אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

סימן א

פתח דבר

להחו"ב מהר"א משה נ"י. דבר מה ששאל ממני חות דעתי בענין מה שחקרו האחרונים בהא דקיי"ל ספק ברכות להקל. אי חייב לברך כשיש ס"ס המסייע לחיוב: וכתב מעלתו דלפמ"ש הט"ז או"ח סי' ז' דלענין ברכה לא מוקמינן אחזקה וצריך לבדוק הציצית משום חומר לא תשא. ס"ס לא עדיף מחזקה ואינו מברך ו"א דשאני התם דליכא חשש איסור בבדיקת הציצית. אלא דאי לאו חומר לא תשא לא היה מחויב לבדוק. משא"כ הכא שאם לא יברך יעבור על חיוב הברכה מדרבנן. וכשיברך ליכא חשש איסור אף לשיטת הרמב"ם הובא במ"א סי' רט"ו שהמברך ברכה שא"צ עובר על ל"ת מה"ת. כיון דאיכא ס"ס. והר"ן פ"ד דר"ה (וכן הפוס' והרא"ש בקדושין) הקשו לשיטת הרמב"ם. למה חוזר ואומר אמת ויציב מספק דהא אם כבר אמר וחוזר ואומרו עביד איסורא דאורייתא בידים ומוטב שלא לאמרו דהוי שב וא"ת. ונלענ"ד ליישב דכיון דבספק אמר אוי"צ הוי ספיקא דאתחזק חיובא שאינו יודע אם נפטר מן החיוב וכשאומר שנית דאיכא ספק ברכה שא"צ הוי ספיקא דלא אתחזק חיובא. דאדרבה לפי מה דאתחזק עליו חיובא אינה ברכה שא"צ. ולא הוי ברכה שא"צ אלא אם כבר נפטר מן החיוב. מש"ה חוזר ואומר דאלים ספיקא דאתחזק חיובא מספיקא דלא אתחזק חיובא. ואדרבא יתיישב להרמב"ם קושית הצל"ח הא דלמ"ד ק"ש דרבנן אינו חוזר וקורא מספק דהא אתחזק חיובא ואין ספק הקריאה מוציאו מידי ודאי שנתחייב וכספק דרבנן שיש לו חזקת איסור דלחומרא. דלפ"ז י"ל דכיון דאיסור ברכה שא"צ הוי מה"ת לא אלימ' סד"ר דאתחזק חיובא מסד"א דלא אתחזק חיובא ועכ"פ שקולין הן ושוא"ת עדיף דבלשון הרא"ש פ"ק דקדושין מבואר דגם ק"ש שלא לצורך אדעתא דחוב הוי ברכה שא"צ ואסור מה"ת אי לא נימא דהוי אסמכתא בעלמא. ועי' מ"ש החו"ד סי' ק"י בבית הספק ס"ק כ'. והפמ"ג בפתיחה חקר בענין ספק אם בירך ברכת התורה דהוה ס"ס דשמא ברכת התורה מה"ת וספיקו לחומרא. ואת"ל שאין חיובו אלא מדרבנן שמא לא בירך. וצ"ע שלא הביא ממ"ש ביו"ד סימן פ"ג וסי' ק"י גבי ציר דגים טמאים דכיון דלגבי איסור דאו' איכא ס"ס ולגבי איסור דרבנן איכא ספיקא שרי. וא"כ ה"נ א"צ לברך וכ"כ הגרע"א (ת' כ"ה) בנשים שנסתפקו אי ברכו ביהמ"ז כיון דלגבי דאורייתא איכא ס"ס יע"ש. אמנם לפמ"ש הפמ"ג מדברי הלח"מ פ"ד מברכות גבי בירך על הפרפרת דאת"ל אסיפא פליג הא איכא ב"ש דסברי דלא פטר ודמי לס"ס ודלענין ספק ברכות מצטרפין דברי ב"ש לס"ס הגם שבכ"מ אין מצטרפין דבריהם לס"ס. ה"נ י"ל שמצטרף הספק שמא הוא מה"ת ואינו דומה לדין דגים מלוחים שמותרים מטעם ס"ס הגם דמדרבנן ליכא אלא ספיקא לחוד. וגם הוא ספיקא דפלוגתא מחלוקת הראשונים ולא ספק במציאות. אמנם דברי הלח"מ מוקשין לענ"ד דהא בברכות דף ל"ו פריך ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי ומשני דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ויש להבין מעיקרא מאי פריך דהא תיפוק שיש ב' ספיקות לחומרא שמא הלכה כב"ה וגם לב"ש הוי ספק ערלה. ומוכרח דהכא שרי גם כשיש שני ספיקות לחומרא. וכמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין שבא הלמ"מ לומר דערלה בח"ל ספקה מותר כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר ואפי' קרוב לודאי שרי. ומ"מ מתרץ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה שאינו נחשב זה שום ספק בעולם וכדליתא דמי וא"כ לא יתכן לומר שלענין ספק ברכות יחייב לברך משום צירוף דברי ב"ש. ובלא"ה דברי הלח"מ מוקשים דגם אי ארישא פליג משמע בסוגיא שפוטר מ"ק. והעיקר כמ"ש הכ"מ הנוסחא שפטר ועיין סי' תפ"ט סעיף ח' ומ"ש בפמ"ג ומחה"ש הטעם דהוי כעין ס"ס:

ומה שדקדק כבודו בהא דברכות דף נ"ג שלא נזכר גבי בשמים דין מחצה על מחצה. ובשו"ע סי' רצ"ח גבי נר איתא דמע"מ מברך ובסי' רי"ז גבי בשמים איתא דרוב ישראל מברך. כבר הקשה כן במחצית השקל שם. ולכאורה י"ל דבמע"מ אינו מברך משום דהוי ספק השקול וספק ברכות להקל וגבי נר מברך במע"מ משום שאין ספק בעצם חיוב הברכה ומה שאינו מברך על נר של ע"ג הוא לפי שלא שבת ממלאכת עבירה ומאיס לברך עליו וכעין הא דאמר בגיטין דף נ"ה שלא יאמרו מזבח אוכל וכו'. וע"ש בתוס' ובט"ז או"ח סי' תרמ"ט ס"ק ג' ומאיס מדרבנן וכיון שאין ספק בחיוב הברכה אלא מצד האיסור מדרבנן שרי במע"מ דהוי ספיקא דרבנן ומש"ה צריך לברך. משא"כ גבי בשמים דהוי טעמא משום איסור ע"ז ויש בזה חשש איסור מה"ת. לא מיבעיא בורד והדס דקיימי לריחא. דאף בשאר מיני בשמים כתבו התוס' בע"ז דף י"ב ד"ה אלא שאסור מה"ת ע"ש. ומש"ה אין לברך במע"מ שיש ספק איסור מה"ת. וגם לשיטת הרמב"ם והמ"מ שגם בנר שייך טעם החשש משום איסור ע"ז. י"ל דמש"ה מברך במע"מ משום דנם בעכו"ם פעמים שאינו לע"ז ואינו ודאי גמור (ופעמים ששבת ממלאכת עבירה והדליק עתה) וא"כ יש במע"מ רוב המסייע להיתר וחיוב ברכה. משא"כ גבי בשמים דהגם שיש מיעוט דעכו"ם שאינו לע"ז יש כנגד זה מיעוט בישראל דלגמר את הכלים ולאו לריחא עביד (דבזה מודו רבנן לר' יוסי) ואיכא מיעוטא נגד מיעוטא. והדר הוי מע"מ שאינו מברך (ונר לכבוד לא שכיחא כלל). ובזה יש ליישב מה שהקשה המג"א סי' רצ"ח ס"ק י"ג דנימא כל קבוע כמע"מ דמי. ומה שתירץ דהאור פירש וכן ריח הבשמים וע"ש במחה"ש מוקשה לכאורה דהתינח גבי ברכת הריח שמברך על הנאת הריח והרגשתו ריח טוב דהוי פירש הריח שנכנס ומורגש בחוטם המריח. וכהא דאמרינן גבי סנהדרין שהדיבור היוצא מפיהם הוי פריש. משא"כ גבי ברכת האור שהאור עומד במקומו והוי קבוע. ואין לומר לפי שניצוצי האור הבאים לעין המביט הוי פריש דז"א דהא כבר כתב הרא"ש ובב"י שאין הברכה על הנאת האור (הגם שאין מברכין עד שיאותו לאורו) אלא לזכר מה שנברא האור במו"ש. וא"כ הוי הברכה על עצם האור שעומד במקומו דהוי קבוע. ולפמ"ש מיושב דכיון שגם מה שמברך במע"מ אינו אלא לפי שמצטרף המיעוט דעכו"ם שלא היה לעבירה וע"ז והוי רוב מסייע לחיוב הברכה. וכשיש רוב עכו"ם ליכא רוב מסייע לחיוב והוי כספק השקול שאינו מברך. וא"כ לא שייך לומר שיברך מטעם כל קבוע כמע"מ דמי כיון שאינו מברך במע"מ אלא בצירוף המיעוט המסייע לחיוב וברוב עכו"ם יש נגד זה דבר המסייע שלא לברך. והא דמע"מ מברך ניחא הגם דקבוע כמע"מ דמי דנהי דרוב ישראל הוי כמע"מ מ"מ מצרפינן מיעוט המסייע לברך דפעמים שמברך אף אי אינו של ישראל. וכ"ז י"ל גבי אור אבל גבי בשמים דמע"מ אינו מברך משום דכנגד המיעוט שאינו לע"ז איכא מיעוטא דלגמר את הכלים והדר הוי ספק השקול שאינו מברך. יקשה דגם ברוב ישראל נימא קבוע כמע"מ דמי. דל"ש לומר דהרוב מגרע להמיעוט דלגמר הכלים והדר מסייע המיעוט שאינו לע"ז דז"א דגם רוב יהא כמע"מ דהוי ספק שקול כיון דמיעוט נגד מיעוט הוי כמאן דליתא. אך גבי בשמים י"ל כתירוץ המ"א ומשום דהריח שנהנה ממנו ומברך עליו הוי פירש וכמ"ש. והנה יש ליישב הא דגבי ריח נמי קתני רישא אם רוב עכו"ם אינו מברך דלא יקשה כדדייק גבי אור הא מע"מ מברך די"ל דגבי ריח שאסור להריח משום ע"ז קמ"ל אגב אורחיה דרוב עכו"ם חמיר ממע"מ שאין האיסור אלא מספק. ואף היכא דלא אפשר לו שלא להריח אסור לו לכוון ולברך דהוי ודאי איסור משא"כ במע"מ הגם שא"צ לברך משכחת דליכא איסורא בריח היכא דהוי ספיקא דרבנן וכגון דלא אפשר לו בלא"ה וע' פסחים דף כ"ו ובתוס' וברמב"ם פי"ד ממ"א ויש להאריך אי הכוונה ומחשבה לחוד הוי מדרבנן או בגווני אחריני היכא דלא מתסר אלא מדרבנן. ואם רוב ישראל צריך ומצוה לכוון ולברך כיון שנהנה מן הריח בפרט במו"ש שצריך לברך על הבשמים אם יש לו. משא"כ גבי אור להמפרשים שאינו אלא משום שלא שבת ממלאכת עבירה דליכא איסור ליהנות ממנו אלא שאין לברך עליו א"א ליישב דמע"מ לא דמי לרוב עכו"ם שאסור ולא דמי לרוב ישראל שצריך לברך. כיון דבזה ליכא איסורא אף ברוב עכו"ם. וגם לא שייך באור שלא יכוון ליהנות היכא דלא אפשר שלא לראות דברכת האור לא תליא בכוונה ליהנות (וריח שהיא ברכת הנהנין אין חיוב בברכה אלא כשמתכוין להריח וכמ"ש הט"ז ס"ק א' וע"ש במ"א). ומש"ה דייק הגמרא שפיר דהא מע"מ מברך. ובדברי הברייתא היה מקום לפרש שגם בריח מע"מ מברך. והא דלא דייק הש"ס מזה ולהקשות דיוקא דרישא ודסיפא אהדדי. היינו משום דבפשיטות א"ש הא דקתני אם רוב ישראל מברך הגס דאפילו מע"מ מברך דאיידי דר"י קאמר אפילו רוב ישראל אינו מברך תני נמי ס"ק רוב ישראל. ודוקא בבשמים סד"א לדייק דהא מע"מ אינו מברך. אך מדברי הטוש"ע מבואר דמוכרח לפרש כמ"ש מקודם:

ובירושלמי ספק קרא ספק לא קרא נישמעיניה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא י"ח וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות וק' לכאו' דהאמרינן בעירובין דף ל"ו דהיום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה וככר זו היום קדש ולמחר חול ואמר עירבו לי בזה אין עירובו עירוב דמספיקא לא פקעה קדושתיה והכי קיי"ל סימן שפ"ו ס"ט ובמ"א סי' תקס"ב בשם ההג"מ דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא דליכנס בתענית שרי בה"ש שלו כגון עט"ב. אבל סוף התענית מספיקא לא נפקא קדושתה עד צה"כ דאז הוי ודאי לילה. ובמ"א סי' שמ"ב כתב דצ"ע אם במו"ש ביה"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושתה. והגם שהבאתי ראיות במק"א לענ"ד דה"ה ביה"ש דמוצ"ש אכתי יקשה מנלן לפשוט דספק צריך לקרות דלמא שאני הקורא קודם לכן דהוי ספק יום ספק לילה ומספיקא לא פקע חזקת יום. שוב ראיתי שכבר רמז לזה בגליון ירושלמי החדשים. ונלע"ד ליישב דגם בספק קרא יש לו חזקת חיוב שנתחייב בקריאה. ואין להקשות דשאני הקורא קודם לכן שיש ב' חזקות לחיוב. דז"א דהקורא קודם לכן אפשר שלא חל עליו חיוב קריאה שלא עבר עליו רגע א' בחיוב דהא כבר קרא בביה"ש קודם שחל עליו החיוב לקרות דהיינו בלילה ממש דגם אי קרא באמצע ביה"ש ליכא למימר שכבר היה עליו חזקת חיוב מתחלת ביה"ש. דגם אי קמי שמיא גליא דהוי לילה מ"מ אינו חל עליו חיוב קודם שהוא ודאי לילה כיון שאינו קורא לכתחלה בביה"ש. גם דאיך נחייבו לחזור ולקרות מצד זה דהא אדרבה אי היה כבר חייב לקרות מתחלת ביה"ש ע"כ שנחשב ללילה וכבר יצא י"ח. וא"כ ל"ש לומר העמידו על חזקת חיוב בקריאה כיון שאינו ידוע אם עבר עליו רגע א' בחיוב משא"כ בספק קרא דעלמא שכבר עבר עליו רגע א' דזמן ק"ש בחיוב ובודאי חל עליו החיוב וספק אם הפקיע חיובו בקריאה ואין לספק שמא קרא ברגע ראשונה של הלילה דזה הוי מיעוטא דלא שכיח כלל וא"כ איכא חזקת חיוב. ושפיר יליף הירוש' מהא דהקורא קודם לכן לא יצא י"ח דאיכא חזקה דבחזקת יום וה"נ בספק קרא יש חזקת חיוב ודמו הדדי וא"ש: והנה י"ל עוד דלא שייך להעמיד ביה"ש בחזקת יום כיון שהוא דבר תמידי התלוי במציאות. ודוקא דבר התלוי במקרה י"ל אוקי אחזקתו ולא דבר תמידי דאטו נימא מצד החזקה דכל ביה"ש הוי ודאי יום. וגם אמרי' בקדושין דף ע"ט הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו. ופרש"י דיומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בוגרת שהיום היא עומדת להשתנות. והכא דאחר ביה"ש ודאי יהיה לילה ועשוי להשתנות מאליו ל"ש להעמידו בחזקת יום וכבר הביא המהרי"ט מהא דנזיר דף ס"ד שמשא ממילא ערבא דמש"ה אינו בחזקת טמא דהוי חזקה העשוי' להשתנות. ובמק"א כתבתי די"ל דדוקא התם לפי שעשוי להשתנות בו ביום שיטהר כשיערוב השמש והוי כההיא דזבחים דף י"ב שאין מחוסר זמן לבו ביום. משא"כ היכא שעשוי להשתנות אחר זמן רב. ובב"מ דף ק' תוד"ה הא מני. כתבו דאיכא חזקה לבעל הפרה חזקת מעוברת ודהשתא הוא דילדה. והוי חזקה הגם דעשוי להשתנות מאליו. משום דהשינוי הוא ע"י מעשה דלידה הוי מעשה ועיין ב"ק דף צ"ד. משא"כ הא דשמשא ממילא ערבא שמשתנית מאליה בלא שום מעשה ובתוד"ה אמר אביי כתבו כלומר לא מיבעיא חסרון הטבילה שאינו חשוב חסרון שהרי מקוה לפנינו ובידו לסבול כו' והיינו כמ"ש קדושין דף ס"ב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכעשוי מאליו להשתנות (וגם דיל"פ בגמ' דמיירי אחר שטבל ומחוסר הע"ש לבד). וסוגיא דעירובין הנ"ל דהיום חול ולמחר קדש מספיקא לא נחתא ליה קדושה כ"ז שאינו ודאי קודש. והא דהיום קודש ולמחר חול מספיקא לא פקעא קדושתיה מיניה היינו כדפירש"י ולמחר תהא חול על מעות שיש לי בבית ודלא פקע קדושה בכדי מאליו לכשיבוא הלילה אלא שתהא חול על מעות שיש לי בבית ושייך להעמיד הככר בביה"ש בחזקת קודש הגם דל"ש להעמידו בחזקת יום וכמ"ש מ"מ לענין הככר שאינו חול מעצמו ככלות היום אנא שיהא חל אז מעשה הפדיון. וכיון שיש ספק אם כבר חל מעשה הפדיון. יש להעמידו על חזקתו שלא נפדה. וז"א ספק במציאות אלא במקרה אם קודש הוא. או שכבר חל מעשה הפדיון. משא"כ הכא דל"ש לומר העמידהו בחזקתו שאינו ראוי לזמן ק"ש. דהכא אין חסר שום דבר וענין ומאליו יבא לילה וזמן ק"ש. וכיון דל"ש לומר העמד ביה"ש בחזקת יום ליכא בזה חזקה כלל:

ובזה יש ליישב הא דפרש"י בעירובין הנ"ל. ממה שהקשה עליו הריטב"א דהא קיי"ל בנדרים דף כ"ט גבי נטיעות הקדש עד שיקצצו דקדושת דמים פקעה בכדי הילכך בלא שום חילול יהא למחר חול כיון שהתנה. וי"ל דפרש"י הוי כבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקודשות כו' נקצצו פודן פ"א ודיו. ודגם ק"ד לא פקעה בכדי והגם שאמר הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו לא פקע קדושה בקציצה עד שיפדה. ודלא כעולא דאמר דכיון שנקצצו שוב אין פודין שא"צ פדיה דק"ד פקעה בכדי. והגם דרבא אמר מי קמדמית ק"ד לקה"ג ק"ד פקעה בכדי ומשמע דס"ל כעולא. מ"מ הא מייתי הש"ס דיתבי וקאמרי לב"פ דאמר פדאן חוזרות וקודשות כו' הכי א"ר יוחנן כו' והוי הסוגיא כב"פ. והנה למ"ש הר"נ בשם הרשב"א דעולא לא פליג אדב"פ אלא בלאחר שיקצצו ועד שיקצצו לכ"ע פדאן חוזרות וקודשות. וכ"כ התוס' דמ"ש לב"פ דאמר פדאן חוזרות וקדושות היינו משום דב"פ אמר כן בהדיא. אין הוכחה דקיי"ל כב"פ. אבל לתירוץ שני דתוס' וכ"כ הר"נ בשם הר"מ קרטבי דב"פ ועולא בתרתי פליגי ומשום דס"ל לב"פ דלא פקעה קדושה בכדי קאמר דפדאן חוזרות וקדושות. דאל"ה למה ליה למימר עד שיקצצו ואם לאמר שלאחר מכאן תהא קדושתן נפקעת ממילא. אי אפשר דקדושה לא פקעה בכדי. אע"כ לומר שאפילו יפדה קודם שיקצצו תחזור קדושתן עליהן משא"כ לעולא והא בהא תליא וכן משמע מלשון פרש"י דף כ"ח ודכ"ט ד"ה לב"פ דאמר פדאן חוזרות וקדושות ואפי' לאחר שנקצצו חוזר ופודן. מוכח לפ"ז מסוגית הש"ס דקאי אליבא דב"פ ודקיי"ל כוותיה וכן פרש"י במשנה אין להן פדיון לעולם כ"ז שלא נקצצו. ושפיר פרש"י לטעמו ושיטת הריטב"א עירובין הוא כדעת הרשב"א. ועיין בהשגת הראב"ד פט"ו ממעה"ק שכתב ואם יטעון עלינו טוען ויאמר ק"ד פקעה בכדי נשיב ונאמר בר פדא חולק ע"ז וס"ל דלא פקעה וספק איסורא לחומרא. אמנם עדיין מוקשה לכאורה מה הכריחו לפרש"י לפרש כן במימרא דר"נ כיון דאיכא פלוגתא בזה. ולפי מ"ש מיושב דאס"ד שבכלות היום פקעה קדושתה מאליה לא שייך להעמיד הככר בחזקת קודש. כיון שישתנה מאליו לחול. דכיון שהקדושה נפקעת מעצמה בבוא הזמן ככלות היום. כמו דל"ש לומר שביה"ש בחזקת יום ה"נ ל"ש לומר שהוא בחזקת קודש. ודוקא משום דלא פקעה קדושתה מאליה אלא שבלילה יחול מעשה הפדיון יש להעמיד אחזקתו שעדיין לא חל מעשה הפדיון שחזקת קודש של הככר אינה משתנית מאליה. ולענין חלות החילול שהוא דבר מתחדש שייך לומר העמידו על חזקתו שלא נתחלל עדיין. ואף שתלה החילול בלילה מ"מ כיון שצריך שיחול ענין ודבר מתחדש י"ל העמידו על חזקתו כמקודם. ומ"מ יש ליישב גם להריטב"א דולמחר חול בלא חילול עפמ"ש בתוד"ה דאס"ד. וא"ת לימא משום דמספיקא לא פקע טבל ולא נחתא תרומה וכוונת תירוצם מבואר בריטב"א. דטבל איסורו מעצמו ואנן סהדי דכל היכא דמצי לאקדומי תיקוני' ממהר ומתקן. משא"כ בהקדש דמדעתו מקדיש ליה ולא ניחא ליה דתיחות קדושה מספק וכי אמר היום קודש ולמחר חול כיון דמדעתיה מקדיש ליה לא בעי דתפקע קדושתו מספק א"נ כיון דמצי לומר מכשתחשך קודש כי אמר ולמחר קדש דעתו על יום ברור ומחוור. ועיין ט"ז יו"ד סי' ר"ח מההיא דקדושין דף ס"ד לא מחית אינש נפשיה לספיקא. שאין אדם מתכוין אלא על דבר הברור. וא"כ ניחא דהגם דל"ש בזה חזקה מ"מ אמרי' שלא היה בדעתו שיחול הקדושה עד שיהא ודאי לילה וכן כשאמר ולמחר חול אין דעתו שיפקע הקדושה עד שיהא ודאי לילה. והנה לפ"ז צ"ע מ"ש ההג"מ גבי תענית. ואולי ס"ל דאמרי' העמד גברא בחזקת איסור אכילה ושתיה עד שיתברר בודאי היתרו. וגבי ק"ש ל"ש לומר העמד גברא אחזקתו שאינו יוצא עדיין חובת ק"ש של לילה. שאין נופל בזה ענין חזקה כמובן. וע"כ צריכין לבא מטעם חזקת הזמן שהוא עדיין יום (והיום אינו אלא שלילת זמן שיוכל לצאת בקריאתו) ובזה לא שייך כלל ענין חזקה כמ"ש. [וצ"ע לפמ"ש האחרונים ליישב קושית הרשב"א על הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא מהא דחולין דף י"א דיליף מרישא של עולה. דשפיר מוכח דרובא נחשב כודאי דבכל מצות התורה כוונתה לקיים המצוה בבירור דוקא ודמש"ה י"ל קושית התוס' דבעי לכם למעט ספק גזל דלא הוי מצה"ב מן התורה ובעי ודאי לכם. וא"כ הא י"ל דמש"ה הקורא קודם לכן לא יצא י"ח לפי שכוונת התורה במצות קריאה הוא שיהא לילה בבירור. וגם אי אסמכוה אשל תורה י"ל שכן תקנו. ובתורה כתיב ובשכבך אמנם אין זמן קבוע ע"ז ידוע. וע"כ היינו כדכתיב בערב ועיין ב"מ דף פ"ג פועל בכניסתו משלו כו' לפי' ר"ח שיגיע לביתו עד צה"כ וכמ"ש ולעבודתו עדי ערב וש"מ דאז זמן שכיבה ובברכות דף י"א קאמר א"כ נימא קרא בערב ובבוקר מאי ובשכבך ובקומך הרי דס"ל דהוי כמאן דכתיב בערב. מדלא קאמרי דכתב קרא בשכבך לומר שאינו תלוי בערב ובקר אלא בזמן שכיבה ושאין ביה"ש בגדר ספק כלל. וגם ב"ה דאמרי א"כ למה נאמר כו' לא פליגי בזה. ומשום דא"א לצמצם רגע התחלת זמן שכיבה ואמרי' דהיינו מתחלת הערב והוי כדכתיב בערב ויש להאריך]:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה