שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין
דרוש ו
יש לבאר מ"ש הרמב"ם פ"ד מה' תשובה כ"ד דברים מעכבין את התשובה ארבע מהן עון גדול והעושה א' מהן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו כו'. והאומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויוה"כ מכפר (וע' ברי"ף) הגם שאין לך דבר העומד מפני התשובה והרמב"ם בעצמו כתב בסוף הפרק שאע"פ שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן ה"ז בע"ת ויש לו חלק לעוה"ב. ומשמע דקאי על כל הפרק ולא על הדברים הקלים בלבד ובסנהדרין ק ק"ג) כל האומר מנשה אין לו חלק לעוה"ב מרפה ידיהן של בע"ת כו' שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה. ומ"ש שאין הקב"ה מספיק בידו הכוונה שאינו נותן לו סיפוק ועזר וסיוע לתשובה ככל הבא לטהר שמסייעין אותו. וכשחטא באלו העונות הגדולות ההם אין נותנין לו הספקה וסיוע מלמעלה לעשות תשובה. ומאד יקשה עליו לעלות מטיט מצולות העונות אשר נטבע בה בלא ישע ועזר ממרומים. ובזה יתיישב קושיית הלח"מ דהא במשנה תני האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ובגמ' דלמה לי למימר אחטא ואשוב אחטא ואשוב ב' זימני כדר"ה א"ר דאר"ה א"ר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר. והרמב"ם כתב דהאומר אחטא ואשוב ומשמע בחד זימנא. ועפמ"ש י"ל דמפרש כוונת הש"ס דמש"ה נקט אחטא ואשוב ב' זימני לפי שנעשית לו כהיתר וקשה לו לשוב בלא הספקה וסיוע מלמעלה וכשחטא רק פעם אחת שלא נשרש עדיין בחטא בידו לעשות תשובה בנקל גם בלא סיוע והספקה. ומש"ה נקט תרי זימני לומר שאין גודרין דרכי התשובה בפניו וכן משמיענו דכיון שעבר ושנה כו' וקשה לשוב בלא סיפוק וסיוע. ואולי גם כוונת פרש"י ד"ה כדר"ה וז"ל דכיון דחטא ב' זימני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו היתר היינו דמש"ה נצרך לו עזר וסיוע וכשאומר אחטא ואשוב אין מסייעין לו וכשחטא רק פ"א בנקל לו לשוב גם בלא סיוע. ולזה לא הוצרך הרמב"ם לכתוב תרי זימני האומר אחטא ואשוב דכיון שכתב שאם עשה תשובה ה"ז בע"ת נדע מעצמנו כוונת הדברים מ"ש שאין הקב"ה מספיק בידו כו' דהיינו שאין נותנין לו עזר וסיפוק מלמעלה כשנשתרש בחטא וצריך לסיוע (וי"ל ג"כ דמ"ש דכיון שעבר ושנה כו' אתי כר' דבב' זימני הוי חזקה ולרשב"ג לא נשתרש בחטא עד תלתא זימני. ואתי הא דר"ה אמר רב כהא (דיבמות ס"ד) דקאמר נישואין ומלקיות כרבי כו' דתנן מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה כו'. ועמ"ש הל"מ פי"ח מסנהדרין דדעת הרמב"ם שאין מלקיות מחזיקות אלא עבירות מחזיקות ודפסק כרשב"ג ורב יוסף דאמר ביבמות מלקיות כר' סבר מלקיות מחזיקות. והרמב"ם מכריח מהסוגיא דסנהדרין (דף פ"א) דעבירות מחזיקות ולכך פסק כרשב"ג ע"ש. ומש"ה להרמב"ם לטעמו לא נשתרש בחטא עד שעבר ג' זימני ומש"ה לא ביאר אחטא ואשוב ב' זימני כיון דהוי בפלוגתא אי ב' אי ג' זימני ומש"ה כתב בסתם וע' יומא (פ"ו) רביעית אין מוחלין לו וגירסת הרי"ף והרמב"ם הוא שלישית אין מוחלין לו כו' והתניא שלישית מוחלין לו כו' ולא מתרץ דר' יוסי בר"י סבר שבב' פעמים כבר נשרש בחטא ומש"ה ג' אין מוחלין לו וברייתא כרשב"ג ויש ליישב):
וע"פ האמור יתבאר מ"ש בחגיגה (דף ט"ו) יצתה ב"ק ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכשא"ל אף אתה חזור בך א"ל כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו כו'. ובתוס' מהירושלמי גרס מאחורי בית קה"ק. ולכאורה הוא סותר למה שהביא התוס' אח"כ שא"ל חזור בך אמר אי הדרנא מתקבלין א"ל והכתיב תשב אנוש עד דכא כו' אר"מ דומה שמתוך תשובה נפטר כו'. ואיך לך דבר שעומד מפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב כו' וכמ"ש הרמב"ם ופ' קדושין מ'. וכוונת הדברים הוא לפי המבואר בספרים שהב"ק המכרזת בכל יום שובו בנים שובבים הוא מה שמעורר הי"ת להאדם לשוב. ח"ש חוץ מאחר שהחטיא הרבים ואין מספיקין בידו לסייעו לתשובה. ומ"מ כשעושה תשובה מעצמו הוא בע"ת גמור אלא שקשה מאד לשוב כשנשתרש בחטא בלא עזר וסיוע לפי שעבירה גוררת עבירה:
ועפמ"ש הרמב"ם שם (מדברי הברייתא) שהרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו הואיל ובנו ברשותו אילו מיחה בו היה פורש ונמצא כמחטיאו ובכלל עון זה כל שאפשר בידו למחות באחרים כו' אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה. יבואר מ"ש בשירת האזינו וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דר תהפכת המה בנים לא אמן בם. ושהעונש הוא בדרך הסתר פנים שעוזבם תחת הנהגת הטבע ואח"כ אמר אספה עלימו רעות חצי אכלה בם שבא העונש בדרך השגחה. ואין לומר דמ"ש אסתירה פני מהם הוא על מה שאמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך ובא העונש מדה כנגד מדה. ומ"ש אספה עלימו רעות הוא על מה שאמר הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם וגו' שעל עון ע"ז החמור יותר בא העונש בהשגחה דז"א דהא גם מקודם מדבר מע"ז שאמר יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום. ועפמ"ש יתכן לבאר מ"ש וירא וינאץ מכעס בניו ובנותיו מה שבניו ובנותיו מכעיסין ה' במעלליהם והאבות אינם מוחין בידם ויאמר אסתירה פני מהם ולא אספיק בידם לתת להם ישע ועזר לתשובה שיסתיר פניו מהם ולא יסייעם לטהר. אראה מה אחריתם אם יעלו ממצולות העונות ויוכלו לשוב אלי בלי עזרתי: ומה שגדל עונשו ביותר עד שמונעין ממנו העזר וסיוע לתשובה. יבואר עפמ"ש הרמב"ם פ' חלק שכאשר יאמין ביסודי התורה כולם אף כשהרבה לחטוא מחמת התאוה וטבעו הגרוע נענש כפי חטאיו ויש לו חלק לעוה"ב וכשיכפור באחת מיסודי התורה יצא מן הכלל ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא וכי עון הכחש והכפירה יורה יותר השחתת נפשו ותכונתו מחטא התאוה יע"ש והגם דאמרינן בפסחים ד' קי"ג שהרואה דבר ערוה בחבירו מותר לשנאתו כו' רנב"י אמר מצוה לשנאתו. (ובתענית דף ז' כל אדם שיש לו עזות פנים כו' רנב"י אמר מותר לשנאתו) אף שחטא מצד התאוה לבד. כבר הקשו שם התוס' ממ"ש בב"מ (דף ל"ב) מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו ותירצו דכיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לשנאה גמורה ושייך כפיית יצר ע"ש. וביאור דבריהם הוא דכיון שגם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים וגו' יבא מזה שישנא אותו ג"כ על שנאתו אותו ויתערב בשנאתו שנאה עצמיית ולא יהא לשם שמים בלבד. וכעין שכתבו שת"ח צריך שינקום וינטור כנחש לש"ש בלבד שלא יתערב במחשבתו מחשבת חולין הנאת עצמו ועכ"פ אין לשנאותו שנאה גמורה וע' ברכות י' בעי רחמי עילוהי דליהדרו בתשובה כו'. ומה שאמר דהמע"ה הלא משנאיך ה' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי הוא על האנשים אשר בזדון לבבם יכחשו בה' ותורתו ונראה אמנם שגדול עון הכחש והכפירה ביותר. והנה גם הסר לממשלת יצרו למלאות תאותו ידריך בניו בדרך הישרה כאשר הוא שלם באמונתו בה' ותורתו. ואף אם יצרו ותאותו תוקפו לחטוא והוא ברשות לבו לא יאבה כי ילך בנו בדרכי חטאים מנאפים ועצרת בוגדים באין לו תאוה והנאה כאשר יחטא בנו. וכשרואה בנו יוצא לת"ר ואינו מוחה בידו אות הוא כי מצות ה' לא נחשבו בעיניו ומעשהו הוא מצות אנשים מלומדה ואם היה שלם באמונה בטח התאמץ בכל עוז להדריך את בנו בדרך התורה והמצוה. ועינינו רואות רחמי אב על בנים כי יתן את כל הונו בעד אושר והצלחת בניו ואם יבין וידע כי אך בזאת יאושר חלקו אם יטע בקרבו זרע צדקה ויפיח בו רוח חיים ורגשי דת קדש בטח התאמץ בזה בכל יכלתו וגם עלתה בידו וביד האבות להדריך בניהם באורח אמונה ומשרים אם אך יחפצו בזאת באמת מקרב מעמקי לבבם. ואך בן סורר ומורה היוצא מן הכלל יבוז וילעג למוסר אביו וישים לו כתף סוררת ובמרבית הנערים יפעלו האבות להשריש על תלמי לבבם הלקח הטוב אשר יצא מפיהם. ולזאת כאשר אינו מוחה בידו שהוא אות נאמן כי נזרקה בו מינות לא יספיקו בידו לתת לו ישע ועזר לתשובה:
וז"ש אראה מה אחריתם כי דר תהפכת המה בנים לא אמן בם. שמה שאינם מדריכין בניהם בדרך ה' אות הוא כי המה בנים לא אמן בם ולא חוטאים מצד התאוה לבד. ומ"ש אספה עלימו רעות וגו' מדבר מעונש גופני שבא בהשגחה. אבל העונש הרוחני אינו אלא בדרך הסתר שגם הבא לטמא אין מסייעין לו ח"ו לטמא אלא שפותחין לו. ואולי ז"ש הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל שאל תחשוב שבעול ח"ו מעניש האבות בעד מה שהשחיתו בניהם באשר מידם היתה זאת כי יצאו בניהם לתרבות רעה. וכל דרכיו משפט באשר מום מעללי הבנים שחתו גם להאבות ולא להבנים לבד והאבות הראו בזה כי המה דר עקש ופתלתל וחוטאים בלא הנאה. וז"ש שימו לבבכם וגו' אשר תצום את בניכם לשמר לעשות וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגו' ולא הוצרך להשמיענו ששמירת התורה לא דבר רק הוא וביאור הדברים כי הנני מעיד בכם אשר תצום את בניכם לעשות את כל דברי התורה אשר נתאמץ בכל יכלתינו לטעת מטע אמת ואמונה על לב בנינו וצאצאינו כמ"ש באאע"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' ואל תחשבו כי חינוך בניכם הוא דבר ריק מכם ואינו נוגע לנפשיכם ודי לכם כי תשמרו אתם את דברי התורה כי לא כן הוא כי הוא חייכם ואשר תצוו בניכם לשמור דברי התורה הוא חיי נפשיכם ובדבר הזה תאריכו ימים וגו' וע' קדושין (ל'):
ובזה יתכן לבאר הכתובים בירמיה (ה') ה' עיניך הלא לאמונה הכית אותם ולא חלו כליתם מאנו קחת מוסר חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב שאמר הלא מה שהכיתם ביסורין ופורעניות וגזירות עשית כן למען ישובו להאמין בה' ותורתו ולא יאמרו הנה ככל הגוים בית ישראל וכמ"ש יחזקאל כ') והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן וגו' ובחפצם להתערב בגוים ולהתחקות למעשיהם יאמרו להם גש הלאה וצא טמא יקראו למו ובגועל נפש ישקצום ויתעבום ולו חכמו ישכילו יחזו בעיני בשר כי מיד ה' היתה זאת ולולי זאת היה מן הנמנעות שישנאו לאנשים חפצי קרבתם ונכנעין אליהם אשר אך בזאת יתאמרו ויחשבו למצוא הצלחתם אם יפיקו רצון וימצאו חן בעיני העמים ויפנו עורף לעמם ואמונתם. ובכ"ז חזקו פניהם מסלע ובקשי ערפם יאמרו כי המה מוכים באשר עוד בשם ישראל יכונו ולא עינים להם לראות כי יד ה' נגעה בם. ואני אמרתי אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך ה' משפט אלהיהם והנה על בני הדור החדש למדתי זכות כי נואלו באשר מעולם לא ידעו דרך ה' כי אבותיהם לא חנכו אותם בתורה ומוסר ובב"מ (דף ל"ג) אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות ובאשר חונכו מנוער בדרכי נכרים נואלו והם דלי מעש ודעת ה' ולזאת אמרתי אלכה לי אל הגדולים ואדברה אותם כי הם ידעו דרך ה' משפט אלהיהם. אלכה לי אל הגדולים ובאים בשנים וזוכרים עוד את אבותיהם וראו בימי נעוריהם אנשים חסידים ותמימים אשר שמעו מפיהם דברי תורה ומוסר כי הם ידעו בימי נעוריהם דרך ה' ואדברה אותם דברי תוכחה מדוע חנכתם בניכם בדרך שובב ופרוע ולא חנכתם בדרכי התורה אך המה יחדו שברו עול נתקו מוסרות וגם האבות פרקו מעליהם עול מלכות שמים אשר היה עליהם מקדם בימי נוער ולא יפלא איפה על בניהם אשר שכחו מכל וכל את ה' ותורתו. ובהושע (ד') כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלהיהם וגו' ע"כ תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה שכאשר יש בכם רוח ומחשבת זנונים לכן בנותיכם הם זונות בפועל לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזנות יפרדו ועם הקדשות יזבחו וגו' וכמ"ש בסוטה (דף מ"ז) משרבו המנאפים כו' ואין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ולא יגדל עונשה ופשעה באשר למדה דרך בעלה ובאשר הם עם הזנות יפרדו ילמדו גם נשיהם דרכיהם לזכות וע' מגילה (י"ב) איהו בקרי ואיתתיה בבוציני ונשים קלות הדעת עלולין ביותר להתפתות ולחטוא. אמנם צריך לבאר דקדוק לשון הכתוב שלא אמר כי אתם עם הזונות תספרו אחר שמדבר בלשון נוכח לא אפקוד על בנותיכם וב ויתכן לפרש שאמר לא אפקוד על בנותיכם וגו' באשר דינו בנותיכם וכלותיכם) עם הזנות יפרדו מקהל ה' בהיותם מעודם בחברת בנות שובבות רודפי עגבים וכאשר נתגדלו בחברתם למדו אורחותם וזדונות נעשה להם כשגגות באשר כל רגש מוסרי ודתי מוזרה להם. אמנם ביתר שאת עצמו פשעיכם אשר בהיותכם אמונים על ברכי אבותיכם הישרים ידעתם מה ה' דורש מהאדם וגם עתה פעמים תארחו לחברה עם יראי ה' שומרי תורתו אשר יגלו למוסר אזניכם, ובכל זאת רוח זנונים התעה אתכם (אשר מזה בא חטא בניכם בפועל) ולא תשימו אל לב להטיב דרכיכם. וע' סוף סוכה משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא כו' ומשמע שם שכבר היתה גדולה שהלכה ונשאת לסרדיוט כו' ע"ש וע' (סי' קכ"ח סעיף מ"א) ובמ"א (ס"ק ס"ב) ממ"ש בכתובות (מ"ה) ובמגילה (כ"ה) דשרי ליה לבזויי בגימל ושין ופרש"י ע"ש. ואין לומר דהיינו כמ"ש בנדה (ל"א) תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים כו' ולזה הבת מחללת אביה והבן את אמו ולא את אביו דז"א דהא בסנהדרין (דף נ"ב) א"ר אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כהאי תנא ויליף ממ"ש את אביה היא מחללת הרי דל"ש: