אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

פתח דבר

הקדמה

בברכות (דף כ"ח) ת"ר בכניסתו מהו אומר יהר"מ ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם. והכפלת הדברים הוא, לפי שפעמים יארע תקלה ע"י גם כשלא יכשל בדבר הלכה וכהא דסנהדרין דף ה' תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר שטעו השומעים בכוונת דבריו (וכ"כ בתוס' רי"ח שלא יארע תקלה שלא יטעו תלמידי בדברי ולא אכשל לעשות מעשה ולא אומר אפילו באמירה בעלמא) ואמר וישמחו בי חברי. שכשאזכה לכוין לאמיתתה של תורה ושלא יבא תקלה ע"י ישמחו בי חברי כמו שאמר דוד המלך ע"ה שזכה לכוין תמיד להלכה יראיך יראוני וישמחו. וכן אשמח בחברי כשלא יכשלו בדבר הלכה ויכוונו להאמת. וע' מהרש"א בח"א. וע' ב"ב קל"ג קרי עליה אני ה' בעתה אחישנה ופרשב"ם בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציאה להם. אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באה תקלה על ידך שהרי עכשיו זימנני הקב"ה קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת. ועיין חולין נ"ט קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ע"ש וביבמות קכ"א ועיין נדה ס"ה דמנימין סקסנאה סבר למעבד עובדא כוותיה דרב אפילו ראתה אמר לא פליג רב בין ראתה בין לא ראתה קדים שכיב באורחא. קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און ופירש"י שלא נכשל זה בדבריו:

ועפ"ז יש לבאר לענ"ד הא דתנא בסנהדרין שם דבאותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו ופרש"י וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו. (והוא באשר התלמיד לא הורגל עוד להורות להעם הלכה למעשה ואך הסכין מעודו לשמוע ההלכה מרבו ולפלפל עם חבריו בדברים קצרים מעטי הכמות ורבי האיכות ובנקל יטעו המון העם בכוונת דבריו באשר לא הסכין מעודו להסביר לאנשים פשוטים שאינם בני תורה, ולא כן הרב אשר כבר הסכין לדרוש ולהורות אל המון העם, וידע איך לדבר עמהם אשר יבינו הדברים על מתכונתם), וקשה לענ"ד דפריך אי גמיר רשותא למה לי למישקל ולא מתרץ שצריך הסכם מרבי דגמיר, משום דר"ח בעצמו ידע דרב גמיר טובא, ומאי מתרץ משום מעשה שהיה, דהא לידע שדיבורו צח ושלא יטעו בלשונו כמו בין בצים לביצים יוכל כל אדם ובפרט ר"ח לידע אם לשונו צח ומובן כראוי (והגם דלפמ"ש במגילה כ"ד היה ר"ח קורא לחיתי"ן כמו ה"א אם לא ע"י טורח, בכ"ז היה יכול לידע אם לשון רב ברור ומדוייק דבר הנרגש לכל אדם) ואי נימא דלא פלוג כיון שגזרו כן, לא היה צ"ל טעם הגזירה שרבו יודע צחות לשונו, אלא שהרב יודע דגמיר ויודע הלכה למעשה ולא לפלפולא בעלמא ודמסיק שמעתא אליבא דהלכתא, ואף שגם ר"ח יכול להבחין זה, לא פלוג כיון שגזרו כן. והך טעמא עדיפא שבזה צריך יותר הסכם הרב מעל צחות לשונו שהוא דבר. מורגש יותר לכל אדם:

גם קשה הא דפסחים דף מ"ב דרשה רב מתנה בפפוניא כו' יע"ש שבלה"ק היו דורשין וכסבורין השומעין שמים שלו הוא אמר, וטעו בכוונת דבריו, אף שהיה לו רשות מרבותיו להורות, ולא גזרו שלא לדרוש אלא בלשון שהמון העם השומעין מבינים, ובדרשם בלה"ק עלול ביותר הטעות והמכשול: ולולי פרש"י היה מקום לענ"ד לפרש דכשראו שבא תקלה ע"י הוראת התלמיד שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה שטעו בלשונו וחשבו שאמר מי בצעים אין מכשירין גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו דאף דגמר וסבר ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא צריך נטילת רשות מרבו, שכשרבו יודע בו שהוא צדיק ומובטח בו שלא יבא שום תקלה ומכשול ע"י הוראתו כי לא יאונה לצדיק כל און, נותן לו רשות להורות (וזה התלמיד אף שבודאי היה אדם גדול לא הגיע למעלה כזאת), ודבר כזה לא יוכל לידע ת"ח אחר זולת רבו היודע היטב את יראתו וצדקתו, וניחא ההיא דפסחים שם, שע"י רב מתנה לא בא שום תקלה ומכשול, עיין ב"י סי' תנ"ה דכי א"ל אנא מיא דביתו אמרי שאבו מים והשהום עד הערב ולשו בהם וכ"נ ממ"ש הרא"ש, (או שלשו מהמים שבבית שעברו עליהן יב"ש ע"ש בב"י), וכן להר"א ממיץ שכתב דאם שגגה ולשה במים שלא לנו מותר ולכתחילה לשין בהם היכא דלא אפשר ומוכיח מעובדא דפפוניא דלא מצינו שהתענו מלאכול, ג"כ לא בא תקלה ע"י דס"ל שאינו אלא זהירות לכתחילה היכא דאפשר (וגם לא בא מכשול ע"י שבלא דרשתו לא ידעו שצריך מים שלנו דוקא, ואי מיירי קה"פ יכלו לאפות למחר ביום אחר, ולהסוברין דדוקא במצת מצוה בעי מים שלנו הוי זהירות בעלמא ולא חשש חימוץ מדבעי דוקא במצת מצוה, וא"ש גם אי מצת מצוה דוקא ע"פ אחר חצות), והא דקאמר בגיטין דף מ"ג הדר אוקי רבה בר"ה אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהן כו' יע"ש בפרש"י ובשבת דף ק"כ וחגיגה דף י"ד, לא נכשלו השומעין דרשתו ולא בא תקלה ע"י, דהא הדר אוקי אמורא עליה ודרש דחציה שפחה קידושיה קידושין ולא בא ע"י תקלה בפועל ומעשה, ובשבת פרש"י דהיינו טעמי תורה המסותרין והא דכתובות ס' דרהט בתריה ג' פרסי ולא אדרכיה, היינו כדקאמר שם דלא מסתייעא מילתא למימרא לפי שהיה במקום רבו יעו"ש:

ועיין שבת דף י"ב ר' נתן אומר קרא והטה כו' ומ"ש התוס' בשם ר"ת דדוקא גבי אכילת איסור שגנאי הוא לצדיק ביותר אין הקב"ה מביא תקלה לידן, ולכאורה י"ל מה שנכשל ר' ישמעאל בהטיית הנר הוא לפי שעבר ע"ד חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר והוא אמר אני אקרא ולא אטה (ונודע מה שביאר הגר"א זצ"ל שאמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר ולא נתנו טעם לדבריהם, שע"י שחשב טעם הדבר שמא יטה בא לידי מכשול שאמר אני אקרא ולא אטה וכהא דסנהדרין דף כ"א שאמר שלמה אני ארבה ולא אסור) ולזה לא נשמר מתקלה ומכשול להראות לו שאין לעבור ע"ד חכמים, וכהא דסנהדרין דף ק"ז רבש"ע בחנני ונסני כו' איכו זממא נפל בפומיה כו' שלא בא לידי לולי אמר כן, ובסוטה דף ל"ה שא"ל הקב"ה ד"ת שכתוב בהן הסעיף עיניך בו ואיננו אתה קורא אותן זמירות הריני מכשילך בדבר שאפי' תשב"ר יודעין אותו כו':

ובנדרים דף י' שחסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום ופרש"י בענין אחר לפי שאין באין לידי שום תקלה וחטא שיתחייבו קרבן חטאת, וש"מ דלאו דוקא במידי דאכילה הוא דאין הקב"ה מביא תקלה לידן, ולפר"ת צ"ל כפירושא קמא שהם מתיראים שלא יעשו שום חטא כו', (ומוקשה לפ"ז לשון הש"ס, גם הא קאמר בכריתות דף ח' דמאן דמחייב ה' חטאות עד דמייתי כולהון וסוף מכפר ליה וחטאת נזיר קרבן בפ"ע ואינו מכפר על חטא אחר ועיין זבחים ט' דלשם חטאת נזיר ומצורע פסולה דהני עולות נינהו). ולכאורה האמרינן בכריתות דף כ"ה המתן עד שתכנס לבית הספק וע"ש בפרש"י דף י"ח דהמתן עד למחר שיש מקצת ספק שמא חטאת היום וע"ש שהיה נקרא אשם חסידים וכדי שלא יקשה מההיא דנדרים לפרש"י בענין אחר, צ"ל דכיון דלהך מ"ד בכריתות סבר דאשם תלוי בא על הנבלה כלומר על ספק איסור לאו עש"ה חששו שמא נכשלו בספק איסור לאו, ודוקא לידי חיוב קרבן חטאת שהוא חטא חמור שזדונו כרת הוא דאין באין לידי תקלה כזו, ואולי י"ל ג"כ דנהי שבטוחין שלא נכשלו בשום חטא בעולם, מ"מ כיון שרצו להתנדב אשם תלוי אמרו דשמא אכלו חתיכה של ספק חלב ודקמי שמיא גליא דשומן הוא, אך ז"א דכיון שהם אין יודעין כלל מזה, וגם באמת שומן הוא מהכ"ת יביאו אשם תלוי ומוכרח כמ"ש, ועיין מ"א סי' א' ס"ק י"א מ"ש בהא דנדרים הנ"ל אי היו יכולין להתכפר בחטאת נזיר זו:

והתוס' בשבת שם הביאו ממ"ש בר"ה דף כ"א בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבא דמערבא, ומשום דלא הוי מאכל איסור אלא השעה אסורה, ולכאורה לפמ"ש שם הפוס' דמש"ה לא העיד להם כדי שיאסרו לאכול והניחן לאכול כמ"ש דף כ"ה אתם אפילו שוגגין ומזידין ומוטעין לא היה תקלה כיון שהיה מוסרין לאכול, ובלשון פרש"י אסהיד ונקבל עלינו ולא נאכל, ושצריך קבלה ולא מיתסרו ממילא, אך זה י"ל דהיינו משום דע"א אינו נאמן לאסור וע"ש בטו"א, ולהתוס' הכא צ"ל דלא שייך בזה הא דאתם אפי' מוטעין, ולכאורה ממה שנטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו משום דאתם אפי' שוגגין כו' י"ל דלמ"ד אין עירוב והוצאה ליוה"כ עיין יומא ס"ו כריתות י"ד לא עשה אלא איסור מדרבנן הוצאה וטלטול, וגם אי הוי י"ב מיל דיש סוברין דהוי מה"ת. עיין שג"א סי' ע' אי ממילא ביוה"כ ליכא מה"ת איסור תחומין די"ב מיל ואדרבה מדלא גזר עליו שיאכל כיון שהוא כבר מחרת יוה"כ ואדרבה אין להתענות בין יוה"כ לסוכות, דבזה היה מראה טפי שמקיים דבריו גם לענין אכילה שיש איסור חמור מה"ת, משמע שלא גזר עליו אלא לענין איסור מדרבנן, אלא די"ל דמש"ה גזר שיבא אצלו במקלו ובמעותיו שיש בזה פרסום טפי ושיראו הכל שהודה לדברי ב"ד. וע"ש בתוס' אי ביוה"כ של בני בבל בא סמוך לחשיכה דלפ"ז לא אכלו עדיין אלא שהותר להם לאכול גם אחר שהודיע להם. וצ"ע מ"ש התוס' בלשונם שיש כאן ודאי איסור כרת דאורייתא, דהא י"ל שלא היו אוכלין אלא לקיום נפשם וכמ"ש בירושלמי תמן חשין לצומא רבא תרין יומין א"ל ר"ח למה אתם מכניסין עצמכם לספק סכנה כו' ועיין סי' תרכ"ד, וכיון שלא העיד לפניהם לא החמירו בו כיוה"כ ממש שאינו אוכל אלא כשהוא מסוכן ואכלו מפני החולשה מעט מעט בהפסק יותר מכא"פ שאינו מצטרף לחיוב כרת וחטאת, או שאכלו שלכד"א ועיין נו"ב או שא"ר לאכילה ושתיה דליכא אלא איסור מדרבנן, אלא שלא החמירו בו כיוה"כ ממש, והא דקאמר בסים תבשילא דבבלאי הא היינו קודם שהודיע להם, ולהתוס' שבא סמוך לחשכה משמע שאמר שיבסום תבשילם ויאכלו מעדנים ביומא רבא דמערבא, ולעולם י"ל שכששמעו זאת מפיו נמנעו מזה אלא שלא התענו בו לגמרי, וא"כ ליכא תקלה דחטאת (מעותיו דהוי מוקצה ג"כ אינו מה"ת לפ"ז ובפרט שהיה בדעתו לטלטלם ול"ל דמיגו דאתקצאי בה"ש כו' כמובן):

ומ"ש התוס' שבת שם מההיא דפסחים דף ק"ו דר' ירמי' אשתלי וטעים קודם הבדלה, לכאורה לא מוכח מזה שיארע תקלה לצדיקים באיסור מה"ת דהתם אינו אלא איסור מדרבנן בפרט שלא היה אלא טעימה מידי, וכמו"כ מה שהביאו מהמדרש דבין דין לדין מתאכל תאנתא בטיבלא, ג"כ תרומת פירות מדרבנן (אף אי ראו פה"ב ושאכל ר"ז בעצמו אכילת קבע), ועיין תוס' ר"ה י"ב וגם הוי בזה"ז. והגם דחמיר עונש הטועם קודם שיבדיל לפי שהשביע גרונו וע"ש בתוס', דכל העובר על ד"ס ח"מ, ועונשו חמור במזיד, מ"מ לענין שכחה ושוגג יש לחלק לענין תקלה דחטאת דחזינן שגם בשוגג צריך קרבן לכפרה משא"כ איסור דרבנן שלא אסרו אלא לעשות כן בזדון, וגם למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן עיין גיטין נ"ד וש"נ היינו דגזרו אטו מזיד ומשום דד"ס צריכין חיזוק כדי שלא יבא לעבור במזיד. ולגירסת הספרים שלנו ביבמות דף צ"ט וכתובות כ"ח דפריך השתא בהמתן של צדיקים כו' מוכח שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים אף במקום שאין החכם עצמו נכשל באכילת איסור ור"ת ל"ג כן כמבואר בתוס'. ובחולין דף ה' פריך היכי מסתייעא מילתא למיכל איסורא כו' הגם שאינו אלא מדרבנן שנמנו על שחיטת כותי ואסרוה, הגם דקמי שמיא גליא שהכותי שאכל ר"י משחיטתו לא היה מומר לעבודת כוכבים ודמות שמצאו בראש הר גרזים, וכן בדף ו' דקאמר אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דרב אסי למיכל איסורא כו', והיינו דהגם שכל איסור דמאי אינו אלא מספק טבל ואפשר דקמי שמיא גליא שהפריש הע"ה המעשר כדין מ"מ לדידן הוי איסורא כיון שגזרו ע"ז חכמים, וא"כ צ"ל דבמידי דאכילה שהמאכל בעצמו אסור גנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור אפילו מדרבנן, ודוקא במידי אחרינא או שהמאכל מותר והשעה אסורה וכחילוק התוס', יש לחלק בין איסור חמור דחטאת לאיסור מדרבנן, וההיא דאתאכל פירי בטבלייהו מסיק במדרש אם הראשונים כמלאכים כו' וכמו שהובא בתוס', וי"ל ג"כ דר"ז נענש על מה שסמך א"ע דבודאי שלח לו ר' ירמי' מתוקנין ומשום דחזקה על חבר כו' וכמ"ש עירובין ל"ב וש"נ, ולא שם אל לב לחשוש שמא ר' ירמי' סמך א"ע שכשהוא שולח לר"ז בחסידותו ידקדק ביותר ולא יאכל עד שיוודע לו בבירור שהן מתוקנין, וכמו שאמר כן ר"י באמת (ועיין תוס' ע"ז נ"ט), וגם שהיה לו לשאול את פיו דהוי ספק שאפשר לברר ועיין פסחים ד"ד, דהא מחר קם ר"י עם ר"ז א"ל תקנת אילן תאנייה, ולזה נענש שבא תקלה לידו וכעין שנענש ר' ישמעאל שהטה על שאמר אני אקרא ולא אטה (ועפ"ז יש לחלק ג"כ בהא דאשתלי וטעים מידי לפמ"ש במק"א גבי שכחה אי לא מיקרי אונס עיין מ"א סי' ק"ח ומש"ש, משא"כ בההיא דחולין ה' וכדומה שאם לא ידעו מהגזירה הוי אונס גמור, ורגלי חסידיו ישמור מחטא ומכשול כל שאין בזה שום ענין קרוב לפשיעה קצת) ואי הוי בח"ל עיין בכורות כ"ז שאוכל והולך כו':

והנה מ"ש התוס' מההיא דיבמות דף צ"ו שנקרע ס"ת בחמתן, הנה לכאורה גם התם לא נכשלו באיסור מה"ת דהוי מקלקל, וא"צ לקריעה ואינו מתכוין לזה ומלאכה שאצל"ג, ומשבר כלי בחמתו הוי מתקן שעושה נ"ר ליצרו שעושה זה בכוונה, והכא נקרע מאליו כמ"ש בגליון בשם הערוך שזה היה מושכו אצלו וזה היה מושכו אצלנו עד שנקרע, ואדרבה מאוד נצטערו ע"ז, וגם י"ל דהגם שהיה מחלקותן בנגר שיש בראשו גלוסטרא אי מותר לנעול בו בשבת, מ"מ מעשה המחלוקת היה בימות החול שנחלקו בזה הדין, ומה שנקרע הס"ת י"ל שלא נעשה קרע בשמות ואזכרות אלא ביריעות או שנקרע בין היריעות במקום התפר ויכול לחזור ולתופרן, וגם י"ל דבשביל שכעסו זע"ז והקפידו אף שבודאי היה מחלקותם לש"ש נענשו שבא לידם תקלה ומכשול להראות להם שאין להקפיד ביותר ולכעוס אף במחלוקת לש"ש ועיין פסחים ס"ו שגם מרע"ה נענש על מה שכעס ונתעלמה ממנו הלכה. ומ"ש התוס' מההיא דחגיגה ט"ז ומכות ה' ביהודא בן טבאי שהרג עד זומם, עמ"ש הריטב"א במכות שם שלא באת תקלה ע"י צדיק זה, שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכאותה שאמרו בב"מ דף פ"ג לראב"ש אל ירע בעיניך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ, והגם דהתם תלאוהו העכו"ם והכא הרגו בב"ד שאין להורגו בדין כיון שלא נגמר דינו בעדים והתראה כד"ת, וקודם שנגמר דינו לא הוי בר חיובא ע"ש דף ה' ע"א, ס"ל להריטב"א דכיון שמכין ועונשין כדי לעשות סייג לתורה וכמ"ש בסנהדרין דף מ"ו באחד שרכב על סוס בשבת וסקלוהו (בימים הקדמונים) לא חשיב זה תקלה כיון שהיה חייב מיתה מעבירות אחרות, דשיטת הריטב"א שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בשום דבר בעולם ולאו דוקא במידי דאכילה: ובזה יבואר מ"ש יומא ל"ח א"ר יוחנן כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור, ונשאלתי (מהרב ר' חיים הלל שיחי' מוולאזין) דהא אמרי' בברכות דף כ"ט אל תאמין בעצמך עד יום מותך שהרי יוחנן כה"ג שמש בכה"ג פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי (ולכאורה י"ל דהוי בפלוגתא וכאביי דאמר הוא ינאי הוא יוחנן אך ז"א דהו"ל להש"ס בברכות לאתויי מימרא דר' יוחנן, גם דבחגיגה ט"ז יצא מנחם אביי אמר יצא לת"ר ע"ש), והשבתי דכיון שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והבחירה נתונה ביד האדם יכול לבחור הרע ח"ו גם כשהיה צדיק כל ימיו וכמ"ש אל תאמין בעצמך כו', ומ"ש דשוב אינו חוטא היינו שאינו בא לידי חטא בשוגג (עיין יומא ל"ו דחטא הוא בשוגג) שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ורגלי חסידיו ישמור מתקלה ומכשול כ"ז שהן בוחרין בטוב ומתרחקין מן החטא ה' בעזרם שלא יכשלו בחטא בשגגה (ומ"ש ולא חטא היינו במזיד דומיא דואינו חוטא דא"ר שילא דהיינו במזיד, והלשון חטא כולל שניהם, או דדוקא כשהיה רוב שנותיו צדיק שלא בא חטא לידו אז נשמר לעולם מחטא שוגג, והא דאמרי דבי ר' שילא דכיון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ואינו חוטא שוב אינו חוטא, אולי היינו שהוא מובטח ושמור מזה החטא שבאה לידו ולא חטא, ומשאר חטא שוגג אינו נשמר כשאינו צדיק) ולכאורה יתכן ג"כ לומר שהגם שהבחירה נתונה ויר"ש אינו ביד"ש, בכל זאת ביד"ש לשמרו מן החטא בפועל ושלא יהא בידו להפיק זממו הרע ומחשבה רעה אינה מצטרפת וכמו ביצרא דעריות שלא תזדמן לו ואין יצרו של אדם מתאוה אלא במה שעיניו רואות עיין סוטה ח' סנהדרין מ"ה, ואולי זה מ"ש העבר עיני מראות שוא וגו' שמתפלל לה' שלא יזדמן לו לראות שוא כי העין רואה והלב חומד, ועכ"פ ביד"ש למונעו מן החטא בפועל אף כשיבחר ברע, כשלא יזדמן לו ולא יהא בידו להפיק משאלת יצרו הרע, והשתא ניחא דנהי דשוב אינו חוטא בפועל שנאמר רגלי חסידיו ישמור מ"מ קאמר אל תאמין בעצמך כו' ושנעשה לבסוף צדוקי שהוא חטא המחשבה במינות וכפירה, דבר שאינו ביד"ש למונעו מזה, ומש"ה קאמר טעה בברכת הצדוקים מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא, אמנם אי נימא דמחשבה דמינות לא הוי כע"א שמצטרפת למעשה משמע שנעשה צדוקי בפועל וצ"ל כמ"ש מקודם (ובתפלת אתה חוננתנו חשוכים מכל חטא ופשע שישמרנו וימנענו גם מפשע שהוא במזיד. שכשיתן בלבבנו לאהבה וליראה אותו בלב שלם נוכל להתגבר על היצר. ועיין ע"ז דף ה' היה להם לומר תן אתה ומש"ש. וי"א חשוכים מכל חטא לבד שימנענו וישמור אותנו מתקלה וחטא בשוגג. ושעל הפשע אינו נופל לשון חשוכים שהוא המניעה ביד"ש. ולפמ"ש יתכן על הפשע ענין המניעה שלא יבא לחטא בפועל). ועיין נזיר כ"ג ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כו' אמר קרא ונשא עונו ובמד"ר על הכתוב נפש כי תחטא בשגגה כל מה שבראתי בו' ימי בראשית לא בראתי אלא בזכותך ואת יוצאת וחוטאת נפש כי תחטא. דכיון שהצדיקים הטהורין מכל דופי נשמרין מחטא בשוגג שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים מה שנכשל בחטא בשוגג מורה על חטאת נפשו כי אינה טהורה מדופי שלולי זאת לא בא לידי תקלה. ומש"ה חייב גם בטעה בדבר מצוה כל שלא עשה מצוה הגם דכוונתו היה לשם מצוה ולא שייך כ"כ לקונסו דהו"ל לעיוני:

ובריש שבת במתני' דפשט העני את ידו פי' הרע"ב ובתוי"ט דנקט בלשון עני ועשיר דקמ"ל דמצוה הבאה בעבורה אסורה וחייבין עליה ומשום דלא נתנה שבת לדחות אל מצות צדקה וכהא דשבת קל"ז דמודה ר' יהושע בב' תינוקות א' של ע"ש וא' של שבת ומל של שבת בע"ש ושל ע"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא (ובתוד"ה פשט הקשו מה לי עני מה לי עשיר יע"ש בלשון קושייתם דלטעמייהו בתוד"ה בבא דרישא דלא קעבר אלפני עור דמיירו בעכו"ם והחפץ של עכו"ם וליכא אלא מפני ד"ש כמ"ש בגיטין ס"א) ובתוס' רע"א זצ"ל הקשה דהא דמי ללולב ששכח והוציא לר"ה שפטור דלולב ג"כ לא ניתן לדחות דהנטילה הוי רק טלטול בעלמא והעברה בר"ה אסור ושאני תינוקות שאינו טרוד כלל שאין לו למול שום תינוק באותו יום. ובצדקה דטריד ליתן צדקה הוי כלולב. וי"ל דשאני לולב שחייב בנטילתו אלא שלא היה לו להוציא (וגם ניתן לדחות לענין איסור טלטול ע"ש בגמ' ותוס') משא"כ הכא דכשהעני עומד בר"ה שאסור להוציא וליתן לו ליכא על הבעה"ב מצות צדקה כלל אז כשהעני עומד בחוץ. ודמי למ"ש סוכה דף מ"ב כגון שהביאו מלשכה שאינן מבוקרין דלא הוי טעה בדבר מצוה שטלאים שבלשכה זו אינן עומדין להקרבה (ולפמ"ש מנחות מ"ט שאין ביקור מעכב בדיעבד כשנמצא תם צ"ל לפי שנמצא בע"מ ועמש"ש) ולענין מצות צדקה לא ניתן שבת לדחות אף באיסור דרבנן ועיין יבמות ל"ד בתוס' וכיון דלא הוי טעה בדבר מצוה ממש חייב חטאת והגם דאכתי כוונתו ומחשבתו היה לשם מצוה דנתינת צדקה דלכאו' למה יחשב לו לחטא ועון שמביא קרבן לכפר כיון דאדרבה עשה לשם מצוה ולזה א שם אל לבו לדייק ולעיין כ"כ. מ"מ ניחא לפמ"ש דמה שנכשל בחטא בשוגג מורה על חטאת נפשו. ובסיומא דברכות ת"ח מרבים שלום בעולם שנאמר כו' שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. שהעוסק בתורה לשמה ואוהבה אינו נכשל אף בחטא שוגג דמכשול היינו שוגג כמ"ש יומא פ"ו שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ורגלי חסידיו ישמור. ולזה כשפשט בעה"ב ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני חייב חטאת הגם שכוון לשם מצוה דכשנכשל בחטא הוצאה בשבת אות היא כי גם נפשו ובחירתו לא מטוהרה ולזה חייב קרבן וכפרה. והאונס פטור (גם אי דרשינן טד"ק) דאונס רחמנא פטריה והוי כמו שלא עשה איסור ולא נכשל באיסור ובזה יתיישב מ"ש במדרש וילקוט שמואל קי"ח ויפדו העם את יונתן. אר"י וכי לחם אכל והלא לא אכל לחם אלא דבש. ר"ל אמר וכי אכל והלא מיטעם טעם כו' המטעמת אין בה לא משום אכילה כו'. ולכאורה ממה שאמרו היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה וגו' מבואר שלולא זאת היה ראוי להמיתו. ובזה י"ל שאמרו דכיון שעשה הישועה הגדולה הזאת בישראל וה' היה בעזרו וכמ"ש כי עם אלהים עשה היום הזה. בודאי הוא צדיק גמור שע"י שלח ה' ישועתו וכיון שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בפרט במידי דאכילה מוכח שנא נכשל דטעימה שרי או דדבש שרי. ומה שלא ענה ה' לישראל ונלכד יונתן בגורל י"ל שחטא באמרו עכר אבי את הארץ. ושטוב יותר אם היו אוכלין למען יתגברו על הפלשתים אויבי ה' וכאלו נדרש גבורתם. ובאמת אך בה' יעשו חיל והוא יבוס צריהם. ואף שלעולם אל יסמוך אדם א"ע על הנס ומנכין לו מזכיותיו וטוב יותר שלא יצטרכו לנס גדול. בכ"ז חטא באמרו עכר אבי וגו' כיון שהיה התענית לש"ש ושהיה מקום לשומע לחשוב שתולה הנצחון בגבורת ישראל וכחם הטבעי ומ"מ לא נכשל כלל במה שטעם מעט דבש. ועמ"ש בזית רענן שבאמת כל מאכל קרוי לחם כמ"ש רש"י פ' אמור אלא שהעם הצילו ליונתן בטענה זו. ולענ"ד י"ל דהגם שכל מאכל קרוי לחם וכמ"ש לחם אלהיו ועבד לחם רב מ"מ אינו כולל דבש שהוא משקה והגם דבמ"ש אשר יאכל נכלל גם שתיה כמ"ש בשבועות דף כ"ב. (וגם למ"ש התוס' בחולין ק"כ ד"ה לרבות השותה דמידי דבר אכילה דממחי להו ושתו להו לא הוי בכלל אכילה היינו דוקא המחה את החלב וגמעו שהוא אוכל בעצם ושותהו ע"י מיחוי משא"כ דבש העומד לריסוק דהוי כמשקה עיין סוף עוקצין חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה) י"ל דכיון שאמר לחם אינו כולל דבש שהוא משקה וכעין מ"ש בשבועות דף כ"ג דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידתא היא וה"נ גלה דעתו בזה. ולכאורה ר"י ור"ל לטעמייהו דלר"ל דח"ש אינו מה"ת קאמר טפי דטעימה אינו הכלל אכילה ועמ"א סימן ר"י ס"ק ו' דכיון שנפשו חשקה לאכול יותר אלא שנמנע מפני האיסור לא חשיב הטעימה אכילה וכוונתו דגם שבשעת הטעימה לא ידע עדיין מהשבועה מ"מ תיכף הגידו לו מהשבועה ולזה נמנע לאכול יותר ולולא זאת היה בדעתו לאכול יותר. ולכאורה י"ל דגם אי ח"ש מה"ת היה יונתן שוגג בדבר ומפני חומר השבועה רצה לענשו אף בשוגג ועיין ילקוט מהפדר"א ועיין גיטין ל"ה שנענשה אף שכוונה לשבע באמת וע"ש בתוס' ועמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג דח"ש הגם שאסור מה"ת לא תשיב מושבע ועומד וכוונת השבועה היה על שיעור שלה מש"ה מה שאסור ח"ש אינו אלא ככל איסור תורה דעלמא שאינו נענש עליה בשוגג שאין לח"ש חומר שבועה (וגם היה בולמוס שהאירו עיניו עיין יומא פ"ג ומה שעשה תשועה בישראל מורה על צדקתו עיין קדושין ע"ו סנהדרין מ"ט) וניחא גם אי חשיב ואוכל עיין ב"ב דף פ' ומייתי הא דיונתן דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש ע"ש. (ובסיומא דמשניות אמרתי דכיון דבה"א משירסק ומקודם הוי בכלל אוכל עכצ"ל כר"ל דוכי אכל והלא מיטעם טעים ומש"ה כהנים נכנסין לאכול בתרומתן כשהגיע זמן ק"ש כמ"ש האחרונים דטעימה בעלמא הוי דשרי):

והנה ע"פ המבואר י"ל בהא דחולין דף קי"א דא"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי ליה מידי ולא ס"ל וכבר תמהו דהא שמואל אמר לרבך יהיבי ליה ואכל ובודאי לא היה משקר ח"ו. ולכאורה י"ל עפמ"ש בגיטין דף כ' נפק לוי דרשה משמיה דר' ולא קלסוה משמיה דרבים וקלסוה אלמא הלכתא כוותיה ופרש"י דדרש הכי כי היכי דליקבלו מיניה ועיין גיטין ע"ז משמיה דרבים ולא קלסוה ובפרש"י. ועיין שבת דף קט"ו ד"ה אתא איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן ופרש"י כי היכי דליקבלו מיניה. ובפסחים דף כ"ז בעלמא קסבר שמואל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו וסבר אתניי' איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא יע"ש ובעירובין דף נ"א לא תנא ליה כר' יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה והוא כמ"ש פסחים דף קי"ב היתלה באילן גדול ועיין מ"א סימן קנ"ו שאם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרה בשם אדם גדול כי היכי דליקבלו מיניה יע"ש. (ועיין קדושין מ"ד אפכוה שדרוה כו') וכ"כ בתשובת הגאונים הנקרא חמדה גנוזה שכשיודע שהדין כן מותר לתלות בשם רב גדול ובשם רבים כדי שיקבלו ממנו. ובזה יש לפרש לענ"ד הא דאמר בב"מ דף כ"ג בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני מילייהו במסכתא כו' ופרש"י יש בידך מסכת פלוני סדורה כו' יאמר לאו ומדת ענוה היא. ולכאורה יל"פ דמשני מילייהו לתלות באילן גדול כדי שיתקבל ההלכה. וצ"ע לענ"ד דלא פרש"י כן דהכי משמע לישנא דבמסכתא ובכל הש"ס מבואר זה ההיתר. ובזה יבואר הא דאמר בקדושין דף מ"ד ר' אבין בר סמכא הוא א"ל אין כמן ימא לטיגני הוא ופירש ר"ת דשני מקומות הם וקרובים זל"ז כלומר אין אדם משקר כה"ג. ולכאורה תמוה איך חשד לר' אבין שישקר. ועיין יבמות ע"ז תוד"ה אם דאומר ר"ת דדוקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר ובמדעל"ג סמכינן עליו והכא אינו נוגע בדבר (והתם קאמר שאני הכא דהא שמואל וב"ד קיים והוי מדעל"ג הגם שאין המקומות קרובין משום שמיד ישאלו לשמואל וב"ד). ועפמ"ש י"ל דכיון שהוקשה להם קושית ר"ל דהא כתיב ויצאה והיתה כו' חששו שמא ר' אבין מדעת עצמו נראה לו דברי ר' יוחנן ולזה הוא תולה ההלכה בהסכם חברותא דכולהו סברי כר' יוחנן. ושאל אי בר סמכא הוא ויש לסמוך גם על סברת ודעת עצמו להכריע הדין וא"ל אין כמן ימא לטיגני דכיון דמקום קרוב הוא סבר אי משקרנא אתי אינש אחרינא ומכחישני. ובמקום שיתברר האמת בודאי לא יתלה באילן גדול ורבים ללא תועלת ושעוד יהיה גנאי בדבר. ובודאי אמת דבריו שהסכימו החברותא כר"י:

ועפמ"ש יתיישב הא דשבועות דף כ"ו מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו א"ל אידך ואנא בשיקרא אשתבעי א"ל לבך אנסך וכתבו התוס' דלאו דוקא למיפטרי' מקרבן אלא אפי' עונש נמי ליכא כדמוכח בנדרים דף כ"ה יע"ש. ולכאורה קשה דנהי שלבו אנסו וסבר שרב אמר כן מי אנסו לישבע ע"ז בפרט כשרואה שחבירו נשבע להיפוך. (וע' עירובין י"ז אורייתא נביאי וכתובי דאמר רב הכי) ולפ"ז י"ל שנשבעו לחזק דבריהם שאומר כן בודאי שאמר כן רב ולא שאומר כן בשם רב לתלות באילן גדול לפי שברור אצלו שכן הוא ההלכה ונשבע לשם שמים כדי שידע שרב אמר כן ויפסקו לאמיתה של תורה. והיו כאנוסים על השבועה (וגם אי נימא דכיון דרב קיים והוי מדעל"ג בלא"ה ידעו שחושב שרב אמר כן בכ"ז נשבעו שידעו שברור אצלם שאמר רב כן ולא יחשבו שאומר כן מאומדנא והשערה בכוונת דברי רב) והא דאמר ביבמות דף ל"ג בשלמא לר"ח קא משתבע לאפוקי לר"ש מחזקי' אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי קשיא. היינו משום דפלוגתייהו הוי לענין זר ששימש בשבת ושאכל מליקה דהוי הלכתא למשיחא ואליבא דר"ש ואיזה צורך לישבע וגם ל"ש שיחשבו שתולה באילן גדול דכיון שאין תועלת להלכה למעשה אין לעשות כן דמדבר שקר תרחק ודוקא לאפוקי לר"ש מחזקי' ניחא ליה דמשתבע (וצ"ע דכיון שמתחלה קפץ ר"ח ונשבע א"כ י"ל דמש"ה הוצרך ב"ק לשבע שבלא שבועתו היינו סומכין על דברי ר"ח שנשבע דלר"ש חייב ב' וכשנשבע ב"ק ג"כ. הדר מחזקינן לר"ש לקולא. וגם צ"ע מה תועלת לשבע לאפוקי לר"ש מחזקי' שאינו נצרך למעשה) ור"כ ורב אסי נשבעו שניהם הגם דלא יתכן לומר שדברי שניהם היה נגד החזקה דבמקום שנוגע למעשה צריך יותר לחזק דבריו וכמ"ש. והשתא י"ל לכאורה דלפי שהיה ברור לשמואל דנ"ט בר נ"ט שרי. אמר לרבך יהיבי ליה ואכל. אך מלבד שהוא דחוק מאוד לא יתכן לומר כן דהא כיון דרב קיים והוי מדעל"ג וכמו ששאל אח"כ מרב פשיטא שלא יאמר ח"ו דבר שלא היה לעולם. ובפרט שיש בזה דבר שקר יותר מתלית ההלכה בשמו. ובשם הגאון ר' נתן אדלער זצ"ל מתרצין דשמואל לטעמיה ביבמות י"ד דעשו ב"ש כדבריהם. ורב לטעמיה דלא עשו ב"ש כדבריהם ומש"ה אמר דלא יתכן דליספי לי מידי ולא ס"ל. אך קשה דהא לשמואל דעשו מודעי להו ופרשי ואדרבה מייתי מזה בהג"מ דיבמות שם מדלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעי להו ופרש"י שסומך עליו ול"ח דלמא ספי ליה. ועפמ"ש י"ל דכיון דקרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און כמ"ש חולין נ"ט וש"נ סמך ע"ז שמואל שנתן לו לאכול שאם הוא איסור או דאסור עליו דשאחד"א יפרוש מלאכול דלא יאונה לו תקלה בפרט במידי דאכילה ורב אמר חס ליה לזרעיה כו' שבודאי לא נתן לו לאכול מה דס"ל לאיסור. ובענותנותו לא אסיק אדעתיה טעמא דשמואל משום לא יאונה לצדיק כו':

וי"ל ג"כ דלטעמייהו בנזיר דף י"א ועיין נדרים כ"א. דאר"י א"ר אסי ד' נדרים הללו צריכין שאלה לחכמים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי תנא קתני התירו חכמים ואת אמרת צריכין שאלה לחכמים יע"ש. ובב"י וש"ע סימן רי"ד דיש מי שאומר (הר"ן בפי' שני ורשב"א) שגם אם טועה ונוהג איסור בדבר המותר צריך שאלה והתרת נדרים. וקי"ל כסברא הראשונה שא"צ שאלה ועיין סי' רמ"ב גבי חכם שאסר דכשהוראתו טעות ל"א דשאחד"א. והשתא י"ל דשמואל לטעמיה שא"צ שאלה וה"נ כיון שבאמת מותר מה שטועה בדין וסובר שהוא אסור א"צ שאלה כנדרי שגגה וטעות. ורב ס"ל כר"י א"ר אסי וקאמר חס ליה לזרעיה כו' דהא בודאי לא היה נותן לו דבר שלדעתו הוא אסור דצריך שאלה. והא דיבמות דמודעי להו ופרשי הוא כדי שלא יתרחקו וימנעו א"ע עהם גם דלב"ש לטעמייהו נדרים כ"ה כ"ח י"ל דס"ל כרב אסי וכר"ש (ואי הדגים צוננין והקערה רותחת לרב לטעמיה פסחים ע"ו הקליפה לבד אסור לאכול בכותח והארכתי בזה ואכ"מ). ומה שאמר לרבך יהבי ליה ואכל הגם דלפ"ז לא ידע רב שהקערה הוא של בשר דכיון שאכל ש"מ שהוא היתר דלא יאונה לצדיק כו':

וע"פ המבואר יש להמליץ על מה שלא נהגו לדרוש לפני העם גם בשה"ג ובש"ש פסקי הלכות למעשה ועמ"א סימן סכ"ט לפי שביותר עלולים אנשי ההמון ליפול בטעות ומכשולים כששומעים הלכות פסוקות מפי הדורש שיטעו בדבריו וגם ידמו מילתא למילתא. וכידוע שגם בקראם הלכות פסוקות מספרי הקיצורים ע"פ הרוב יטעו ויפלו ברשת המכשולים באשר לא ידעו ויבינו הדברים על תכונתם. וידמו בנפשם כי כבר ידעו ההלכה על בוריה. ולא כן כשיבאו לדרוש פי הרב המורה על כל דבר ודבר ויאמרו ו את שאלתם וישיב להם תשובה ברורה אם להיתר או לאיסור שאינו עלול כ"כ שיטעו בדבריו ויכשלו. ולזאת בדורות הראשונים אשר כל הדורשים שניתן להם רשות להורות היו מובטחים שלא יארע דבר תקלה ע"י כי לא יאונה לצדיק כו'. דרשו הלכות פסוקות בפומבי להורות דרכי ה' ותורתו (עיין מ"ק ט"ז והכתיב לא מראש בסתר דברתי ההוא ביומא דכלה ועיין יבמות ק"י דיתבי וקמקוו אקותא בשוקא דפומבדיתא ומש"ש). ובימינו אלה אשר לא כל רב ומורה יוכל לבטוח בנפשו כי הגיע למעלה רמה ונשאה כזאת (ואם ראשונים בני מלאכים כו') שיבטח שלא יארע תקלה ע"י. נהגו לדרוש דברי אגדה ומוסר המעוררין לבן של ישראל לאביהן שבשמים ולעשות מצותיו (ובכ"ז הדורש לשם שמים בהלכות הפסח אפשר שתגין עליו זכות המצוה לדרוש אז הלכות פסוקות שלא יארע תקלה ע"י. אלא דכיון דהאידנא ליכא כ"כ עם שבשדות ויש רב ומורה קבוע ששואלין פיו בכל ענין שיארע. ושהספרים כתובין ולומדין בחבורה מתוך הספר. לזאת לא יקפידו הרבנים לדרוש הלכות פסוקות). ועיין פ"א דאבות חכמים הזהרו בדבריכם כו'. ופי' הרמב"ם שמים הרעים כינוי למינות ואמרו השמרו בדבריכם בתוך ההמון ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר. ועדיין צריך ביאור הכפלת הדברים בלשון המשנה. ועפ"ז יתכן שאמר הזהרו בדבריכם ואל תאמרו שאתם מובטחים שלא יארע תקלה על ידכם. ולא יכשל אדם בכוונת דבריכם ליפול במינות ח"ו. שמא תחובו חובת גלות (שההורג נפש בשגגה חייב גלות וכפרה על שבא מכשול כזה לידו שמגלגלין חוב ע"י חייב ולולא זאת לא אנה לידו מכשול כזה ועיין מכות י') כמ"ש אל תאמין בעצמך כו' ואפשר שלא תהיו במעלות הצדיקים ויוכלו השומעין לטעות בכוונת דבריכם וליפול ברשת המינות ותחובו חובת גלות כהורגי נפש בשגגה שמתו מיתת הנפש (ורשעים בחייהם קרויין מתים) ע"י מה שלא נזהרתם בדבריכם. ותגלו למקום מים הרעים שבשגגה יהפך הדברים שתאמרו (ועיין ב"ק פ"ב וביחוד דברי אגדה נמשלו למים כמ"ש חגיגה י"ג ועמש"ש) למים רעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו. שיהפכו לשותיהם למים רעים כאשר יטפו בכוונת הדברים ונמצא ש"ש מתחלל שיאמרו כן בשם החכמים. ובאדר"נ שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה ותחובו כו'. (או שע"י שתחטיאו השומעין בשגגה תחובו חובת גלות ויגרום החטא שגם אתם תגלו למקום כו' וגם אתם תפלו במכשול והתלמידים ישתו שינהגו מעשיהם בפועל בדרכי המינות או שעי"ז שיבא תקלה ע"י ותחובו גלות יגרום החטא שתצא מאתכם תקלה גדולה ושיפרשום התלמידים גם למינות): ועיין חגיגה ט"ו אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו כו' ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כו' הא בגדול הא בקטן ע"ש בפרש"י, ועפמ"ש י"ל ג"כ שאם הרב דומה כו' יבקשו תורה מפיהו להלכה למעשה באשר לא יבא ע"י תקלה ומכשול כי לא יאונה לצדיק וגו'. וז"ש ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה שגם כשאין הרב דומה כו' כשתשים לבך לדעתי יכונו על שפתיך ולא תבא לטעות ומכשול בהוראה כאשר תבטח בה'. ואודיע גם לך קשט דברי אמת. כשהתלמיד גדול וצדיק ומשים לבו לדעת ה'. וי"ל ג"כ לפמ"ש בפסחים דף נ"ב קרי עלי' רב יוסף עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כל המיקל לו מגיד לו. וביאור הדברים הוא שאמר זנות יין ותירוש יקח לב ומחטיאים את האדם. ואמר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעה וגו'. וכמ"ש בסנהדרין דף ס"ג יודעין היו ישראל בעכו"ם שאין בה ממש ולא עבדו עכו"ם אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ועד"ז ביארתי הכתוב ירמיה ב' ראי דרכך בגיא דעי מה עשית בכרה קלה משרכת דרכיה עמש"ש. ויצר ורוח זנונים יתעה האדם עד כי יאמין גם במשאות שוא ומדוחים בסימני ואותות הבל בהגדת המקל. באשר השכל נמשך אחר יצר הלב וכח המתאוה ולולא הרוח זנונים אשר בקרבם לא באו לידי שטות כזאת לשאול באותות שוא והבל. ולזה קרי עליה רב יוסף על הא דא"ר ספרא נקוט הא כללא דר"ה בידך דדייק וגמר שמעתתא כו'. מ"ש מקלו יגיד לו שהשכל נמשך אחר יצר הלב. ולזאת יש לאדם לשום לב ולהתבונן על הדבר אשר יראה ברוח תבונתו ושכלו אם אין בזה תערובת כח היצר והרצון. וכאשר רצון האדם נוטה אחר המיקל והמתיר צריך שיהיה מתון בדבר ולחשוד את שכלו אולי ח"ו רצונו מטהו להאמין דברי המיקל. וכל המיקל לו מגיד לו ואולי אם היה ר"ה אומר לחומרא לא היה סומך עליו יותר מעל רב כהנא. ולא אמר ח"ו לגנות את רב ספרא רק שבא לדוגמא להזכיר שצריך להזהר בזה ולהתבונן אם אין כח הנטיה והרצון לתת אמון בדברי המיקל מתעהו בזה. ולזאת כשאין הרב דומה כו' לא יבקשו תורה מפיהו ובפרט אחר שיצא לתרבות רעה שיש להזהר ממנו שיש לחוש שיכשיל בהוראה. וכי יאמר גם דברי מינות. ואך ר"מ ידע להזהר מזה כמ"ש תוכו אכל קליפתו זרק:

וע"פ האמור לעיל יבואר מ"ש בסוטה דף ל"ב מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ובפרש"י חולין (דף מ"א ד"ה ל"ש) דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ומתכפר לו. דמה שמתבייש מה שבא לידו דבר עבירה בשוגג הוא לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים ורגלי חסידיו ישמור ומה שנכשל בחטא מורה על חטא נפשו. ומשמע מזה דלאו דוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים. מדלא חיישינן דמאן דחזי סבר דמחוייב חטאת הוא במידי דלאו דאכילה. דל"ש הטעם דאינו מחפה כדי שיתבייש. ועמ"א סי' תר"ז ס"ק ב' ומש"ש לישב. ועפ"ז י"ל בהא דיבמות פ"ז ועיין סימן טו"ב ח"מ ס"ק ע"ח עמ"ש בשו"ע שהנשאת ע"פ עד אחד לא תנשא אלא ברשות ב"ד שצריכין להיות ג' כשרים. דכיון שהוא דין והוראה בעלמא הוי כשאר איסורין וא"צ ב"ד דוקא. דכשתנשא ע"פ ב"ד של ג' עדיף לפי שאין הקב"ה מביא תקלה לידם שיתירו א"א לעלמא וכמו בד"מ שצריך ג' דא"א דלית בהו חד דגמיר וה' בעזרם שידונו דין אמת לאמיתו וכמ"ש אלהים נצב בעדת אל עיין סנהדרין ז' וריש הוריות שצריך שיאמרו מותרין אתם לעשות וב"ד ששגגו בהוראה מביאין קרבן יע"ש. וצריך שיהא ברשות ב"ד וכמ"ש. (ועפ"ז י"ל קצת קושיא המפורסמת בקדושין ל"ח תד"ה אקרוב. דא"א שלא קיימו המצוה מפני ששכחו השיעורין. וגם דמדכתב לה קרא משמע שעשו כדין) ועיין יומא פ"א לשנה נפקי כ"ע מזגו ושתו חלא כו' וצע"ק:

ומה שנחלקו החכמים בהלכות ודינים להלכה למעשה לא נכשל אחד מהן ח"ו וכמ"ש בעירובין דף י"ג אלו ואלו דא"ח הן. באשר הדבר האסור אין איסורו רק בגזירת ורצון הי"ת. והוא שאמר לנו ע"פ התורה אשר יורוך וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וגלוי וידוע לפניו שב"ש וב"ה וכדומה מהתנאים יחלוקו בדיני התורה ועיין שבת ק"ל במקומו של ריה"ג היו אוכלין כו' שריה"ג הורה להיתר ולא עבר השואל בזה ע"ד חכמים שעשה ע"פ הדבר אשר הגיד לו הת"ח והשופט. ואחר שנפסק לאיסור הממרה וסומך על המתיר עובר ע"ד חכמים. וכן מי שעשה כדברי ב"ש אחר שנפסק כב"ה ועיין ברכות דף י"א. וקודם שעמדו למנין ונפסק כב"ה קיים השואל לב"ש ועושה כדבריו במקומו. רצון הי"ת שאמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. שגלוי וידוע לפניו שב"ש יאמרו כן וצוה לתלמידיו שיעשו כדבריו. ואלו ואלו דא"ח שגם העושה כב"ש קודם שיקבע הלכה כב"ה עשה רצון ה' ומצותיו. ועיין חגיגה ג' על הכתוב דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד כו'. הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה אחד כו' יע"ש. ועיין ב"ב דף י"ב אע"פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה כו' תדע דאמר גברא רבה מילתא ומיתאמרא הללמ"מ כוותי' כו' וע"ש בפרש"י דסברת הלב היא הבאה לו בנבואה זוכה להסכים להללמ"מ. ועיין עירובין נ"ג סנהדרין צ"ג גבי דוד. והגם דאמר ביומא כ"ו לא משכחת צו"מ דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר (ומ"ש ב"ק צ"ב סוטה ז' לא הוי סליק ליה שמעתא אליבא דהלכתא ועזר מצריו תהיה. היה ביהודה לבד ובמכות י"א גרס בע"א) עיין פרש"י תענית ד' דצו"מ היינו בחור חריף ות"ח זקן לא קרי צורבא. ודוד בעמדו לפני שאול כבר היה קרוב לל' שנה ובמעלת ת"ח. ועפ"ז בארתי תשובת ר"א סוכה דף כ"ז אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט כו' ועיין ט"ז סימן תרכ"ט ס"ק כ"ב ולענ"ד אולי יש לפרש הכוונה דכיון דלא משכחת צו"מ דמורי אליבא דהלכתא אלא דאתי משבט לוי או משבט ישכר וכיון דר"א היה משבט לוי כמ"ש בירוש' הובא בתוס' סוטה כ"א שא"ל הורקנוס בנו אבדת ממני ש' כור מעשר בכל שנה. ובמד"ר סדר חוקת בשעה שעלה משה למרום כו' חייך שהוא מחלציך יע"ש. ור"א שבגודל ענותנותו לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם. הגם שנצרך לדעת להשואל הלכה למעשה. שהחיוב להשיב ולברר הדין שהוא ללמוד ע"מ לעשות לפי שחשב בענותנותו שאינו גדול מחכמי המקום שבא לשם בגליל העליון ואינם צריכין לו. לזאת לא רצה לעבור על מדותיו שלא לאמר דבר שלא שמע מפי רבו. כיון שאין הדבר נחוץ למעשה. וזה שא"ל שיכול לסמוך גם על הוראת עצמו והוראת חכמים אחרים. ולא יחשוב שהוא צריך לו משום דלא מסיק שמעתא אליבא דהלכתא אלא מאן דאתי משבט לוי וישכר. דהא אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט ודן דינין ודמסקי שמעתא אליבא דהלכתא ואחר מ' שנה יכול להורות ומסיק שמעתא כו'. ואח"כ א"ל עוד דאין לך כל שבט שלא יצא ממנו נביאים ואדרבה שבט יהודה ובנימין נתעלו ביותר שהעמידו מלכים ע"פ נביאים ומלכי ב"ד דנין ע' סנהדרין י"ט וכתרה של תורה נתונה לכל העמל בה לשמה כי ה' עמו. וז"ש לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע כו'. והא דבסוטה דף כ"ב ע"ז י"ט קאמר ועד כמה עד מ' שנין (דבן מ' לבינה ועפמ"ש יומא ל"ח כשעברו רוב שנותיו כו' רגלי חסידיו ישמור ממכשול ותקלה ועיין ע"ז ה') איני והא רבה אורי בשוין לא מתרץ דשאני רבה דאתי מדבית עלי משבט לוי דכתיב ביה יורו משפטיך ליעקב וכמ"ש ובאת אל הכהנים הלוים. דכיון דבית עלי נענשו אין להם יתרון על שאר השבטים ואף שמתכפר העון בתורה עיין ר"ה י"ח אין להם יתרון כמ"ש. גם דהאמת מתרץ דאם אינו שוה לגדול העיר בחכמה אין לו להורות הגם דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא ועיין כתובות דף ס'. ולפרש"י אם שוה לגדול העיר בחכמה מותר להורות והתוס' הקשו מההיא דברכות ס"ג. וי"ל דפרש"י דמותר להורות דלא הוי בכלל כי רבים חללים הפילה. והא דאמר אביי באחרא דאית גבר כו' הוא דרך עצה וזהירות הראוי לת"ח. ומודה רש"י ז"ל שרבה היה גדול העיר אלא שכתב דלענין היתר להורות סגי בשוין. ובלא"ה בברכות פרש"י שאם באת במקום ת"ח כו' והיינו דוקא כשאינו קבוע בעיר כמותו וכמ"ש התוס' בשם פי' ר"י יע"ש. וי"ל ג"כ דשאני רבה שהיה כהן ויש לו קדימה להוראה גם בשוין ועיין גיטין נ"ט מגילה כ"ח הגם דאתי מדבית עלי. ואביי מיירי בת"ח דאתי משבט אחר. ועיין סנהדרין ק"ו דדואג ואחיתופל לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא דכתיב סוד ה' ליראיו:

וצ"ע מה שהקשו התוס' בסוטה דף כ"א ד"ה זה ת"ח דהיאך ניצול מכולן הלא לא ניצל מיצה"ר בעידנא דלא עסיק בתורה. דהא בחגיגה ט"ו אמר דטינא היתה בלבם ופרש"י רשעים היו מימיהם. ובתוד"ה כל עמר דדואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל כמ"ש בסוטה שם. וא"כ הא י"ל דהש"ס מתרץ על הא דפריך אלא מעתה דואג ואחיתופל כו' דתורה בלא יראה לא מצלא מן העבירה בעידנא דלא עסיק בה. ות"ח דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא דבודאי יראתו קודמת לחכמתו וכמ"ש סוד ה' ליראיו. וכשלומד תורה ביראת ה' מצלת אף בעידנא דלא עסיק בה. (ודואג ואחיתופל שטינא היתה בלבם מעולם ע"כ לא סליק להו שמעתא אליבא דהלכתא אף קודם ששכחו תלמודם) וכן מוקשה לכאורה ד' התוס' בחגיגה שהביאו מההיא דסוטה שם. דהא אדרבה משמע להיפוך מדלא דשאני דואג ואחיתופל שלא היה להם יראה ומוכיח מזה דבעידנא דלא עסיק בה לא מצלא מן העבירה. וי"ל דלא ניחא להו לומר כמ"ש התוס' בסוטה דסתם ת"ח אינו הולך ד"א בלא תורה. דבסוכה כ"ח גבי ריב"ז ומגילה כ"ח (עיין יומא פ"ו) משמע דלאו כל ת"ח נזהר בזה וגם עמ"ש אי הרהור כדיבור לענין לימוד התורה וברכותיה. ומדקאמר הגיע לפר"ד ניצול מכולם צ"ל דכיון דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא שבודאי הוא ירא ה' ועיין מגילה ו' מצלא אף בעידנא דלא עסיק בה והא דלא מגנו להו תורתן לפי שלא היה להם יראה כלל:

וע"ש בסוטה תוד"ה והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה, שתמהו דהא עבירה מכבה מצוה לאו מלהגין מן היסורין קאמר כו' יע"ש. ולכאורה יש ליישב לענ"ד ויתיישב ג"כ מה דקשה לכאורה ממ"ש שבת ניו ועיין כתובות ט' דכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנא' ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו כו'. די"ל דכיון שידעו שדוד הוא ת"ח דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא וכמ"ש בסנהדרין כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלה"ר כו'. וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ. וסברו שבכל זאת נכשל בא"א לפי שדרשו ולא יראה בך ערות דבר ואם יראה ושב מאחריך ודמיד שראה לבת שבע דהוה קא חייפה רישה וראה דבר ערוה (ועיין ברכות כ"ד) נסתלקה הימנו שכינה ושלט בו יצה"ר להחטיאו בא"א ושהיה לה דין א"א שלא ידעו מן הגט או שחשבו שנתבטל הגט כשבא אוריה ועיין ב"מ נ"ט. ולזה אמרו אלהים עזבו וגו', והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, דתורה בעידנא דעסיק בה מצלא מן העבירה שאור התורה מאירה נפש האדם. ואין בכח עבירה לכבות אור התורה הזורח עליו. וכאשר תאיר נפשו באור התורה לא יוכל להכשל בעבירה. וכיון שדוד סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא הוא ניצול מכולם כמ"ש התוס' דכיון שזוכה לסייעתא דשמיא כזאת ע"כ עוסק בה ומהרהר כל שעה בתורה ואילו ידעו זאת הבינו שלא נכשל בחטא ועבירה ומשום דכל היוצא למלחמת ב"ד כותב גט כריתות לאשתו ודהוי גירושין מעליא ולא היו רודפין אחריו. וז"ש כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנא' וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ וסלקא ליה שמעתא כו' וניצול מכולם:

ועפמ"ש בענין הבאת קרבן חטאת על שנכשל בחטא שהוא אות על חטא נפשו. יש להעיר מהא דמנחות ס"ד רבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו הגם שהעלה תינוק ודגים ולא נכשל בחטא בפועל ומעשה, ולפום מה דקיי"ל כרבה דפטור דזיל בתר מעשיו א"ש ורבא חשיב לה כמעשה ולא כמחשבה רעה בעלמא שאינה מצטרפת למעשה לפי שהעלה גם דגים כמחשבתו. (וע"ש בלשון הש"ס גבי שמע שטבע תינוק בים כו' להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, ובאיכא דאמרי דאתמר לא שמע שטבע תינוק כו' להעלות דגים והעלה תינוק ודגים כו', וכן הגירסא הובא בכ"מ על הרמב"ם ובודאי הוא בדיוק דבשמע שטבע כו' ס"ל לרבה דפטור אף כשהעלה דגים מקודם במצודה ואח"כ העלה התינוק דכיון דשמע אמרי' נמי דעתיה אתינוק ובא"ד דמיירי בלא שמע כו' לא פטר רבה אלא כשהעלה התינוק מקודם ולא כשהעלה הדגים מקודם דאיכא מחשבה ומעשה לחיובא שפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים וזה שעלה אח"כ גם תינוק במצודה ל"מ לפוטרו למפרע, וע"ש בל"מ הא דלא כתב הרמב"ם הא דחייב על השניה ואפי' נתכפר לו בשניה, ומשום דבשעת שחיטה הוי באיסור, ועמ"ש בענין בישל בשבת ואח"כ נזדמן לו חולה שיב"ס, שאם בשעת הבישול לא היה חולה עדיין לכאורה אין לומר דכיון שאם יבא אליהו ויאמר כו' כהא דלא אמרינן שאם יבא אליהו ויאמר שישפך דם הראשונה כו' והגם דז"א תלוי בבחירה ומקרה כשפיכת הדם ועיין ר"ה ט"ז תוד"ה כמאן דמתי יחלו נגזר כו' ועיין ע"ז נ"ה ומש"ש מ"מ לכאורה מסתבר דל"ש בפרט אי פק"נ דוחה שבת ולא הותרה):

ובזה נלע"ד לבאר הא דמייתי בב"ק דף ט"ז דרש רבא מאי דכתיב יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמיה לפני הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שעושין צדקה הכשילם בב"א שאינן מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר ובב"ב דף ט' מייתי לה בשם רבה שאמר ירמיה רבש"ע אפי' בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך הכשילם בב"א שאינן מהוגנין כו' בשינוי הלשון ושם האמורא. דרבא לטעמיה דאמר חייב זיל בתר מחשבתו ולא חשיב זה כמחשבה רעה בעלמא כיון שעשה מעשה כפי מחשבתו שפרש מצודה והעלה אלא שעלה גם תינוק במצודה, ומכ"ש לענין מדה טובה המרובה שכשכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה שלא יקופח שכרם גם כשיזדמן להם ב"א שאינן מהוגנין כיון שמחשבתם וכוונתם היה לשם שמים ועשו מעשה כפי מחשבתם אף שנכשלו בב"א שאינן מהוגנין ומש"ה לא אמר רבא בלשונו אפי' בשעה שכופין את יצרן כו', ואמר בלשונו אפי' בשעה שעושין צדקה כו' ושעושין צדקה להתיהר בו או שחומלין על העני ולא לשם מצות צדקה לקיים מצות הי"ת ומקבלין שכר ע"ז גם כשעושין צדקה שלא לשמה. ועיין נזיר כ"ג בענין מצוה שלא לשמה והעושה צדקה כפרי מעלליו ישוב לו בעד מפעלו הטוב שמחיה נפשות רעבות. וז"ש הכשילם בב"א שאינן מהוגנין כדי שלא יקבלו עליהן שכר שלא יהיה להם ענין זכות מצוה גם בעד מעשיהם ומחשבתם וכוונתם לא היה לשם מצוה. ורבה לטעמיה שאמר פטור דזיל בתר מעשיו מש"ה אמר בלשונו אפי' בשעה שכופין את יצרן כו' וכוונתם ומחשבתם הוא לשם מצוה בכ"ז כשיוכשלו בב"א שאינן מהוגנים לא יקבלו שכר דזיל בתר מעשיו אף שמחשבתו היה לשם מצוה, והגם דמחשבה טובה מצטרפת למעשה אינו אלא דרך צירוף ואינו מקבל שכר על המחשבה כעל מעשה ממש, ואיהו הא ס"ל דגם כשעושה מעשה ע"פ מחשבתו חשיב רק מחשבה בעלמא. ולטעמיה אמר בריש מו"ק דף ב' דמתרינן במנכש משום חורש וע"ש בתוס' דרבה סבר דבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר דבתר מחשבה אזלינן דהוי עיקר ומחשבתו לצמוחי פירי דהוי דרכו של זורע, ולא אזלינן בתר הדמיון יעש"ה, ועפ"ז י"ל קצת בההיא דפסחים דף ס"ג וע"ש בתוס' דרבה לטעמיה סבר שלא נעשה פיגול במחשבה הגם שבמחשבתו עושה גם מעשה ועיין קדושין נ"ט ומש"ש:

וממוצא הדברים המבוארים למעלה נשכיל לדעת מה מאוד נדרש להיות מתון בהוראה ולשתות בצמא את דברי רבותינו הגאונים ז"ל, ולא למהר להשיב ולסתור דבריהם, כאשר ידענו רוחב לבבם, וכי לילות כימים עמלו בתורה ומסרו נפשם עליה במדות שהתורה נקנית בהם, ובשכלם החריף צללו בעמקי ים התלמוד והפוסקים ועלתה בידם להבין דברי רבותינו עד תכליתם, ולנו להכיר את ערכנו קיצור בינתנו ומעוט שקידותנו. ומה גם בעתים האלה אשר רבני הזמן עמוסים במשא סבל הטרדות המשכחים הלימוד (כמ"ש מד"ר וארא וקהלת פסוק כי העושק יהולל חכם). איך ירהיב בנפשו עוז, איש העמוס ורובץ כל היום תחת משאו בל יתנהו מנוח. לחשוב כי בהרגעי מספר אשר יאציל לו למלאכת הקדש תמצא ידו לחקור ולבא עד תכלית עומק דברי רז"ל. וגם אם רוח דמיוננו יתעה אותנו לחשוב כי גם לנו לב לשוט בעמקי ים התלמוד והפוסקים, הלא לנו לשום על לב צדקת וקדושת רבותינו, ענותנותם וטוהר לבבם אשר שמו עצמם כשור לעול וכחמור למשא סבל עבודת הקודש כל הימים. ואשר רוח ממרום נוססה בם בנר מצוה ואור התורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא (וע' הקדמת יש"ש):

ובאתי בזה עם הספר להודיע בפתח דבר. כי אף אם פעמים רבות כתבתי בספרי להקשות ולהשיב על דברי רבותינו הגאונים מאורי הגולה זי"ע. לא באתי בזה רק לעורר המעיין בדרך שקלא וטריא ולא להכריע הלכה למעשה נגד דבריהם ז"ל. כאשר לא נעלם ממני ערכם וערכי. ומה גם כי צעיר אני לימים ודל. ולימי בינה לא הגעתי ולחסדי ה' עיני נשואות ומיחלות כי יאיר עיני במאור תורתו ויצילני משגיאות ויסיר ממני הטרדות המפריעות מהגיע אל השלימות וכי אוכל לשקוד בתורתו כל הימים בהשקט ובשלוה. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. דברי המצפה ומיחל לישועת ה' אליהו באאמ"ו הרב הג' ר' נפתלי הירץ שליט"א:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה