבי שותפי כו' ולא ניחא ליה לומר דמתוך שיוצאין על כל הני יוצאין גם על הכלאים. עוי"ל דתיקון דרכים ורחובות בחוה"מ ג"כ טעמא משום דמוזלי גבייהו פועלים לפי שממון צבור הוא והתורה חסה על ממונן של ישראל וע' ר"ה כ"ו. ובעקירת כלאים אי אפשר לומר כן כדיהבינן להו מדידהו לפי שאין לחוס על ממונם דאדרבה יש לקונסם שלא שכרו פועלים לעקור קודם חוש"מ (וגם אין להמתין דשמא יצאו האפילות קודם חוש"מ) [ובתוס' ב"ק פ"א הקשו דהא מפקירין כל השדה ולא תירצו דמיירי מא' באדר שהכלאים ניכרין עד ט"ו באדר שאינו הפקר עדיין דסוף סוף עומד ליעקר וגם עדיפא מתרצו]. וכ"ז י"ל לפום דקיי"ל דשכר פועלים שאין לו מה יאכל שרי ומשום דחסו על ממון צבור וגם להפועל טוב שמוצא מלאכה בחוש"מ הגם דמוזיל טפי. אבל למ"ד אסור דצ"ל דהני דמצות התירו צ"ל דבזה י"ל הטעם דקדירה כו', א"נ שגם בזה יש ענין מצוה להסיר המכשולים עיין סי' תכ"ז סעיף ח' וכן תיקון המים לצורך שתיה הוי ענין מצוה. אמנם אין להוכיח מזה דלצורך מצוה שרי לקבל שכר הגם דהקבלת שכר אינו מצוה וכמ"ש התוס' דקבלת שכר לאו חפצי שמים דשאני מלאכת חוה"מ ועיין די"ב שאין למידות זו מזו [ועיין סוטה דף מ"א תוד"ה כתב רחמנא שאם לא בנו את הבימה מעיו"ט לא היה בנינה דוחה אפי' חוש"מ הגם דהוי צורך מצוה] גם דהתם ודאי הוי הקבלת שכר צורך מצוה שבחנם לא ילכו לעקור הכלאים ויאמרו דלאו אדידהו רמי. ובהא דהשוכר את הפועל לשמור את התינוק כו' שנותן לו שכרו שלכל יום הוא דשייך סברת התוס' דמש"ה אין נותנין לו שכ"ש דקבלת שכר לאו חפצי שמים הוא. שגם אם לא יקבל שכר ישמור ממילא בתורת ש"ח לפי שהוא שומר כל ימי החול בשכר ישמור ממילא יום השבת בחנם דממילא עליה דידיה רמי טפי לשמור גם בשבת ועיין סי' תקכ"ו סעיף ה' ובמגן אברהם סעיף קטן י"ב וע"ש בט"ז דמעיקרא כי תיקון רבנן לעשות יו"ט שני התנו בזה כו'. וגם למ"ש רי"ו הטעם דשמא לא ימצא מי שיעשה בחנם ניחא קושית הט"ז. די"ל שגם היתר הקבלת שכר הוא צורך המצוה ואם יאסור ליטול שכר מימנעי ולא עבדי (ועיין ר"ה כ"א נמצאת מכשילן לע"ל) וא"כ גם שכירת החזנים להתפלל בשבת ג"כ הקבלת שכר מכלל המצוה ומיושב קושית הט"ז סי' תקפ"ה. והגם די"ל לפירש"י בגיטין דף נ"ב דמינוהו ב"ד ישבע בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמיך עליה ב"ד משום שבועה לא אתי לאמנועי דה"נ כיון שהוא ענין חשיבות להיות ש"צ עיין ברכות ל"ד תענית ט"ז וכן להיות בעל תוקע אין לחוש דמימנעי ולא יתפללו גם כשאינו עושה לש"ש בלבד משום דהנאה וכבוד הוא לו (אף כשאינו מתנאה בקולו) ואדרבה יש להדר שיעשה ויתפלל לש"ש ולא בשביל ממון שאסור לקבל שכ"ש מ"מ לפי המבואר למעלה דעדיף שיתפלל בשכר מכמה פעמים גם הקבלת שכר הוי בכלל המצוה: