שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
סימן ב
בו יבואר הדין המבואר בשו"ע או"ח סימן קי"א שלצורך מותר להפסיק בין גאולה לתפלה בשבת: וליישב התמיהות שהתפלא ע"ו השאג"א ז"ל בסימן ט"ז:
השאג"א כתב להוכיח שלא כדעת האו"ז דבשבת א"צ לסמוך גאול"ת. מהא דאמר בברכות דף ל' רב אשי מצלי בהדי ציבורא ביחיד מיושב כו' לא חזינא להו לרבנן קשישאי מינן דעבדי הכי ומוכח דהוי בשבתא דרגלא ומ"מ חשש לסמוך גאל"ת. ולעד"נ ליישב שיטת האו"ז בשם ר"ת. דנהי שבשבת א"צ לסמוך גאל"ת מ"מ צריך לקרות ק"ש ואח"כ תפלה משום דק"ש הוי מה"ת ותפלה מדרבנן ובדין שיקדים מה שחיובו מה"ת לדבר שחיובו מדרבנן. וכעין מ"ש הפר"ח שאם פרשת שמע לבדה מה"ת תיפוק שיש להקדימה לפי שהיא מה"ת, והא דריב"ל סובר דבערבית תפלה ואח"כ ק"ש סמך אקרא דמה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו ואינו יכול להקדימה. ואי סבר תפ"ע רשות בלא"ה יכול להקדימה דדוקא בשני חיובין יש קדימה לזה על זה. וגם יכול להתפלל בשעה שלא הגיע עדיין זמן ק"ש היינו קודם צה"כ. וגם להרא"ש שזמנו משקדש היום מ"מ כיון שמצוה מן המובחר ועיקר זמן ק"ש לקראות אותה אחר צה"כ יכול להתפלל קודם שעדיין לא הגיע עיקר זמן ק"ש. ובפרט אם מתפלל אחר פלג המנחה וכר"י, וא"כ אינו יכול להקדים תפלה לק"ש בבוקר גם בשבת אלא בשעה שלא הגיע עדיין זמן ק"ש דהיינו קודם היום לפרש"י ואמר לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי להקדים תפלה קודם אור היום ובהכרח עד זמן ק"ש ואז מחוייב לקרות ק"ש מקודם. ואף להרא"ש בשם ר"ח ז"ל דאבוה דשמואל ולוי היו מקדימין מעה"ש דעיקר זמן תפלה הוא מהנץ החמה אבל בעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל, י"ל שאמר דלא חזינן דעבדי הכי להתפלל מתחלת עה"ש בשעה שלא הגיע אפי' זמן ק"ש וכיון שאין להקדים כ"כ להתפלל צריך לקרות ק"ש מקודם:
עוד כתב השאג"א דמהא דתניא השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכשיגיע זמן ק"ש קורא. השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא כו'. איכא למידק מדחלק התנא לתרתי בבי ולא תני הכי השכים לצאת לדרך כו' מגילה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא רשב"א אומר כו' דברישא לא פליג רשב"א דכיון דתקיעת שופר מיירי ביו"ט של ר"ה מתפלל קודם וכשיגיע זמן ק"ש קורא דביו"ט לא חיישינן לסמיכת גאל"ת. והרא"ש גריס לה בחד בבא דלטעמיה רפ"ק דתענית שגם ביו"ט צריך להסמיך גאל"ת. ולענ"ד לא מוכח מידי מהא דלא קתני להו בחד בבא. דמש"ה לא קתני ברישא שמתפלל קודם שיגיע זמן ק"ש דהא הך השכים לצאת לדרך ביו"ט היינו בתוך התחום וכדקאמר בסוכה דף ל"ח דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב דאי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי והקשו התוס' שם מברייתא דהכא ותירצו דהיכא דליכא למיטעי לא חייש ומיירי בהולך בתוך התחום. וגם בלא דברי הגמ' הנ"ל נדע דביו"ט ע"כ הולך תוך התחום הגם דבספינה משכחת שהולך חוץ לתחום משום דמספק"ל אי יש תחומין למעלה מי' וכמבואר סימן ת"ד. ואם קנה שביתה בספינה מעי"ט אין איסור ליכנס בספינה בשוי"ט כמבואר סימן רמ"ח. מ"מ בבא דרישא דלא מיירי בהשכים לישב בספינה אלא לצאת לדרך דמשמע ברגליו ע"כ הולך תוך התחום. וכיון שיוצא קודם שהגיע זמן ק"ש לאיזה צורך יקדים להתפלל כיון שיוכל להתפלל כשיבא למקומו שהוא לכל היותר מהלך ב' מילין כשהניח עירוב באמצע ולא יאחר בזה זמן ק"ש ותפלה ולמה יתפלל בקדימה כ"כ שלא כדין. ומ"ש וכשיגיע זמן ק"ש קורא אף אי משמע שקורא בדרך הוי משום שבנקל הוא לו לקרות ק"ש בדרך וטוב לו להקדים ולקרות בתחלת זמנה ולא שילך בדרך ועדיין לא קרא וכבר הגיע זמן וחיוב ק"ש. (וכן אף אי קורא בבואו קמ"ל דבכה"ג מקדים לתקוע. דכשהוא בביתו קורא ק"ש קודם) ודוקא בבבא דסיפא שהשכים לישב בקרון או בספינה בחול לילך לדרך רחוקה שייך פלוגתא דרשב"א ורבנן שאינו יכול להתפלל בקרון וספינה המהלכים ודבעית. והרא"ש דגריס לה בחד בבא י"ל דהיינו משום דאיירי גם בימות החול דקתני מגילה וקרא ואז יכול לילך בדרך רחוקה ואם לא יקדים להתפלל ע"ב יתפלל בדרך. דאין לומר דכיון דלא קתני סיפא דקרון וספינה יש לפרש הך לצאת לדרך דהיינו בספינה והא דדייק בסוכה שם דביו"ט ע"כ אינו הולך דרך רחוקה. נפרש כתירוץ שני בריטב"א שם דדייק הש"ס מיתורא דמתני' דאל"כ למה לי למתני מי שבא בדרך והו"ל למתני מי שלא נטל לולב בשחר יטול על שולחנו ולעולם ימים ונהרות בכלל לצאת לדרך דז"א דהא שיטת הרא"ש פרק מי שהוציאוהו שאסור לילך בספינה בשבת אף כשקנה שביתה מבעי"י. וא"כ גם לגירסת הרא"ש לא מוכח מזה דמ"ס מסמך גאל"ת עדיף גם ביו"ט הגם שיהא מוכרח להתפלל בהילוכו כיון דלפי המבואר ל"ש פלוגתייהו אלא בחול דמיירי בין ביו"ט בין בחול כגון פורים ובזה ס"ל לרשב"א דמסמך גאל"ת עדיף ובלא"ה הא י"ל אף אי נימא דאכולהו קאי גם ביו"ט של ר"ה שמביאין לו שופר ותוקע דשאני ר"ה שאדם נידון בו ומזכירין בו גם שאלת צרכיו ולא דמי לשוי"ט דעלמא שאינו מזכיר בהן שאלת צרכיו ודלאו זמן צרה הוא דמש"ה דעת האו"ז שא"צ לסמוך בהן גאל"ת. ולולב ומנענע י"ל בחה"מ שמתפלל בהן י"ח שיש בהן שאלת צרכיו ואינו דומה ליו"ט ממש. ובאו"ז הגדול הל' הזכרת גשם פירש דהא דקאמר בירוש' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ הוא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל ודלא כהרא"ש ומשום דסבר שא"צ לסמוך גאל"ת ביו"ט אף בשעה שמתפלל תפלת גשם (או שיוכל להכריז מקודם ועיין מ"א סימן קי"ד ס"ק ב'. ובחידושי הרשב"א כ' הא דאסיק הכא הביננו מעומד תמיה לי דהא קיי"ל דתפלה אפי' מהלך כל שהוא יוצא לדרך כו' וכן נמי ל"ש בין בעי למיזל באורחא רחיקתא ובין בעי למזיל קליל ואפי' בתוך התחום וכדמשמע מההיא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע כו' לולב ומנענע מגילה וקורא בה ומתפלל ומדקתני שופר ותוקע אלמא ביו"ט עסקינן כו' דע"כ במשכים לצאת בתוך התחום ואוקימנא פלוגתא בתפלה מעומד אף מהלך דאלמא לעולם א"צ לעמוד כלל אלא דההוא איכא לדחויי במהלך חוץ לתחום וע"י בורגנין כו' וקשה איך ניחא ליה לפרש במהלך חוץ התחום דא"כ יוכל להתפלל גם בבואו למקומו מיושב ושיסמוך גאל"ת דהא זמן ק"ש עד ג' שעות. (וגם יוכל לקרות בדרך ולצמצם שבשפת סיום גאולה יהא בביתו ויסמוך גאול"ת). ולא יתכן לומר דמיירי בזקן וחולה ודרך רעוע שבדרך ב' מילין יעברו ג' שעות דזה הוי מילתא דלא שכיחא. ומנלי' להרשב"א לומר דמיירי בדבר רחוק כזה. וכן לא יתכן לומר דמיירי שהולך לדבר מצוה כזה שבבואו למקומו לא יהא לו פנאי להתפלל וקודם היום קודם יציאתו לדרך ים לו פנאי ואינו יכול להקדים הילוכו כדי שיבא קודם לפי שהוא קודם היום ואינו יכול אז להלוך. דא"כ מאי מוכיח הרשב"א שא"צ לעמוד אף כשמהלך תוך התחום. דשאני הכא שהוא נחוץ לדרכו ואינו יכול להתעכב ולעמוד בשעת תפלה ועכ"פ להרשב"א מוכח שצריך לסמוך גאל"ת ביו"ט של ר"ה. והרשב"א שם כתב וז"ל ראיתי בתוס' דחלקו בין מתפלל הביננו שאין בה אלא כעין ז' ברכות למתפלל י"ח ברכות. ועדיין לא נתיישב בעיני דההיא דלקמן משמע דאפי' יו"ט נמי דליכא אלא ז' מתפלל אפי' מהלך ע"ש וי"ל דהתוס' ס"ל דמתפלל לא קאי על יו"ט שמהלך תוך התחום דאפשר שיתפלל כשיבא למקומו ובפרט להגי' שלפנינו שמפורש מ"ש ומתפלל לא קאי אהא דלעיל (וגם שאני הביננו שקצרה הרבה מתפלה אמצעית דר"ה הארוכה הרבה):
ומ"ש הש"א ממ"ש הרא"ש בפ' ת"ה גבי הא דרב צלי של שבת בע"ש דלאחר צה"כ היה קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאל"ת כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול עה"ק ל"ח לסמיכה דמוכח דס"ל שגם בשבת צריך לסמוך. לכאורה י"ל דהיינו מ"ש הרא"ש דהגם שעדיין חול הוא (ויום צרה הוא) כיון שהיה מכוין להוסיף מחול על הקדש הוי כשבת גבי דידיה ול"ח לסמיכה. וגוף דברי הרא"ש הנ"ל שתמה עליהם הש"א סימן ג' שהוא סותר למ"ש בעצמו ריש מס' על הוכחת ר"ת מרב דצלי של שבת בע"ש די"ל דס"ל כריב"ל דתפלות באמצע תיקנום. לענ"ד יש ליישב דבריש מס' שבא הרא"ש לדחות הוכחת ר"ת ודלעולם י"ל כפירש"י ושאנו נוהגין כריב"ל כתב די"ל דגם רב ס"ל כריב"ל. וכן הא דמייתי הש"ס מרבנן דלא מצלו עד אורתא דס"ל דלא כר"י הוי ג"כ משום דס"ל להש"ס ורבנן כריב"ל. ומ"ש בפ' ס"ה מטעם תוספת קדושה הוי לפום דמסיק הרא"ש ליישב המנהג:
שאנו סוברין כשאר התנאים שמקדימין זמן הק"ש לצה"כ. ודלעולם קיי"ל כר' יוחנן. (עוי"ל שהוכרח לתרץ דכריב"ל ס"ל משום דיקשה הא דצלי בע"ש נהי דל"ח לסמיכה גאל"ת לפי שהיה מכוון למצוה כו', אכתי כיון דר' יוחנן מקום שכיבה לקימה דאף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה. וא"כ אסמכוה רבנן אקרא דזמן פ"ע בלילה כיון שנתקן אחר ק"ש אחר צה"כ וא"כ כשהתפלל ע"ש מבעו"י התפלל שלא בזמנה ומוכרח דס"ל כריב"ל וזמן תפ"ע הוא מפלג המנחה. ובפ' פ"ה כתב לפום מה שכתב מסקנתו שאנו סוברין כשאר התנאים כו' ואע"ג דלית הלכתא כר"א לגבי ר"י ולא כר"מ לגבי ר"י מ"מ בתפלה הקילו וכדי שיתפללו בצבור נהגו לקרות ולהתפלל קודם צה"כ וכתב דק"ש בעונתה דהיינו בצה"כ עדיף ממיסמך גאל"ת ומתפלל ואח"כ קורא אחר צה"כ. וכיון דיי"ח ק"ש קודם צה"כ ממילא גם זמן תפ"ע ניתקן גם קודם צה"כ ושפיר התפלל מפלג המנחה והיה קורא ק"ש אחר צה"כ דהכי מצוה מן המובחר וק"ש מה"ת ועדיף מסמיכת גאל"ת ולסמיכת גאולה לתפלה לא חייש):
ובגוף קושית התוס' על פרש"י דא"כ פסקי' כריב"ל יש ליישב לכאורה ויתיישב גם הא דפרש"י במגילה דף י"ז בהא דקאמר ודוד כי אמרה בתשיעית אמרה ופרש"י דאשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי נינהו והקשו התוס' מהא דברכות דף ט' קאמר דחדא פרשה היא ודכל פ' שהיתה חביבה לדוד התחיל בה באשרי וסיים בה באשרי כו'. וליישב זה י"ל בהקדם מה שצריך ליישב הא דלא פריך הש"ס מכדי האי ילה"ר אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינא למימר מ"ט תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות לימרו מעיקרא אלא בתר דמשני דמש"ה לא הוי הפסק מה שאומר בתחלה ה' שפתי תפתח דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא ולא הקשו כן מעיקרא ולעיל דף ד'. ובצל"ח תירץ דמעיקרא לא הו"מ פריך על הא דמשני הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות הני י"ח י"ט הוויין דגם בתפלה איכא י"ט ברכות עם ברכת המינין ודוקא בתר דמשני דה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמי. דמוכח שאנשי כנה"ג תקנו לומר הך פסוקי והוי קודם שתיקנו ברכת המינין ביבנה פריך הש"ס י"ט הוויין עכ"ד. ועדיין יקשה לפמ"ש התוס' ד"ד דיראו עינינו ופסוקים אחרים אחר השכיבנו הואיל ותקינו להו רבנן ה"ל כגאולה אריכתא הגם שלא ניתקן מאנשי כנה"ג וכמ"ש הרא"ש שנהגו אותו ההמון לפי שבימיהם היו ביהכ"נ שלהם בשדות. וגם התוס' דף ב' ד"ה מברך כתבו דההיא ברכה תקינו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבהכ"נ ולא כ' שתקנוהו כנה"ג. ומש"ה קתני ובערב מברך ב' לפניה וב' לאחריה ותו לא. ולענ"ד י"ל דבלא רב אשי לא הו"מ להקשות שיתקנו אמירת יהל"ר אמרי פי מעיקרא. דהא י"ל שרצו לתקן שיאמרו זה בכל תפלה ותפלה ואלו היו אומרים אותו מעיקרא לא היה אפשר לאומרו אלא בתפלת מנחה וערבית ולא בשחרית כדי שלא יהא הפסק בין גאול"ת. דהא ר"א משני תהא בתפלת המנחה ובשחרית אינו אומר ה' שפתי תפתח ולפי שרצו חכמים שיאמרו יהל"ר אף בתפלת שחרית תקנוהו לאחריו ודוקא לרב אשי דמשני דכתפלה אריכתא דמיא ושאומרו גם קודם תפלת שחרית פריך דא"כ היה לתקן אמירת יהל"ר אמרי פי מעיקרא. ועפ"ז י"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמר כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי כו' דלדידיה שגם בערבית סומך גאל"ת צ"ל דכיון דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמי וה"נ כתפלה אריכתא דמי ולא הוי הפסק. והא דלא תיקון לומר יהל"ר מעיקרא צ"ל דהואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פ' ודאשרי האיש ולמה רגשו חד פ' היא והסוגיא דמגילה אתיא כריב"ל דתפלות באמצע תקנום ואצ"ל דהשכיבנו כגאולה אריכא דמיא ואצ"ל דחד פרשה היא והא דתקנו לומר יהל"ר בסוף הוא כדי שיאמרו אותו אף בתפלת שחרית. ואילו תקנוהו מעיקרא לא היו אומרין אותו בשחרית שלא היה נחשב כתפלה אריכתא כיון שאין הכרח לומר גבי השכיבנו דמהני מה דתקנוהו רבנן לעשותו כגאולה אריכתא וכן א"ש לפמ"ש בתוס' ר"י חסיד ותוס' הרא"ש דהא דפריך שיאמרו יהל"ר מעיקרא הגם שכתוב בסוף המזמור הוי משום דדריש בירוש' סמיכת גאל"ת מדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ע"כ היה נכון לומר אותו תחלה דהוי וגואלי סמוך לתפלה דג"כ י"ל דלא קשיא אלא לר"י שגם בערבית סומך גאל"ת וכיון דבתפילת השכיבנו לא נזכר גאולה הגם דכגאולה אריכתא דמיא הוה עדיף טפי אמירת יהל"ר בתחלה שיסמוך גאל"ת ממש משא"כ לריב"ל דדוקא בשחרית סומך גאל"ת ואז סומך בברכת גאולה ממש ואינו מפסיק בשחרית גם באמירת ה' שפתי תפתח כדמוקי ר"א תהא בתפלת המנחה כיון דלא ס"ל לריב"ל דכגאולה ותפלה אריכתא דמי ממילא לק"מ (וגם לפמ"ש הצל"ח ניחא לריב"ל כמובן) ומש"ה לריב"ל י"ל דאשרי ולמה רגשו ב' פרשי נינהו וא"כ לפרש"י במגילה שם מוכח דהסוגיא במגילה בסדר התפלה תקנת אנשי כנה"ג אתיא כריב"ל. דלר' יוחנן עכצ"ל דחדא פ' נינהו ומש"ה לפרש"י לטעמו נהגו להקדים תפלה לק"ש של ערבית כריב"ל. והתוס' לטעמייהו מפרשי במגילה באופן אחר יעו"ש: