שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן ג
הרמב"ם כתב פרק ו' מהלכות שבת הלכה כ"ה וז"ל השוכר את הפועל לשמור לו את הפרה ואת התינוק לא יתן לו שכרו של שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו ואם היה השכיר שכיר שבת או שכיר שנה נותן לו שכרו משלם לפיכך אחריות שבת עליו. וכבר תמהו עליו הלח"מ פ"ב משכירות וכל המפרשים דהא בפרק הזהב (דף נ"ח) רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה תנן נושא שכר אינו משלם ורמינהו הסוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' ומסיק א"ל הכי א"ר ששת בשקנו מידו וכן א"ר יוחנן בשקנו מידו והיכי סתם הרמב"ם ולא פירש דדוקא היכא דקנו מידו חייב באחריותו. ונלע"ד ליישב זה בהקדם מה שנלע"ד ליישב דברי התוס' שכתבו בד"ה ש"ח אינו נשבע נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפי' שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור כו' ולא משני כשפשע. ותמה ע"ז הש"כ סימן ס"ו ס"ק קכ"ו דהא אינו יכול הש"ס לתרץ דמיירי שפשע דא"כ רישא דקתני אין נותנים לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו כו' מה בכך שאין נותנים לו שכר שבת הא שומר חנם מיהו הוי לחייב בפשיעה. ואף שיש לדחות ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת ה"ל כאילו לא קיבל עליו שמירת שבת כלל ובשבת ה"ל כאינש דעלמא מ"מ י"ל דמשמע לש"ס דכיון דקבלו בסתם ועדיין הוא ברשותו ביום השבת ה"ל מיהת ש"ח עליו ביום השבת עכ"ל:
וליישב כ"ז נלע"ד בהקדם מה שהקשה התומים אמאי כשאין נותנין לו שכ"ש אין אחריות שבת עליו דאכתי יהא לו דין ש"ש משום פרוטה דרב יוסף דלא בעי למיסב ריפתא לעניא לפי שעוסק במצוה בשמירת חפצי הקדש. ומה שכתב לתרץ דכיון שהיא יכול ליקח שכר שבת בהבלעה ולא להר לא מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא דלאו כל כמיניה לפטור עצמו מעניים ולוותר להקדש שאין עניות במקום עשירות. אינו מובן לע"ד דהא אכתי הו עוסק במצוה ששומר חפצי הקדש. ומה בכך שהיה בידו ליקח שכר דאף אם נוטל שכר הוה עוסק במצוה בשמירתו חפצי הקדש. וקושייתו יש ליישב לע"ד דפרוטה דרב יוסף לא משוי ליה לאיניש לשומר בשכר אלא כשיש לו כבר דין שומר עליו כגון שומר אבידה דגם כדלא מתהני מידי הוי עכ"פ שומר חנם שהתורה עשתה אותו לשומר כדכתיב ואספתו אל תוך ביתך והנאת פרוטה דר"י משוי ליה לש"ש. משא"כ הכא שלא קיבל עליו שמירת שבת די"ל שלא קיבל עליו לשמור חפצי הקדש אלא בשכר ולא בחנם. וקיי"ל בב"מ דף מ"ט דכל הא ביתא קמך לא מבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי וכן הוא בב"מ דף פ"א וברמב"ם פ"ב משכירות הלכה ח' וע"ש בתוס' דאתיא כרבי דאמר במתניתין בב"ק דף מ"ז דעד שיקבל עליו בעה"ב שמירה ומשום דשמואל פסק כוותיה וקיי"ל כשמואל בדיני לגבי רב ועוד דאפילו לרבנן דמחייבי היינו לפי שא"ל כנוס שורך דמשמע ואשמרנו. אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי והכא אף אם נימא דלא דמי להא ביתא קמך שסילק עצמו משמירה לגמרי. אכתי הא פסק הרמב"ם פ"ז מנזקי ממון הלכה ה' והמחבר בשו"ע סי' שצ"ח סעיף ה' כרבי שבכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור והכא לא קיבל עליו לשמור יום השבת בחנם, וממילא אף אם הוא שומר אח"כ ביום השבת אין לו דין ותורת שומר אלא שמעצמו רצונו להשגיח ע"ז. ומש"ה אף כשהוא שומר מעצמו ביום השבת דממילא נהנה משום פרוטה דר"י אין לו דין ותורת שומר כיון שאינו אף ש"ח וההנאה לא משוי ליה לשומר. ודוקא כשהוא ש"ח משוי ליה ההנאה לש"ש משא"כ כשהוא איש בעלמא שאינו שומר כלל מה בכך שהוא נהנה מזה ומש"ה אין אחריות שבת עליו. וא"כ שפיר הוכיחו הפוס' דאפילו אם פשע לא משלם מדלא משני לקמן כשפשע והוי מתיישב רישא דכשאין נותנין לו שכר שבת אין אחריות שבת עליו שלא קיבל עליו שמירת שבת כלל ואף ש"ח לא הוי דהא מוכרח כן מדלא הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף. והנה כ"ז הוא לפום פירש"י דכולה ברייתא בהקדש היא. אבל לפמ"ש הש"מ בשם הר"ן והרמב"ן שבתוספתא היא שנויה עם דיני השומרין ולא גבי הקדש כלל אלא כולהו בשל חול נינהו ומזרעים קפריך דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות תו י"ל דגם כשאין לו שכר שבת הו"ל מיהת ש"ח עליו ביום השבת כיון דלפ"ז לא שייך קושית התומים דהא לא מיירי בשמירת חפצי הקדש. ולשיטת הרמב"ם שאם פשע חייב לשלם מוכרח לומר דמש"ה לא מוקי הש"ס הא דהשוכר את הפועל לשמור כו' כשפשע דא"כ יחייב גם כשאין נותנין לו שכר שבת ומשום דש"ח מיהא הוי. ומשום דהש"ס מתרץ הברייתא דאתא אף כחכמים דרבי שגם אם הכניס ברשות חייב דכיון שקיבלו בסתם ועדיין היא ברשותו יום השבת הו"ל ש"ח. וע"כ דלא מיירי בשל הקדש. והשתא י"ל דלפום דינא דכשלא קיבל עליו לשמור אף ש"ח לא הוי תו א"צ לומר שקנו מידו אלא כשפשע וכשאין נותנין לו שכר שבת פטור מפשיעה משום דאף ש"ח לא הוי. ובפשוט י"ל דכיון שהרמב"ם לא כתב אלא את הפרה והתינוק ולא הזכיר את הזרעים וכיון דמיירי בשל חול ולא קתני זרעים דהוי קרקע א"צ לאוקי בשקנו מידו דקושית הש"ס הוי מזרעים. והרמב"ם השמיט זה והכא בהלכות שבת לא מיירי מדין שבועה בקרקעות. ונקט פרה ותינוק כלישנא דברייתא וא"ש: והתומים כתב ליישב דברי התוס' לפי המבואר בשו"ע סימן ש"ג דשומר שהיה לו לקדם ברועים ומקלות ולא קידם בש"ח בחנם ובש"ש בשכר חייב ואם היה לו לשכור ולא שכר ה"ז פשיעה וחייב. וא"כ הו"מ לאוקי כשהיה יכול לקדם ברועים ומקלות בשכר דכשהוא ש"ש חייב מטעם פשיעה ומ"מ ש"ח פטור דכשאין נותנין לו שכ"ש אינו מחויב לקדם בשכר. ומ"ש הקצה"ח להקשות ע"ז דאי אפשר לפרש הברייתא בכה"ג דהא היכא דמצי להציל בחנם גם ש"ח חייב והוי פשיעה ובשכר לא משכחת בשבת דאסור לשכור פועלים בשבח בשכירות וכמבואר באו"ח סי' ש"ז סעיף ח' ובלבד שלא יזכיר לו שכירות. וא"כ אכתי לא משכחת אחריות שבת לענ"ד אי מהא לא איריא דהא כבר כתבו התוס' בנדרים דף לא דה שכר שבוע נותנין לו שכר שבת. וז"ל ואין להקשות חפצי שמים הוא דקבלת שכר לאו חפצי שמים הוא. וא"כ יכול לשכור פועלים עכו"ם בשבת לצורך חפצי הקדש וקשה לי בזה דברי הט"ז באו"ח סי' רמ"ד סעיף ז' וז"ל ותו ראיה בפרק הזהב השוכר את הפועל לשמור את הפרה כו' אין נותנין לו שכ"ש הרי שעכ"פ עושה היתר בשמירה רק שאין נותנין לו שכר ע"ז בשבת משום שכ"ש ואמר שם בסיפא נא ש"מ שמותר להיות יושב ושומר בשבת. וקשה דהא מהכא לא מוכח מידי דאף אי הוה אסור שמירה מותר הכא משום דהשמירה הוי חפצי שמים ודוקא הקבלת שכר לא הוי חפצי שמים. ואין לומר דהוכחתו הוא לשיטת הרז"ה והר"ן דלא מיירי בשל הקדש והזרעים אינן ספיחים לעומר וב' הלחם אלא זרעים דעלמא ומייתי מינה הש"ס משום דהוי מחובר לקרקע. דז"א דהא בסי' תקפ"ה ס"ק ז' הביא מ"ש המרדכי פרק אע"פ על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת דה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצוה להתפלל. והקשה על הר"ש מההיא דשוכר לשמור פרה ותינוק שמביא הטור וזה ודאי מצוה שומר הפרה להיות פרה אדומה וכן התינוק שלא יתטמא כי מעשה הפרה היה פ"י תינוקות. ולא מתרץ די"ל דמפרש דמיירי בשל חול. ומפרש בפשיטות דמיירי בשל הקדש או דסובר דגם הרז"ה מודה דמדקתני פרה ותינוק ע"כ היינו פרה אדומה והתינוק שלא יתטמא אלא שלא הקדישוה עדיין ומגדלין אותה לצורך פרה אדומה (ואי יפטור מחיוב שמירה י"ל שלא הקדישוה כדי שיחייב הפועל וישמור היטב) וע' כתובות דף ק"ו נשים המגדלות בניהם לפרה כו' וא"כ עכ"פ הוי צורך מצוה וא"כ הוי חפצי שמים ואי נימא דממילא הוי עוסק במצוה לפי שהוא חפצי שמים. ולצורך הקדש ויקשה דגם ברישא יהא אחריות שבת עליו. יהא מוכרח לפמ"ש בשיטת הרמב"ם דש"ח מיהא הוי דפרה ותינוק לא מיירי בשל חפצי שמים] ועכ"פ להט"ז גופיה מוקשה ההוכחה שהביא. אמנם בלא"ה מפורש בכל הש"ס דשמירה לחוד שרי. ועיין יומא דף ע"ז שומרי פירות עוברין עד צוארן במים כו' וע' ר"ה ל"ה עם שבשדות וע' מ"ש הרשב"ש ת' שצ"ח דברכת מעין ז' אומרים גם בשבת שאחר יו"ט דגם ביו"ט איכא עם שבשדות לשמור ועיין ביצה דף ל"ז והמוסר בהמה לרועה אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הרועה ומוקי הש"ס ברועה א' שכל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ובודאי הוא שומר בשכר אלא דהוי בהבלעה ושרי אף כשמוסרו לו ביו"ט. ובודאי היינו אף ברועה ישראל וע' בהגמ"ר קדושין אות תקס"ה דשרי למסור בהמה דקה לרועה עכו"ם ול"ח שיוציאנה חוץ לתחום מהך דביצה שם דסתמא אפי' ברועה עכו"ם איירי דסתם רועה נקט. וצ"ע דהא אדרבה סתם רועה הוי דוקא של ישראל דהא תניא בע"ג דף כ"ב אין מוסרין בהמה לרועה שלהן ועמ"ש התוס' דסמכינן אהא דמשני ר' פדת דקיי"ל כרבנן דר"א דל"ח לרביעה, וע' טוש"ע יו"ד סי' קנ"ג דפסק כמ"ש הר"ן דהאידנא מוסרין להם משום דבזה"ז באלו המקומות אינן חשודין ע"ז ומכין ועונשין ע"ז וא"כ בימי הש"ס לא מסרו לרועה עכו"ם אלא לרועה ישראל. וגם קשה מהא דעירובין מ"ז דאמר שמואל חפצי העכו"ם אין קונין שביתה וגם לר' יוחנן אינו אלא מטעם גזירה כו' והארכתי בזה במק"א ועכ"פ גם להגמ"ר מיירי הסוגיא גם כשמוסר לרועה ישראל וע' סוכה דף מ"ז גמירי דמאפר אתו שבהמותיהן רועות שם ולא ישבו בסוכה כל ימי החג ומשמע שהיו שם אף בשבת ועיין מגילה דף כ"ד איכא בינייהו דעביד בחנם שהבא לעבור לפני התיבה אינו נוטל שכר ומשמע דרגילות הוא לעבור לפני התיב' בשכר גם בשוי"ט דמסתמ' המפטיר בנביא מיירי בשוי"ט. וי"ל ג"כ לפמ"ש בתשובת הרשב"א ובש"ע או"ח סי' נ"ג סעיף כ"ב דש"צ בשכר עדיף טפי מבנדבה ומשום שנזהר יותר בתפלתו כשמקבל שכר וגם י"ל דבימיהם שהיה מוציא הרבים ידי חובתן ודאי עדיף בשכר דפועל ידו כיד בעה"ב דמהני אף במקום שחב לאחרים וגם במקום דל"מ שליחות כגון בעשיית מעקה ע"י פועל עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם יש סוברין דמהני כשהוא פועל בשכר שנחשב כיד בעה"ב והגם שמצוה וחובת הגוף א"א לעשות ע"י שליח אף בשכר מ"מ ש"צ שמוציא י"ח וגם להבקיאין הש"צ שלוחן בתפלתו בקו"ר וכה"ג עדיף שיהא בשכר שידו כידם וכאילו התפללו כולם עמו וכיון שיש עדיפות שיתפלל בשכר שפיר משכירים אותם להתפלל בשבת דגם הקבלת שכר גופא הוי חפצי שמים וצורך מצוה. והשתא יש ליישב קושית הט"ז הנ"ל על הר"ש מההיא דשוכר לשמור פרה ותינוק שמביא הטור דג"כ הוי מצוה. די"ל דשאני התם דליכא מצוה בקבלת השכר ואין קפידא וגריעותא אם ישמרו בחנם הפרה אדומה שלא תיפסל. ואין להקשות מלשמור את הזרעים דלחד פי' דרש"י היינו ספיחים לעומר ושתי הלחם דא"כ עדיף שישמור בשכר כמבואר בב"מ דף קי"ח וגם זה הוי חפצי שמים וצורך מצוה דלק"מ דהטור לא הזכיר לשמור הזרעים וע"ש בטור וגם י"ל כחד פי' דרש"י דהיינו שדה המבכרת וזרוע לעומר קודם לפסח ע' יום גם דכל הטעם דעדיף שיהא בשכר מפרש רבא במסקנא דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלשמעו בעלי זרועות ולפרשו מינייהו ע"ש בפירש"י וכ"כ הרמב"ם ול"ש זה כשאינו נוטל שכר ביום השבת שהכל יודעין שהוא של הקדש שהשומר נוטל שכרו בחול מתרומת הלשכה. וגם להאוקימתא הקודמת דהוי משום דהבטה בהפקר קני ואי לא יהבי ליה אגרא אינו בא משל צבור. כבר כתב הש"מ בשם הרשב"א דהגם דהמחזיק בהפקר צריך כונה כיון שהשומר יודע שאין הצבור קונים בהבטתו הוא נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלום לעצמם ועיין מל"מ פ"ד משקלים. ול"ש זה הכא ביום השבת שלא יהא בדעת השומר אז לקנות שהוא כמו ענין קנין בשבת וע' בב"מ דף ט' שאין דרכן של בנ"א להגביה ארנקי בשבת כו' יע"ש בפירש"י וראשונים וגם אין לחוש אז שיבאו אחרים ויטלו לעצמם וגם אינו אלא יום אחד בלבד ומש"ה הקבלת שכר לא הוי חפצי שמים. משא"כ בענין שכר החזנים וכמ"ש וגם שהש"צ הוא במקום כהן העובד ע' תוס' יומא י"ט וקדושין אי הוו נמי שלוחי דידן. ועכ"פ נטל שכרו משל גבוה ונתן להם הקב"ה שכרם חלקם בקרבנות בבשר ועורות ומש"ה עדיף שיתפלל בשכר:
והנה מה שהקשה שם הט"ז על הב"י שכתב לדייק מהא דפסחים דף נ' ששכר המתורגמן דמיחזי כשכר שבת אין בו סימן ברכה דמשמע אבל איסור ליכא ואילו ביו"ד סימן פ"ר במוכר ס"ת דאינו רואה סימן ברכה כתב הב"י דמשמע מזה דאסור למוכרו היפך מדיוקו כאן. י"ל דכיון דס"ת אסור למכור אע"פ שא"צ לו ורק בשביל התועלת כדי להתפרנס י"ל דשרי. וכשאין לו מה יאכל וע"י מכירת הס"ת יש לו מה לאכול וא"צ לטול מן הצדקה ל"ש לומר שאין רואה סימן ברכה לעולם דבזה מתברך שא"צ לטול מקופת הצדקה ושיהא לו במה להתפרנס אע"כ שישאר בעניותו כמקודם ויצטרך לטול מהצדקה וליהנות מהבריות וא"כ אין במכירתו הס"ת שום תועלת וממילא קם דינא שאסור למכור ס"ת אע"פ שא"צ לו. ומש"ה א"ש מה שהקשו והובא בב"ח דהא קתני מכר ס"ת או בתו ודומיא דבתו דליכא איסורא. די"ל דבתו שנתנה לו התורה רשות למוכרה גם כשיש לו הרבה במה להתפרנס ממילא ליכא איסורא אף שאינו רואה סימן ברכה משא"כ בס"ת וממילא מתורגמן דרשאי ומצוה לתרגם בחנם ליכא איסורא בשכר הגם שאינו רואה בשכרו סימן ברכה גם דקתני ד' פרוטות אין בהן סימן ברכה כו' משא"כ בס"ת דקתני אינו רואה סימן ברכה לעולם על האדם ולא על המעות לבד ומשמע טפי לישנא דאיסורא וקללה ועונש. גם דמתורגמן עומד לפני החכם ופשיטא דגברא רבא לא ספי לאינשי איסורא וגם המתורגמן הוא ת"ח ובודאי אינו עושה איסור וכן שכר כותבין דהוי משום שבקשו כנה"ג שלא יתעשרו וכן המשתכר בקנים כו' פשיטא דליכא איסורא:
והנה לכאורה קשה הא דפריך בנדרים שם ולטעמיך שכר פיסוק בשבת מי אסור הבלעה היא והבלעה מישרא שרי דתניא השוכר את הפועל כו'. דהא לפמ"ש הר"ן בד"ה בשלמא למ"ד שכר פיסוק טעמים היינו דאין קורין בתחלה בשבת לפי שעיקר השכר אינו אלא על קריאה ראשונה שטורחה מרובה ומש"ה אסור אף ע"י הבלעה וכמ"ש בבכורות לא מכלל דגדול בהבלעה לא מ"ש מהא דתני כו' מבליע לו דמי אתרוג בלולב התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא. ומשום דדמי האתרוג קלים ואינו ניכר שהבליעה בלולב משא"כ במעשר בהמה דמוכחא מילתא דמוכר הבשר. וע' עירובין דף כ"ז לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה ובהבלעה מי שרי אין והתניא כו' מלמד שלוקחין בקר ע"ג עורו כו'. ובתב"ש סי' י"א למד מזה שאם נוטל בעד הדם דבר חשוב אסור משום מוכר דברים האסורים דאי לאו דמא לא הוה יהיב כ"כ בדמי הבהמה בשעת קנייתו ולדם הוא צריך ומשתכר באיסור ודלא דמי להא דתנן פ"א דמע"ש משנה ג' יע"ש. וא"כ י"ל דמש"ה אם היה שכיר שבת שנותנין לו ז' פשוטים לשבוע מותר הגם שמובלע בתוכו פשוט א' ליום השבת דלא מוכחא מילתא שהוא נוטל שכר שבת דחלק אחד משבעה לא מוכחא מילתא. משא"כ הכא דעיקר השכר אינו אלא על קריאה ראשונה אין קורין בתחלה בשבת דמוכחא מילתא שנוטל שכר בעד מה שלמד בשבת. והגם דבימות החול ג"כ ילמוד להתינוק דברים שלא קראו מעולם מ"מ כיון שיהא עיקר הלימוד בחול החזרה שצריך לשנות ולחזור הרבה לתינוק. ועיין חגיגה ט' עירובין נ"ד יהא מוכח שנוטל שכר שבת:
ולכאורה מוקשה ג"כ דמייתי מההיא דלשמור אה התינוק כו' דהא י"ל דהתם הוי חפצי שמים וצורך מצוה גם הקבלת שכר כדי שיתחייב השומר באחריותו ויהא זריז בשמירתו ובחנם יתעצל בשמירתו ופעמים שלא ימצא מי שיתנדב לשמור בחנם. והא דאסור בלא הבלעה היינו משום דאפשר בהכי שיתנו לשומר על שבוע שלימה שיהא בהבלעה וכל מה שאפשר לעשות שלא יראה כ"כ כמו"מ עושין דליכא צורך מצוה שיהא שומר על שבת לבד בלא הבלעה דימות החול. והא דתינוקות לא קורין בתחלה בראשון היינו משום דלא הוי צורך מצוה שיתחיל אז דבר שלא קרא מימיו שאפשר לו לחזור על מה שלמד כבר. וכדמשמע מהתו"י שלא הקשו דהוי חפצי שמים אלא לגבי פרה ותינוק ולא גבי פ"ט ומש"ה אסור גם בהבלעה. ולדברי התומים שהבאתי למעלה יתיישב זה דשפיר מוכיח דהבלעה שרי דאלת"ה יחייב באחריות אף כשאין נותנין לו שכ"ש דלא שייך לומר דלא מיפטר למיתב פרוטה לעניא משום דלאו כל כמיניה לפטור עצמו מעניים ולותר להקדש. דז"א דכיון דבלא צורך מצוה אסור גם בהבלע' הוא עושה מצוה במה ששומר בחנם ואינו נוטל שכר שבת והדר יהא לו דין ש"ש לפי שעוסק במצוה אע"כ דכשנוטל בהבלעה הוא היתר גמור ואין בזה שום מצוה מה שמוותר להקדש ואינו נוטל אף בהבלעה. אך כבר ביארתי דלענ"ד פשוט דבכל גווני כששומר חפצי הקדש יש לו דין עוסק במצוה ועיין מ"א או"ח סי' ל"ח ס"ק ח' שהביא מהא דנדרים דף ל"ג דמחזיר אבידה הוי עוסק במצוה אע"פ שנוטל עליו שכר ופטור ממצוה אחרת ומשום שעיקר כוונתו להשיב אבידה יע"ש. ועיין ב"מ דף פ"ב במלוה צריך למשכון קמיפלגי מ"ס מצוה קא עביד שהלוהו והוי ש"ש כו' וא"כ פשיטא דכשמתנדב לשמור בחנם גם כשיכול לשמור בשכר ע"י הבלעה הוי עוסק במצוה. וצ"ל דמייתי מלשמור את הפרה כו' משום דמשכחת פעמים דלא אפשר ע"י הבלעה וכגון שהוא טרוד ואינו יכול לשמור בימות החול או דגם קריאה לתינוקת הוי צורך מצוה לפעמים כשלא למד עוד מעולם וד' הפוס' קצ"ע. ובכתובות דף ס"ד הביאו מזה התוס' דע"י הבלעה מותר אף שלא במקום מצוה (ועמ"ש הרשב"א והריטב"א שם להוכיח דאינו פוחת מנכסי מלוג שלה מדקאמר ת"כ ככתובה דמי נ"מ למורדת הרי דדוקא ת"כ ולא נ"מ אבל בירושלמי מפורש שפוחת מנ"מ שלה. ולכאורה י"ל דלהש"ס דידן דאיהי דמפחת קפחית לא מיחזי כשכר שבת מוכח שאינו פוחת מנ"מ שלה דאל"כ נראה כשכ"ש שלוקח מנכסי מלוג שלה ואינו פוחת מחוב כתיבתה לבד אלא שמשתכר. והירושלמי לטעמיה דז' דינרין כנגד ז' מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' ולא משום דיהבינן לי' דשבת ושפיר י"ל דאוסופי קמוסיף ונוטל מנ"מ וא"כ אין הוכחה מהירושלמי להש"ס דילן):
ובדברי הקצה"ח הנ"ל נשאלתי (מהרב מ' יודל מקארעליטש) דהא מבואר בסעיף י"ט דעת רא"ש ובה"ג דכמו שהתירו לומר בדליקה. כל המכבה אינו מפסיד ה"ה שהתירו בסחורה הנפסדת ע"י גשמים או דאתי בדקא דמיא וכמ"ש סי' של"ד סס"י כ"ו וגם בגנבים ולסטים יכול לומר כל המציל אינו מפסיד. והשבתי לו דז"א דהא דש"ח אינו מחוייב לשכור בשכר אף שאינו מפסיד כלום שחוזר ונוטל שכרו מבעה"ב היינו שאינו מחוייב ליתן בעבורו הדמים ושיצטרך אח"כ לחזור ולתבוע מבעה"ב. אבל לענין לומר כל המציל אינו מפסיד אין הבדל בין ש"ח לש"ש שהוא דבר נקל לו כמו לשכור בחנם שיאמר כל המציל אינו מפסיד שיקח שכרו מבעה"ב:
וגוף דברי התומים ליישב דברי התוס' מוקשה לענ"ד דהא לא אפשר לאוקי כשהיה לו לקדם ברועים ובמקלות בשכר דש"ש חייב מטעם פשיעה דהא דעת הסוברין לחייב כשפשע בהקדש אינו מתורת שמירה דהא התורה מיעטו להקדש מדין שמירה אלא לפי שהוא כמזיק בידים דגם כל אדם שאינו שומר חייב כשמזיק בידים. והא דכדא"ל ביתא קמך אף ש"ח לא הוי ופטור מפשיעה היינו דממילא אינו כמזיק בידים דהמפקיד פשע במה שהניחו אצלו ולא שמרו בעצמו וכשלקח ממנו לשמרו לא פשע המפקיד והמקבל נחשב כמזיק בידים. וכ"ז הוא כשפשע בדבר פשיעה בעצם וע' ש"כ ס"ק קכ"ו משא"כ זה שלא קדם לשכור רועים ומקלות בשכר שאינו פשיעה בעצם דהא ש"ח אינו חייב בזה. גם אי נימא דבש"ש הוי זה פשיעה לפי שלקה שכר ונשתעבד ע"ז אין חיוב הפשיעה בזה אלא מתורת שמירה דל"ש בקרקע והקדש שנתמעט מדין ותורת חיוב שמירה ואינו חייב אלא מסעם מזיק בידים כשהדבר פשיעה לכל אדם (וכן השבתי לא' שהעיר בהא דב"ב מ"ג דפריך אמאי שמירה בבעלים היא ולא מוקי בפשיעה שלא קדם בשכר וכה"ג שאינו כדין שמירה ויחייב גם בבעלים מדין מזיק דלש"ש הוי פשיעה דלפמ"ש לק"מ):
ועיין רמב"ם פכ"א מאישות הלכה ט' האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה כו' והשיג הראב"ד שהוא מן הדין שהוא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה. ובפ"ב משכירות כתב הראב"ד שמזיק יחייב אף בבעלים. ותירץ המל"מ דהאשה ששברה שלא נתכוונה להזיק אין לה דין מזיק. והקשו לי לדברי המל"מ מהא דגיטין דף נ"ג המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב בשוגג פטור. דבעי הש"ס טעמא ולא קאמר דכיון דמיירי דאית ליה שותפות בגווה וכדאמר בחולין דף מ' דמש"ה לא הוי דבר שאינו שלו ומצי אסר לה וכיון דשותפין הוי בבעלים מש"ה פטור בשוגג דהוי פשיעה בבעלים וחייב במזיד דהוי מזיק בידים (שוב ראיתי להגאון ישוע"י או"ח סימן ש"ו שהקשה זה) והשבתי דלק"מ דגם בשוגג ל"ש לפוטרו מטעם דהוי בבעלים. דבבעלים לא מיפטר אלא מתורת וחיוב שמירה ולא על מה שניסך בידים והגם דהוי בשוגג חייב שאין חיובו על מה שלא שמר אלא על מה שעשה מעשה והיזק בידים ושאני אשה ששברה כנים בשעת מלאכתה דהחיוב הוא על שלא שמרה א"ע מהיזק שמירה ושעשתה מלאכתה שלא בשמירה מהיזק דמש"ה פטורה כשלא הזידה שאינה אלא פושע כיון שפטורה מחיוב שמירה משום דהוי בבעלים ומש"ה לא נחלק הראב"ד כל הרמב"ם אלא בטעם הפטור אי הוי מתקנה או מדינא ולא נחלק עמ"ש בעת שעשתה מלאכותיה ולומר דה"ה שלא בשפת מלאכתה מפני שהיא פשיעה בבעלים. משום דכה"ג דלא הוי החיוב מדין שמירה אלא מטעם מזיק בידים חייבת אף בשוגג. ועיין ביש אה"ע סי' פ' ס"ק כ"ג ובמ"מ ס"ק כ"ט דמלשון הירושלמי והתוס' פרק הכותב דף פ"ו ד"ה ר"א אומר מבואר דאם שברה אף שלא בעת המלאכה פטורה ודלא כמ"ש בשו"ע. ולענ"ד גם מדברי הירושלמי והפוס' מפורש כמ"ש ברמב"ם ושו"ע מדבעי שברה את הכלים מה את עביד לה כש"ח או כש"ש כו' אפילו כש"ח אינה אם אין אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם. ומבואר שאינה פטורה אלא מתורת שמירה וחיוב ש"ח בפשיעה ולא כשהזיקה בידים אף בשוגג ודוקא בשעת מלאכתה שלא נזהרה לשמור פטורה מחיוב ש"ח וכשהזיקה שלא בשעת מלאכתה אין החיוב מתורת וחיוב שמירה אלא דאדם מועד לעולם והוא מזיק ממש ומיושב קושית הבית מאיר מהא דב"ק ל"ב ואה"ע סי' פ"ג המזיק את אשתו בתה"מ כו' דהתם יש לו דין מזיק וגם משמע דלא הוי בשעת עונם מדקאמר ברשות קעביד משמע דרשות בעלמא הוא דהוה ובלא"ה א"ש ע' מ"ש בזה חותני הגאון בברית יעקב סי' ק"ה יעו"ש: