שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
דרוש ז
יש לבאר דברי המדרש וילקוט תהלים (ל"ח) אין מתום בבשרי מפני זעמך התחילו ישראל לומר כי עונותינו רבו למעלה ראש. א"ר יצחק לאדם שעובר בנהר ורגליו שיקעות ומשאוי עליו אמרו ליה העבר משאוי מעליך ואפה שילף את רגליך כך אמר הקב"ה לישראל מפני מה אתם אומרים כי עונותינו עברו ראשינו יעזוב רשע דרכו ואני מרחם אתכם עכ"ל והדברים סתומים ולא נדע מה בא להשמיענו בהמשל הזה וגם פשטות הכתובים שם אמרו ה' אל בקצפך תוכיחני ובחמתך תיסרני וגו' כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני וגו' מוקשים בראשית הנשקפה כי מה יצדיק נפשו בזה שעונותיו עברו ראשו הלא כאשר עצמו פשעיו ראוי הוא לעונש בקצף וחימה ואם אמרו כי עונותי עברו ראשי נמשך עמ"ש מקודם אין מתם בבשרי מפני זעמך וגו' הוא למותר להגיד בעמדו בתחנונים לפני הי"ת סיבת הקצף והזעם. ואף כי נשפך שיח ותחנונים לפני הי"ת היודע תעלומות ובוחן כליות ולב בדברי שפתים וכן הוא רצונו ית' להתפלל לפניו בהגה ולשון כפי קוצר בינתינו והשגתינו בכ"ז גם לפני מלך בו"ד אינו מגדר המוסר לדבר לפניו ולספר לו מדוע יקצוף עליו כי המלך יודע בעצמו סיבת קצפו ואם אמר זה דרך וידוי כמפרט חטאיו לא יתכן לשון כי עונותי שהוא נמשך עמ"ש למעלה. וביאור הדברים כי באשר עבירה גוררת עבירה קשה על הרשע לעלות ממצולות העונות אשר נשקע בה בלי ישע ועזר מלמעלה וצדיקים לבן ברשותן ולכל אשר יבינו בדעתם ושכלם יטה חפץ לבבם, ובידעם כי אין טוב לגבר אך כי ילך בדרכי ה' ותורתו זאת היא חפץ לבבם ותשוקתם כל הימים והרשעים שהן ברשות לבם כמאמר רז"ל וכמ"ש אמר נבל בלבו יזנו אחרי מראה עיניהם וגילולי לבבם ותאות לבבם שורר ומושל על כת תבונתם ויאפיל אור השכל וזהרו בהיותו כעבד סר לממשלת תאות יצרם עד כי יצדיק גם הוא את משאלת לבבם ואם כי נחשוב בחפזי כי יעשו מעשיהם בעצת שכלם ודעתם יבין כל חוקר דבר לאשורו היודע לחדור בכחי הנפש ומסתריו כי אך בשרירות לבם ומראה עיניהם ילכו ובהגבר כח תאותם על כחי נפשם יאבד גם שכלם את טהרו וברק אורו באשר גם כח ורגש השכל הוא מרגשי הנפש המתאחד עם יתר רגשי הלב ונמשך אחר הרצון ויצדיק משאלת אדונו יצר לבבו עד כי ידמו בנפשם כי יעשו מעשיהם בעצת שכלם ותבונתם. וכל עוד אשר לא העמיק האדם רדת שחת הוא בן חורין ועומד ברשות עצמו ויוכל לכת בדרכי ה' ברגש השכל ותבונה אשר בקרבו וכאשר העמיק ללכת בדרכי אופל ורשע אבד חופש רגשי שכלו ותבונתו ועומד ברשות לבו ואבד כל תקוה אשר ישוב ללכת ארח חיים בדרכי הטוב באשר מי יעוררהו לשוב אחרי אבדו חופש רצונו ותבונתו. ובזה יבואר הכתוב והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו ובראשית ההשקפה יפלא האם רוח טועים נסכה בו לאמר שלום יהיה לי בשמעו את דברי האלה האיומה ואם לא יאמין בדברי התוכחה לא יתכן הלשון כי בשרירות לבי בדרך נתינת טעם והוא אך למותר בדברי הרשע. ועפמ"ש יתכן לבאר שיתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך בממשלת ושרירות לבי (ובמד"ר אסתר רשעים ברשות לבם ויאמר עשו בלבו כו') והנני נאלץ לעשות ככל אשר ישור לבי לזנות אחר מראה עיני ואיני עומד ברשות עצמי והנני כאנוס בדבר וע' ברכות (ל"ב) אלמלא ג' מקראות כו' ויומא (ל"ה) נאה הייתי וטרוד ביצרי כו' ואמר לא יאבה ה' סלוח לו שאין זה אמתלא לפוטרו מעונש וכאשר השותה לשכרה ממסך יין ושכר אם ירצח נפש אף כי יקל עונשו מההורג נפש בדעת מיושבת בהיותו אז חסר דעה ותבונה ונמשל כבהמה נדמה בכל זאת ענש יענש ביד פשעו באשר איש לא אלצהו בחזקת היד למלאות כרסו יין ושכר ולבער מקרבו רגשי דעת ותבונה ועליו לשמור נפשו בל יאבד תבונתו ולא יפרוץ חוק ומוסר ואם ינקה מעונש יתנו יד לפושעים ויהא העולם הפקר שבארבו לדם ישתה יין לשכרה וירצח נפש באין משפט בידעו כי יצא זכאי במשפשו. כה לא ינקה הרשע מעונש באמרו כי הוא ברשות לבו ואינו ברשות עצמו באשר מי הכריחו לבחור ברע עד כי אבד חופשו ותבונתו והלא מראש היה בידו לבחור בדרך הטוב וכי יהיה לבו ברשותו ואם ינקה מעונש יהא העולם הפקר ויעשה מה שלבו חפץ ולא ידע מגור ופחד העונש. ועמ"ש בהפטרת וערבה שובו אלי ואשובה אליכם אמר ה' צבאות ואמרתם במה נשוב (ולא אמר על מה לשוב) שאין לנו במה לשוב לה' כאשר אבדנו חופש רצוננו ותבונתינו והננו נתונים תחת ממשלת גילולי היצר (וזה שסמך באמרו היקבע אדם אלהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה וגו' שאין לו אמתלא אשר כבר נשלח מארה בנכסיו וחייו קודמין והמעשר והתרומה המגיע מתבואותיו לעת כזאת אך מעט הוא באשר הוא אשם בזאת ואם נזהר להפריש מעשרותיו היה מתרבה תבואותיו ועלה המעשר לסך עצום ואף כי במארה אתם נארים ואין לכם מאומה אותי אתם קובעים וכאשר יאשם הרשע שאין בידו לשוב על אשר לא בחר בטוב בעת היה בידו לבחור עמש"ש) וז"ש דהמע"ה מזמור להזכיר כי ישפוך הרשע שיחו לפני ה' ויתחנן על נפשו כי ישלח לו ישע ועזר ממרומים להעלהו מבור מצולות העונות אשר נטבע בה כי אין מתם בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי וברוב חטאיו נחלשו כחי נפשו ובאין אונים קצרה ידו להתגבר על יצרו כי עונותי עברו ראשי שהראש הוא מקום חדרי המוח משכן השכל והתבונה והעונות עצמו וגברו ועברו ראשו ואבד כח תבונתו, כמשא כבד יכבדו ממני שבהיותו כבד עון ונשקע בבור שחת אשר ירד מטה מטה באפס תקוה לעלות משם. אין בכחו לשוב לה' אם לא יהיה ה' בעזרו לעוררו ברוח טהרה (כהב"ק המכרזת בכל יום ואומרת שובו בנים שובבים שהוא המעורר ונותן כח לתשובה כמבואר בספרים) ובזה יבואר מליצת הכתוב הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי כי כאשר קלקול והפסד אבר וגיד מכלי המוח והלב יקפדו כארג חיי האדם ויורידוהו שאולה ולא כן באיברי וגידי היד והרגל כי גם בהכרת וקציצת היד והרגל (אמפוטאציע) ישאר בחיים, ובכל זאת פעמים אשר מכה ורטיה ביד או ברגל יורידו האדם דומה כאשר המכה והחבורה ישחית ויעפש הדמים והליחות באותו האבר ובהיות הליחות והדם שבאבר היד מתערב ומתאחד עם כל הדמים והליחות שבגוף יסובב בקל עיפוש וריקבון הדמים והליחות אשר בכל איברי הגוף (פיעמיע סעפטיקעמיע). ולזאת נדרש להזהר בכל פצע וחבורה אנושה להשתמש בסמים מנגדי הרקבון (כמו חימוץ קארבאל וכדומה ממיני האנטיסעפסיקע והדעזאינפעקציע מנגדי הרקבון המתפשט ע"י הקאנטאגיוס) ואם איחרו לנקות החבורה בתרופות האלה בעוד עת נחוץ להכרית ולקצוץ האבר ההוא בל יתפשט הרקבון הלאה וכאשר יאחרו מעשות זאת פעמים ירד האדם דומה. וככל החזיון הזה נחזה גם בתחלואי הנפש אשר אדם כי יחטא ויעשה בזדון ובמעל עבירה חמורה שיש בה כרת הכרת תכרת הנפש ויאבד כל תקוה לחיות חיי הנפש ולדבוק במקור החיים שהעון החמור דמיונו לפצע וחבורה בכלי המוח והלב. אמנם העבירות הקלות אשר אדם דש בהן בעקביו ואינם מסוג עבירות החמורות ידמו לפצע וטריה ביד ורגל אשר אין בהם סכנה כללית מצד עצמם. ובכל זאת אם לא יבקש תחבולות לטהר מעשיו ולעשות סייגים וגדרים בל יוסיף לחטוא יתפשט הרקבון בכל כחי הנפש וכמ"ש יומא (נ"ט) עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כו' מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה ותביאנו אל החמורות לעבור בשאט נפש על כל מצות ה' וירד מטה שאולה בהכרת נפשו מחיים הרוחניים וכאשר במכה וחבורה בבשרו אם לא יבקש תרופות לטהר ולנקות העיפוש והרקבון בעוד עת אחריתו להכרית בהתפשט הריקבון בכל דמי וליחות הגוף [וכן מצאנו אשר בימי קדם אשר היה רשות נתונה ע"פ חוקי המלכות להבדיל מעדת ה' עוברי עבירה ופורצי גדר הבדילו מהעדה העובר על מצות ה' בזדון וביד רמה (וע' (סי' של"ד) בשם פסקי מהרא"י ממ"ש קדושין (ע"ב) ומש"ש) שהוא תרופה נחוצה בל יתפשט הריקבון ביתר אישי העדה כי חברת אנשי העדה המה כהטבעות אשר בשרשרות האחוזין וצמודין יחד ונגע צרעת הרשע כי יחל להראות באחד מאנשיה יבדילוהו מהקהל לבל יתפשט הצרעת המדבקת הממארת ההיא ביתר העם וכאשר כריתת היד נחוצה לפעמים בעוד עת ובהיותם יחד בחברתו חוטא אחד יאביד טובה הרבה כי יאלפו ממנו ללכת בדרכיו הרעים ואם מסוה נסוכה עליו ויתראה לעין בלתי חודרת כאיש הישר ותמים דרך ובקרבו צץ הרשע עוד ירבה להשחית כארס מסתתר המסוכן ביתר שאת ולא כן בהיות תוכו כברו ודרכי רשעו נראים בעליל אשר ידעו להשמר בלי לפול ברשתו]. וז"ש הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי כי חבורות ופצעי נפשו ע"י העונות הקלות שאדם דש בהן בעקביו נמקו ונתפשט הרקבון בכל כחי נפשו מפני אולתי שלא שם אל לבו לבקש תחבולות בעוד עת לשום מעצור להרקבון המתפשט ולזה נעויתי שחותי עד מאד כל היום קדר הלכתי וגו' כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה שבחדרי נפשו יאנח תמרורים ויצעק לה' כי ישלח לו עזרתו לשוב אליו: וזה כוונת המדרש שבא ליישב סתירת הכתובים יעזוב רשע דרכו וגו' הסותר למה שאמר כי עונותי עברו ראשי וכן כי עונותינו רבו למעלה ראש ויאבד הרשע חופש שכלו ותבונתו ואיך ובמה יעזוב דרכו אחר שאינו עומד ברשות עצמו ובא ר' יצחק לבאר הכתובים במשל לאדם שעובר בנהר ורגליו שוקעות ומשאוי עליו שא"ל העבר המשאוי מעליך ואתה שולף את רגליך ובעברו בנהר לא יוכל להניח המשאוי בנהר אלא שיסירו מעל שכמו ויתנו בידו ועי"ז יוכל לשלוף רגליו מהטיט ורפש שנשקע בה אף שעדיין המשאוי בידו כך אמר הקב"ה לישראל מפני מה אתם אומרים כי עונותינו עברו ראשינו יעזוב רשע דרכו ואני מרחם אתכם שהגם שאין בידו לטהר נפשו בלי עזר ה' בידו לעזוב דרכו מה שהולך בדרכי הרע ופונה ונוטה אליה (שהדרך הוא מה שמהלך ונוסע לאיזה מקום ומטרה) וישים דרכו ומטרתו להטיב מפעליו וכשתעשו הסכם והכנה לעזוב הרע אני מרחם אתכם שכל הבא לטהר מסייעין אותו. וכמו שהמסלק המשאוי מכתפיו ונותן בידו שהוא עושה הכנה להשליכם מעליו כשיעבור הנהר יקל לו לשלוף רגליו מהבוץ ורפש שנשקע בה אף כי עוד המשאוי בידו כן כאשר יעשה בנפשו הסכם והכנה להשליך רוע מעשיו כאשר תשיג ידו אף שאין בידו עדיין לטהר נפשו יוכל לעלות ממצולות העונות אשר נשקע בה בעזר ה' וכי יוסיף בנפשו אונים להתגבר על משאלות יצרו ולא כן כאשר לא יעשה הכנה לטהר א"ע שעדיין המשאוי על כתפיו שישאר שקוע בבור שחת ורוע מפעליו וכמ"ש הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים ואין מסייעין מלמעלה אלא כשבא לטהר. ובמדרש תהלים ישראל אומרים לך שוב תחלה שנא' שובה ה' עד מתי ואתה אומר לא כי אלא שובה ישראל לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמינו אלא שנינו כאחד שובנו אלהי ישענו שיעשו הכנה לתשובה וה' יעזור ויטהר לבבנו לשוב אליו:
ובילקוט תהלים (ל"ב) אתה מוצא ביוה"כ בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם כו' והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל מה עושה נוטל קנה של מאזנים והוא מעיין את העונות כנגד הזכיות והן שוקלין אלו כנגד אלו ושתי כפות של מאזנים שוות והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו והשטן בא ואינו מוצא שם עון שנא' יבוקש את עין ישראל ואיננו כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה לכך דוד משבחם לישראל שנא' אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ע"כ. והמאמר הזה מופלא לכל עין רואה האם הקב"ה ירא לטול העונות מפני השטן עד כי יעשה כן בשעה שהולך להביא עונות? ומה זה מהלכו להביא עונות הלא כבר מונחים בכף הזכיות והעונות:
ויתכן לבאר בהקדם מה שאמרו ביומא (י"ט) אמריתו אמאי לא אתא משיח והא האידנא יומא דכיפורי הוה ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא א"ל הקב"ה מאי אמר א"ל לפתח חטאת רובץ פרש"י יצה"ר מחטיאו בעל כרחו. ויש להבין דבברכות (נ"ב) קאמר מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו דכתיב ואשר הרעותי ופרש"י אני גרמתי להם שבראתי יצה"ר כו' וחד דכתיב הנה כחומר ביד היוצר וגו' ואמאי לא מייתי ביומא מהנך קראי שהוא לימוד זכות על החוטא ונקט הא דלפתח חטאת רובץ. ויתכן לומר דביוה"כ אין היצר מסית לחטוא האדם כמו בכל יום שיצרו מתגבר עליו ומבקש להחטיאו דכיון שהוא השטן הוא יצה"ר כמ"ש ב"ב (ט"ז). ובר"ה (ט"ז) תקיעת שופר לערבב השטן פירשו שהוא גם לעורר לתשובה ולערבב היצר ובתפלת השכיבנו והסר שטן מלפנינו ומאחרינו שההסרה מלפנינו הוא מה שמחטיא אותנו ומאחרינו הוא מה שמקטרג שיורד ומתעה ועולה ומרגיז] וכיון דקאמר הש"ס שאין שטן ביוה"כ ה"נ שאינו מחטיא (וממית גם ביוה"כ בגז"ד שנקצב ימיו). וכמבואר במדרשים שביו"כ הם כמלאכים וחפשים מרדיפת ומלחמת היצר. ומה שמביא לחטוא גם ביוה"כ הוא מצד ההרגל שנעשה לטבע וכאשר עגלת הקיטור אשר יגדל מרוצתה מכח הקיטור הדוחף תרוץ מאיליה מרחק ידוע גם כאשר תחדל מוכנת הקיטור מעשות פעולתה בכח מעמיד המרוצה עד ישבת ויעמוד מרוצתה ע"י חיכוך האופנים משביתי ומעמידי התנועה וכל אשר לא תחדל מעשות פעולתה ירבה מרוצתה כפליים בכח הדוחף ומעמיד המרוצה יחד. וכן ההולך בעצת יצרו הרע עד כי הטביע נטי' רעה בנפשו יצרו מתגבר עליו בכל יום שהולך ומתגבר בכח המעמיד (נטי' וטבע הרע) וכח הדוחף (יצר המחטיא) יחד וכמ"ש בסוכה (נ"ב) בתחנה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה אבל ביוה"כ אין האדם עלול לחטוא בכח היצר המסית ומחטיא רק בכח המעמיד הנטיה הרעה שנעשה לטבע מושרש בלבבו ע"י מעשיו בכל השנה ולזה לא הביא הכתוב אשר הרעותי אלא הא דלפתח חטאת רובץ המורה על הרגל וטבע הרע שהוא רביצת החטא לפתח ואולי זה טעם חכמים יומא (פ"ו) שעבירות שהתודה עליהן יוה"כ זה כו' אם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן עהכ"א ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו שדעתם שאם חזר והתודה נראה מזה שהגם שלא עבר בפועל ולא שנה בהן הוא מרגיש בנפשו נטייה רעה בלבבו שהשריש בנפשו בחטאיו שאם כבר אפס מלבבו רגש נטייה רעה לא היה חוזר ומתודה ולזה הוא ככלב שב על קיאו שעוד ימצא בקרבו הנטיות המושחתות אשר השריש במפעליו ורא"ב אומר כ"ש שהוא משובח שנא' כי פשעי אני אדע וגו' לזה הוא חוזר ומתודה אף שכבר שב באמת ואין וידויו מראה שנשארו רושם הפעולות הרעות חקוקות בלבבו. וע' שבת (פ"ט) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו בדמיון השנים הסדורות זאח"ז ואין שנה אחת מעורבת כחברתה (וכן חוטי השני ערוכים בסדר ומערכה) כן אין חטאי שנה זו מעורבים בחטאי שנה אחרת לפי שעושין תשובה וע"י התשובה ומחילה וסליחה ביוה"כ נעקר ומתבטל הנטיה הרעה המוטבע בלב עד שנעשה כבריה חדשה ובידו לבחור בטוב [וכשחוזר היצה"ר ומחטיאו מעשיו ומפעליו שוויין בכל שנה ושנה] ואם יאדימו כתולע שיוסיף תמיד האדמומיות שבלא תשובה גמורה עבירה גוררת עבירה [וחטאי השנים מעורבין זב"ז ומצד ההרגל שנעשית לטבע הוא עלול לחטוא בטבעו] וא"כ בשנה האחרת יגדל ביותר נטיית הרע ויחטיאו היצר ביותר כאשר יתחזק כח המרוצה בהתאחדות כח הדוחף וכח המעמיד המרוצה ביחד ולא יהיו מעשיו שוויין בכל שנה ושנה בהתגבר יום יום רוע הנטיה. ובזה יתכן לבאר מ"ש בתפילת נעילה ותתן לנו את יוה"כ הזה קץ ומחילה וסליחה על כל עונותינו למען נחדל מעושק ידינו ונשוב אליך לעשות חקי רצונך בלבב שלם שע"י המחילה וסליחה שנעקר ומתבטל פעולת המעשים הרעים הקודמים נוכל לשוב אליך ולולי המחילה וסליחה כבר נשקע האדם בטומאת גילולי היצר ונעשה לטבע מושרש בלבבו ולא מצאה ידו להתגבר עליו ובמדרש דרשו ה' בהמצאו אלו עשי"ת קראהו בהיותו קרוב ביוה"כ שאין הריחוק רק מצד המעשים הרעים כמ"ש כי עונותיכם מבדילים ביניכם וגו' והמשילו רז"ל סנהדרין (ל"ט) השראת השכינה בעולם בדמיון השמש המאיר בכ"מ שאין מסך ומסתיר וביוה"כ אין היצר מסית ומחטיא וחטא האדם בא אז רק מצד הנטיה וטבע הרע וביד כל איש לעזוב אז משובת לבבו ולהתקרב להי"ת באין מסך העונות המבדילים. ויתכן בזה לבאר כוונת הילקוט שכשהעונות והזכיות שויות וכד בבד ישקלו השטן הולך להביא עונות שיכריעו העונות שיוסיפו לחטוא ביוה"כ (והזכיות שעושין ביוה"כ הן בכף המשקולת וגם מחשבה טובה מצטרפת למעשה) ע"י הרגל וטבע אשר הושרש בלבבם במעשיהם בכל השנה והקב"ה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו שע"י המחילה וסליחה נתב ונעקרו רושם פעולות המעשים הרעים כאילו לא היו מעולם ועי"ז מתבטל הנטייה הרעה וכאשר ביוה"כ מסית לחטוא לא יכשלו בחטא ועון. וז"ש והשטן בא ואיננו מוצא שם עון שנעקרו ונתבטלו וכליל חלפו רושם הפעולות ההם ולא יסובבו עוד הוספת חטא ועון. וז"ש (סוף איכה) השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם שיעזרנו ה' לשוב אליו ויחדש ימינו כקודם החטא (ובמדרש כאדה"ר קודם החטא) שאין נטיה רעה המסובבת הוספת חטא ועון:
ויש לבאר הכתובים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו וגו' שאמר והפר כעסך אף שכבר שב מחרון אפו ואסף עברתו ונשא העון. וביאור הדברים הוא כמ"ש בב"ק (נ') כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו שנא' הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וארך אפים הוא וגבי דילי' אלא שמאריך רוגז וממתין מלהפרע וז"ש אספת כל עברתך שנושא עון ומכסה החטא לפי שעה ומאריך אף וברוב ימים יאסוף ויקבץ העברה אחר שתתמלא סאתה ביתר שאת והוא מלשון אסיפה וקיבוץ וביטולו לפי שעה. השיבות מחרון אפך שממתין מלהפרע שאסף עתה עברתו וכיסה החטאים שלעת כזאת אינם נראין בגלוי. שובנו אלהי ישענו תן בלבנו לשוב אליך בלב שלם ואז תפר כעסך עמנו שיבטל הכעס במציאות ולא שיאריך אף ויכסו החטאים רק לפי שעה כי הלעולם תאנף בנו תמשך אפך לדר ודר שאם לא תתן לנו ישע ועזר לתשובה א"א שיבוטל החטא והכעס וא"כ ח"ו לעולם תאנף בנו וימשוך האף לדר ודר כשתתמלא סאתה וזה שאמר הלא אתה תשוב תחיינו (חיי הנפש) ועמך ישמחו בך כמ"ש שוש אשיש בה' וגו':
ובזה יבואר הכתוב יחזקאל (ל"ג) אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה וגו' ולכאורה מוקשה ממ"ש בע"ז (י"ז) דכל הפורש ממינות מיית ויליף מדכתיב כל באיה לא ישובון ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים ודגם עבירה כדאביק בה טובא כמינות דמיא ולא יתכן לפרש דקאמר שישובו מדרכם ולא יעשו תשובה כהוגן וכמ"ש דלא הדרא בה שפיר ומש"ה לא מתה כו' ע"ש) ואדרבה דרך רשעים צלחה בעוה"ז ונפרעין מהן בעוה"ב וכמ"ש בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא תליא מילתא (שמזה נפרעין בעוה"ז ושכר מצות נותנין לו בעוה"ב ולזה נותנין השכר בעוה"ז ונפרעין ממנו לעוה"ב ולזה נותנין שכר בעוה"ז וחלק ממנו לעוה"ב והכל הוא במשפט וכדי שיהיה חופש הבחירה שאם היה נתינת השכר בעה"ז היו כל האנשים צדיקים ולא היה בדין ליתן שכר לצדיקים על בחרם בטוב. ואם מכל צדיק היו נפרעין בעוה"ז ולכל רשע היו נותנין שכרו על מפעליו המעטים בעוה"ז היה האדם כמוכרח ח"ו לבחור ברע ופעל בי"ת שיתנהג העולם בדרך טבעי שלפעמים גם מרשעים נפרעין בעוה"ז אף כי ע"פ הרוב דרך רשעים צלחה וקצרה תבונת אנוש קרוץ מחומר להבין אופני התנהגות הי"ת בעולמו ולא לנו לחקור ולדרוש במופלא ונשגב מהשגתנו). ובר"ה (ט"ז) תוד"ה ונחתמין שפעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו' ודקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העוה"ב ואסף אמר כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה מדוע דרך רשעים צלחה וגו' ומה זה אמרם ואיך נחי'. ואם כוונתם שאם ישובו ימותו כיון שנמקו בעונותם ואביקו בעבירה טובא אינו מובן מה שהשיב ע"ז חי אני וגו'. ואם נפרש שהשיב והבטיח להם שלא יזיק להם התשובה בעוה"ז (אף שיהיו במדריגת הצדיקים שנפרעין מהן בעוה"ז על חטאם. וע' יבמות (מ"ח) מפני ששהו עצמם להכנס כו') כדי שלא ימנעו לשוב ולפי שהציבור באין לשוב ולא יחיד בלבד עדיין צריך לבאר אמרו ולמה תמותו בית ישראל:
ובזה יבואר שאמרו שאנחנו נמקים בחטאתינו ואיך נחי' חיי הנפש כאשר בבר נטבע הרע בנפשותינו ואבדנו חופש תבונתינו והשיב חי אני נאום ה' אם אחפוץ וגו' שחפץ ה' הוא שישוב הרשע מדרכו וחי חיי הנפש ואם יבאו לטהר אשלח להם ישע ועזר. ולזאת שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו מיתת הנפש שבידכם לשוב באשר ה' יעזרכם אם תחפוצו לשוב אליו ובקדושין (ט') רשב"י אומר אפי' צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא יצילנו ביום פשעו כו' בתוהא על הראשונות דכיון שמצוה גוררת מצוה ובידו ללכת בדרכי הטוב עונו גדול מנשוא כאשר מרד באחרונה ולזה איבד הראשונות (או שאמר כל צדקותיו לא תזכרנה ובעולו אשר עשה בו ימות כמ"ש גבי ישמעאל באשר הוא שם שאין הקב"ה דן אם האדם אלא לפי השעה שהוא שם ויענש על חטאו בעוה"ז וישלמו לו בעד צדקותיו הראשונות בעוה"ב ולא איבד הראשונות לעוה"ב אלא לעוה"ז):
ואמר עוד ואמרו בני עמך לא יתכן דרך ה' והמה דרכם לא יתכן בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת בה ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי' ואמרתם לא יתכן דרך אדני איש כדרכיו אשפוט אתכם בית ישראל וכן הוא ביחזקאל (י"ח) ושם אמר הדרכי לא יתכנו בית ישראל הלא דרכיכם לא יתכן לכן איש כדרכיו וגו'. ומוקשה כפל הענין וביאור הכתובים. וביאור הדברים שהצדיק בשובו מצדקתו ועשה עול עוד מעשיו טובין יותר מהרשע שהחל לשוב מרשעתו (כמו העשיר ורב הון שירד מנכסיו שעוד ירבה הונו מהעני אשר החל עתה להצליח בעסקיו) ובכ"ז ימות הצדיק השב מצדקתו ויחי' הרשע השב מרשעו באשר הי"ת ישפוט דרכי האדם ומעלליו אם פונה לדרך הטוב או לרעה והצדיק שכבר נשרש בלבבו דרכי הטוב והצדק ובכ"ז בחר ברע ועשה תועבה עונשו גדול ביותר (והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה) והרשע שנשרש בלבבו טבע הרע ועבירה גוררת עבירה והתגבר על נטיית יצרו והחל לעשות משפט וצדקה חי' יחי' כי שכרו גדול ביותר ואולי ז"ש שם ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי' כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה וגו' שהגם שהרשע העושה כזאת בהחלו להטיב דרכו חי' יחי'. הצדיק ימות בעשותו כזאת באשר עונו גדול מנשוא בערכו ומדריגתו וז"ש ואמרתם לא יתכן דרך ה' שלא. יבינו דרכי ה' מדוע יגדל עונש הצדיק הטוב ממנו ומשיב הדרכי לא יתכן וגו' בעולו אשר עשה ימות באשר שב מצדקתו והחל ללכת בדרכי הרע ובשוב רשע מרשעתו וגו' הוא את נפשו יחי' חיי הנפש וכשנותן לבו להטיב דרכו סופו שישוב מכל פשעיו. איש כדרכיו אשפט אתכם שאשפוט על דרכיו אם פונה לטוב ואף אם זה מעט אשר החל לעזוב דרכי רשעו בכ"ז כאשר שם מטרתו לפנות לטוב סופו כי יטיב דרכו ואשפוט על דרכיו ונטייתו מכפי אשר היה בתחלה (וכאשר נאמר על ההולך מירושלים לחברון שמהלכו לחברון גם בהיותו קרוב ממקום צאתו רק שהחזיק בדרך ובאשר דרכו ומחוז חפצו היא העיר אשר ילך אליה וסופו שיבא שמה) ומ"ש ובשוב רשע מרשעתו וגו' הוא את נפשו יחי' וגו' ויראה וישוב מכל פשעיו אשר עשה חי' יחי' לא ימות כפל בלשונו שאמר מקודם שיחי' נפשו מרדת שחת ויש תקוה כי ימצא מזור ותרף. ובשובו מכל פשעיו חי' יחי' שישוב לאיתנו בריא אולם בחיי הנפש, כמ"ש במקום שבע"ת עומדין כו':
סוף הספר